החיים ואלה שאינם

ברלין מעולם לא היתה שקטה יותר. חלקים חסרי תועלת של מכוניות ומשאיות נחו במקומם. אפילו אופניים היו מצרך נדיר. השמועה אמרה שחייל סובייטי ירה באישה שסירבה למסור לו את אופניה. רקיעות מגפיים נחושות לא הדהדו עוד על פני המדרכות. אנשים קודרים השתרכו באלם ברחובות. העיר שקעה בדממה. השקט עכר את השלווה לא פחות מהחורבן הפיזי. שאר גרמניה הופגזה. ברלין נמחקה.

היא שהתה בעיר ארבעים ושמונה שעות בלבד, וההלם מההרס שהמיטו מטוסי בעלות הברית והקרבות העזים בין הוורמאכט לצבא האדום, ולאחרונה גם מעשי האונס והביזה הסובייטיים, היה עדיין טרי. כמה שכונות נראו כמו נופי ירח, עפר ומכתשים וצללים מאובקים שכאשר התקרבה אליהם, התברר שאלו טרוּמֶרפרָאוֶון, הנשים הדוממות, חמורות הסבר, שאספו לבנים שבורות, חלקי צינורות ושאר פסולת, והעבירו אותם מיד ליד בפס ייצור לאה של עבודות כפייה, שרק בזכותן הן קיבלו תלושי מזון. אבל עוד יותר מהחורבן, היא נדהמה מהיבט הרולטה הרוסית: פה ושם עמדו עדיין על תלם חלקי בניינים, שקירותיהם וגגותיהם המופצצים חשפו לקור ולגשם, ולעיני סקרנים, שלדי מיטות ישנים, אסלות שבורות ודיירים נואשים שנאחזו בלית ברירה במה שנותר, כי לאן יכלו ללכת? לפעמים התנשאה בצד אחד של הרחוב ערמת שפוכת, ובצד השני ניצב בניין שלא נפגע, הארכיטקטורה עדיין מרשימה או צעקנית, הזגוגיות שלמות, והוויטרינה בסגנון בידרמאייר, כמו בדירה הזאת, בוהקת בשמש החורפית השוקעת, שחדרה לטרקלין. הוויטרינה, שניצבה בין שני חלונות צרפתיים גבוהים שנפתחו אל רימָייסטֶרשְטראסֶה, צדה את עינה ברגע שחצתה את דלתות ההזזה. היא אמרה לעצמה שברלין מלאה בכיסאות ושולחנות, מכתבות וויטרינות בסגנון בידרמאייר. לא היתה שום סיבה הגיונית לחשוב שדווקא זו לקוחה מעברהּ. אבל להיגיון לא היה שום קשר לזה.

היא חצתה את החדר. האישה בשמלה השחורה המאובקת שנתלתה על גופה הכחוש כאילו היתה דחליל — מילי היתה בטוחה שפעם, בימים מאושרים יותר, היא אהבה שניצלים וקוּכֶן — עקבה אחריה. ילדה שנראתה לה בת ארבע או חמש, אם כי בימים אלה של תת–תזונה היה קשה לדעת, נצמדה לחצאית הרפויה של אמה. כשהגניבה מבט אל מילי, עיניה היו צלחות של פחד בפניה הרזות, הדהויות. אל תפחדי, רצתה מילי לומר. אני לא אפגע בך. ואז היא תפסה את עצמה. על מה היא מדברת? ודאי שהיא תפגע בילדה הזאת. היא עומדת להרוס את המשפחה כולה.

האישה התייצבה בחזית הוויטרינה, כאילו ביקשה להגן עליה מפני מילי, וצחנת הגוף החמצמצה שעלתה ממנה גברה. באותם ימים הסבון, כמו האוכל, היה במשורה בברלין, והמעט שהצליחו להשיג התפורר לחלוקים אפרפרים, שהתקשו כשהמים נגעו בהם. מילי השתמשה בתכסיס שלימד אותה סטודנט לרפואה מאמריקה ונשמה מהפה כדי לא להריח. היא העבירה את אצבעותיה על עיטורי התִרזה והשנהב. העץ היה חלק ומוכר למגע. ברלין אולי מלאה בוויטרינות בידרמאייר, אבל כמה מהן מעוטרות בצורות גיאומטריות מורכבות ובמוטות שנהב שאותיות פליז חקוקות בהם? הרהיט היה אלגנטי מדי לדירה קליינבּוּרגֶרליך כזאת. דירה של מעמד הביניים, היא תיקנה את עצמה. היא באה כדי לדבר גרמנית עם הגרמנים, לא כדי להתמסר לנוסטלגיה.

"הוויטרינה הזאת, איך אומרים באנגלית, מזויפת," אמרה האישה.

מילי נסוגה צעד אחד. היא נשמה מהפה, אבל לא הצליחה לחמוק מהריח. היא הזכירה לעצמה שזו לא אשמת האישה, אבל זה לא הפְחית מהגועל. מי אשם שאין סבון בברלין?

"פֶלשוּנג."

"את מדברת גרמנית?" שאלה האישה, כאילו מילי ניסתה להערים עליה.

"כמו שאת שומעת. פלשונג או אותֶנטיש, כך הוא מופיע ברשימה."

"זה רהיט משפחתי," התעקשה האישה. "יש לו ערך סנטימנטלי בלבד," הוסיפה בקול חסר סנטימנטים.

רהיט משפחתי. בעל ערך סנטימנטלי. מילי ידעה משהו על ערך סנטימנטלי. היא הסבה את גבה לוויטרינה, חצתה את הסלון ויצאה למסדרון. האישה ניסתה להקדים אותה, אבל מילי חסמה את דרכה. היא לא רצתה שתערוך לה סיור בדירה, כאילו היתה שוכרת או דיירת פוטנציאלית שמקפידה על כללי הנימוס. באנו ככובשים, לא כעריצים, הכריז גנרל אייזנהאואר, ומילי אמנם הסכימה עם החלק השני של המשפט, אבל לא היתה לה שום כוונה לשכוח את החלק הראשון. והיא היתה נחושה לא לתת לגרמנים לשכוח אותו.

היא התקדמה במסדרון. בחדר האוכל הצטופפו שולחן אוכל מגולף וכיסאות רבים. לא היה שם זכר לאלגנטיות של הבידרמאייר. המטבח היה פרימיטיבי, אבל היא ממילא לא התכוונה לבשל יותר מדי. היא לא השתייכה לצבא, רק נספחה אליו, אבל היתה לה גישה לחדרי האוכל ולמועדוני הקצינים, למסעדות שהוחרמו, ולאותו מוצב פלאי של שפע אמריקאי, קנאת העולם או לפחות תושבי ברלין: הקנטינה. גם השותף שעתיד להצטרף אליה בוודאי יקנא בה.

בחדר השינה הראשון ניצבה מיטת אפיריון כבדה, ועליה ערמה גבוהה של שמיכות פוך. ושוב, האישה ניסתה להקדים אותה, אבל מילי מיהרה פנימה, הניחה יד על השמיכות ולחצה כמה פעמים כדי לבדוק את המזרן. היא ידעה שהיא מתגרה באישה, וחשה הבזק של אשמה, אבל הוא לא גרם לה להפסיק. ידה של האישה התרוממה כאילו עמדה לסטור למילי, ומיד נשמטה לצד גופה. הילדה התקרבה אליה וכרכה את זרועותיה סביב רגל אמה. עכשיו מילי התביישה. להקניט אישה בוגרת, גרמנייה בוגרת, זה מעשה הוגן או לפחות מוצדק. להפחיד ילדה, אפילו גרמנייה, זה מעשה חסר מצפון. אלא שהילדה הגרמנייה הזאת ככל הנראה תגדל להיות אישה גרמנייה.

היא נכנסה לחדר האמבטיה. הוא היה ספרטני אבל מצוחצח. האישה ידעה לנהל משק בית. וזה בוודאי לא היה קל לנוכח האבק שיצרו הטרומרפראוון כשאספו פסולת וגלגלו אותה במריצות בדרכים המשובשות.

היא נכנסה לחדר הבא. האישה נכנסה בעקבותיה והילדה עדיין צמודה לירכה. המיטה כאן היתה קטנה יותר, וגם היא מכוסה ערמה גבוהה של שמיכות פוך. היא לא טרחה לבדוק את המזרן. המסר עבר. היא נכנסה לחדר האחרון. שידת המגירות הקטנה והמיטה הצרה היו צבועות לבן ומקושטות בפרחים ורודים וכחולים. דוב פרווה שעל פניו רקום חיוך מקסים, נצחי, נשען על הכרית. זה הדובי שלך? המילים כמעט נפלטו מפיה לפני שהספיקה לבלוע אותן. הילדה הזאת ערערה את נחישותה. היא לא רצתה להתגרות בה, אבל היתה נחושה בדעתה לא להישבות בקסמה. היא חלפה על פני בית בובות שניצב בפינה, ניגשה לחלון והשקיפה על הסמטה העירומה, שכמה עשבי בר הזדקרו בה מבין ההריסות, ולבסוף הסתובבה ויצאה. היא החליטה שלא תבחן שוב את הוויטרינה, אפילו לא תעיף מבט. אבל לעיניה היה רצון משלהן. על מפתן הבית ראשה הסתובב למבט אחרון. יופיו של הרהיט היה כמעט בגדר עלבון לעיר הזאת, לתקופה הזאת.

היא והאישה ניצבו זו מול זו בחדר הכניסה. הפחד שקראה בעיני התכלת הדהויות כשהאישה פתחה את הדלת וראתה את המדים של מילי, התגבש לשנאה. מילי הרגישה את הזעם החריף שנבע ממנה כמו ריח הבשר הלא רחוץ והשיער השמנוני. לא נורא. זה רק הקל עליה. שנאתה של האישה היתה כמו מקל מחודד שננעץ בה והחזיר אותה לחיים.

"מחר בשלוש," אמרה בגרמנית. "את, המשפחה שלך והחפצים האישיים שלכם צריכים להתפנות עד מחר בשלוש."

"אבל הילדה..." פתחה האישה.

"מחר בשלוש," חזרה מילי, ויצאה עוד לפני שהאישה הספיקה למחות. אם היא מתכוונת לדאוג לילדה כלשהי, יש מועמדות טובות יותר מזו שאחרי כל השנים, ואחרי כל מה שקרה, עדיין יש לה דובי שאפשר להיאחז בו.

היא ירדה לאט במדרגות ואמרה לעצמה שהיא נזהרת בגלל החושך, אבל ידעה שיש סיבה נוספת. צל הילדה עקב אחריה עד למטה.

היא פתחה את דלת הבניין ויצאה אל הדמדומים המתפשטים. נותר עוד חודש עד נקודת ההיפוך החורפית, אבל הימים המתקצרים שיוו לרחובות החרבים מראה מאיים עוד יותר. החורבן כאן לא היה נורא כמו בחלקים אחרים של העיר. צֶלֶנדורף, רובע של וילות יפות, אבני ריצוף עגולות, אגמים, פארקים ותושבים מכובדים, היה חסר ערך אסטרטגי, ולכן ההפגזות חסו עליו. אבל תחושת השבר שרתה גם בו.

היא חצתה את הכביש, נעצרה והרימה את עיניה אל החלונות הצרפתיים של הדירה שזה עתה הפקיעה. האישה לטשה בה עיניים מאחד מהם. גם מהמרחק הזה, מילי הרגישה את הזעם. היא שוב אמרה לעצמה שזה בסדר. זה מבורך אפילו. שנאתה של האישה מחקה את צל הילדה שעקב אחריה במדרגות.

היא הגיעה לברלין לפני יומיים, אבל שהתה בגרמניה כבר שבוע. החוויה היתה שונה מזו שציפתה לה ולא מבחינת הקושי, שהזהירו אותה מפניו. הבעיה היתה האהדה הלא צפויה שהיא חשה כלפי הגרמנים. קל לשנוא ממרחק. היא הופתעה לגלות כמה אנרגיה נדרשת כדי לשנוא מקרוב.

בעודה בוהה בחלון, שני חיילים אמריקאיים פנו לרימייסטרשטראסה. אחד מהם שאף שאיפה אחרונה מסיגריה והפיל את הבדל.

לפתע צצו משום מקום ארבעה ילדים קטנים. שלושה מהם לבשו מכנסיים קרועים, דקים מדי לחורף. הרביעי לבש מכנסיים קצרים. כל הארבעה זינקו על הבדל. המהומה לא נמשכה זמן רב; כמה אגרופים, כמה בעיטות חזקות, קללות נמרצות. הילד במכנסיים הקצרים התרחק, רץ חצי בלוק, הסתובב והביט על האחרים. הם צפו בו ממקומם ולא זזו. כבוד בין גנבים, או לפחות קוד התנהגות מסוים בין אוכלי נבלות. המנצח הוציא קופסת פח קטנה מכיס מכנסיו, פתח אותה והניח את הבדל בפנים. היא כבר נתקלה בתקריות כאלה, וידעה את פשרן. קיפֶּנזָמלוּנג, איסוף בדלים. ילדים, ולפעמים גם גברים חסונים, אם נותרו כאלה, וכן זקנים, אספו בדלים, חילצו מהם את שאריות הטבק, גלגלו סיגריות חדשות ומכרו אותן בשוק השחור. הן לא היו יקרות ערך כמו הסיגריות האמריקאיות — ארבעה סנט לחפיסה בקנטינה, עשרה דולר בשוק השחור, חמישה־עשר לפאל־מאל, הארוכות יותר — אבל היו רווחיות.

היא העבירה את מבטה מהילדים בחזרה לחלונות הדירה. האישה נעלמה ונותר רק זיכרון המפגש. בניגוד לאזהרות, הפקעת הדירה לא הכאיבה לה, אבל היא גם לא שאבה ממנה סיפוק כפי שציפתה.