פרולוג
אני לא סובלת אנשים שמתלוננים. אבל העולם מלא בהם. בגלל זה יש לי בעיה עם אנשים.
בעבר היו לי אינספור הזדמנויות לבכות על מר גורלי, אבל מול הדברים שהפכו את העולם כולו לסמרטוט יבבן, אני החזקתי מעמד.
ההבדל היחיד בינינו לבין בעלי החיים אינו התודעה, שברוב טיפשותנו איננו מייחסים להם, אלא הנטייה לרחמים עצמיים שמושכת את האנושות למטה. איך אפשר לשקוע כשבחוץ קוראים לנו הטבע, השמש והאדמה?
עד נשימתי האחרונה ואף אחריה, אאמין רק בכוחם של האהבה, הצחוק והנקמה. הם אלה שהדריכו את צעדי במשך יותר ממאה, בעיצומן של הצרות, ובמלוא הכנוּת, עד היום, כשאני כמעט גווייה זקנה עם רגל אחת בקבר, מעולם לא הצטערתי על כך.
חשוב לי להבהיר תכף ומיד שאני לא קורבן. ברור שאני כן, כמו כולם, מול עונש המוות. אלא אם אחליט להביא אותו על עצמי. בעבר הבאתי אותו על אחרים, מפעם לפעם, כדי לעשות צדק, או כדי לעשות לי טוב. אף פעם לא התחרטתי על כך.
בינתיים אני לא נותנת שידרכו עלי, גם לא אצלי בבית, במרסיי, שבה מנוולים מעמידים פנים שהם החוק. האחרון שלמד את זה על בשרו היה פרחח שפועל לעתים קרובות בתורים לסירות המפליגות לאיי איף ופריאול, המתארכים ליד המסעדה שלי בימים יפים. הוא מכייס מהכיסים ותיקי היד של התיירים. לפעמים חוטף בכוח. הוא בחור יפה, יש לו צעד קליל והאצה של אלוף אולימפי. אני מכנה אותו 'הברדלס'. המשטרה תגיד שיש לו 'חזות מגרבית', אבל לא הייתי שמה על זה כסף.
לי הוא נראה כמו בן של בורגנים שסטה מהמסלול. יום אחד הלכתי לקנות את הדגים שלי ברציף, ומבטי הצטלב במבטו. יכול להיות שאני טועה, אבל ראיתי שם רק ייאוש של מישהו שאיבד את הרגליים והידיים אחרי שהתרחק, מתוך עצלות או פטליזם, מחיי הילד המפונק שהיה.
ערב אחד הוא עקב אחרַי אחרי שסגרתי את המסעדה. ביש מזל אופייני, כי נדיר שאני חוזרת הביתה ברגל. השעה היתה כמעט חצות, נשבה רוח שכמעט העיפה את הסירות, והרחובות היו ריקים מאדם. כל מה שנחוץ לתקיפה. כשהתקרבתי לכיכר השמָנים, הצצתי מעבר לכתף וראיתי שהוא עומד להשיג אותי. הסתובבתי בפתאומיות, כיוונתי אליו את הגלוק 17 שלי. 9 מ"מ, 17 כדורים, כלי קטן ונהדר, וצרחתי עליו:
"דפוק אחד, אין לך משהו יותר טוב לעשות מלרושש אישה בת מאה?"
"לא עשיתי שום דבר, מדאם. לא תיכננתי לעשות שום דבר, אני נשבע."
הוא זז בלי הפסקה, כמו ילדה שקופצת על חבל.
"יש כלל כזה," אמרתי. "מי שנשבע תמיד אשם."
"זאת טעות, מדאם. בסך הכול טיילתי, זה הכול."
"תקשיב לי טוב, דביל. עם הרוח הזאת אני יכולה לירות בלי שאף אחד ישמע. אז אין לך ברירה: אם אתה רוצה לחיות, תן לי תכף ומיד את התיק שלך, עם כל הדברים שהרמת היום. אני אעביר את זה לנזקקים."
הצבעתי עם הגלוק שלי כאילו היה אצבע:
"ושלא תעשה את זה שוב, אחרת אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יקרה לך. קדימה!"
הוא זרק את התיק והסתלק בריצה. כשהיה במרחק מכובד, צרח:
"זקנה מטורפת, זה מה שאת, זקנה מטורפת!"
אחר כך הבאתי את תכולת התיק: שעונים, צמידים, טלפונים סלולריים וארנקים לקבצנים שישנו שנת שיכורים לא רחוק משם, בחצרות ברחוב אֶטיין־ד'אוֹבר, מקובצים כמו אשכול ענבים. הם הודו לי בתערובת של חשש ותדהמה. אחד מהם טען שאני מסוּבבת. אמרתי לו שזאת לא הפעם הראשונה שאומרים לי את זה.
למחרת המליץ לי בעל הבר הסמוך להיזהר, אתמול בערב שוב נשדד מישהו בכיכר השמנים. הפעם על ידי קשישה. הוא לא הבין למה פרצתי בצחוק.
אביגייל –
הטבחית של הימלר
מצחיק, מרגש, כואב, אכזרי וציני אלה התחושות שמלוות את קריאת הספר ונשארות גם אחרי. זה לא מובן מאליו כלל, נדירים הספרים שיכולים להיות כתובים בצורה שכזו.
בגיל 105 כותבת רוז את קורות חייה. גם בגילה המופלג הזה היא אינה עוצרת את אהבתה לחיים.
רוז חיה את המאה ה-20 על כל יופיה וכיעורה. על מלחמותיה ההרסניות, עלייתם ונפילתם של שליטים אכזריים. כילדה קטנה החלה את דרך ייסוריה כשחוותה את שואת העם הארמני. כארמנית ובהמון מזל איבדה את כל משפחתה וניצלה פעם אחר פעם בדרכים המיוחדות רק לה. קמה ונפלה פעם אחר פעם. הפכה להיות שפחת מין של גברים, שפחת בית של קרובי משפחתה המאמצת, חשה רעב, קור וניכור והמשיכה לאהוב את החיים.
“יש להאמין גם בעתיד למרות העבר, ובאלוהים למרות נפקדותו. אחרת אין טעם בחיים” .
חושי ההישרדות של רוז היו חדים ומדויקים ולמרות זאת אולי בגלל שהיתה צעירה נאיבית או יש שיגידו טיפשה היא לא חזתה את עליית הנאציזם למרות כל הסימנים שסביבה. כשמצאה את אהבת חייה, ילדה את שני ילדיה הקימה מסעדה לתפארת מבישולים שלמדה לאורך דרכה לא האמינה ולא שמה לב למתרחש סביבה עד שהיה מאוחר מדי.
מלחמת העולם השנייה גבתה ממנה את משפחתה, את תמימותה, את כבודה ומי שהיתה הטבחית של הימלר החלה את חייה מחדש.
שוב פתחה מסעדה, שוב היתה לה הצלחה עד שהגיעה לסין וליבה שוב נמלא אהבה. והנה גם שם תחת שלטון האימים של מאו שוב היא חזתה באכזריותם של מי שרוצים להשמיד את האחרים, את מי שחושב אחרת ואולי אף נראה אחרת. גם מסין חוזרת רוז ריקה מאהבה, כואבת ומתחילה מחדש.
חייה של רוז כואבים לא רק כדמות ספרותית אלא כי היא מייצגת את כמות הרוע בעולם במאה אחת בלבד ושרבים מאיתנו ומבני משפחתינו חוו אף הם. חייה של רוז הם מראה לחברה שלנו, לשנאה הרבה שמובילה למלחמות מיותרות, למוות ולצלקות שלעולם לא יגלידו.
רוז אוהבת לאהוב עם הלב ועם הגוף. סקס טוב תמיד משך אותה גם כשהתבגרה, גם כשהחליטה לעבור לצד הנשי.
ונקמה. רוז האמינה בנקמה ואי אפשר לשפוט אותה על כך. היא נקמה קשות בכל מי שהיה ברשימה שלה, לא השאירה סימן אחריה והרגישה סיפוק מהנקמה.
“עד נשימתי האחרונה ואף אחריה, אאמין רק בכוחם של האהבה, הצחוק והנקמה” כך אמרה וכך חיה.
זה לא ספר קל. יש בו המון כאב ותיאורי סבל שהדמעות חונקות בגרון ויחד עם זאת זה לא ספר שקשה לקרוא משום שרוז לא נותנת מקום לצער. לא נותנת לו לעטוף את חייה והאופטימיות הזו, שמחת החיים הזו נדמה כאילו עוברת אל הקורא.
הספר נקרא במהירות ובסקרנות. התרגום מצויין, יש בו עושר לא רק מילולי אלא עושר של תובנות. פעמים רבות מצאתי עצמי מסמנת משפטים בספר, משפטים מדוייקים, כאלה שרק אדם מבוגר ומנוסה יכול לומר.
פנו לכם זמן לקרוא את הספר הזה. קחו לידכם עט ומובטחת לכם הן הנאת קריאה והן תובנות וציטוטים שתסמנו לעצמכם, שתרגישו כמה הם נכונים ומי יודע, אולי אף תאמצו אותם בחייכם.
“אהבת החיים שלי היתה, כפי שהיא עד היום, חזקה יותר מכל, מהטרגדיה שהכתה ביקירי ומהפחד שאמות בעצמי. אני כמו הפרחים העמידים הללו, שמצמיחים שורשים בקיר בטון”.
מיטל –
הטבחית של הימלר
ספר חביב, קולח וזורם,אישה חזקה שמנהלת ביד רמה את המסעדה שלה,משדר הרבה שמחה ואופטימיות,מספר על מפגש עם היטלר וחיזורים מצד הימלר. ממליצה:)
לאה (בעלים מאומתים) –
הטבחית של הימלר
ספר קריא ומומלץ אם כי האירועים המתוארים בו לא קלים לעיכול.
התובנות בסגנון “עד נשימתי האחרונה ואף אחריה, אאמין רק בכוחם של האהבה, הצחוק והנקמה” לא תמיד עוררו אצלי אמפטיה אם כי הדמות של הזקנה בת ה-105 שהיא בבחינת “נחום-תקום” ולא נשברת על אף נסיונות החיים המזוויעים שלה.
אגב, שם הספר המתייחס להימלר, לא בדיוק מעיד על תוכנו ויש בו משב של הטעייה.
גדעון –
הטבחית של הימלר
ההיסטוריה דרך עיניה של גיבורה יוצאת דופן, מהפנטת, שונה ומשונה, עם אופי חזק ואמרות שפר, הרבה משפטים שאפשר לגזור ולשמור, ספר לא קל אבל שווה את המאמץ
דן –
הטבחית של הימלר
אני חייב לומר שלא ציפיתי שאהנה במיוחד מהספר הזה, לא ברור לי למה, ואני שמח לבשר שהתבדיתי, ודווקא כן נהניתי. לא יודע אם זה המבט האירוני על ההיסטוריה, אמרות השפר השנונות או הדמות הראשית המיוחדת מאד. אולי השילוב בין הכל