החיים האמיתיים

בבית היו ארבעה חדרים: החדר שלי, החדר של אחי הקטן ז'יל, החדר של הוריי וזה של הפגרים. צְבאים קטנים, חזירי בר, איילים. וגם ראשי אנטילופות, מכל המינים והגדלים, דַלגָנים, אימפָּלות, גְנוּ, רְאמים, קוֹבּוּסים... כמה זברות גדומות. על במה עמד אריה שלם, הניבים שלו מהודקים סביב צוואר של איילה קטנה.

ובאחת הפינות, הצבוֹע.

מפוחלץ ככל שהיה, הוא חי, לא היה לי ספק בזה, והתענג על האימה שעורר בכל מבט שהצטלב במבטו. על הקירות היו תלויים תצלומים ממוסגרים של אבא עם הרובה ביד, מעל חיות מתות. הוא הצטלם תמיד באותה תנוחה: רגל אחת על החיה, אגרוף אחד על המותן, והיד השנייה מנופפת בנשק לאות ניצחון, מה שרק גרם לו לדמות לחייל מיליציה שיכור מאדרנלין של הטֶבח מאשר לאב משפחה.

גולת הכותרת של האוסף שלו, פסגת גאוותו, הייתה חט של פיל. ערב אחד שמעתי אותו מספר לאימא שהקושי הכי גדול לא היה להרוג את הפיל. ממש לא. להרוג את החיה היה פשוט כמו לירות בפרה במסדרון המטרו. הקושי האמיתי היה ליצור קשר עם הציידים הלא־חוקיים ולהתחמק מהשגחתם של פקחי הציד. ואז לעקור את החטים מהפגר החם עדיין. זה היה בית מטבחיים ממש. כל זה עלה לו לא מעט כסף. אני חושבת שזו הסיבה שהוא היה כל כך גאה בשלל שלו. זה היה עד כדי כך יקר, להרוג פיל, שהוא נאלץ להתחלק בהוצאות עם עוד מישהו. כל אחד מהם יצא משם עם חט אחד.

אהבתי ללטף את חט השנהב. הוא היה נעים למגע וגדול. אבל הייתי צריכה לעשות את זה בלי שאבא יראה. הוא אסר עלינו להיכנס לחדר הפגרים.

הוא היה גבר גדול ממדים עם כתפיים רחבות ומבנה גוף של מבתר סוסים. כפות ידיים של נפיל. כפות ידיים שיכלו למלוק אפרוח כמו שחולצים פקק מבקבוק קולה. חוץ מהציד היו לאבא שתי תשוקות בחיים: טלוויזיה וּויסקי. וכשלא חיפש חיות שאפשר להרוג בארבעת קצות תבל, הוא חיבר את הטלוויזיה לרמקולים שמחירם כמחירה של מכונית קטנה, עם בקבוק גְלֶנפידיך ביד. הוא העמיד פנים שהוא מדבר אל אימא שלי, אבל למעשה אפשר היה להחליף אותה בעץ פיקוס, הוא לא היה מבחין בהבדל.

אימא פחדה מאבא.

ונדמה לי שאם לא לוקחים בחשבון את האובססיה שלה לגינון ולעיזים ננסיות, זה פחות או יותר כל מה שאני יכולה להגיד על אימי. היא הייתה אישה רזה, עם שיער ארוך וקלוש. אני לא יודעת אם היא חיה לפני שפגשה אותו. סביר להניח שכן. היא בטח דמתה לצורת חיים פרימיטיבית, חד־תאית, ספק שקופה. אָמֶבָּה. אֶקטוֹפּלַסמה, אֶנדופּלַסמה, גרעין תא וחלוּלית עיכול. ועם השנים במחיצת אבא, הכמעט שום דבר הזה התמלא לאט־לאט פחד.

תצלומי החתונה שלהם תמיד סקרנו אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי הסתכלתי באלבום וחיפשתי משהו. משהו שיוכל להצדיק את הזיווג המוזר הזה. אהבה, הערצה, הערכה, שמחה, חיוך... משהו... מעולם לא מצאתי. בתמונות, אבא שלי עמד בדיוק כמו בתצלומי הציד, רק עם פחות גאווה. אין ספק שאמֶבה זה לא שלל מרשים במיוחד. לא ממש מסובך לתפוס אותה – כוס, קצת מים מעופשים, והיא שלך!

ביום החתונה שלה אימא עדיין לא פחדה. נראָה שהציבו אותה שם, ליד האיש הזה, כמו אגרטל. כשגדלתי, גם שאלתי את עצמי איך השניים האלה הביאו לעולם שני ילדים. אחי ואני. הפסקתי לשאול את השאלה הזאת מהר מאוד, מפני שהתמונה היחידה שעלתה לי בראש הייתה הסתערות לילית על שולחן המטבח, מסריחה מוויסקי. כמה דחיפות מהירות, גסות, לא לגמרי מוסכמות, וזהו זה...

התפקיד העיקרי של אימא היה לבשל, והיא מילאה אותו כמו אמֶבה, בלי יצירתיות, בלי טעם, ועם הרבה מיונז. טוסט גבינה וירך חזיר, פלחי אפרסק וטונה, ביצים ממולאות ודג מטוגן בפירורי לחם עם פירה מקופסה. בעיקר.

מאחורי הגינה שלנו השתרעה חורשת "הילדים התלויים", עמק חום וירוק, שני מדרונות שיצרו V גדול שבקצה שלו נערמו עלי שלכת. ובקצה העמק, קבור בחציו מתחת לעלי השלכת, עמד הבית של מוניקה. ז'יל ואני הרבינו לבקר אותה. היא סיפרה לנו שטופר של דרקון יצר את האות V. הדרקון חפר בעמק אחרי שהשתגע מרוב צער. זה קרה מזמן. היא ידעה לספר סיפורים, מוניקה. השיער האפור הארוך שלה ריקד על הפרחים של שמלתה, והצמידים שלה הצטלצלו סביב פרקי ידיה.

"לפני המון־המון זמן, על הר נעלם, חי זוג דרקונים ענקיים. השניים האלה אהבו זה את זה כל כך, שבלילות היו שרים שירים משונים ויפהפיים, כמו שרק דרקונים יודעים לשיר. אלא שזה הפחיד את אנשי המישור, והם לא הצליחו לישון. לילה אחד, בזמן שהנאהבים ישנו, שְֹבעים מהשירים שלהם, הגיעו בני האדם המטומטמים על קצות האצבעות, עם לפידים וקלשונים, והרגו את הנקבה. הזכר, מטורף מצער, שרף עד אפר את המישור המאוכלס גברים, נשים וילדים. כולם מתו. אחר כך הוא הכה באדמה בטפרים שלו. וכך נחפרו עמקים. מאז הצמחייה גדלה מחדש, בני האדם חזרו, אבל עקבות הטפרים נשארו."

החורשות והשדות מסביב היו זרועים צלקות, די עמוקות.

הסיפור הזה הפחיד את ז'יל.

בלילות היה בא לפעמים להצטנף במיטה שלי כי דמיין ששמע את שירת הדרקון. אמרתי לו שזה רק סיפור, שדרקונים לא קיימים במציאות. שמוניקה סיפרה את זה כי היא אוהבת אגדות אבל שום דבר מזה לא אמיתי. ובכל זאת, בתוך־תוכי ניקר ספק קל. ותמיד חששתי לראות את אבא חוזר מאחד ממסעות הציד שלו עם שלל של דרקונית. אבל כדי להרגיע את ז'יל, מילאתי את תפקיד המבוגרת ולחשתי: "סיפורים זה בשביל שנוכל להכניס לתוכם כל מה שמפחיד אותנו, וככה נהיה בטוחים שזה לא יקרה בחיים האמיתיים."

אהבתי לישון כשהראש הקטן שלו ממש מתחת לאפי כדי שאוכל להריח את השערות שלו. ז'יל היה בן שש, אני בת עשר. בדרך כלל אחים ואחיות רבים, מקנאים זה בזה, צועקים, מייללים, הולכים מכות. אנחנו לא. אהבתי את ז'יל אהבת־אם. הדרכתי אותו, הסברתי לו כל מה שידעתי, זו הייתה המשימה שלי בתור אחות גדולה. אהבה בצורה הכי טהורה שיש. אהבה שלא מצפה לדבר בתמורה. אהבה חסינה בפני כול.

הוא צחק כל הזמן, עם שיני החלב הקטנות שלו. ובכל פעם הצחוק שלו חימם אותי, כמו תחנת כוח מיניאטורית. אז הכנתי לו בובות מגרביים ישנים, המצאתי סיפורים מצחיקים, יצרתי הצגות במיוחד בשבילו. וגם דגדגתי אותו. כדי לשמוע אותו צוחק. הצחוק של ז'יל היה מסוגל לרפא את כל הפצעים.

חצי מהבית של מוניקה היה מכוסה קיסוס. זה היה יפה. לפעמים צנחו עליו קרני השמש מבעד לענפים, כמו אצבעות מלטפות. אף פעם לא ראיתי את אצבעות השמש על הבית שלי. גם לא על יתר הבתים בשכונה. גרנו באזור פיתוח שנקרא "הדֶמוֹ". כחמישים בתים אפורים ערוכים בשורות כמו מצבות. אבא קרא לו "הדֶמוֹן".

בשנות השישים היה כאן שדה חיטה במקום הדֶמו. בתחילת שנות השבעים, אזור הפיתוח צמח במהירות של יבלת, בתוך פחות מחצי שנה. זה היה פרויקט ניסיוני, בחזית הטכנולוגיה של הבנייה הטרומית. הדֶמו. דֶמו של מה, אלוהים יודע. באותה תקופה אלה שבנו אותו בטח רצו להוכיח משהו. אולי זה נראה להם סביר באותו זמן. אבל עכשיו, עשרים שנה אחרי, נשאר רק השד, הדֶמון. העתיד, אם אי־פעם היה, התמוסס, נשטף בגשם. זה היה רחוב בצורת ריבוע גדול, עם בתים בִּפנים ובתים בחוץ. ומסביב, חורשת "הילדים התלויים".

הבית שלנו היה אחד הבתים שבחוץ, בפינה. הוא היה קצת יותר מוצלח מהאחרים מפני שהאדריכל של הדֶמו הועיד אותו לעצמו. אבל הוא לא גר בו הרבה זמן. הבית היה גדול יותר מהאחרים, וגם מואר יותר, עם דלתות זכוכית גדולות. ומרתף. זה נשמע אולי אידיוטי, אבל מרתף זה חשוב. זה מונע מהמים שבאדמה לעלות בקירות ולהרקיב אותם. לבתים בדֶמו היה ריח של מגבת ישנה וטחובה שנשכחה בתחתית תיק של בריכה. בבית שלנו לא היה ריח רע, אבל היו בו פגרי חיות. לפעמים תהיתי אם לא הייתי מעדיפה בית מצחין.

הייתה לנו גם גינה יותר גדולה מאשר לאחרים. בדשא הייתה בריכה מתנפחת. היא הזכירה אישה שמנה מאוד שנרדמה בשמש. בחורף אבא היה מרוקן את הבריכה ומכניס אותה פנימה, ונשאר אחריה עיגול גדול של עשב חום. בקצה הגינה, ממש לפני החורשה, הייתה מכלאת העיזים הקטנות, מדרון מכוסה רוזמרין זוחל. היו לנו שלוש עיזים: בּיסקוֹט, ז'וֹזֶט ומוּסקָד. אבל הן עמדו להיות חמש כי מוסקד הייתה מעוברת. אימא הביאה תיש כדי להרביע אותה, וזה יצר בלגן שלם עם אבא. לפעמים היה קורה לאימא דבר מוזר: כשדובר בעיזים שלה, היה יכול להגיח ממעמקי ישותה מין אינסטינקט אימהי שגרם לה להתייצב מול בעלה. וכשזה קרה, הוא עשה תמיד פרצוף של מורה שהתלמיד שלו גבר עליו. בפה פעור, הוא ניסה לשווא לענות לה. הוא ידע שכל שנייה שחולפת מחסלת עוד פלח מהסמכות שלו, כמו כדור הריסה על בניין אכול פטריות. הפה הפעור שלו התעקם קצת ובקעה ממנו מין נהמה בריח של מאורת בואש. ואז אימא הבינה שהיא ניצחה. היא עוד תשלם על כך, אבל הניצחון הזה היה שלה. אם כי היא לא נראתה מרוצה במיוחד, רק חזרה לפעולות האמֶבּה שלה.

בקיצור, מוסקד הייתה מעוברת וז'יל ואני היינו אחוזי התרגשות לקראת ההמלטה המתקרבת. ארבנו לכל צל של סימן שבישר על בוא הגדיים. הוא צחק כששמע את ההסבר שלי להמלטת הגורים:

"הם יֵצאו לה מהפושפוש. זה ייראה כאילו היא עושה קקי, אבל במקום גללים יֵצאו משם שתי עיזים תינוקות."

"אבל איך הם נכנסו לה לתוך הבטן?"

"הם לא נכנסו, היא עשתה אותם עם התיש. הם היו ממש מאוהבים."

"אבל התיש נשאר אצלנו פחות מיום, הם בכלל לא הכירו, הם לא יכלו להתאהב."

"בטח שיכלו. קוראים לזה התאהבות ממבט ראשון."

מי שחוצה את חורשת "הילדים התלויים" והולך בשדה בלי שהחוואי יראה אותו, מגיע למדרון הגדול של החול הצהוב. ואם הוא יורד בו תוך שהוא נאחז בשורשים, הוא מגיע עד למבוך המכוניות השבורות. גם כאן אסור שמישהו יראה אותו.

זה היה בית קברות ענקי למתכת. אהבתי את המקום הזה. הייתי מלטפת את שלדי המכוניות ורואה מול עיניי ערימות של חיות, דוממות אבל רגישות. לפעמים דיברתי אליהן. בייחוד אל החדשות. חשבתי לעצמי שהן בטח זקוקות לעידוד. ז'יל עזר לי. בשניים יכולנו לבלות אחר צהריים שלם בדיבור אל המכוניות.

חלקן היו שם זמן רב, וכבר הכרנו אותן ממש טוב. היו מכוניות שלא נשאר מהן כמעט כלום, ואחרות פגומות רק קצת. היו גם מכוניות הרוסות לגמרי, עם מכסה מנוע פרוץ ומרכב מרוטש. כאילו כלב ענקי לעס אותן. זו שהכי אהבתי הייתה הירוקה, שכבר לא היה לה גג. מכסה המנוע נראה כאילו גירדו אותו לגמרי, כמו קצף על כוס בירה. שאלתי את עצמי מה היה יכול לגרד אותה ככה. ז'יל אהב מאוד את הבּוּמבּוּלית. ככה הוא קרא לה. הבּוּמבּוּלית. היא באמת הייתה מצחיקה.

היא נראתה כאילו שמו אותה במכונת כביסה ענקית, אבל בלי מים. היא הייתה חבוטה מכל הצדדים. ז'יל ואני נכנסנו לתוכה והעמדנו פנים שאנחנו בתוך מכונת כביסה. החזקתי בהגה וצעקתי: "בומבולה! בומבולה! בומבולה!" ותוך כדי כך קפצתי במושב כדי להזיז את המכונית. והצחוק הפלאי של ז'יל טיפס עד מעלה המדרון של החול הצהוב. זה היה הרגע להסתלק, מפני שאם בעל המקום היה שומע אותנו, הוא היה ממהר להופיע. מבוך המכוניות היה שלו, והוא לא אהב שבאים לשחק בו.

בדֶמו, המבוגרים אמרו לנו שהוא מציב מלכודות זאבים כדי לתפוס ילדים שמשחקים ליד המכוניות שלו. אז תמיד הסתכלנו טוב־טוב איפה אנחנו דורכים. אם שמע אותנו, הוא היה מגיע וצועק, "מה קורה פה?!" והיינו צריכים לברוח לפני שיתפוס אותנו, לעלות במדרון, להיאחז בשורשים, להילחם בפחד שעצר את הנשימה, ולברוח רחוק־רחוק מה"מה קורה פה?!" שלו. היה לו גוף כבד ושמן והוא לא הצליח לטפס מספיק גבוה על קיר החול.

יום אחד ז'יל נאחז בשורש דק מדי, שנשבר. הוא נפל למטה ונחת כמה סנטימטרים מכפות הידיים הגדולות שניסו לתפוס אותו. ז'יל ניתר כמו חתול, תפסתי אותו בשרוול, וברגע האחרון הצלחנו לחמוק ממנו. כשהיינו למעלה צחקנו מרוב פחד. הלכנו למוניקה שמתחת לקיסוס כדי לספר לה. גם היא צחקה, אבל הזהירה אותנו. לא כדאי לנו להסתבך איתו. ככה היא אמרה לנו, בקול הצפצפה הישנה שלה ובניחוח חוף הים שלה: "תקשיבו לי, אפרוחים. יש אנשים שלא כדאי להתקרב אליהם. תפנימו את זה. יש אנשים שירצו להחשיך עליכם את השמיים, לגנוב לכם את השמחה, לשבת על הכתפיים שלכם כדי שלא תוכלו לעוף. האנשים האלה, תשמרו מרחק מהם. והוא, הוא אחד מהם." צחקתי מפני שדמיינתי את הבעלים של מגרש הגרוטאות מתיישב על הכתפיים של ז'יל. אחר כך חזרנו אל הדֶמו כי שמענו את המוזיקה. 'ואלס הפרחים' של צ'ייקובסקי. הטנדר של מוכר הגלידה הגיע בדיוק בזמן, כמו בכל ערב. הלכנו לבקש כסף מאבא.

ז'יל לקח תמיד שני טעמים: תות־וניל. אני לקחתי שוקולד־פצפוצים עם קצפת. רק שהקצפת הייתה אסורה. אני לא יודעת למה, אבל אבא לא הסכים. לכן בלעתי אותה מהר, לפני שנכנסנו בחזרה הביתה. זה היה הסוד שלי, של אחי ושל האדון הנחמד שבטנדר. איש זקן מאוד, קירח, גבוה ורזה, בחליפת קטיפה חומה. הוא תמיד אמר לנו בקול החצצי שלו ובחיוך בזווית העיניים: "תאכלו מהר לפני שהיא תימס, דרדקים, כי יש שמש ורוח, וזה הכי גרוע שיכול להיות לגלידה."