החלקים 2: חלק ממך

1

״ג'ס, מה קרה?״ טיילור שואל אותי. אני מטלטלת את ראשי, לא מסוגלת לחזור על הדברים, חוששת לומר את המילים בקול רם, כאילו עצם הגיית המילים יגרום להן להתגשם. טיילור מתיישב לידי ומושך אותי אל בין זרועותיו.

"את מלחיצה אותי, ספרי לי מה קרה."

כאב חד מפלח אותי ואני מתכווצת. לא ייתכן, זה רק חלום בלהות. סיוט. מייד אתעורר, הכול יהיה בסדר לאחר שאתעורר.

"ג'ס, מה הוא עשה?"

שאלתו מפוצצת את התקווה האחרונה שכל זה היה רק חזיון תעתועים.

"הוא עזב אותי." אני לוחשת בקושי רב ופורצת בבכי.

"את פאקינג עובדת עליי?" ניצוצות זעם לצד חוסר אמון משתקפים בעיניו. "רבתם?"

אני מנידה בראשי.

"אז למה?" הוא מנגב את דמעותיי, משדל אותי במבטו להיפתח אליו ולתת לו תשובה.

"הוא רוצה את שרון."

"תפסיקי לדבר שטויות." הוא מעווה את פניו. "אין סיכוי שהוא יעזוב אותך למענה, הוא מאוהב בך!״ הוא אוחז בזרועותיי ובוחן אותי בחשדנות.

אני מחזירה לו מבט חשדני משלי ואז מתחוור לי שהוא מופתע לגמרי. ברוך הבא למועדון המופתעים, טיילור, המועדון הכי מדכא בעולם. ״הוא סיפר לי שהוא אוהב אותה." אני יורקת את המילים בגועל.

״בולשיט, אני לא מאמין, הוא פאקינג השתגע?" הוא מרים אותי מהרצפה ומשכיב אותי בעדינות על הספה. "ג'ס, אני מייד חוזר, חכי לי כאן. כל העניין הזה לא נראה לי."

אני מהנהנת וממשיכה לבכות, לא מצליחה לעצור את הדמעות. שמתאספות בזוויות עיניי ונושרות על הרצפה.

ג'סיקה, את בחורה מדהימה. אני לא טוב מספיק עבורך, אני מצטער לפגוע בך אבל עדיף לך בלעדיי, מגיע לך להיות מאושרת.

מילותיו של דני מתרוצצות בראשי, הבטן שלי מתהפכת ובחילה נוראית עולה בגרוני, גורמת לי להתרומם במהרה ולרוץ לשירותים. אני מתיישבת על ברכיי ומקיאה דקות ארוכות עד שהבחילה נרגעת ואני מצליחה לשוב ולעמוד על רגליי. באצבעות רועדות אני פותחת את הברז ושוטפת את פניי במהירות, מסרבת להביט במראה או להתפתות לשפשף את כפות ידיי ויוצאת משם במהירות, נשכבת על הספה ועוצמת את עיניי.

צעדים כבדים הנשמעים מחוץ ללשכה גורמים לי לפקוח את עיניי בבהלה. טיילור נכנס בסערה, עיניו בוערות ומפרק ידו הימנית מדמם. "למה אתה מדמם?" אני נעמדת ומצביעה על ידו.

"זה שום דבר. את חיוורת כמו סיד, אכין לך תה ונדבר." הוא מניח על ברכיי קופסת ממחטות ומתיישב לידי.

״מה קרה ליד שלך?"

"זה כלום. הכול בסדר, ג'ס, אל תדאגי."

איזה ערמה של שטויות. כאילו בכל יום הוא נכנס ללשכה עם יד מדממת ואני עוד אמורה לא לדאוג.

"מה קרה עם דני?" אני נעה בחוסר נוחות כשאני אומרת את שמו, כאילו התיישבתי על קיפוד.

״הוא כינס את הסמנכ"לים לישיבה דחופה ועדכן אותנו שמהשבוע הבא אמלא את מקומו באופן קבוע."

"באמת?" אני לא אמורה להתפלא. הוא אמר שהוא עובר עם המפלצת הבלונדינית ללאס וגאס.

"באמת."

"ומה עוד קרה שם?"

"ג'ס, אני באמת מצטער."

הרחמים בעיניו פוצעים אותי כמו תער המוצמד לחזה שלי. שוב מרחמים עליי, על ג'סיקה המסכנה והאומללה. החיים שלי הם כמו תאונת רכבת.

"כשהישיבה הסתיימה הוא ביקש לדבר איתי ביחידות." הוא נעצר, שוקל את מילותיו בקפידה. "הוא סיפר לי שתמיד היו לו רגשות כלפיה אבל הוא התכחש אליהם מחשש לפגוע בי."

"בגלל זה היד שלך מדממת?" אני שואלת בקור רוח, מתנתקת מהעובדה שהחיים שלי מתרסקים לנגד עיניי.

״זה לא הדם שלי. באיזשהו שלב איבדתי שליטה."

"לא היית צריך לריב איתו, טיילור." אני אומרת ביובש.

״אני יודע. פאק, אני לא מבין את זה! הייתי בטוח שתהיו יחד לנצח, אני באמת מצטער."

כך גם אני חשבתי, העזתי לקוות שאחרי כל מה שעברנו יחד בשנה האחרונה, נזכה לסוף מאושר. אני עוצמת את עיניי, מתחננת שהכאב ששורף אותי ייפסק.

*

"ג'סיקה! תפקחי את העיניים ותעני לי מייד! אני סופרת עד שלוש, בשלוש אני אתקשר לאבא שלך ואז ללוקאס, אחת, שתיים..."

אני פוקחת את עיניי בכעס ומנגבת את דמעותיי.

"עזבי אותי, סמנתה," אני רוטנת. "למה התקשרת אליה?" אני פונה לטיילור בכעס, חורכת אותו במבטי.

"הוא לא התקשר אליי. אני התקשרתי אלייך."

היא יורדת על ברכיה ומלטפת את שערי. "הכול יהיה בסדר, אני כאן איתך עכשיו, ספרי לי מה קרה," היא מבקשת.

"הוא בגד בי ועזב אותי, הוא אוהב מישהי אחרת!" אני לא מסוגלת להעלות את שמה של המפלצת הבלונדינית על שפתיי.

"אם כך הוא לא ראוי לך," היא פוסקת בנחרצות.

"אני לא ראויה להיות מאושרת," אני משיבה בזעם.

"שלא תעזי לדבר ככה על עצמך! את ראויה לכל הטוב שבעולם.״ טיילור מניח את כף ידו החמימה על כתפי ולוחץ אותה בעדינות.

"מאט בדרך לכאן. ברגע שיגיע אנחנו עפות מפה. אביא לך כוס מים, את תתייבשי מכל הבכי הזה."

טיילור נועץ בה מבט רצחני, אך לא אומר דבר.

"אני תיכף חוזרת." אני ניגשת לשירותים ושוטפת את פניי ואת כפות ידיי, מנסה לשכך את הכאב שמטפטף לתוכי כמו באינפוזיה. "דני עזב אותנו,״ אני לוחשת לדמות החבוטה שמביטה בי. אני מניחה את כפות ידיי על הכיור, משפילה את ראשי ובוכה, נותנת לדמעות לרדת לביוב, שם דני נטש את ליבי וברח.

"ג'סיקה, אני כל־ כך מצטער.״ מאט עומד בפתח הדלת, נע לעברי ומושך אותי לחיבוק.

"תודה שבאת, לא היית צריך לטרוח." אני משיבה לו חיבוק ומתאפקת שלא לפרוץ שוב בבכי.

"יש משהו שאני יכול לעשות?"

אין דבר שהוא יכול לעשות בשבילי כרגע, אלא אם כן יש לו מכונת זמן שתחזיר אותי לרגע שבו פגשתי את דני לראשונה. אני מנידה בראשי לשלילה והוא נאנח. "בואי נלך, תשני אצלי בינתיים."

הפכתי לחסרת בית בנוסף לכול. אבא צדק, כל־כך צדק. ״אני חייבת למצוא דירה חדשה."

״אין סיכוי, מאט." טיילור מושיט לסמנתה מפתח. "ג'ס תעבור לגור אצלי. אסע להביא את הדברים שלה מהבית של דני. סמנתה, קחי את המפתח לדירה שלי, חכו שם." היא מביטה בי ואז בו, מתלבטת מה לעשות.

"טיילור, תודה ההצעה. אבל אני לא יכולה לגור אצלך." אני מתרחקת מהם ובוהה בנוף המרהיב הנשקף מחלון הזכוכית.

"ג'סיקה, תעברי לגור איתי," סמנתה מתפרצת, "טיילור, תוכל לעזור לנו להעביר את החפצים שלה? אני מעדיפה לא ללכת לדירה של אחיך. אני לא מעוניינת לשבת בכלא."

הייתי מעדיפה לשכור חדר בבית מלון ולהשתכר. ״אני מעדיפה להיות לבד.״

״אין סיכוי! את לא תישארי לבד." סמנתה זועקת בחרדה, "בבקשה אל תתעקשי.״ היא מחבקת אותי מאחור ומניחה את ראשה על כתפי. "לא אצליח להירגע אם תישארי לבד," היא לוחשת.

"בסדר, אשן אצלך." אני ממהרת להיכנע. יודעת שזה לא רעיון חכם במיוחד להישאר לבדי הלילה.

״מאט, סמנתה, תנו לנו רגע. אני רוצה לדבר עם ג'ס ביחידות." טיילור מבקש.

מאט מהנהן וממהר לצאת מהמשרד. סמנתה נותרת במקומה, ממתינה לאישורי. אני מהנהנת. היא מעווה את פניה וסוגרת את הדלת.

״בואי נשב רגע." טיילור כורך את זרועו סביב כתפיי ועוזר לי להתיישב.

"מה העניין, טיילור?" אני שואלת בלי גינונים מיותרים.

"תבטיחי לי שלא תפגעי בעצמך," הוא עונה באותו האופן.

״אפגע בעצמי? תן לי קצת קרדיט, טיילור. אין שום סיכוי שאפגע בעצמי." אני מיישירה את מבטי לעברו והקלה מפציעה בעיניו.

"אהיה זמין עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אל תשכחי את זה לעולם." הוא מושך אותי לחיבוק ומלטף את שערי.

״תודה טיילור, אתה באמת חבר טוב. אני יודעת שהתזמון בעייתי, אבל אני צריכה כמה ימי חופש, עד שאחזור לעצמי.״ על מי אני עובדת? כמה ימי חופש לא יספיקו לי לחזור לעצמי. אני בספק רב אם אי פעם אחזור לעצמי.

״מובן מאליו. קחי את כל הזמן שאת צריכה.״

*

המים החמים זורמים דקות ארוכות על גופי הדואב. הידיעה שהוא רוצה אותה ולא אותי מייסרת אותי.

דני רוצה את שרון, אני ממלמלת בכאב ללא הפסקה, דני אוהב את שרון. אני משפשפת את עורי בחוזקה, מנסה ללא הצלחה לשטוף מעליי את הכאב. "חתיכת זבל!" אני זועקת בכעס כשאני נזכרת בפעם האחרונה שראיתי את שרון. היא ביקרה אותו במשרד והייתה לבושה בשמלה שחשפה את גופה. הוא היה להוט לשכב איתי אחרי שהלכה, עכשיו אני מבינה למה.

"ג'סיקה, הכול בסדר?" סמנתה צועקת מעבר לדלת.

"נכנס לי שמפו לעין." אני צועקת בתגובה.

"הנחתי בגדים נקיים על המיטה," היא שוב צועקת. אני מתעלמת ממנה, מתיישבת על רצפת המקלחת ומחבקת את ברכיי. הכאב וההשפלה מארחים לי חברה. "ג'סיקה, שמעת אותי?"

"שמעתי. תודה." אני ממהרת לענות, יודעת שהיא עלולה להיכנס אם אמשיך לשתוק.

אני מזליפה סבון על כפות ידיי ומסבנת את עורי בגסות, חייבת למחוק כל זכר ממנו, להעלים את הבעלות שלו עליי. למחות את החותם שהטביע על כל אחד ואחד מאיבריי. הוא בגד בי ושיקר לי, זרק לפח את האמון שנתתי בו כמו שאריות מסריחות של מזון מהשבוע שעבר, כאילו לכל מה שהיה בינינו לא הייתה כלל חשיבות.

״ג'סיקה, את שם כבר יותר משעה!" סמנתה דופקת על הדלת ללא הפסקה. "ג'סיקה?"

"סמנתה, תפסיקי לצרוח! אני יוצאת עכשיו." אני מתרוממת מהרצפה, סוגרת את הברז ומתנגבת בזריזות.

"מה עשית שם כל־כך הרבה זמן?" היא שואלת כשאני נכנסת לחדר האורחים שהקצתה לי.

"התרחצתי, בכיתי, צעקתי וגם קצת קיללתי.״

"אני מצטערת, מתוקה. תתלבשי ותשכבי במיטה. אכין לך תה מיוחד שהשכנה שלי הביאה."

הייתי מצפה ממנה להציע לי איזה שוט של וודקה או של ויסקי, לא תה. אני לא חולה - הלב שלי נקרע לגזרים. אבל אין לי כוח להתווכח, אז במקום אני מתלבשת בזריזות ונשכבת במיטה. כעבור רגע היא חוזרת לחדר, מניחה את כוס התה על השידה ונשכבת לידי.

"אני לא כל־כך יודעת, מה לעשות או להגיד כדי לעודד אותך. אני פאקינג גרועה בדברים האלה אבל חשוב לי שתדעי שאני כאן לכל מה שתצטרכי." היא נושכת את שפתה התחתונה ומקמטת את מצחה. "חשבתי שהוא מהחבר'ה הטובים, נראה שרדאר החארות שלי התקלקל. פניו היפות והגוף ההורס סנוורו אותי."

אני מגלגלת את עיניי. "בבקשה תשתקי. את פשוט גרועה בזה." הדבר האחרון שאני צריכה הוא שהיא תזכיר לי שיש לו פנים יפות וגוף הורס.

"ייאמר לזכותי שהזהרתי אותך מראש."

אני נאנחת. "זה נכון. מה השעה עכשיו?"

"כמעט חמש, אזמין לנו משהו לאכול."

"אין לי תיאבון. אני מותשת וחייבת לישון, לא ישנתי כל הלילה.״ אני מקמטת את פניי בגועל, בזמן שהייתי מודאגת למוות הוא הזדיין עם המרשעת הבלונדינית. גועל נפש.

"תנוחי. נאכל כשתתעוררי." היא נושקת לראשי ויוצאת.

*

"אולי תפסיקי להסתכל עליי כאילו אני האויב הכי גדול שלה? גם אני דואג לה, לא רק את!"

קולו של טיילור מעיר אותי וגורם לי לפקוח את עיניי.

״לא היה לי מושג שהוא יחזור למכשפה הבלונדינית. פאק! הייתי בטוח שהוא יציע לה נישואים, חשבתי שהם יהיו יחד לנצח."

אני בולעת את גוש העלבון שמטפס במעלה פי וממשיכה לצותת לשיחה.

"לעזאזל, טיילור!" סמנתה צועקת בתסכול, "אני מפחדת שיקרה לה משהו, היא עברה הרבה. זה יותר מדי, פשוט יותר מדי."

יש משהו בדבריה. זה באמת יותר מדי, אבל לא עומד לקרות לי שום דבר, אין לי ברירה אלא לבלוע את זה ולהמשיך הלאה, לבדי.

"אם היא הייתה שלי, לא הייתי נותן לה ללכת לעולם, היא מושלמת."

אני כל־כך רחוקה מלהיות מושלמת, רחוקה כמו הירח מכדור הארץ, כמו אוסטרליה מאמריקה הצפונית, כמו שחור מלבן.

אני נעמדת על רגליי ויוצאת מהחדר, מכחכחת בגרוני ומבשרת להם שהשיחה שהתנהלה מאחורי גבי צריכה להסתיים.

סמנתה ניגשת אליי ומחבקת את כתפי באהדה. "טוב שהתעוררת, אכין לך משהו לאכול."

היא יוצאת מהסלון ומותירה אותי לבד עם טיילור.

"היי." טיילור אומר. אני פונה אליו ומתאמצת לחייך. "אני מניח ששמעת אותנו."

אני מתיישבת על הכורסה ומהנהנת.

"יופי. התכוונתי לכל מילה."

אני מגחכת. ״אם הייתי מושלמת הוא לא היה בוגד בי איתה." אני משפילה את מבטי.

"ג'ס..." הוא מושך אותי לחיבוק מנחם. "בעיניי את מושלמת. איך את מרגישה?"

כאילו טרקטור דרס אותי ועבר על גופי הלוך ושוב. "אני אתגבר," אני משקרת.

"אני מצטער."

"גם אני מצטערת, טיילור. גם אני."