החצי השלישי

 שגרת חייהם הטירוף והלחץ של הבוקר הגיעו, וכמו תמיד היא התמודדה איתם לבד, לפחות כך חשה. לבוקר אצל משפחת קורן יש קצב משלו - חד ומשימתי, אפילו הרדיו, על כל הקולות והמלודיות שבקעו ממנו, לא הצליח להסיט את הקצב שהכתיב. אבל אז התנגן קול הבריטון של מר ארמסטרונג, ששבר את המונוטוניות החדגונית של הבוקר עם שירו "What a wonderful world". היא לא ידעה לומר למה ליבה מנתר כשצליליו מתנגנים, ויצא לה להרהר בדבר לא אחת. ייתכן כי זו העובדה הפשוטה, שתמיד כשהיא שומעת אותו, היא מיד מפליגה למחוזות מופלאים ונטולי דאגות שבהם השמים כחולים, הפרחים מלבלבים וצומחים פרא, השמש מלטפת והחיוך הוא אינסופי ומקורו באושר קמאי. "אימאאא!" צעק בן בעודה שקועה בעולם של קסם, "בואי דחוף!" מאיה רצה לחדרו. "מה קרה?" שאלה בבהלה. "הריץ'-רץ' תקוע, אני לא מצליח לסגור אותו," אמר. שערו הבהיר גלש על עיניו המרוכזות בתסכול ברוכסן ולשונו נתלתה כשבויה בין שפתיו. בעיני רוחה היא ראתה כיצד היא חונקת אותו, אך המפגשים עם ד"ר וייס לימדו אותה לנשום עמוק, לא לתת לכעס, לתסכול ולמה שביניהם לשלוט בה. לא, הפעם היא לא תגיב שוב מתוך גחמה. היא נאנחה, העבירה את שערותיה הסתורות מאחורי אוזניה והתכופפה לסדר את הרוכסן. "מתוק, כשאתה קורא לי, סליחה, צועק 'אימא' בקולי קולות 'תבואי דחוף', אני בטוחה שקרה משהו ומיד רצה!" "זה, כי את היסטרית, מתי תלמדי שהכול דחוף?" אמר דן שהגיח מהפרוזדור, כפתר את חולצתו ודחס אותה אל מכנסיים מחויטים. אולי אם היית מזיז את עצמך מדי פעם בבית ולא מתנהג כמו תייר או משקיף מהצד משל היית האו"ם, הייתי מסוגלת להביא את עצמי להקשיב לך או לחילופין לבקש ממך לבדוק מה קורה עם בן, חשבה לעצמה. כל עוד זה לא קורה, אל תבלבל לי ת'שכל עם עצות "אבהיות". היא לא אמרה דבר וחצי דבר. היא רק אמרה בחיוך ההולם את מחשבותיה, "כן, אהה." דן בחן עצמו במראה הגדולה ליד הכניסה, העביר יד על הזיפים שעיטרו את פניו באורך אחיד ובהרמוניה, החליק יד בשיער ראשו שלא לבש צורה, שניכר בו תחילתו של כאוס הנובע כשלא פוקדים את המספרה בזמן. הוא סידר את הצווארון המעומלן ותהה אם לקפל את השרוולים או לכפתר. "כן, למה שילמנו לווייס הזאת ערימות של כסף? כדי שלא תתני להם לנהל אותך ולהפעיל עלייך מניפולציות." "בהחלט," אמרה בשוויון נפש והישירה אליו מבט. דן חש כאילו חפץ חד פגע בו. הוא זיהה היטב את הסרקזם הידוע. עיניו הצטמצמו ובמצחו הופיעו חריצים. "התחלת? אני מדבר איתך ואת שולפת סכינים?" "מה בדיוק נראה לך?" אמרה בקולה המדוד אך עיניה ירו אש, "שירום הודו יפתח את פיו, שכרגיל מפיק מרגליות, וכל שנותר לנתינים הוא לבצע כדברו? אז אני מציעה שירום הודו ינסה ליישם חלק, רק חלק מהמרגליות שפיו מפזר כל כך בקלות אל העם... אהה! אבל קשה ליישם כשאתה נוכח כה מעט..." דן הקשיב לניגון שבקע מפיה בשנתיים האחרונות. השעה הייתה שבע עשרים וחמש, מוקדם מדי להתכתשות. הוא לא מעוניין להתחיל במלחמת חורמה שסופה ידוע מראש - כולם מפסידים. הוא תר אחר מפתחות הבית ומצא אותם על השיש הלבן ליד מכונת האספרסו. שם מצא גם את המפתחות של ג'יפ הפורסטר. הוא לקח את המחשב הנייד שהיה מונח על האי במטבח והכניס אותו לתיק, פסע אל האמבטיה כדי להיפרד מרוני שהברישה את שערה, נישק את בן ויצא. בלי לומר שלום, בלי לטרוק דלתות, בלי מבט חטוף. היא נאנחה, היה לה די. בשעה שבע וארבעים הם היו בדרכם לתחנה הראשונה, בית הספר של רוני. "אימא," שאל בן. "למה אבא לא נפרד ממך? הוא אפילו הלך לאמבטיה להגיד לרוני שלום ואת היית ממש לידי." מאיה התכווצה וזרם חם הציף אותה. היא רצתה להוריד את הילדים במסגרות ולהמשיך לדרכה, לא לענות על קושיות מכאיבות של ילד בן ארבע. "אתה צודק, הוא באמת לא אמר לי שלום. טוב, אתה מכיר את אבא, הוא מיהר לישיבה, אולי הוא לא שם לב." היא התגאתה בתשובה שסיפקה לבן, תשובה מבית היוצר של ד"ר וייס: "זה לא נכון ליצור את הרושם שאתם מתעלמים או לא מכירים באמיתות שבן או רוני מניחים לפניכם, כי מנקודת מבטם יכולות להיות שתי השלכות: האחת, הם לא יסמכו על שיקול דעתם אם כל דבר שלישי יבוטל על ידכם, השנייה, הם יעשו היקש שבבית יש נושאים שלא מדברים עליהם." קולה של ד"ר וייס הדהד בראשה, מונוטוני ורגוע בדיוק כמו קו ישר במוניטור. רצית תמורה עבור הכסף? הנה קיבלת. רוני ובן הלכו ליומם והיא המשיכה לפארק הלאומי לשחרר קיטור בריצה. בגדי הספורט שלבשה היו ממיטב הקולקציות של נייקי ואדידס. טייץ דריי פיט בעל צפיפות בד המספקת תמיכה מיטבית ולא מאפשרת התפזרות של הירכיים ופלחי עכוזה לכל עבר וגופייה עם גוזייה מובנית שתכיל את החזה ותאחז בו במקומו. לא הייתה בכך שום אמירה, נהפוך הוא, זו הייתה הכרה במציאות: היא הייתה בת שלושים וחמש וגופה ידע שתי לידות. אחוריה וירכיה היו עסיסיים ועגלגלים, מותניה ופלג גוף עליון צרים וחזה נדיב. גילה לא ניכר על פניה כהוא זה, עצמות לחיים גבוהות, עיניים חתוליות, שפתיה משורטטות, בשרניות ועור מתוח בגאווה כמו מתריס על גילה. שערה היה מושא קנאתן של חברותיה, שופע וחלק ואורכו עד השכמות. אייפון על זרוע שמאל ואוזניות מחוברות - היא החלה לרוץ. באוזניה שרו אדם לוין וכריסטינה אגילרה "Moves like Jagger" ושימחו את ליבה הדואב מבוקר טעון שהפך לשגרת חייהם. כל הווייתה התמקדה בנשימות סדירות ובשירים שהתנגנו ברקע. לא נותר מקום למחשבה תועה, שכן, הריצה לא הייתה עניין של מה בכך, בלשון המעטה. היא השקיעה זמן רב באימונים כדי לצלוח חמישה ולפעמים שישה קילומטרים, כי אלוהים יודע וגם היא - אתלטית מבטן ולידה היא לא. הריצה הסתיימה כשהאוויר הפך למצרך נדיר, דליל כמו בפסגות אוורסט, ושרגליה כשלו. כל פעם מחדש היה המעבר להליכה בבחינת קליימקס. היא שחררה עכבות ולרגע הפכה לזמרת ליווי (שנמצאת יותר בפרונט) של ביונסה כשהתחיל השיר “Single ladies”. גבר בנוי לתלפיות בשיער קצוץ חלף על פניה בריצה וחייך חיוך של "תפסתי אותך", אך תחושת הניצחון שחשה הייתה גדולה מכדי שיהיה לה אכפת מתגובתו של זר, גם אם הוא נראה טוב. הספסל חיכה רק לה. רגלה הימנית נמתחה עליו וגופה נטה לעבר רגל שמאל זקופה וישרה על הקרקע. היא עצמה עיניים, התמסרה לכאב המתוק שיביא עמו שחרור גואל לשריריה. היא פקחה עיניה וזינקה בבהלה. על הספסל שלה ביצע ה"בנוי לתלפיות" מתיחות. דווקא פה? דווקא פה? חסרים ספסלים בפארק? יונתן בחן אותה. הוא לא הצניע את חיוכו יודע הדבר. "אני רואה שהפסקת לשיר, חבל." למרות הדציבלים הגבוהים שבקעו מהאוזניות הבינה מאיה את רוח הדברים. "אמרת משהו?" שאלה בקול מנומס ונעים. "אמרתי," ענה בחיוך, "שחבל שהפסקת לשיר." "הייתי שרה," פיה נמתח לקו ישר המדמה חיוך. "אבל אני לא מצליחה לעקוב אחרי סנופ דוג." "כן, זאת משימה לא קלה." הוא קרץ. "איזה עוד שירים יש לך בפלייליסט?" שאל ולא הוריד ממנה את העיניים ולו לרגע. "מממ בעיקר מיינסטרים," ענתה ביובש וחשבה לעצמה כמה הוא בטוח בעצמו אם הוא קורץ לה. התנהגות כזאת דחתה אותה. לשיטתה, גברים הם כמו אומנות, משתייכים לזרמים שונים, ולה יש טביעת עין מדויקת להפליא אשר יודעת להבדיל בין הפרה-היסטורי לבין האקספרסיוניסט, והבחור כאן, לדעתה המלומדה, ללא כל ספק השתייך לזרם שחי במערות ודיבר בנהמות - אדם קדמון, רק חסר שיכה על החזה כמו בבון. "אז מי ברשימת המיינסטרים שלך?" אתה רוצה גם פורטפוליו של עובר ושב? מה נסגר איתך? מה אכפת לך? "כל מיני," -ענתה כלאחר יד. "בעיקר היפ-הופ ופופ. את ביונסה כבר שמעת." "אני מעדיף מוזיקת טראנס כשאני רץ," ענה, משועשע מתשובתה. היא הביטה בעיניו ובחיוך שלא חשף שיניים ולא הגיע אל עיניה, זה השמור למפגשים עם לקוחות פוטנציאלים בכנסים משמימים בעבודה, אמרה, "יופי." עיניו סרקו את גופה ומחשבותיו התרוצצו כמו ילד על מדשאות רטובות ביום קיץ לוהט. טוב, היא יפה, ממש יפה, והחזה שלה... יכולתי לטבוע בתוכו. מממ... היא לא סקיני, לא, היא לא סקיני בכלל... אבל בסדר, מממ כן, הייתי מזיין אותה, ברור, והלחיים שלה היו אדומות ולא מריצה. היא סיימה להימתח ופנתה לדרכה. "את הולכת?" קרא. היא הסתובבה אליו והשיבה לשאלתו בחיוב. הוא הושיט לה את ידו. "אז, נעים מאוד, אני ג'וני." מממ, ברור שאתה ג'וני ואני ג'יין, וכך ענתה כשלחצה את ידו. חשדנות מהולה בסימני שאלה ניכרה על פניו למשמע שמה. "את מתאמנת בימים קבועים?" "לא ממש, מתי שיוצא לי." "אבל התחלת לרוץ פה לא מזמן, נכון?" "לא," אמרה. קולה הביע חוסר שביעות רצון מהשאלה. ההקפדה על משטר אימונים ארבע פעמים בשבוע עלתה לה בדם, יזע ודמעות, המאבקים הפנימיים שהתחוללו בינה לבין עצמה לפני כל אימון וההתמדה הבלתי מתפשרת ככל הנראה אינם מספקים אם היא לא שדופה. אם היא לא נראית כמו גברת קו, הוא לא חושב שהיא שייכת לזן המתמיד. "לא ראיתי אותך פה אף פעם," אמר נחרצות. "אני מבינה שאתה מנהל רישום של כל בחורה שרצה פה," אמרה בציניות. יונתן שילב ידיים על חזהו וחיוך שחשף שיניים מושלמות וצחורות נסוך על פניו. הוא מעיין נובע של ביטחון עצמי, הוא ידע. אמו נהגה לומר לו בבדיחות הדעת: "כששואלים אותי עליך, אני תמיד אומרת 'כן, זה בני יוני, וזה הביטחון העצמי שלו," כאילו הביטחון העצמי הוא ישות בפני עצמה. "לא ממש, פשוט לא ראיתי אותך כאן אף פעם." "אני סתם צוחקת, אני בדרך כלל רצה מוקדם, בסביבות שש בבוקר." "טוב, אז אולי ניפגש שוב למתיחות." הייתי שמח להימתח איתך בכל מיני סוגים של מתיחות. "כן, אולי, ביי," ממש. מר סליזי בע"מ, רק אותך ואת הריר שלך בא לי לפגוש שוב. בדרכה אל החניה התרומם מצב רוחה פלאים. היא הרגישה מושכת למרות אגלי הזיעה שעטפו כל פיסת עור חשופה ועטופה. כששחזרה את המפגש, הפציע חיוך על פניה. גופיית הדריי-פיט הכחולה החמיאה לו, מאוד, חשפה זרועות שריריות שקרני השמש צרבו. אחיזת ידו הייתה איתנה אך עם זאת עדינה. פניו מסותתות, אפו מחודד וקצהו נוטה כלפי מטה, תואם את הפרופורציות למבנה הפנים. והלסת, הלסת שידרה חוסן וגבריות. שפתיו בשרניות בדיוק כמו שהיא אוהבת. בעיניו דלק זיק של שובבות או ליתר דיוק סליזיות, היא נטתה לעבר האבחנה האחרונה. הוא הרכיב משקפי שמש. היא אף פעם לא הבינה כיצד אפשר לרוץ עם משקפי שמש, הם נוטים ליפול, ההתעסקות איתם במהלך הריצה לא באה בחשבון מבחינתה, איך היא תתרכז בנשימות? מאיה נכנסה לרכב והניעה אותו. קולו של אריק איינשטיין בקע מהרדיו ובאחת התאדו מחשבותיה על ג'וני. *** יונתן הגיע אל בניין המשרדים שלו ברחוב רוטשילד בתל אביב. החברה בבעלותו התפרשה על שלוש קומות בבניין באוהאוס שבפתחו התנוסס שם החברה "JOGA", צירוף אותיות של שמו ושל גל שותפו, חברו מהצבא. המשרדים עוצבו בסגנון קר וחם, כך הוא רצה: תעשייתי מונו כרומטי. בלב כל קומה מוקם חדר ישיבות תחום בקירות זכוכית. יונתן וגל היו בעלים גאים של סטרטאפ. מטרתם הייתה לפתח לומדות ואפליקציות עבור משרד החינוך שיתאימו את שיטת הלימוד לדור הצעיר המצוי ברזי הטכנולוגיה. הוא עלה במדרגות למשרדו בקומה השלישית, תמיד במדרגות. פעמים ספורות השתמש במעלית, אם לדייק, רק כאשר נפצע באימוני ספורט. הוא לבש ג'ינס וחולצת פולו, פיזר חיוכים לעובדים שנקרו בדרך ופסע לכיוון משרדו. הוא התיישב בניחותא, הציץ בסדר יומו, קרא מייל ומבלי לרדת לעומקו זנח אותו והחל להקליד את השם ג'יין ברשתות חברתיות, בגוגל ובמנועי חיפוש שונים, אך העלה חרס. הוא הסתובב על כיסאו, בהה בנוף הנשקף מחדרו ושחזר בראשו קטעים מריצת הבוקר. אדמומיות לחייה ומחשופה הנדיב העבירו בו צמרמורת שגרמה לו לסדר את מפשעתו. *** זמן ארוחת הערב בביתם השתנה מיום ליום. תלוי בחוגים של הילדים, אם הגיעו אליהם חברים ובעיקר כמה אנרגיות היו למאיה. מרכיבי הארוחה נעו בין ביצה קשה בתוספת ירקות שכללו על פי רוב עגבניות שרי ומלפפונים, לעתים גם גמבות ולו בשביל הגיוון, ולעתים חתיכות עוף (בדרך כלל שאריות מעוף בתנור) מלופפות בטורטיות עם רטבים לבחירתם של הילדים. המשוואה הייתה פשוטה - האוכל הוא נגזרת של מהירות הכנתו ותו לא. כל מזון שעל הכנתו יש לשקוד יותר מעשר דקות היה ממנה והלאה. לשיטתה, המאמץ והזמן, הו הזמן שהולך מבלי שוב בין כותלי הסירים והמחבתות, הוא שעמום אחד גדול. על כן, לפני שנים רבות, לפני הילדים, לפני הטירוף, לפני השגרה, לפני שהכול הפך מובן מאליו, עוד כשהיו ניצוצות והלב ניתר מכל מגע, היה ברור שהמטבח אינו מנת חלקה, שהוא הממלכה הבלתי מעורערת של דן. הוא טרח על ארוחות גורמה לחברים ולמשפחה שהיללו ושיבחו את כישוריו, ואף על ארוחות בסיסיות שהעלו חיוך על פני הילדים. מאיה הורגלה לשמוע לאורך השנים אימהות בגנים של הילדים מוקסמות מהשף דן. בכל מפגש שהצריך יכולות קולינריות של ההורים - יום המשפחה, מסיבת חנוכה או מסיבת קשקוש כלשהי היא שמעה את המשפטים הבאים כמו מנטרה: "וואו מאיה, הפשטידה מעולה, אני חייבת מתכון, פשוט מעולה." חיוכה תמיד התפשט מאוזן לאוזן כשאמרה: "אין לי מושג מה דן הכניס פנימה, אני אשאל אותו." התגובה לא איחרה לבוא בתדהמה מהולה בקנאה. מאיה ענתה כמו מתוך תסריט כתוב מראש: "כן, דן הבשלן של הבית, מטבח זה פחות אני." הלסת נותרה שמוטה. "די, אני לא מאמינה, איזה כיף לך, איזה בעל, משהו... אז מה את עושה בבית?" שאלו במין צחוק, סקרנות. כל פעם מחדש השיבה את אותה תשובה בחיוך ענקי: "האמת, משתדלת לעשות כמה שפחות." הקרח נשבר אחרי התשובה, כולן פרצו בצחוק. גם היא. פרט לפעם אחת, במסיבת שבועות של בן. דן הכין קנלוני. מובן שחמש דקות לאחר שמאיה הניחה את המגש על השולחן, לא נותר מהקנלוני זכר. מישהי ניגשה אליה. מאיה ידעה שהיא אימא מהגן, אך מעולם לא החליפה איתה מילה פרט לשלום מנומס. "אז שמעתי שאת אחראית ליצירת המופת הזאת..." "לקנלוני?" הצביעה מאיה על התבנית הריקה. "כן, וואו, זה היה חלומי. קשה להכין?" "לא יודעת, לא אני הכנתי." "קנית?" שאלה מופתעת. "לא, לא, דן הכין." "דן זה בעלך? אני רואה אותו בבקרים מדי פעם, מביא את בן, איזה מתוק בן-בן הזה. אנחנו תמיד צוחקים כי אנחנו קבוע מגיעים בין האחרונים, כאילו תכננו את זה, את יודעת." "כן, מוכר לי," ענתה מאיה וחשבה שמוזר שמעולם לא החליפו ביניהן מילה פרט להנהון או מנוד ראש קל. "איזה עולם קטן," אמרה ודחפה אל פיה המשוח באדום עוד ביס מהקנלוני. "כן, אה," אמרה מאיה לפני שנגסה בגזר. "אז הוא אשף באיטלקי?" "אהה, כן, לא משהו מיוחד," ענתה מאיה בהרהור מה. האימא מהגן סידרה את משקפי השמש שלה על שיער שראה בחייו שעות רבות של מחליקים ונעצה במאיה מבט. "בכל זאת הכין קנלוני. זה לא משהו מיוחד?" היא חייכה מבלי לחשוף שן אחת לרפואה. "הוא לא אשף באיטלקי, הוא פשוט מכין אוכל מצוין, הוא בשלן כזה, הוא מכין את האוכל בבית." היא טפחה על בית החזה שלה. "די, באמת? הוא מבשל בבית?!" מאיה חשבה, הנה זה מתחיל, היא תתעלף, לא תאמין ובלה בלה בלה. "אהה," ענתה והנהנה. "אחותי, הצליח לך," ציינה ושתי כדוריות עיניה יצאו מחוריהן. "בהחלט לא מתלוננת," השיבה מבלי להביט בה. "הבנתי שהוא הייטקיסט, ראיתי את הלוגו על הג'יפ שלו, מה הוא עושה?" מה עניינים איתך חמודית? חשבה מאיה, קצת טקט, מכירה את המושג? "הוא עובד בהיי-טק." "כן, הבנתי את זה, אבל מה הוא עושה?" היא לקחה ביס נוסף מפשטידת בצל, והשפתון האדום זלג מעבר לגבולות שפתיה. "מנכ"ל," ענתה. היא נטלה מפית והספיגה את השמנוניות שנמסכה מסביב לפיה. "יפה, יפה, גם אבא פעיל, גם תותח בעבודה וגם שף, אז מה את עושה בבית?" זאת הייתה עקיצה שהתחפשה לשאלה. מאיה הייתה מנוסה בשיחות מעין אלה. היא הכירה את התסריט מצוין כמו גם את אלמנט ההפתעה על פני השואלות (תמיד היו שואלות, אף פעם לא שואלים) שלווה במחוות של תנועות ידיים או פעירת זוג עיניים. ואף על פי כן, השאלות החטטניות הוציאו אותה משלוותה. "מה אני עושה בבית?" היא חייכה במלאכותיות, "אני מזדיינת טוב, ממש טוב, כדאי לך לנסות." *** הטלפון צלצל ועל הצג הופיע השם "ניניו שלי", הכינוי של דן. "הי, מה קורה? מה עם הילדים?" "הילדים בסדר גמור, מה איתך?" רוני שניחנה בשיער ארוך ושופע כשל אמה הסתובבה בסלון בחיפוש אחר כדור גומי סורר. "חכה שנייה, רוני כבר שש וחצי בערב, לכי להתקלח." "אוף, אימא, עוד מעט, לא עכשיו!" "אוקי, עוד חמש דקות," רוני שמחה על הניצחון הקטן ובדיוק מצאה את הכדור והתכוונה להיעלם מהשטח. "ואת חופפת את השיער." היא שמעה וגופה הזעיר הביע מחאה. "לא, אימא, לא, לא, לא. אין לי כוח, אני אחפוף מחר..." "כן, כן, כן, את חופפת את השיער היום," אמרה מאיה, "תראי אותו, מלא קשרים אחרי החוג אקרובטיקה ו..." "מה הסיפור, שלא תחפוף, אז יום אחד היא לא תחפוף, תעזבי אותה," אמר דן. חמה פשטה בגופה ואז בלחייה כאש בשדה קוצים. "תגיד לי, אתה רציני?" ירתה, "אתה לא פה ואתה אומר לי מה לעשות?" "אני אומר את זה בשבילך," ענה בקור. "את כל הזמן מתלוננת על כל המלחמות שלך איתם, שנמאס לך להיות השוטר הרע, אז גם כשאני מציע לך להיות השוטר הטוב את תוקפת אותי?" "כי אין לך מושג על מה אתה מדבר, אתה מטריף אותי עם ההערות האלה בשלט רחוק!" היא נבחה אל האייפון. בינתיים רוני צעקה מהאמבטיה שבן והיא מתקלחים יחד. "את בלתי נסבלת. לא משנה מה אני אגיד את תסובבי את זה, נשבר לי כבר!" "אתה לא פה! אם היית פה, היית רואה שהשיער של הבת שלך הפך לגינת ירק!" היא צעקה וניתקה את השיחה. דן הרחיק את הסלולרי מאוזנו, הביט בו בייאוש והשליך אותו על השולחן. הוא נשען על כיסא המנהלים שלו שהיה בעל ריפוד רך ומזמין והרהר. הוא לא הבין אותה, כבר הרבה זמן הוא לא מבין אותה. בתחילה התייחס לחילוקי הדעות (כך נהג לכנות את המריבות) ביניהם בביטול. הוא סבר שטבעי שלא יסכימו זה עם זה בכל דבר ועניין. אך הזמן נקף והחיכוכים ביניהם נעשו תכופים יותר ומרים יותר. דן היה טרוד בעבודתו ושקוע בה. כל מרצו הופנה למטרה הנכספת - הפיכת חברת הסטרטאפ לאטרקטיבית דיה כדי לעשות אקזיט שפירושו חירות כלכלית. הוא עבד לילות כימים. לדידו, המטרה קידשה את האמצעים. הנה, הם צלחו עוד פיתוח מורכב, השתתפו בכנסים של קהילת ההיי-טק, קיבלו חשיפה במגזין "סייבר" היוקרתי, כל אלה התוו את הדרך אל הגביע הקדוש – המכירה. השעה הייתה שבע בערב. ראשה הבלונדיני קצוץ השיער של שיר הציץ אל משרדו. "דן, עוד כמה דקות יש לך שיחת ועידה עם סן פרנסיסקו. הכנתי לך את החומר, אתה רוצה לעבור עליו לפני שאקשר אותך?" שיר עמדה דרוכה ונכונה לתת מענה לכל צרכיו בעבודה. מקצועיות הייתה הביזנס שלה, נר לרגליה. היא בזה לתירוצים על חוסר יכולת לבצע משימה בזמן שהוקצב לה ובסטנדרט גבוה. ימי החופש היחידים שנטלה לעצמה היו בהלימה מוחלטת לאלו של דן. חופשה כשדן במשרד פירושה שהעבודה תצטבר, ונוסף על כך, הוא ודאי לא יידע מימינו ומשמאלו בלעדיה. היא יכלה להרשות לעצמה להיות נדיבה, רווקה בת עשרים ותשע שלא נתנה דין וחשבון למשפחה וילדים. דן ניער את ראשו. "כן, כן, אני אעבור על החומר," אמר. "תקשרי אותי ולכי, אין סיבה שלשנינו לא יהיו חיים." *** מהרגע הראשון שבו הניח עיניו על מאיה הוא הוקסם. זה קרה בבית קפה ברחוב יהודה מכבי בתל אביב שהוא וחבריו פקדו בקביעות, שלא לומר באובססיביות. בחזרה מיציאה רוויית אלכוהול הם היו מקנחים ב"בריסל", אחרי אימוני ספורט הם היו מחזירים לעצמם קלוריות יקרות שאיבדו ב"בריסל", כשהשעמום פקד אותם הם מצאו מזור ב"בריסל". "בריסל" התמחה בוופלים בלגים עם כל התוספות המושחתות: כדורי גלידה מתוקים בלבד (גלידת סורבה לא התמזגה עם עודף המתיקות ולכן לא נכללה בתפריט), סוכריות צבעוניות ולא הכסופות, הן משדרות חגיגה, ולבסוף, הונחו אחר כבוד קצפת, נוטלה, פצפוצי שוקולד, השחורים והלבנים, "רק" כדי להשלים את השמחה. מאיה הסתובבה בין השולחנות, לקחה הזמנות, צחקה מבדיחות של לקוחות, ספק מצחיקות ספק משמימות, ודן תהה בינו לבין עצמו מי היא ומדוע הוא לא מכיר אותה. זה היה בית הקפה שלו, הוא התוודע לכל המלצרים, שישה במספר. דן לא היחיד שנתן בה את עיניו. גם חברו מהצבא, זיו שטיין, ליווה כל צעד שלה. שימי, מנהל "בריסל", נקרא אל שולחנם לבירור מעמיק בנושא, וסימן בידו שהוא כבר מגיע. "אחי, מה נסגר?" דור השליך על זיו פקק שהפריע לו לבהות במאיה. פרץ של צחוק תקף את הבנים. "תגיד לי, אתה יודע איך אתה נראה? כמו סטוקר!" "מה סטוקר, היא חדשה, רציתי לראות אם היא יודעת את העבודה, ששימי לא נפל בפח." הבנים שוב צחקו. "שכנעת, אתה ממש משרד התמ"ת. תגיד, אתה עושה ביקורות לעוד עסקים?" "בוודאי, הלו"ז שלי עמוס, אתם יודעים, לעבור מבר לבר ולבחון את האספקט המקצועי של כל מלצרית, איך היא מתכופפת, האם החולצה יושבת עליה מכובד..." זיו הדגים בידיו חזה גדול. ברגע זה חבט דן בראשו. "מספיק עם ההצגות שלך." זיו כיווץ את מצחו וגבותיו העבות שידרו נופך מאיים. מבטו התביית על דן ונדד לאורן ודור שגיחכו. "יא מוקיון אחד. מה נראה לך? אתה בברודווי? מה זה ההצגות האלה?" דן נעמד וחיקה את תנועותיו של זיו לקולות הצחוק של חבריו. הוא התיישב והישיר מבט אוהד אל זיו כדי לרכך את המכה שהנחית עליו בהפתעה. "אחי, זה המקום של שימי, שלנו, יש פה כולה עשרה שולחנות עם לקוחות, קולטים כל אחד בשנייה, לא מתאים." שימי, גבר בשנות הארבעים לחייו, שגופו גרום וגבעולי פרט לכרס קטנטנה שבצבצה מתחת לטי-שירט של מטאליקה, הגיע אל שולחנם. הוא גרר כיסא נטוש משולחן סמוך והתיישב איתם. "מה קורה חברים?" "אצלנו לא קורה כלום, אבל אצלך קורה גם קורה," אורן הצביע על מאיה. שימי חייך והתיישב. "אתם השולחן הרביעי ששואל אותי עליה. אז מה אורן, אתה בעניין?" "חופשי, היא נראית טוב, אבל קריוס ובקטוס פה חזק בעניין, אז אני מפנה את הדרך." זיו, כמו נרקומן, עט על הדילר שיספק את הסחורה. "אז מה, כמה זמן היא פה?" "משהו כמו חודש, חודש וחצי, אני לא..." "אין מצב! איך לא ראינו אותה עד עכשיו?" "היא עובדת בבקרים..." "בת כמה היא?" "אני לא זוכר, אני חושב עשרים ושתיים, לא..." "סטודנטית?" "אני חושב שכן, כי..." "איזה מין בוס אתה? אתה בקושי יודע משהו על העובדים שלך!" כולם צחקו מלבד דן. הוא גיחך, בעיקר כדי לא להסגיר את שהתחולל בראשו. גם הוא צמא למידע על מאיה והיה שמח לקבל תשובות לשאלותיו, אך להבדיל מזיו, הוא ידע לשמור על קור רוח ולשדר פאסון. שימי סימן לה להגיע אל השולחן. היא נעמדה מולם לבושה גופייה שחורה צמודה שהבליטה את נכסיה ואת בטנה השטוחה, וג'ינס בגזרה נמוכה שהיה משופשף וצמוד באופן שחשף אחוריים נדיבים במידה. "מאיה תכירי את ה-שולחן," החווה שימי בידו על הסובבים. "אורן, דור, זיו ודן, הם בני בית פה, אני יכול להבטיח לך שהם ישגעו אותך, אבל! אני מרשה לך לצעוק עליהם." כולם צחקו למשמע תצוגת התכלית של שימי. "הי, נעים מאוד," אמרה בחיוך כובש. "אז מאיה, כמה זמן את עובדת פה?" מאיה הביטה בשימי וקימטה את מצחה. "חודש, חודש וחצי, משהו כזה, נכון?" "כן, זה מה שגם אני זכרתי," ענה שימי. "ו... את לומדת?" המשיך זיו. "כן." "אוקי, אז מה את לומדת?" שאל זיו. "נהיגה." לרגע השתררה דממה מוחלטת, אך לאחר שתי שניות, חיוך מקצה אל קצה הסגיר את מאיה והדביק את כולם בהתאמה. "נו, אז מה את לומדת?" זיו לא הרפה. דור ואורן הגישו לה בקבוקים ריקים והיא העמיסה אותם על מגש שאחזה בידה. "תקשורת, באוניברסיטת תל אביב." "באוניברסיטת תל אביב?" שאל דור בפליאה. "אז איך את מצליחה לשלב עבודה? באוניברסיטה מתעלמים מהצורך לחיות, מערכת השעות מטורפת." היא חייכה. "לגמרי, לכן פרשתי את הלימודים על פני ארבע שנים. יש לי חלונות בין שיעורים, אז אני עובדת מפוצל. זה..." לפני שהספיקה להשלים את המשפט, אמר דן "זה מה יש ועם זה ננצח." מבטה של מאיה הוסט במהירות לכיוונו ובעיניה הבריק זיק. "היי, גנבת לי את המשפט!" דן הביט אל עיניה החתוליות בשביעות רצון. "משפט של ווינרים." דור ואורן הבחינו ברגע שעמד שם ב"בריסל" בין מאיה לדן. זה מה שזה היה – רגע. רגע נוכח וחי. "אז מאיפה את בארץ?" מיהר זיו לשאול. דור טפח על כתפו פעמיים. המסר היה ברור: התחרות הוכרעה ואתה, חבר, הפסדת. "מרמת השרון," ענתה וצעדה לכיוון פנים בית הקפה. *** מה פשר הצפצוף הנוראי הזה? עלתה המחשבה בראשה כשהוא חזר על עצמו כמו נודניק והעיר אותה. כמו פנתר שעט על טרפו היא שלחה ידה מחוץ לחממה שעטפה אותה כדי להשתיק באחת את הקול שבקע מהאייפון. השקט חזר והיא התלבטה אם לקום או לא לקום. זאת הייתה השאלה. מעולם לא קפצה מהמיטה בגיל ובשמחה. היא הצטנפה עוד יותר, הסתובבה לצד השני, גנבה עוד חמש דקות יקרות ערך, אבל המצפון עבד סביב השעון, חמש וחצי בבוקר והמעצבן הזה כבר לבש חליפה, עניבה, ונעל נעלי לקה מבריקות. הוא כבר הדפיס כרטיס, אלוהים אדירים. לקום, לקום, לקום. ההתארגנות עברה בשקט מופתי. חלילה לה מלהעיר את אהוביה ואת דן. היא צחצחה שיניים בחדר אמבטיה של הילדים עם זרזיף של מים, זה די והותר, והתלבשה בסלון. השעה הזאת תמיד הלחיצה אותה. היא שמעה את קצב פעימות ליבה. מן הפעם הראשונה שבה שמעה אותו פועם בחזה היא החלה לצמצם את הפעולות הנדרשות ליציאה מהבית למינימום נדרש; בלי קפה, צחצוח שיניים, זריקת מים על הפנים, החלפת בגדים וזהו! הדרך אל הפארק עברה בדממה. שום קולות מוזיקה לא בקעו מהמכשיר הפטפטן בדרך כלל, גופה טרם עיכל את המציאות החדשה שנקלע אליה בעל כורחו – ערות. הכבישים היו מנומנמים, פה ושם חלפו משאיות, מכוניות בודדות שעשו דרכן השד יודע לאן, אבל בעיקר שרר שקט שהופרע מדי פעם בשל איתות לפניות. בשעה כה מוקדמת לא היה ברור לה למה היא טורחת לאותת. הרי לא היו מכוניות מאחוריה. אט אט הבליחו דמדומי בוקר. האימפרזה הכסופה חתכה באלכסון את מגרש החניה ונעצרה מול בית הקפה של הפארק. הנסיעה הייתה קצרה מדי, לטעמה. שמאלה, שמאלה, ישר, ימינה ושמאלה. הגיע זמן ריצה, אבל הגוף מיאן להתעורר, אין ברירה, היא תתחיל בפעולות בסיסיות ותקווה לטוב. האוזניות הונחו על ראשה, הספוגיות חיבקו את אוזניה, מוכנות לפמפם קצב, שערה נאסף ברישול, צמוד לעורף, והאייפון היה מוכן לשדר את הביטים הנחוצים ליצירת מוטיבציה פיזית. זה הגיע, דייויד גטה וסיה נתנו לה בראש עם "Titanium" והיא נתנה עבודה ברגליים, התעודדה מהפתיחה הטובה, רצה בקצב אחיד, חשבה לעצמה, חופשי אני מלכה, אני כאן כנגד כל נים בגופי, בראשי, בנפשי, פשוט אלופה. היא התמסרה לקצב הריצה, למצעד הלהיטים ולחום שפשט בגפיה ובעיקר בין שדיה. הפארק היה ריק יחסית בשעת בוקר כה מוקדמת, ומדי פעם חלפו על פניה שני גריאטריים שאולי סיימו כבר את הסיבוב הרביעי, בהליכה. בחורה באמצע שנות העשרים לחייה חלפה על פניה בקלילות מרגיזה. ריצתה הייתה טווסית, גאה, גבה לא התנצל בכיפוף מרושל, בטח בכל חלק מחוליות עמוד השדרה שמילאו אחר דרישותיו הנוקשות. עורפה נמתח כמו אחז בה מישהו בחוט. ניכר שהייתה בכושר שיא. היא לבשה שורטס מהסוג המאוורר, מבד ניילון, כן, היא בהחלט יכלה להרשות לעצמה, חשבה ופלטה בקול, "כלבה." המכנסיים הקצרצרים חשפו רגליים חטובות ועור מתוח על שרירי ירכיה המשורגים. מאיה תהתה אם היא יפה, היא לא הבחינה בתווי פניה כשהייתה עסוקה בעליבות הריצה שלה עצמה. אצילה מול פרולטריון, ממש כך. רק חסר שהיא יפה. הייתה וחלפה לה האיילה. בשיר הבא הגיעה אל הסיבוב ה"עודף" - חורשת האקליפטוסים. כל העצים בחורשה היתמרו לפחות לעשרים מטר גובה. בקיץ, נעים לרוץ ביניהם, הם מצלים את המסלול ומפזרים בסביבתו מעדנות צל, אבל בשש בבוקר היא נזקקה לקרני האור. היא התמסרה לבלאק אייד פיז עם "I gotta feeling". הקצב דחף אותה קדימה. באוזניה הייתה המסיבה בעיצומה. היא הייתה שבויה בעולם שדבר לא חדר אליו ושריריה נעו בהרמוניה מוחלטת עם האוויר בריאותיה. כל פעם מחדש הדהימה אותה השפעתו הרבה של קצב השיר על הריצה. לאורך חצי הקילומטר האחרון התעוררה בה תחושה מוזרה של אי-נוחות. היא לא ידעה לומר מדוע, אך הסירה את האוזניות כדי לנתק עצמה מהניתוק. ברגע אחד התעוררו חושיה לחיים וצמרמורת תקפה את גופה מההבנה שמישהו רץ מאחוריה, בקצב שלה. הידיעה הזו גרמה לה לאמץ את גופה. לא עוד גב מכופף ברישול, אלא יציב ובטוח. כתפיים לא שמוטות חלילה, אלא ישרות, גאות, שהניעו את הידיים בסינרגיה מופתית. עכשיו היא נראית כמו האיילה שדהרה קודם על פניה, זאת עבודה קשה לרוץ כך, כשכל איבר בגופה מתוח למסדר המפקד. מהר מאוד נזנחה המחשבה על הקושי בנשיאת גופה לטובת שאלות שהתרוצצו בראשה: למה קיבינימט רצים מאחוריי? הפארק ריק, יש מלא מקום על המסלול. להסתובב? לא, ממש לא. יכול להיות שזאת בכלל בחורה שרוצה לרוץ ליד מישהו כי היא מפחדת? אולי מישהי רוצה לאתגר את עצמה והקצב שלי הוא אתגר עבורה? צחוק נפלט מפיה, איזה שטויות, כן, אני הסמן הימני. מחשבה מטרידה הבליחה בראשה, אולי זה מישהו שרוצה לתקוף אותי ומחכה לשעת כושר נכונה? ואולי הוא - ולפני שהשלימה את מחשבתה, הוא האיץ, עבר אותה בקלילות נמרצת, לא העיף מבט לכיוונה. גבו של יונתן הלך והתרחק. הוא רץ אחריה לפחות קילומטר! השגיח על גבה ואחוריה, אוי לא, התחת שלה לאורך קילומטר! הזדעקה. גל חום של מדבר סהרה הציף אותה. כמה מביך, מביך, מביך. היא אמרה לעצמה. מאחר שלא ראיתי את עצמי רצה מאחור, אני רק יכולה לקוות לאל הטוב שהפלחים שלי לא התנהגו כאילו לכל אחד מהם יש אישיות משל עצמו. ואז הוא פשוט עוקף אותי בלי לומר שלום? לא שצריך בהכרח לומר שלום, אבל אם רצת אחריי, או אם נעמיד דברים על דיוקם עקבת אחריי, מן הראוי שתגיד משהו. אולי הוא לא אהב את מה שראה? שיקפוץ לי. היא השלימה הקפה מלאה. נותרה לה עוד חצי הקפה. היה לה די בשישה קילומטרים. חיוך פנימי זרח מתוכה, זה הרגע שהיא מחכה לו בריצה: לזרוק עצמה להליכה, להסדיר נשימה ולשיר עם וואן דיירקשן את "What makes you beautiful" כמיטב המסורת. כולה הייתה שירה וחיוכים כשנחו עיניה על הגביע הקדוש - הספסל שלה, המרוחק כמאה מטרים ממנה. היא חדלה לשיר ועיני הנץ שלה ננעצו באובייקט שניצב לידו - ג'וני, או איך שלא קוראים לו. היא החליטה שתתקדם לספסל הבא ותתעלם ממנו, זה לא שהיא הכירה אותו, האמת, מי הוא בכלל?! לבסוף החליטה על מחווה של מנוד ראש או חיוך קל שאחריו תמשיך לדרכה. ג'וני נופף בידו לשלום משל היה שוטר תנועה. סיכוייה להנהון דיפלומטי התנפצו אל שובר הגלים. "אין ביונסה היום?" הוא מתח את רגלו לאחור ועל פניו השזופות הבעה זחוחה. היא עמדה מולו בחיוך מרצה, כזה ששמרה לזרים, וזקפה את גופה לפני המתיחות. "אתה מצחיק, אה?" היא הניחה רגל על הספסל ונמתחה עד שהרגישה כאב באחורי הרגל. סומק טיפס במעלה לחייה. היא הודתה ליושב במרומים שבקלות ניתן לייחס את האדמומיות למאמץ שאחרי. יונתן סרק אותה משל היה מכשיר סי.טי. היא התלבטה אם להעיר לו אך הסתובבה אל הצד השני למתוח את רגלה השנייה. היא חשה בעיניו הנעוצות באחוריה וגופה הגיב בהתאם. היא מיד עברה למתיחות ידיים – יד אחת צמודה לחזה והשנייה הפעילה עליה לחץ. "תגיד, רצת אחריי?" נורתה השאלה מפיה. "כן," ענה בלי להתבלבל, וכל מבוכה לא ניכרה על פניו. גם הוא מתח ידיו ונעמד מולה, פנים מול פנים. שרירי ידיו בלטו עם כל מתיחה. הוא בהחלט נראה כמי שעבד בזה. "למה?" "סתם..." אמר בלי כוונה להמשיך. "סתם? זאת נראית לך תשובה?" היא נעמדה מולו ועיניה פקוחות לרווחה. גבותיה התרוממו מעלה מעלה. "האמת, לא הייתי בטוח שזו את, כשהבנתי שזאת את התערבתי עם עצמי תוך כמה זמן תסתובבי. הפסדתי," אמר בחיוך מנצח. "אתה מבין שזאת התנהגות של סטוקר, נכון?" שילבה ידיים ועיניה שהצטמצמו הביטו בעיניו הצוחקות. "ממש לא," חיקה את עמידתה וצמצום מבטה. היא איבדה את המצפן הפנימי שלה, שידע לתת מענה לכל אינטראקציה שנקרתה בדרכה במהלך החיים, את זה שכיוון אותה גם כשהתהלכה באפלה, שתמיד שמר עליה בשליטה במהלך שלושים וחמש שנות קיומה. מבטה וראשה נדדו מצד לצד. "אני לא יודעת מה להגיד לך, אני לא מכירה אותך ואתה רץ אחריי, זה, זה סטוקר בעיניי." היא פנתה ממנו ללכת הלאה אך הוא הדביק אותה בהליכה מהירה. "הי, תקשיבי, זה היה סתם," אמר כשצעד לידה ופניו פנו אליה. "חשבתי שזה יצחיק אותך, ממש לא התכוונתי להלחיץ, ממש לא, אני מצטער..." היא הלכה ועיניה בהו בקרקע ובמה שלפניה, רק לא בו. בזווית עיניה היא הבחינה באתלטית מקודם חולפת על פניהם, שוב החמיצה את פניה. "יופי, אם זה סתם, אז תרוץ אחריה, אולי אותה זה יצחיק," אמרה והנהנה לכיוונה. היא הייתה מרוצה מעצמה, המצפן שלה חזר. "אותה זה יצחיק, אבל זה לא יקרה." מאיה רצתה לשאול, אבל נדמה. "היא לא הטעם שלי," אמר בנונשלנטית. "היא לא הטעם שלך?" היא בהתה בו. "לא. היא לא," ענה בפשטות ולא העיף לכיוונה קצה קצהו של מבט. "מה בדיוק לא נראה לך?! הרגליים, התחת, השיער ה-" "יש לה אחלה גוף, אבל היא סתם, נחמדה, לא יפה." "תהיתי אם היא יפה," פלטה בגיחוך. "היא עקפה אותי והסתכלתי עליה בהערצה, הדבר היחיד שלא ראיתי היה הפנים שלה." עווית חלף בפניו. "הסתכלת עליה בהערצה? מה בדיוק את מעריצה אצלה?" היא חייכה חיוך קטן, כזה שכמעט לא ניתן היה להבחין בו. אין ספק, הבחור יודע להחמיא לאישה. אבל היי, ילדה אני לא, האיילה נראית מצוין, אין צורך לשחק במשחק ההיתממות. הוא לא מבין מה יש להעריץ בה, נו באמת. מביך כמה הוא שקוף בחנופה שלו, במסר החד והברור - החללית שוגרה בהצלחה והגיעה אל הירח בנחיתה רכה. די, אנחנו משחקים במחבואים ושכחו לשתף אותי? חשבה. ולמרות זאת, היא נהנתה מהמחמאה, שמחה לשמוע אותו מבטל את האיילה על נעוריה הצועקים עור מתוח, קלילות, גוף חטוב. נעם לה לשמוע אותו מעדיף אותה, היא אהבה והתביישה. "על מה? אוי נו, תעשה לי טובה, היא פצצה, היא לא חייבת להיות יפהפייה, מספיק שהיא נאה, אתה יודע סך השלם עולה על חלקיו, בטוחה שלמדת את זה או שמעת על זה מתישהו." היא משכה בכתפיה לאחור בתנועות סיבוביות ועיסתה את שכמותיה תוך כדי הליכה. מבלי לומר דבר, או יותר נכון לבקש את הסכמתה, עצר אותה יונתן והחל להנחות אותה כמו מריונטה ביד יוצרה. הוא נעמד מאחוריה ורגליו איגפו אותה. ידו אחזה בידיה ומשכה אותן בעדינות לאחור וכריות האצבעות של ידו הפנויה לחצו על השכמות. "את מאוד תפוסה, את חייבת להקדיש זמן ראוי לשחרור," אמר. צעקות רמות של מחאות השתוללו בתוכה. הקלות הזאת שבה הרשה לעצמו לגעת בה מבלי לשאול הטריפה אותה. מחול השדים של בעד ונגד החל את ריקודו – הוא רק מחלץ את עצמותיי, אין פה מה לראות גבירותיי ורבותיי, כולם יכולים להמשיך ללכת. כן, כן, תמשיכי להגיד את זה לעצמך ואולי תשתכנעי, רק חסר שתיאנחי והנה לך פורנו רך. "אני יודעת," היא עמדה איתנה ויציבה והנפיקה מתוכה את הטון הכי קר שיכלה אחרי שכחכחה בגרונה. לאחר שתי דקות לערך הוא חימם את כפות ידיו והניח אותן על גבה. רטט עבר בה ולא פסח על תא מגופה. מצפונה הובס. איך את נותנת לזה לקרות? איך למען השם, ישו ומוחמד, חשבה כשגופה הופנט כבמטה קסם לאפס יכולת תזוזה. הוא עבר לכתפיה והחליק לזרועותיה. הוא נצמד אל גבה ואל אחוריה וייצב את עמידתו. מגע ידיו עשה בה שפטים. גוף נגע בגוף ודגדג לה בפופיק, אפו הריח את מחלפות ראשה כבדרך אגב, והיא ניתנה בידיו המיומנות בלי יכולת לעצור את הכישוף. לפתע נפקחו עיניה, הבליטה שהרגישה בעצם הזנב בגבה לא השאירה מקום לספק. היא קפצה, מלמלה משהו כמו "תודה, אני חייבת לעוף," ורצה כל עוד מצפונה בה.