החיים חלקי שבע

1

וילוֹ צ׳אנס

גאון הוא מי שיורה בדבר שאיש מלבדו אינו רואה, ופוגע.

אנחנו יושבים יחד מחוץ לגלידריית "פוֹסטֶרס פְריז", אל שולחן פיקניק עשוי מתכת בצבע ירוק־ים.

כל ארבעתנו.

אנחנו אוכלים גלידה ממכונה, שנטבלה במְכל של שוקולד נוזלי (אשר התקשה לציפוי פריך).

אני לא מגלה לאף אחד שהסוד של ציפוי השוקולד הוא שעווה. או ליתר דיוק: שעוות פרפין מותרת למאכל.

השוקולד מתקרר וכולא בפנים את הווניל הטעים.

התפקיד שלנו לשחרר אותו.

בדרך כלל אני לא אוכלת גלידה בגביע. וכשכן, אני באובססיה מוחלטת לאכול אותה בדיוק כמו שצריך כדי למנוע אפילו טיפה אחת של אי־סדר.

אבל לא היום.

אני במקום ציבורי.

אני לא צופה באף אחד.

וגביע הגלידה שלי הוא בלגן גדול ומטפטף.

כרגע אולי לאחרים מעניין לצפות בי.

למה?

טוב, קודם כול אני מדברת וייטנאמית. ולמרות שזאת לא שפת האם שלי, אפשר לומר שאני "קלת לשון".

אני ממש אוהבת את הביטוי הזה, כי באופן כללי נראה לי שאנשים לא מעריכים מספיק את העבודה הקשה של השריר הזה.

אז תודה לך, לשון.

אני יושבת כאן בצללים שמטילה שמש אחר הצהריים ומשתמשת בווייטנאמית שלי בכל הזדמנות, ומתברר שיש הרבה כאלה.

אני מדברת עם החברה החדשה שלי מאי, אבל אפילו אחיה הגדול החמוץ־תמיד והמפחיד־כי־הוא־מבוגר־יותר, קוּאנְג־הָא, אומר לי כמה מילים בשפה שלהם, שעכשיו רק חצי־סודית.

דֶל דְיוּק, שהביא אותנו לכאן במכונית שלו, שותק.

הוא לא יודע וייטנאמית.

אני לא אוהבת לגרום לאנשים להרגיש מחוץ לעניינים (אני זאת שתמיד גורמים לה להרגיש בחוץ, אז אני מכירה את ההרגשה הזאת), אבל לא מפריע לי שמר דיוק רק מסתכל. הוא יועץ של בית הספר, ולהקשיב זה חלק גדול מעבודת הייעוץ.

או לפחות אמור להיות.

מאי אחראית לחלק הארי של הדיבורים והאכילה (אני נותנת לה את הגביע שלי כשאני שֹבעה), והדבר היחיד שאני יודעת בוודאות, עם השמש בפנינו והגלידה המתוקה בראש מעיינינו, זה שאת היום הזה אני לא אשכח לעולם.

שבע־עשרה דקות אחרי שהגענו לגלידרייה אנחנו כבר נוסעים בחזרה במכונית של דֶל דְיוּק.

מאי רוצה שניסע על פני "האגֶן אוֹקס", הפארק. יש שם אווזים גדולים כל השנה. היא חושבת שאני צריכה לראות אותם.

היא מבוגרת ממני בשנתיים, ולכן טועה לחשוב שכל הילדים הקטנים רוצים לבהות במשהו כמו ברווזים שמנים.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני בעד עופות מים.

אבל לגבי פארק "האגן אוקס", ההחלטה של העיר לשתול צמחייה מקומית מעניינת אותי יותר מהציפורים.

לפי ההבעה על הפנים של דל (אני יכולה לראות את העיניים שלו במראה הפנימית), נראה לי שהוא לא מתלהב לא מזה ולא מזה, אבל הוא בכל זאת נוסע על פני הפארק.

קוּאנְג־הָא מרוח במושב, מן הסתם, פשוט שמח שהוא לא נאלץ לנסוע באוטובוס לשום מקום.

ב"האגן אוקס" אף אחד לא יוצא מהמכונית כי דל אומר שאנחנו חייבים לנסוע הביתה.

מיד כשהגענו לגלידרייה, התקשרתי לאמא שלי להסביר שאחזור מאוחר מבית הספר. כשהיא לא ענתה, השארתי לה הודעה.

עשיתי את אותו הדבר בטלפון הנייד של אבא שלי.

מוזר שלא שמעתי מאף אחד מהם.

כשהם לא יכולים לענות לטלפון, הם תמיד חוזרים אלי במהירות.

תמיד.

כשדל דיוק פונה לרחוב שלי, אני רואה ניידת משטרה חונה בשביל הגישה לבית שלי.

השכנים מדרום לנו נטשו את הבית שלהם, והוא עוקל. על המדשאה המתה בחזית הבית יש שלט רכוש הבנק.

מצפון לנו יש שוכרים שראיתי רק פעם אחת, לפני 7 חודשים וארבעה ימים, ביום שהם הגיעו.

אני בוהה בניידת ותוהה אם מישהו פרץ לבית הנטוש.

אמא לא אמרה שזה מתכון לצרות, כשיש בשכונה בית ריק?

אבל זה לא מסביר למה הניידת חונה בשביל הגישה שלנו.

כשאנחנו מתקרבים, אני רואה שיש בניידת שני שוטרים. ולפי איך שהם מרוחים במושבים, נראה שהם נמצאים כאן כבר הרבה זמן.

כל הגוף שלי נדרך.

במושב הקדמי קואנג־הא אומר:

"למה יש משטרה בשביל הגישה שלכם?"

העיניים של מאי מבזיקות מאחיה בחזרה אלי. ההבעה שלה נראית עכשיו כמו שאלה.

אני חושבת שהיא תוהה אם אבא שלי גונב דברים, או אם יש לי בן דוד שמרביץ לאנשים. אולי אני ממשפחה שלמה של אנשים בעייתיים?

אנחנו לא מכירות כל כך טוב, אז הכול ייתכן.

אני שותקת.

הגעתי הביתה באיחור. אולי אמא או אבא שלי הזמינו משטרה מרוב דאגה?

אני השארתי להם הודעות.

אמרתי להם שאני בסדר.

אני לא חושבת שהם היו עושים דבר כזה.

המכונית של דל דיוק עדיין לא עצרה לגמרי כשאני פותחת את הדלת, וזה מסוכן, כמובן.

אני יוצאת והולכת בכיוון הבית שלי, אפילו לא טורחת לקחת את המזוודה האדומה על גלגלים עם כל הדברים שלי מבית הספר.

אחרי שני צעדים בשביל הגישה דלת הניידת נפתחת ושוטרת יוצאת ממנה.

יש לה קוקו עבה בצבע כתום. היא לא אומרת שלום. היא רק מנמיכה את משקפי השמש שלה ושואלת:

"את מכירה את רוברטה וג'יימס צ'אנס?"

אני מנסה לענות, אבל הקול שלי בקושי לוחש:

"כן."

אני רוצה להוסיף: "אבל זה ג'ימי צ'אנס. אף אחד לא קורא לאבא שלי ג'יימס."

אבל אני לא מסוגלת.

השוטרת מתעסקת במשקפי השמש שלה. היא לבושה במדים, אבל איכשהו נדמה שהולכת ומאבדת את כל הסמכות שלה.

היא ממלמלת:

"או־קיי... ואת...?"

אני מנסה לבלוע רוק, אבל הפה שלי יבש פתאום, ואני מרגישה גוש בגרון.

"אני הבת שלהם..."

דל דיוק יוצא עכשיו מהמכונית והמזוודה שלי אצלו והוא מתחיל לחצות את המדרכה. מאי ממש מאחוריו. קואנג־הא נשאר במכונית.

השוטר השני, גבר צעיר, עוקף את הניידת ונעמד לצד השותפה שלו. אבל אף אחד מהם לא מדבר.

רק שתיקה.

שתיקה נוראה.

ואז שני השוטרים מתמקדים בדל. שניהם נראים לחוצים. השוטרת מצליחה לומר:

"ואיפה אתה משתלב ב...?"

דל מכחכח בגרון. פתאום נדמה שהוא מזיע מכל בלוטה בגוף. הוא בקושי מצליח לדבר:

"אני דל ד־ד־דיוק. אני עובד כ־כ־כיועץ מחוזי בבתי הספר. ש־ש־שניים מהילדים האלה מגיעים אלי לפגישות ייעוץ. רק הסעתי א־א־אותם הביתה."

ניכר ששני השוטרים מרגישים הקלה בבת אחת.

השוטרת מתחילה להנהן, מפגינה תמיכה וכמעט התלהבות כשהיא אומרת:

"יועץ? אז היא יודעת?"

אני מצליחה לגייס מספיק קול כדי לשאול:

"יודעת מה?"

אבל השוטרים לא מסתכלים עלי. הם ממוקדים לגמרי בדל.

"אנחנו יכולים להחליף איתך מילה, אדוני?"

אני מסתכלת על היד הרטובה מזיעה של דל מַרפּה מידית הוויניל השחורה של המזוודה, והוא הולך בעקבות השוטרים שמתרחקים ממני, מתרחקים מהניידת, אל המדרכה החמה עדיין.

הם עומדים שם ומצטופפים יחד בגבם אלי, ולאור השמש הנמוכה של סוף היום נראים כמו מפלצת מרושעת עם שלושה ראשים.

וזה בדיוק מה שהם, כי למרות שהקולות שלהם שקטים, אני מצליחה להבין אותם.

אני שומעת בבירור שתי מילים:

"קרתה תאונה."

ואחר כך מגיעה בלחישה הבשורה הרעה ששני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם אינם לנצח.

לא.

לא.

לא.

לא.

לא.

לא.

לא.

אני צריכה להחזיר את הגלגל לאחור.

אני רוצה לחזור לאחור.

מישהו מוכן לבוא איתי?