הטאו של פו

המה של פו?

"אתה מבין, פו," אמרתי, "עושה רושם שהרבה אנשים לא יודעים מה זה טאואיזם..."

"כן?" שאל פו, ממצמץ בעיניו.

"אז בשביל זה הפרק הזה, כדי להסביר כמה דברים." "אה, אני מבין."

"והדרך הכי טובה בשבילנו היא פשוט לקפוץ לסין לרגע." "מה?" נדהם פו, פוער את עיניו. "ממש עכשיו?" "כמובן, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להישען אחורה, להירגע, והנה הגענו."

"אה, אני מבין." אמר פו.

בואו נדמיין, שאנחנו פוסעים במורד רחוב צר בעיר סינית גדולה ומוצאים חנות קטנה שמוכרת מגילות מצוירות בסגנון הקלאסי. אנחנו נכנסים פנימה ומבקשים לראות ציור אליגורי - הומוריסטי, אולי, אבל בעל משמעות נצחית. המוכר מחייך, "יש לי בדיוק מה שאתם מחפשים," הוא אומר לנו, "העתק של טועמי-החומץ.," הוא מוליך אותנו אל שולחן גדול, פותח את המגילה ומראה לנו את הציור. "סילחו לי לרגע, אני צריך לטפל במשהו." הוא אומר והולך אל ירכתי החנות, משאיר אותנו לבד עם הציור.

למרות שאפשר לראות שזה העתק חדש וטוב, אנחנו מזהים שהמקור צויר לפני זמן רב. מתי, לא ברור בדיוק, אם כי נושא הציור נראה מוכר למדי.

אנחנו רואים שלושה גברים עומדים מסביב לחבית של חומץ, אחרי שכל אחד מהם טבל את אצבעו בנוזל וטעם ממנו. ההבעה על פניו של כל אחד מהם מפגינה את תגובתו האישית. מאחר שהציור הוא אליגורי, אנחנו מבינים שלא מדובר בשלושה טועמים מקצועיים, אלא בשלושת המורים של "שלוש התורות הגדולות" בסין, והחומץ ממנו הם טועמים מסמל את תמצית הקיום. שלושת המאסטרים הם: קונג פו טצה (קונפוציוס), בודהא ולאו טצה, מחבר הספר הטאואיסטי העתיק ביותר. לראשון ארשת חמוצה על פניו, השני עוטה הבעה מרירה, אבל השלישי מחייך.

לקונג פו טצה (Kung Foo Dsun), החיים נראים חמוצים למדי. הוא האמין שההווה סטה לחלוטין מהעבר, ושלטון האדם על פני הארץ לא תאם את דרך השמיים, את שלטון היקום. לכן גילה הערצה לאבות הקדמונים כמו גם לפולחנים העתיקים ולטקסים בהם הקיסר, כבן השמיים, משמש מתווך בין השמיים חסרי הגבול לבין החיים הארציים והמוגבלים. בימי הקונפוציזם נעשה שימוש רב במוסיקת חצר מסורתית, נהלים קבועים, פעילויות והתנסחויות שהפכו יחדיו למערכת פולחנית קיצונית ומסובכת שכל פרט מפרטיה שימש למטרה מסוימת בזמן מסוים. אימרה מפורסמת נכתבה על קונפוציוס: "אם המחצלת לא הייתה מתוחה המאסטר לא היה מתיישב." אימרה שנותנת לנו אינדיקציה להיקף ההיסחפות של הדברים בתקופת הקונפוציזם.

לבודהא, הדמות השניה בציור, החיים על פני האדמה היו מרים, מלאי התקשרויות רגשיות ותשוקות המוליכות לסבל. העולם נראה משובץ מלכודות, מחולל אשליות, גלגל של מכאובים לכל יצירי הבריאה. הבודהיסטים יצאו מנקודת הנחה שבכדי למצוא שלווה, מן ההכרח להתעלות על "העולם המאובק" ולהגיע לנירוונה. במילים אחרות, מצב של "אין תנועה" (No-Wind). למרות שהגישה האופטימית במהותה של הסינים שינתה את הבודהיזם לאחר שהגיע מהודו, הבודהיסטים הנאמנים עדיין ראו שההסתבכויות המרירות של הקיום היומיומי מפריעות את דרך הנירוונה.

על-פי לאו טצה (לאו דזו), ההרמוניה הקיימת באופן טבעי בין השמיים והארץ עוד מימי בראשית, יכולה להתגלות לכל אחד מאיתנו בכל זמן שהוא, כל עוד איננו מתחקים אחרי הכללים של הקונפוציזם. כפי שקבע בספרו טאו טה צ׳ינג, ספר הדרך והסגולה (Tao Virtue Book) הארץ במהותה היא השתקפות של השמיים והיא נשלטת על- ידי אותם החוקים - לא על-ידי חוקי האדם. חוקים אלה משפיעים לא רק על תנועתן של פלנטות רחוקות אלא גם על הציפורים ביער ועל הדגים באוקיינוס. על פי לאו טצה, ככל שהאדם מתערב באיזון הטבעי שנוצר ונשלט על ידי החוקים האוניברסליים, כך נסוגה ההרמוניה למרחבים, ככל שמתאמצים - יש יותר צרות. גם אם הדבר קל או כבד, לח או יבש, מהיר או איטי, הוא בעל טבע פנימי משלו שאי-אפשר לשנותו בלי לגרום קשיים. כשחוקים שרירותיים ומופשטים מוכתבים מבחוץ, המציאות מחייבת מאבק, והחיים הופכים להיות באמת חמוצים.

ללאו טצה החיים אינם שורה של מלכודות, אלא שיעור רב ערך.

את השיעור הזה יש ללמוד כשם שיש לציית לחוקים; ואז הכל יתנהל כשורה. במקום להפנות עורף ל"עולם המאובק" מציע לאו טצה לכל: "הצטרפו לאבק העולם". לדבר שהוא ראה בו את הכוח המניע את כל הדברים בשמיים ובארץ הוא קרא טאו (דאו) "הדרך". עקרון בסיסי במשנתו של לאו טצה אומר כי דרך זו של היקום לא ניתנת לתיאור מספק מבחינה מילולית וזה יהיה עלבון גם לאותם כוחות לא מוגבלים וגם לאינטליגנציה האנושית לנסות לעשות זאת. למרות זאת, ניתן להבין את הטבע של הדרך כל עוד איכפת לך מהחיים שאינם ניתנים להפרדה ממנה. זאת הצורה הטובה ביותר להבנת הדרך.

במרוצת הדורות השתלשלה והתפתחה משנתו הקלאסית של לאו טצה לצורות פילוסופיות, נזיריות ודתיות-עממיות. צורות אלה הן ראשי פרקים לטאואיזם, אבל הטאואיזם הבסיסי שמעניין אותנו כאן, הוא פשוט דרך ייחודית של הערכה, למידה, ועבודה עם כל מה שקורה בחיי היום-יום. מנקודת המבט הטאואיסטית, התולדה הטבעית של דרך-חיים הרמונית זו היא אושר. ניתן לומר שהאושר והשלווה הן התכונות הבולטות והמאפיינות ביותר את האישיות הטאואיסטית, וחוש הומור מעודן מתגלה אפילו בכתבים הטאואיסטים המעמיקים ביותר, ובטאו טה צ׳ינג בן עשרים וחמש המאות. בכתיבתו של הסופר הטאואיסטי השני במעלה, צ'ואנג טצה, (ז׳ואנג דזו), מבעבע הצחוק כמו מים ממעיין.

"אבל מה לזה ולחומץ?" שאל פו.

"חשבתי שהסברתי את זה," אמרתי.

"אני לא חושב," אמר פו.

"טוב, אז אני אסביר את זה עכשיו."

"מצוין," אמר פו.

מדוע מחייך לאו טצה בציור? אחרי הכל החומץ המסמל את תמצית הקיום, חייב להיות בעל טעם רע כמו שמראה ההבעה על פניהם של שני האנשים האחרים שטועמים ממנו. אולם אם פועלים בהרמוניה עם נסיבות החיים, ההבנה הטאואיסטית הופכת את מה שנתפס לרוב כשלילי לחיובי. מנקודת המבט הטאואיסטית, החמיצות והמרירות באות מהשכל המכשיל, השכל שאינו מסוגל להוקיר. החיים עצמם, כאשר הם מובנים ומשמשים למה שהם, הם מתוקים. זה המסר של טועמי-החומץ.

"מתוקים? אתה מתכוון כמו דבש?" שאל פו.

"טוב, אולי לא מתוקים עד כדי כך," אמרתי, "זה יהיה קצת מוגזם."

"אנחנו אמורים עדיין להיות בסין?" שאל פו בחשש.

"לא. רק הבהרנו כמה דברים ועכשיו אנחנו שוב ליד שולחן הכתיבה."

"אה."

"טוב, אז זה בדיוק הזמן בשביל משהו קטן," הוסיף, מתנדנד לכיוון המזווה.