החיים כגעגוע

וְיֵשׁ הַר וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן,

וְכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לֵב וְגַם הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ יֵשׁ לוֹ לֵב...

וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ"ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם,

וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם,

וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאֹד מְאֹד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן.

בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.

('מעשה משבעת הקבצנים')

החיים רצופי געגועים. אדם מתגעגע לאהובתו, ילד מתגעגע לאִמו, זקן מתגעגע לימי נעוריו. הגעגוע הִנו מאפיין אנושי בסיסי כל כך. יש שיאמרו, שאדם שאינו מתגעגע פירושו של דבר שהפסיק לחיות. אך מאידך גיסא, אדם המתגעגע בלא הרף עשוי לכלות את ימיו בציפייה לדבר שאינו קיים ולא לחוות את העולם שכבר ישנו. מתי הגעגוע הוא ביטוי לתעצומות החיים ומתי הִנו תחליף חיוור להם? מתי אדם מבכה על מר גורלו ללא הועיל ומתי דווקא הבכייה היא המטהרת ומזככת את נפשו? ובכלל, האם צריך האדם להתגעגע לחיים שאינם שלו? שמא עליו לגלות שהכול כבר טמון בנפשו?

שאלות אלו העסיקו עד מאוד את 'איש הגעגועים' של המסורת היהודית, ר' נחמן מברסלב, לו מוקדשת אסופה זו.

הגותו של ר' נחמן רצופת געגועים, כיסופים והשתוקקות. סיפוריו הנפלאים מבטאים זאת בציורים עזים: בת המלך האבודה מתגעגעת הביתה, לִבו של העולם משתוקק אל המעיין מקור חיותו, אדם נכסף לעולם שפוי, וכן הלאה והלאה.

סיפורי המעשיות שסיפר ר' נחמן אינם רק ביטוי לגעגועים, אלא במידה רבה תכליתם היא לעורר את האדם לגעגוע. ובלשונו של ר' נחמן: "העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגלים [=סגולה] לשינה, ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררין בני אדם משנתם." הסיפורים בכוחם לחולל טרנספורמציה, מ'שינת החיים' לעירות, לעוררות, לשימת לב לפלא הגנוז בחיים. ר' נחמן החל לספר את סיפוריו כשנוכח לדעת שדיבורים ודרשות אין בכוחם להצית את הדמיון, אין ביכולתם להבעיר את הרגש, או להביא את עולמו הפנימי של האדם לידי התגעשות. לדעתו, דווקא הסיפורים שאינם דידקטיים ואינם אומרים לאדם מה לעשות וכיצד לחשוב, יש בכוחם לחלחל אל הרבדים העמוקים ביותר בנשמתו של אדם ולהביאה לחיפוש, לתהייה, למחשבה ולתשובה.

ואכן, סיפורי ר' נחמן זכו לתשומת לב מרובה. תחילה היה זה ברובדים האינטלקטואליים יותר של החברה - אנשים כמרטין בובר, הלל צייטלין ואברהם יערי שתרגמו, פירשו והוציאו לאור את סיפוריו. אך אט אט האוצר הספרותי הזה חלחל לכל רובדי החברה, עד שזכה לתפוצה בלתי רגילה בימינו. מלבד אין־ספור השיעורים המועברים ברחבי הארץ, ברמות שונות של דיון - דתי, פולקלוריסטי או אקדמי, הסיפורים אף זכו לתרגומים רבים בעשרות שפות ולהתפרס בכל רחבי העולם.

אך התעלומה בעינה עומדת: מה יש בסיפורים ארכאיים אלו, שסופרו על ידי אדם זה שנפטר מן העולם לפני מאתיים שנה (סוכות תקע"א), המושך אליהם אנשים כה רבים וכה מגוונים?

לאסופה זו כונסו אנשי רוח לשם דיון בסיפורי ר' נחמן, בהם רבנים, משוררים, חוקרים, פסיכולוגים ואנשי טיפול. כל אחד מהם רואה בר' נחמן בר־שיח חשוב לדיון בשאלות המנסרות בחלל ימינו - תחושת התלישות, אובדן הדרך והחיפוש העצמי, הצפה מסחררת בגירויים מול רצון בחיים שלמים ושלווים, ועוד. כל אחד מן הכותבים נותן את תשובתו האישית לשאלת חוכמתו של ר' נחמן והאקטואליות של רעיונותיו.

מאז פטירתו של ר' נחמן ועד היום יצאו לא מעט חיבורים - אקדמיים ומסורתיים - העוסקים בדמותו ומבארים את סיפוריו. אסופה זו ייחודית בכמה היבטים: ראשית, לצד סיפורים שכבר נכתבו עליהם דברים אחדים, מתפרשים כאן כמה סיפורים שטרם זכו לביאור מעמיק; שנית, לפנינו מבט ממגוון זוויות על סיפורי מעשיות החושפות רבדים חדשים בסיפורים; שלישית, חשוב מכל: אסופה זו איננה רק 'פרשנות' לסיפורים אלא 'קריאה' בהם ומתוכם, הווה אומר: 'קריאות כיוון' רעיוניות ורוחניות של כותבי האסופה אל התרבות הישראלית ואף האוניברסלית.

את העיון בסיפורים חילקנו לשני חלקים:

חלק א', "מעשיות געגועים", שבו דנים בסיפורים שונים של ר' נחמן העוסקים בעניין החסרון והגעגוע. בסיפורים אלו החסרון והגעגוע הוא לְמה שאבד - השפִיות ("מעשה מבִטחון"), האמונה בעצמי ("מעשה מבגדי המלך הגנובים", "מעשה מזבוב ועכביש", "מעשה מטיט"), חלקי נפש שלא מקבלים ביטוי ("מעשה מאבידת בת מלך", "מעשה מאורח", "מעשה ממלך ענו"); החסרונות והגעגועים במעשיות אלו בולטים לעין והחיפוש אחריהם הוא נושא הסיפור.

חלק ב', "עיונים ב'מעשה משבעת הקבצנים'", המוקדש כולו לגולת הכותרת של יצירתו הסיפורית של ר' נחמן - 'מעשה משבעת הקבצנים'. מעשה זה הוא האחרון שסיפר ר' נחמן (כחצי שנה לפני פטירתו) והִנו הארוך והמשוכלל, ושמא אוסיף, גם המרתק מבין סיפוריו. מעשה זה כולו זועק חידתיות ופרדוקסאליות, והוא עמוס סמלים מן המסורת היהודית. בסיפור זה העניק ר' נחמן לעולם את המטאפורה המוכרת והמלבבת של געגועי הלב אל המעיין (המובאת בראש ההקדמה) אך מצויים בו עוד ציורים מרהיבים מרגשים ומלהיבים. בלב הסיפור מצויים שבעה קבצנים, כל אחד מהם בעל מום שונה - עיוור, חירש, כבד־פה וכיו"ב, אך מסתבר למרבה התדהמה שמאחורי כל מום חבויה שלמות מופלאה. כל קבצן בתורו נדרש להוכיח את יכולותיו הפלאיות על אף מראהו החיצוני. סיפור מורכב זה פורק באסופה זו לשמונה חלקים - הפרולוג לסיפור זה, המהווה את 'סיפור המסגרת' למעשיה, ועוד שבעה חלקים, חלק לכל אחד מן הקבצנים. שמונה מבין כותבי האסופה הזו קיבלו כל אחד את 'מנת חלקו' והעניקו לה את מלוא תשומת הלב הפרשנית. כך התקבלה לה תמונה רבת־פנים ובעלת שלל משמעויות על סיפור מופלא זה.

את האסופה פותח מאמרו של הרב שג"ר ז"ל, שבו הוא מבאר בעומק את הרדיקאליות העומדת בבסיס החלטתו של ר' נחמן להתחיל לספר סיפורים לחסידיו תחת לימוד תורה 'פורמלי'; את האסופה חותם מאמרו של משה מאיר, המסרטט את קוויה של תורת הגעגוע הברסלבית, ובו הוא מגיע למסקנה מפתיעה המסייעת בהבנת הרלוונטיות של תורת ר' נחמן לאדם המודרני.

קריאה מהנה

רועי הורן (העורך)

תשרי תשע"א, מאתיים שנה לפטירת ר' נחמן