החלום הישראלי
1. סתיו 1990
שתי בנות שבע-עשרה ניתזות מהאוטובוס מירושלים להבל הפה של התחנה המרכזית שברחוב נווה שאנן בתל-אביב. ראשונה יורדת בצעד רפה איילת גרוסמן במעיל ג'ינס שחור משופשף וחצאית לבנה ערנית. אחריה מדלגת מטה טלי פאפו, עם חזה כבד מדי, יותר מדי פודרה, גבות עבות, ופוני בנוסח בריטי המכסה חצי פנים.
טלי פאפו ואיילת גרוסמן ממשיכות קצת ומטפסות על קו 5, עם תא הכרטיסן בישבן, המתכרכם לעבר דיזנגוף. ארנס ברדיו. הן נצמדות זו לזו, מתרחקות משיכור לבוש בחולצה של חברת דגים מעושנים בשם 'רב-טעם' שעליה קרוש כתם קטשופ שכבר צחח.
הן יורדות בדיזנגוף. איילת מכוונת אותן לצידו המוצל של הרחוב. הן חולפות על פני החנות 'מרסל', שמציעה בגדים עם הדפסים של אלבומי רוק ורוק כבד. טלי פאפו מתעקשת שהיא חייבת חולצה של פיטר מרפי, סולן להקת ה'באוהאוס' – פנים אפלות בשחור-לבן על בד מרוט, זועמות לא-ברור-על-מה. היא אוחזת בחולצה ולא מחזירה אותה לקולב. איילת גרוסמן אומרת שאי-אפשר לקנות אותה, אין להן מספיק כסף. המוכר מביט בהן בבוז.
הכסף הוא של איילת גרוסמן. אבא שלה, פרופסור באוניברסיטה העברית, נתן לה כמה שטרות הבוקר, והיא גם עבדה בקיץ בקולנוע סמדר כסדרנית, במיוחד בשביל יציאה כזאת לתל-אביב. לטלי יש רק מטבעות.
כשטלי מאיימת שלא תבוא איתה לריאיון העבודה בעיתון, והן הגיעו מירושלים לתל-אביב בשביל הריאיון הזה, לאיילת אין ברירה. אחרי ויכוח קצר, וניסיון-רקק לעמוד על המקח מצד איילת, החולצה המופקעת מחובקת בידיה של טלי.
טלי צועקת "יש" וחותכת לשירותים ציבוריים בסנטר. לאחר זמן רב למדי היא יוצאת לבושה בחולצה של פיטר מרפי. החולצה במידה לא נכונה, צמודה מדי, מכוערת לחלוטין ומזרזפת את הבטן של טלי, מין תפוד כהה. איילת חוששת שהחולצה המוזרה של טלי תעשה לה בעיות בריאיון, כי היא תציג אותה באור חריג, אבל כבר אין לה ברירה.
בגלל רכישת החולצה, נראה שהן עלולות לאחר לריאיון. הן יורדות בקו 31, תחנה אחת אחרי לה גווארדיה, מקללות את נהגי האוטובוס כולם, כי הנהג של 'דן' כפה עליהן לרדת בתחנה עצמה, למרות שרצו לרדת בין שתי תחנות כדי לא לאחר.
הן מגיעות לרחוב מיקוניס. תל-אביב מדמדמת באפרור אחה"צי של שנות התשעים שעדיין לא ממש פרצו. השנה היא 1990. השמש נוגסת בבניינים המכוערים של רחוב המסגר, פריכיות שבורות ופחונים המוארים באור חלשלוש. איילת מציעה לטלי לרוץ כדי שיגיעו בזמן. לפניהן בניין המכיל את ליבת העצבים של המקומון 'קול תל-אביב' שעדיין לא נקנה על-ידי אחת הרשתות. הן רצות ברחוב העלוב.
בניין ללא מעלית. הן מטפסות מתנשפות למערכת בקומה שלוש. השליח שנכנס איתן נוטש בקומה שתיים ונכנס למשרדי מנהלת המקומון, שם עובדים אלה עם המשכורת הטובות יותר. המערכת נטושה ועגומה. המחשבים הצהובים של 1990 פועלים באורח מגוהק ואקראי, עם מקלדות מרובבות.
כמה כתבים שולחים לעברן מבטים של שום כתוש קפוא ומסתודדים במצג שווא של חשקנות, אבל הם לא באמת חשקנים, חלק מהם בכלל הומואים לאים שיֵצאו מהארון עוד שנתיים-שלוש, כשהקרקע תהיה יציבה יותר. מעבד התמלילים 'תמר' פועל על מחשב אחד, שני מושבת ולמסך שלו מודבק בסלוטייפ דף משובץ שעליו כתב עיתונאי מבודח "מקרה אבוד". מחשבי העורכים, מסוג שנקרא 'קויוט', ניצבים בחדר אחר – דמונֵי חשמל, מסך ומקלדת מחוברים זה לזה כתפלץ מיתי, עמוסים רכיבים טייוואניים המכונים בהערצה ג'וקים. באותה תקופה, למרות כל העליבות הזאת, נשמרו איכשהו המתח והאימה שבין כתבים לעורכים, עובדים לבוסים.
המזכירה יושבת על כיסא מנהלים עם ידית שבורה, בלי מחשב. חדרה צמוד למשרד הסגור של העורך. מאחוריה תלוי שער עיתון מלפני חצי שנה שבו רואים את הכתב הכלכלי מחופש לערפאת. העורך יזם אז פרויקט שעשה רעש: חברי המערכת מחופשים למנהיגים ערבים מסתובבים ברחבי תל-אביב. העורך עצמו, דֶדי, לא התחפש, היה נחבא אל הכלים באותה מידה שחיפש כוח והשפעה. המזכירה מגדלת ראשי-דשא: יש שם לפחות שישה. היא עונה בפחד לשיחת טלפון, נשמעת צייתנית, ולבסוף פונה לטלי ואיילת.
מתברר שהן טעו ביום: הפגישה מחר.
הן לא מוכנות להשלים עם הגזירה ודורשות להיפגש עכשיו, לא מוּדעות לכך שאין להן שום קלפי מיקוח, ממלמלות "בחייך, נו, כבר הגענו." המזכירה הופכת נוקשה יותר. בינה לבין החדר הצמוד פעור צוהר קטן לשיחות דחופות, והיא טורקת את מכסה העץ הסגול כדי לא לאפשר להן שום גישה לעורך ששרוי לדבריה ב"סגירת העיתון".
"אתן סתם עושות בלגן פה, ילדות. בואו מחר, יהיה לו זמן רק מחר בשבילכן."
בבהלת סגירת החלון נשפך קנקל קינלי מלא בדלים לחים של סיגריות על הרצפה. המזכירה מתכופפת להרים ואומרת, "אתן רואות מה קורה כשמעצבנים אותי? בואו מחר. כולם בשיא הלחץ פה."
"אוקיי, אז אם אנחנו הולכות, אין סיכוי שנבוא מחר," הן מאיימות, אבל המזכירה כבר מספיק שונאת אותן כי מבחינתה הן אשמות בנפילת הקינלי עם הסיגריות. "תעשו מה שאתן רוצות," היא אומרת. "זו מדינה דמוקרטית."
כשהן מחלחלות חזרה אל בין המוסכים והשניצלייה של אזור מיקוניס – פשטידה של מלכודות עכברים צמודות זו לזו – איילת כבר מתחילה להבין שבניגוד להצהרות היא תבוא מחר לריאיון העבודה. גם לטלי אין מה לעשות בירושלים או בבית, בבית שמש, והיא מחליטה לא להגיע מחר ללימודים ולהישאר עם איילת לפגישה.
הן תקועות בתל-אביב כמעט בלי שקל, עם חולצה יקרה במידה הלא נכונה. אין להן איפה לישון. מזל שאיילת התעקשה שיקנו כרטיס הלוך ושוב במבצע של 'אגד'. איילת מתקשרת מטלפון ציבורי לאמא ואומרת שהן יגיעו מחר, היא אצל ידידה בתל-אביב. טלי לא מתקשרת. איילת נכנסת להיסטריה ודורשת מטלי להרים טלפון, משוכנעת שההורים שלה בטח מודאגים. אבל טלי לא רוצה. היא אומרת שממילא אמא שלה צמח ואביה עסוק מדי.
איילת, שכל היום נהגה בטלי בסלחנות, נעשית פתאום דאגנית ורכושנית, אולי כי שילמה עליה. איילת משלשלת עוד אסימון, והן מתקשרות לאבא של טלי. האבא לא עונה, והמזכירה האלקטרונית מקולקלת ומשמיעה זמזום חללי, "קיוקיוקיוקיוקיו" עולה ויורד. טלי מתפקעת מצחוק, איילת עצבנית. טלי מתיישבת על הרצפה וצוחקת שלוש דקות כמשוגעת. איילת אומרת, "קומי... קומי... בואי נלך... אני מקווה שלא יראו אותנו. קומי... מה מצחיק? אני הולכת. אני עוזבת אותך כאן, יא אהבלה. קומי..."
"בואי נתקשר עוד פעם. אני חייבת לשמוע את זה עוד פעם."
"לא. קומי, 'פגרת. אין לי יותר מדי אסימונים."
"את חייבת לשמוע את זה."
כעבור כמה שעות הן בחוף שרתון על אף שטלי לא אוהבת ים ושמש, ורמי אחד בקוקו חפוף נשען לידן. הוא מניח את ישבנו על עקביו ואת ידיו בצידי גופו כחיית כיס, אומר לאיילת שיש לה חצאית מדליקה ושואל מה המזל שלהן. שתיהן משקרות בזו אחר זו בפנים רציניות. בטקסיות הוא מצית לעצמו סיגריה, תוחב אותה לקצה הימני של שפתיו כמו מכונית שאחד מפנסיה הקדמיים יצא משימוש, והן נהנות לשמוע אותו מחמיא להן ומנסה לפצח את אופיין באמצעות טבלה אסטרולוגית ובעזרת מחשבון-כיס של סוני. ברור לטלי שהוא יותר מעוניין באיילת, כי הוא גם קורא לה בכף היד, ממשש שוב ושוב את "גבעת ונוס" ומסביר ברצינות, לקול ציחקוקיה, שזה האזור הארוטי של האשה. אחר-כך הן הולכות איתו לאורך הים ושלושתם עולים בגן העצמאות, נכנסים לדירה שלו בשדרות נורדאו ויושבים בסלון קטן. הוא אומר חכו שנייה, נועל אותן בביתו, וחוזר עם מיץ עגבניות לבלאדי מרי. אחר-כך הן מעשנות סיגריה עם חשיש. הן מתרגשות מאוד, אבל אחרי שטלי חוזרת מהשירותים היא מתייעצת בלחש עם איילת איך להתחמק משם, כי יש לבחור הזה טיקים.
רמי סוגר את האור ומדליק תאורה אולטרה-סגולה שכולם נראים בה מכוערים או גוססים או כאלה שיכולים להרוג. טלי צוחקת בקול, איילת עצבנית, מקווה שהיא לא נראית רע כל-כך. הן מתיישבות, ביניהן רמי. הוא מניח את ידיו על הכריות מעל עורפן באורח חצי-תמים, ואומר "החלטתי להיות גותי. תוך שנה אני הולך להיות גותי."
הן אומרות שהן רעבות ובורחות כשרמי ניגש למטבח ומכניס לטוסטר קבאווח, שילוב של קבאב ומלאווח. טלי ניצלה את העדרו מהסלון כדי ללכת לדלת וקראה לאיילת לבוא אחריה. הבחור כבר היה בתחתונים גדולים של קשישים שזהרו באור האולטרה-סגול כזיקוקי יום עצמאות מהגיהינום. כנראה עבר לתחתונים כי חשב שהמראה יעורר אותן מינית. על הגב היה לו קעקוע – פלג גוף אחורי של שור מכוסה בניילון. היה באמצע תהליך הקעקוע.
כשהן כבר למטה, מתנשפות, איילת אומרת שרמי ניסה לנשק אותה כשטלי הלכה לשירותים.
"איכס. נתת לו סטירה?"
"התנשקנו קצת. הוא נשקן בסדר. ראית את הקעקוע שלו? מאוד יפה."
"יאק," אומרת טלי. "הוא יצור."
"הוא דווקא חמוד."
"תלכי עליו, אם את רוצה. תחזרי אל היצור."
כמו רוב הבחורים, רמי העדיף את איילת גרוסמן. עיניים חומות, נבונות ומהירות. תמימה מאוד ונרתעת מן העיר, או לפחות חושבת שמקסים להציג כך את עצמה. הגיעה מבית-ספר טוב בירושלים. אביה מלמד מדעי המדינה. אמה במשרה ביטחונית במשרד ראש הממשלה.
אביה של איילת נהג לקנות לה ספרים עבים. בעמוד ההקדשה היה כותב ברכה כאילו היא סטודנטית שלו וחותם "בחיבה" רשמי. ייתכן ששכב עם תלמידות – זו המחשבה שעלתה בראשה של טלי כשראתה אותו בפעם הראשונה. פעם פתחה טלוויזיה וראתה אותו מדבר בתוכנית בשם 'דברים בגו'. היה המומחה מספר אחת למפלגות עדתיות. דיבר על מפלגת 'התאחדות התימנים בישראל' בכנסות הראשונות ועל כישלונות המפלגה אחר-כך. כשדיבר זעף וזעם, מנופף באגרופיו עד שיצאו ממסגרת המסך. גבותיו היו מלבניות כדירות בנה-ביתך בעיר ספר או כמצבות, אם כי מדי פעם נרגע ונתמתח אחורנית, ואז נראה כמו מישהו שמסוגל להתבדח עם כל נותן שירות. בכל זאת נראה לטלי סקסי באיזה אופן מוזר. טלי ישנה כמה פעמים בבית של איילת, כשנתקעה בירושלים, ואהבה להטריד אותו בשאלות מוזרות, שעליהן ענה תמיד ברצינות.
ההורים של טלי היו מסובכים. אביה עבד ככספר בבנק לאומי בבית שמש. נולד בפורט סעיד, אבל היה בהיר יחסית. אמה הייתה נכה בגלל קוֹזוֹ אוֹקמוֹטוֹ. לפני שנפצעה עבדה כעוזרת גננת ואז כמזכירה במפעל באחד הקיבוצים. סבא של טלי מצד אמה היה בפק"פ, המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, ונעלם בתקופת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, כשהמפלגה נתנה פקודה לתמוך בצד הגרמני. או שבגד או שחוסל. אומרים שהיה וכחן ועצלן. רוב היהודים במפלגה בזו לו כי היה עיראקי וסירב לדבר עברית. לא חיפשו אותו יותר מדי אחרי שנעלם. אולי היה שם עניין רומנטי עם תימנייה, אולי רומן הומוסקסואלי עם עולה מסרביה, אולי הבריטים החליטו להיפטר ממנו – לעיתונאים קל להאשים אחרי שהכל נגמר: הייתה אפילו כתבה אחת שהציגה אותו כחלאת אדם. פשוט נעלם כלא היה.
הייתה להן חבורה בירושלים שהנהיג בחור בשם רז צ'חנובר, שידע לנגן על גיטרה. טלי פאפו, שגדלה בכלל איכשהו בבית שמש, הייתה הרוח החיה. הם היו "חבורה אלטרנטיבית" ששמעה פינק-פלויד וסמית'ס. הם עישנו נובלס, עשו "מגבית" בכיכר החתולות מעוברים ושבים, והגדירו עצמם מול השלטון האפידרמי של אחת כרמית וייס שכונתה "מלכת הקרמים", תחביביה רשת ג' ומוצרי טיפוח, ששלטה בבנים בתיכון דרך כמה נערות פוחזות שהיו נתונות למרותה.
בהשוואה לאיילת הענוגה, טלי פאפו נראתה חסרת פרופורציות: גבוהה מדי, גמלונית, שדי ענק שאין לה איך לשמור אותם לעצמה ונראים חסרי שימוש, תלתולת ביסלי-ברביקיו שתנסה להסתיר כל החיים, ממש תריסול של שיער מעורגל שנגלל לכל הצדדים. תהיה מוכנה לרצוח כדי להיפטר מהתלתלים האלה. בתוך התיק הפתוח של טלי סודרו באופן אופקי ומופתי קלטות אוסף שהכינה מתוכניות לילה בגלי צה"ל והדביקה עליהן ציורים מכוערים שהעתיקה מעיתונים. על התיק היו עוד כמה סטיקרים של להקות.
אפשר להשוות אותן בשלב הזה למיטת פוטון או מערכת סטריאו שהמעצב עדיין לא סיים את העבודה עליהן, וברגים בולטים מתוכן ושורטים את המשתמשים. דגם מוקדם מדי, עם חן ופוטנציאל, שעדיין אינו בשל ליצור ולשיווק.
איילת קצת כועסת על טלי, כי בגלל החולצה היקרה והקטנה מדי שקנתה לה אין להן כסף לאוכל. היא גם מצטערת שהן לא נשארו לקבאווח. אף פעם לא אכלה קבאווח. בתגובה חוזרת טלי שוב ושוב על המילה קבאווח, וזה מעצבן מאוד את איילת.
איילת אומרת: "טלי, די!"
טלי אומרת: "קבאווח."
איילת אומרת: "את נודניקית, אני מתה מרעב. תפסיקי להזכיר אוכל."
טלי אומרת: "טוב, אני מפסיקה. קבאווח."
"די, טלי, את לא מרפה. יא אללה."
"את מרשה לי פעם אחרונה?"
"פעם אחרונה כן."
והן אומרות בבת-אחת "קבאווח" וצוחקות, ואיילת מחבקת את טלי הגבוהה, שהיא יותר סוציומטית.
הן עושות מגבית במשך שעה מעוברים ושבים, טוענות שזה לאחיהן שחולה בסרטן או שהן צריכות כסף לאוטובוס הביתה, לפי מצב הרוח, אבל משיגות מעט מאוד. דווקא אשה אחת שנראית מודאגת, אולי מורה למשהו, נותנת לטלי שני שקלים רק כדי להעיר שהשרוכים של הסניקרס שלה פתוחים. טלי נוהמת משהו ולא קושרת. לא יקנו אותה בקלות.
הן הולכות לאבן גבירול, וטלי נכנסת לירקנייה וחוזרת עם שני שזיפים שגנבה. היא אומרת לאיילת להתחיל ללכת מהר, אבל אף אחד לא רודף אחריהן.
עם הכסף שהשיגו הן קונות פחית קינלי. טלי רוצה ללכת למשחקי חלל. איילת אומרת שצריך לשמור את מעט הכסף לאוכל ושתייה. טלי אומרת שהיא ממילא אוהבת רק לראות אחרים משחקים ולא לשחק בעצמה וזה לא יעלה כסף ו"למה את תמיד כל-כך ראש סגור?"
איילת אומרת בנימה רצינית שהמשחקים מעודדים אלימות ושהן כבר מבוגרות מדי בשביל זה. "יש שם רק ילדים. וזה מעודד אלימות, טלי."
"זה סתם יריות. את צדקנית."
"נו באמת."
ואז טלי.
ואז איילת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.