הטוב בשקרים

דוקטור מנחם ברנשטיין הניע את המַתְמֵר הווגינלי תוך כדי התבוננות במסך שהיה מופנה גם אל המטופלת ששכבה על גבה, רגליה פשוקות ושוקיה מורמות, מונחות על רגליות המתכת. פלג גופה התחתון היה מכוסה בבד כותנה דהוי משימוש ומכביסות ובמרכזו הכיתוב מצוינות זה אנחנו.

״את רואה,״ אמר דוקטור ברנשטיין, ״זה הרחם. הרחם הוא זה או זו? על פניו, זכר. אבל ודאי שלא מתקבל על הדעת שתמצית הנשיות היא זכרית, מה?״ הוא הפנה אל הצעירה את מבטו, אך עיניה נותרו חלולות, מבולבלות. ״הרירית סדירה ודקה,״ הוא המשיך, ״והקו הלבן שאת רואה פה הוא קו האמצע של הרחם, כך שאת יכולה לראות שאין יותר שום היריון.״ כתמיד שמחה פשוטה ניצתה בו למראה הייצוג של מערכת הרבייה הנשית על הצג – ריצודי כתמים לבנים על רקע שחור, שהיו מובנים לו כשפת אם. הוא התמקד במרכזה של אלומת ההדמיה, וחזר בסיפוק, ״כן, את יכולה לראות שאין שום היריון, רק כמה קרישי דם שייפלטו בווסת הבאה.״

הוא הוציא בעדינות את המתמר, קילף את כיסוי הגומי החד־פעמי והשליך אותו לפח. ״את יכולה להתלבש,״ אמר למטופלת וניסה לשוות לקולו גוון רך. לפגישת הביקורת שנהג לערוך כשבועיים לאחר ביצוע ההפלה, או ה״פעולה״ – המינוח שבו השתמש הצוות המטפל כולו, כולל פקידות הקבלה – הגיעו המטופלות בדרך כלל נינוחות יותר ושונות מאוד מכפי שפגש אותן לראשונה, בוועדה להפסקת היריון או ביום ה״פעולה״ עצמו אם לא היה חלק מהוועדה שלהן. אולם אצל הבחורה הזו הוא לא זיהה סימני הקלה גם כשחזר בפעם השנייה על כך שההיריון הסתיים והכול בסדר, ואף לא כשציין שהפסקת היריון באמצעות כדורים בטוחה לחלוטין ולא תפגע בשום אופן בסיכוייה להרות בעתיד. ״אנחנו לא עשינו כלום,״ היה נוהג להיתמם, ״זה הגוף שלך שעשה את כל העבודה והפיל את ההיריון, רק עם טיפה׳לה עזרה של הכדורים.״ ולמרות זאת, המבע המזוגג שבעיניה נשאר כשהיה, והוא לא היה בטוח כי היא הקשיבה לו בכלל.

הוא ניסה לסלק את תחושת הרוגז והחמיצות שעלתה בו נוכח כפיות הטובה הכמעט בוטה הזו, ומסר לה עותק של סיכום הביקור. אחר כך הוסיף מתוך כוונה מלאה, ״אם יש איזושהי בעיה או שאלה את יכולה להתקשר אלי,״ לפי שבאמת ובתמים ניחן בסבלנות וברצון לעזור למטופלות שלו, שנבעו לא מחמלה והזדהות דווקא, אלא מתוקף מחויבות לקוד מוסרי בסיסי ביותר המכתיב עזרה לחלש. לפני שיצאה הושיט לה את כרטיס הביקור שלו: דוקטור מנחם ברנשטיין – מומחה למיילדות ופריון, ועליו מספר הטלפון שלו.

הוא חצה את רחבת הכניסה לבית־החולים ולאחריה את הכביש שחצץ בין הווילות המערביות ביותר של הרצליה לבין חוף הים, ולבסוף התיישב ליד שולחן פלסטיק דביק במזנון קטן שעל החוף. חוץ מרמי, בעל המזנון שעמד מאחורי הבר וניגב כוסות, המקום היה ריק. היום היה אפור ואביך ואנשים מעטים בלבד נראו על החוף.

״דוקטור ברנשטיין, איזה כבוד, ברוך הבא, ברוך הבא!״ קרא אליו רמי ויצא לעברו. מפעם לפעם ביכר דוקטור ברנשטיין דווקא את המזנון המיושן שעל החוף על פני הקפטריה של בית־החולים, שהיתה, כמו יתר השירותים הניתנים בבית־חולים פרטי, לא רעה, ובוודאי טובה בהרבה מהקפטריות שבבתי־החולים הציבוריים.

״מה בשבילך בעל הבית?״ פנה אליו רמי במאור פנים, אף על פי שידע היטב שדוקטור ברנשטיין הזמין תמיד את אותה המנה. הוא נעלם במטבח למספר דקות ומייד לאחר ששב והניח לפני מנחם את הצלחת, חזר לעמוד מאחורי הבר ולנגב כוסות זכוכית גבוהות. אולם מבטיו נדדו מהכוסות למנחם שוב ושוב בציפייה, שמנחם, גם תוך כדי אכילה ורפרוף בעיתון, לא היה יכול שלא להבחין בה. הוא ידע היטב שרמי לא ייגש אליו עד שיהיה בטוח שסיים לאכול, ועל כן מייד לאחר שסיים הסיט את צלחתו וקיפל את העיתון. ואכן, זמן קצר לאחר מכן ניגש אליו רמי, הגיש לו כוס תה ואמר, ״אני מאוד קיוויתי שתעבור פה, דוקטור. אתה בטח עסוק וצריך לחזור לבית־החולים, אבל אם במקרה יש לך רגע אפשר אולי להתייעץ, משהו אישי, אתה יודע...״

מנחם החווה בידו לעבר הכיסא שלצידו, ורמי התיישב ואמר, ״זה בעניין בת אחותי.״ הוא השפיל את מבטו, השתתק לכמה רגעים ואז המשיך, ״היא, אתה יודע, בחורה טובה, כבר לא צעירה כל כך, בת שלושים ותשע. לקח לה זמן להתחתן. אחותי כבר היתה ממש מיואשת. ואז בא בחור נחמד עם עבודה מסודרת, באמת היתה שמחה גדולה במשפחה. לפני ארבע שנים התחתנו, כמובן, ישר התחילו לעבוד על ילד, אבל מה? היא לא נקלטת להיריון. ואתה יודע, אנחנו לא פרימיטיבים. היא הלכה לרופאים ועשתה טיפולים הכי חדשים שיש בשוק, וכולה הפכה ככה מנופחת מההורמונים, ובד בבד אחותי, מה לא עשתה? נסעה לצפת להשתטח, הגיעה לרב איפרגן, הרנטגן, אם אתה מכיר, דוקטור, וכלום לא עוזר.״ מנחם, שקינח את פיו במפית ללא צורך אמיתי, הוטרד מה״בד בבד״ הגבוה הזה שרמי שיבץ בטבעיות בתוך קברי הצדיקים בצפת של הרב איפרגן, וחיבל בביטחון שלו כי נהיר לו מיהו רמי.

״וזה משפיע, ברור, היחסים ביניהם מתחילים להתערער, נהיה מתח בבית, התחילו לאכול אחד את השני אֶלַייב, מה שנקרא,״ המשיך רמי, ״והיא באה לישון אצל אחותי כי הוא לא חזר הביתה, ואחותי בוכה לי, היא אומרת, ׳רמי, אישה בלי ילד זה כמו באר בלי דלי, אף אחד לא יכול ליהנות מהשפע שלה,׳ והיא, הילדה, מתחילה לחשוב על אימוץ, אבל הבעל שלה לא מסכים, ופייר אני אגיד לך, אני מבין אותו. זה לא בטבע שלנו אימוץ, אנחנו צריכים משלנו. ואז הנה יום אחד אסתר אחותי באה אלי עם עיניים מבריקות ככה כמו של הילדים שיש להם חום, ואומרת לי, ׳רמי תישבע שלא תגיד כלום, אבל היא נקלטה.׳ ואל תחשוב דוקטור, אסתר אחותי לא כפוית טובה, הכינה עוגות לכל הרופאים במחלקה וגם חזרה להשתטח בקבר להגיד תודה. אבל אז, אז הגיע הזמן של האולטרה־סאונד, ומה אני אגיד לך, דוקטור, טרגדיה. אומר לה הרופא שזו בת אבל יש בעיה בלב, לא התפתח כמו שצריך. ׳אין מחיצה בין החדרים,׳ אמרו לה. שלחו אותה לבדיקות ומרופא לרופא, ואני התחלתי לשמור שבת כולל בלי כדורגל. אמרתי: ׳ריבון העולמים, תן לה להביא ילדה בריאה, ואני שומר שבת כל החיים.׳ ומה? בסוף אמרו לה שהיא צריכה להפיל, כי עם לב כזה, הילדה לא תשרוד בחוץ אפילו יום אחד. וגם אמרו לה שבגלל שלא בטוחים מה זה, יכול להיות שזה חלק מסימפטום יותר גדול והילדה אולי מפגרת, לא עלינו. זה כשלעצמו, דוקטור, זה טרגדיה, אבל הבעיה היא יותר גדולה, שבר על שבר, בוא נאמר. הבעיה היא שהבעל שלה אומר לה להפיל, כמו הרופאים, והיא לא מוכנה לשמוע. היא אומרת, ׳זה בידי שמיים, אני לא אהרוג את הילדה הקטנה שלי.׳ וזה לא מתוך דתיות. אנחנו מסורתיים אבל לא כבדים כאלה. זה, אני חושב, זה קשר שאי אפשר להסביר בין אמא לילד עוד שהוא עובָּר. לא סתם כתוב נרקם במעיה. העובר הוא הרי רקום בתוך האמא, תוציא רקמה מבד מה יישאר? חורים. אנחנו הגברים יותר קשה לנו להבין את זה. אולי לך לא, דוקטור. אתה למדת הרבה, בטח גם פסיכולוגיה של האישה, וכל היום אתה מטפל בנשים ואמהות, אבל הבעל שלה לא מבין. עזב בינתיים את הבית. והיא? לא מעניין אותה, היא בשלה. מתכוננת ללידה, קנתה כבר עריסה וכל מה שצריך.״ רמי השתתק ונראה לרגע נבוך משטף דיבורו, לפי שמטבעו היה שתקן, ובעיקר נזהר בבני משפחתו כיוון שמעולם לא הצליח לברוא אותם במילותיו כפי שהיו באמת, ולכן חש כי בשתיקתו הוא מגונן עליהם.

דוקטור ברנשטיין חיכה להמשך, הוא הניח כי רמי רוצה לבקש ממנו לדבר אל ליבה של בת אחותו ולשכנע אותה להפיל. ״אבל אז,״ המשיך רמי, ״במקרה ראיתי במחשב משהו... לשונות תדבקנה, דוקטור, ממש ככה. זה העיף אותי. אני רואה בלייב ניתוח שעשו לעובר תוך כדי ההיריון, ממש כשהוא בבטן. וריפאו אותו. בסרטון אפילו רואים את היד של העובר, שקופה לגמרי, יוצאת מתוך הבטן ופשוט תופסת את האצבעות של הרופא המנתח. זה היה אין לתאר, דוקטור, קדוּשה, פשוט. אני קראתי פעם שהעובר בעצם עובר את כל השלבים בהתפתחות של האדם רק תוך תשעה חודשים ובתוך הבטן. בהתחלה הוא תא אחד ואז מקבל צורה של ראשן ואז לטאה, קוף, אדם קדמון, עד שהוא תופס צורה של בן־אדם רגיל. אתה מבין, המנתח החזיק יד לתינוק בשלב שהוא עוד לא ממש בן־אדם, הוא עוד בגלגול קדוּם, הוא עוד קרוב לאלוהים. ככה פשוט, לראות את נזר הבריאה ביו־טיוב, טוב מה אני מדבר אתה רואה את זה כל יום בְּרִיל. בכל אופן, דוקטור, אני חשבתי, אולי אתה יכול לבדוק אותה לראות אם יש אפשרות שיעשו לה ניתוח כזה, כי הרופאים לא נותנים שום תקווה, וחשבתי אולי תבדוק אם אפשר... בתשלום מלא כמובן, דוקטור.״

מנחם ברנשטיין כיחכח בגרונו ואמר, ״צר לי, רמי, הייתי שמח מאוד לעזור אבל זה פשוט לא התחום שלי. אני אוכל להמליץ לך על קולגה שהוא באמת שם דבר באבחון טרום לידתי.״

רמי נראה נבוך. ״אולי בכל זאת, דוקטור? רק אם תוכל באולטרה־סאונד להסתכל ולהגיד מה אתה חושב, כי אני מרגיש שאתה בן־אדם עם נשמה אמיתית וזה קריטי בסיפור הזה. היא עקשנית, הילדה, בת אחותי. בר קוראים לה, ובאמת תמיד היתה בר, צריך להגיע אל הלב שלה. בעצם אל הלב של שתיהן צריך להגיע.״

מנחם כיחכח שוב ונעמד, ״אני מצטער, רמי, אני באמת לא מתעסק בזה. אלי באים בעיקר כדי לסיים הריונות. אם היא תחליט שהיא מעוניינת בזה אשמח לעזור,״ וכבר חש כלפי רמי את הטינה שהתעוררה בו תמיד כלפי מי שגרם לו להרגיש שלא בנוח.

הוא חזר למשרדו והשתרע על הספה הרכה שלצד דלת הכניסה, מקווה לנוח בשעה שנותרה לו עד שיתחילו הוועדות, אבל היה חסר מנוחה ותזזיתי. הוא קם, פסע בחדר, נעצר מול שידת העץ המוארכת והתבונן בעיון בצלחת ההגשה השטוחה, העשויה נחושת מרוקעת, אשר מעולם לא הוגש בה דבר. שנים היא מונחת כאן, ולראשונה הוא הבחין שציפורים חרותות מקשטות את בסיסה. הוא הרים אותה והסתכל בעיון בסבך החריתות אשר לפתע התבהר. מהומה של ציפורים ארוכות זנב שמקורן פעור לרווחה כמו בצחוק מרושע או באימה מקפיאה, והן משורגות בין זמורות גפן. בלב כרם האימה שנגלה לו פתאום ובמרכז הצלחת, נחרת פרח אשר שוליו, והם בלבד בכל הצלחת, חלקים, ובתוכו ציפור זהה לחברותיה אשר מחוץ לסורג הפרח. אלא שבניגוד אליהן מקורה חסר והיא נדמית באילמותה תמימה ומבוהלת. רונית קנתה לו את הצלחת הזו בעיר העתיקה של ירושלים כשסיים את ההתמחות, כשעוד היה לו נהיר שהתכלית המוחלטת של חוכמתו וידענותו תהיה הצלה רבת משמעות של היריון יקר, עוּבָּר במצוקה או אם עקרה. על כל פנים, איש לא העלה בדעתו אז, ודאי שלא הוא עצמו, שבסופו של יום הוא יהפוך להיות ״מומחה מחשכים של הפלות וגרידות״, כפי ששמע את יונתן, בנו הצעיר, מכנה אותו כמה חודשים קודם לכן. הוא נכנס הביתה ושמע את יואב, בכורו, שואל את אחיו אם הוא לא חושב שזה קצת מוזר שאבא מסתובב כבר שנים עם פָסוֹן של פרופסור מומחה, כאילו הוא מינימום מנתח מוח. יונתן אמר, ״בטח מומחה. למה לא מומחה? מנחם ברנשטיין, מומחה מחשכים של הפלות וגרידות. ריספקט.״ ויואב צחק ואמר, ״פשוט קצת מוזר לי אבל הוא באמת נראה מבסוט ממה שהוא עושה.״