5
1 הצבעות
1

החצוף הארצישראלי

איתמר בן-אבי

 48.00

תקציר

מהדורה מחודשת ומוערת זו מציגה לקורא העברית בן זמננו את פרקי האוטוביוגרפיה של איתמר בן אב”י, בנם בכורם של דבורה ואליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית.

קשה להעלות על הדעת נסיבות חריגות יותר מאלה שאליהן נולד מחבר הספר, ששמו הראשון היה בן־ציון בן־יהודה. חייו נחתמו כבר בראשיתם בחותם של עבריוּת. אביו התעקש על בידודו המוחלט. אמו, שחרדה לגורלו, סבלה משיברון לב. הגבולות בין
הילד ובין הפרויקט הגדול של החייאת העברית ניטשטשו.

כל הגה מהגאיו הראשונים, כל בדל חיוך, גם המילה הראשונה שביטא באיחור מטריד – הם יותר מאשר שברי פרקים מרגשים בסיפור הציוני, סיפור תחייתם של עם ושל לשון. הם מבטאים דגם חדש וייחודי של המשכיות ביחסי אבות ובנים.

השם הספרותי שבחר לו בבגרותו מאגד את שני הוריו: איתמר, השם שביקשה אמו, דבורה, האם העברייה הראשונה, להעניק לו בלידתו, על שם עץ התמר שהיה נטוע בחצר ביתם, ובן־אב”י, היינו: בנו של אליעזר בן־יהודה.

לאורך כל חייו תפס עצמו איתמר בן־אב”י כנציגה הראשון של הוויה עברית מתחדשת, כבן הארץ, שכל מעשה ממעשיו הוא בה בעת פרטי וייצוגי.
איתמר בן־אב”י אינו רק פרי של המשך, כי אם דמות עצמאית ומיוחדת במחשבתה, ספוגה בהשפעה אירופית, בעלת חזונות, הנושאת את רעיון העבריוּת אל מחוזות חדשים ומפתיעים, במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד.

‘רבות עברו עלי בימי חיי,’ סיכם איתמר בן־אב”י את חייו רצופי התהפוכות, ‘תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בניסיונות? האם מילאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה?’

אוטוביוגרפיה זו, שנחתמה ב־ 25 ביולי 1942 בגולת ניו יורק, מותירה שנים רבות לאחר כתיבתה טעם מר של החמצה, לא רק מן הפן האישי – גורלו של גיבורה, איתמר בן־אב”י – אלא גם משום אותה עבריוּת אבודה שתוויה הולכים ונמחים.
(ירון לונדון)

איתמר בן־אב”י (בן־ציון בן־יהודה), סופר ועיתונאי, נואם ובלשן; נולד בירושלים בשנת תרמ”ה, בנם הבכור של אליעזר ודבורה בן־יהודה, הילד האשכנזי הראשון לדיבור העברי החי.
חניך בית המדרש למורים בפריז; למד מדעי הרוח באוניברסיטת ברלין 1908-1904 ; השתתף בעריכת עיתוני אביו “הצבי” ו”האור”; בשנת 1919 – ממייסדי “דואר היום” ועורכו הראשי עד שנת 1933 ; מ־ 1924 היה עורך “פלשתיין וויקלי” )באנגלית(; היה סופר
ה”טיימס” ו”דיילי מייל” בלונדון וכתב בעיתונים צרפתיים; חיבר כמה ספרים, מהם בשאלות הארץ והמדיניות הציונית, וחמישה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.

בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה בנשיאותו של תומאס מסריק; בשנת 1919 השתתף כנספח למשלחת הציונית בוועידת השלום בוורסאי; שימש מקשר בין מנהיגי הערבים וההנהלה הציונית וזמן־מה היה מזכיר מדיני של
ד”ר חיים וייצמן; שליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות שונות; היה ממייסדי נתניה ואבן יהודה; נלחם ל”יהודה העצמאית” (ייסד וניהל זמן מה את משרד “יהודה העצמאית” בירושלים); הטיף שנים רבות לתחיית הימאות העברית; הגה את רעיון
חלוקת ארץ ישראל לקנטונים; ב־ 1915-1914 הושם במאסר על ידי הטורקים ובשנת 1929 נאסר על ידי האנגלים בגלל מאמריו החריפים בשאלת הכותל המערבי ומאורעות תרפ”ט.

בן־אב”י נפטר מהתקף לב בארצות הברית בי”ג ניסן תש”ג, והובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים בי”ב
באדר תש”ז.

הספר החצוף הארצישראלי הוא מהדורה מקוצרת ומוערת של הספר עם שחר עצמאותנו: זכרונות “הילד העברי הראשון” מאת איתמר בן־אב”י, שראה אור בתל אביב בשנת 1961 על ידי הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן־אב”י.

קוראים כותבים (1)

  1. foltyn@g.technion.ac.il (בעלים מאומתים)

    ספר מקסים מרגש אדם מהמם רגיש נעלה ויקר.כתוב באופן רענן וחי. ממליצה לקרא במיוחד עכשיו ולהתעדד בעזרתו.