החמדנים

פרק ראשון

משתה שנגמר בשני אספירין / לבנימין בּוֹבֵּק אין רופא משפחה / השכנה מהקומה הראשונה תוחבת את אפה / ביקור חולים עליז / הפרוזאיקון סימקין מהדק את קשריו עם גרושה לא צעירה מהרצליה / על הורים וילדיהם / השחקנית מורוזובה מתעקשת לכתוב צוואה / בובק מבטיח לקחת את עצמו בידיים / ימים יגידו אם יעמוד במילתו

א

מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה. מה הפלא? תסתכלו עליי, בבקשה: בן שישים ושמונה, עצל, גרגרן, שותה פה ושם. רק חכו קצת עם הקדיש, אם לא אכפת לכם.

מודֶה: מאז אותו משתה ארור בַּ'מָגוז' אין לי מנוח. ישבנו בחברת משוררים צעירים, זללנו וזללנו. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר - ואולי ארבע? ימימה, על כל פנים, הסתלקה מזמן: מבחן על הבוקר באוניברסיטה וכולי. לו רק הייתה נשארת איתנו ופוקחת עליי עין... מילא. שתינו, אלא מה. יוליה מורוזובה לבדה חיסלה שני בקבוקי שארדונה, ואילו אני... מהמטבח שלחו קינוח: טיראמיסו. הכרזתי שהערב אני משלם על השולחן וציוויתי למזוג לכולם דיז'סטיף. הגישו משהו מריר, לא זוכר בדיוק מה. לגמתי לוֹגֶם. פתאום, בלי שום הכנה, מחנק. המצח רטוב, הגוף אחוז צמרמורת, הלשון מתלעלעת; מחזה יפה, לכל הדעות.

גררו אותי לשירותים. לא חולפות עשר שניות - סחרחורת. הקאתי את נשמתי. בינתיים חוללה מורוזובה מהומה: היכתה על הדלת כמו מטורפת, צרחה, ייללה. פתחתי - מורוזובה מתנפלת עליי, מנופפת בשרוולי העטלף השחורים שלה. נבהלתי וצנחתי. ברגע האחרון תפסו אותי שני מלצרים. הוציאוני לגינה לשאוף אוויר. הניחו רטייה קרה על מצחי, הגישו כוס מים. הוטב לי. נסעתי הביתה במונית ולא הסכמתי בשום פנים ואופן שיתלוו אליי.

יש לי סגולה בדוקה נגד הנג־אובר: שני אספירין, למיטה עד הצהריים - וגמרנו.

בערב טלפן סימקין לברר מה שלומי. ניתקתי. מספיק עם ההטפות! בן אדם מכיר את גופו־שלו הרבה יותר טוב מכל נותני העצות, יש עליות ומורדות, זה טבעי. אלא שמאז אותו משתה נגזרו עליי לא מעט לילות טרופי שינה. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה בגלל ציפית ספוגה בזיעה או התקפי גיהוק מחרידים. איבדתי את כושר הזלילה המפורסם שלי - ירדתי קילו, שניים, שלושה - ועם זאת אני נתקף לעיתים בולמוס מביש וטורף כל מה שבהישג יד. אחר כך: בחילה, כאבים, מקיא קצת... לא נורא. אני מכין לי תה מתוק מאוד, בולע חצי כדור שינה, נכנס לשעתיים־שלוש מתחת לשמיכת נוצות והופ! בן אדם חדש. אין מה להוסיף: מספיק לשעמם. הבעיה היחידה - שבימי חולשה אינני מסוגל לצייר, ועל זה צר לי.

ימימה מציקה לי כבר חודשים שאלך לקופת חולים. להתלבש, להזמין מונית, לתעות במסדרונות המרפאה, להמתין לתורך באיזה מרתף מחניק לצד ישישות צמוקות שמסיחות איתך על גידולים ומיגרנות - ייהרג ובל יעבור! לא סתם לא הקמתי לי לא משפחה ולא רופא משפחה. בסוף התפשרתי על ביקור בית. בוקר אחד דפק על הדלת דוקטור מהדור הישן: עיניים אדומות בולטות, תיק עור מרופט, אצבעות קרות, מבטא נוכרי וכולי. כמחווה של רצון טוב הנחתי לו לפשפש קצת בגופי, אבל כשהתחיל להתפלסף על גוני היציאות השלכתי אותו החוצה בשאט נפש.