היה לך טוב או היה לך רע

שואלים: לך היה טוב או היה רע בילדות בקיבוץ?

אומרים: כל אלה שאומרים שהיה רע, שיזכרו, גם במשפחות העירוניות, הנורמליות והנורמטיביות כביכול, יכול להיות רע.

אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים.

לא משנה באיזה אחוז היית, אף פעם אי־אפשר היה להכחיש שהיו כאלה שהיה להם רע.

גלוי לעיני כול, סבלם של האחרים הגיע אלינו כהד קרוב. את מי שבכה אפשר היה לשמוע בחדר בית הילדים וגם בחדרים הסמוכים. תופעת לוואי שאולי לא הובאה בחשבון בלינה המשותפת — חדירת הסבל של הילדים מאחד לשני.

נחשון גולץ לא היה בתשעים אחוז. ולא בעשרה. הוא קִיים שבר עשרוני של אחוז שהוא חי בו בבדידות מוחלטת. הוא עשה מעשה שאף אחד לא עשה, לא לפניו ולא אחריו. הוא התראיין לעיתון "הארץ" והצהיר על כוונתו לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף.

עיקרי טענותיו של נחשון התפרסמו בכתבה של ורד לוי־ברזילי במוסף "הארץ" בשנת 2000.

את האישום הוא מתאר שם כך: "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה."

הוא אומר לוורד לוי־ברזילי, בתחילת הכתבה: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים, אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר, כידוע, באלפים."

נחשון גולץ לא גדל בקבוצת "נרקיס" שבה גדלתי, ולא ביחיעם, הקיבוץ שבו נולדתי. הוא גדל בקבוצת "רקפות" ונולד בקיבוץ רוחמה, בדרום הארץ. הוא צעיר ממני בתשע שנים. כשהכתבה על נחשון התפרסמה במוסף "הארץ", חייתי כבר עשרים שנה בתל אביב, הייתי בת ארבעים. הרגשתי אחרת לגמרי ממה שנחשון תיאר, אבל ידעתי שהוא יכול היה להיות אחד הילדים בבית הילדים שבו גדלתי בקבוצת "נרקיס", במיטה ממול, אחד מארבעה. לצד כל מיטה ניצבה ארונית קטנה. מעל המיטה שלי היתה תלויה תמונה, עבודת אפליקציה, ככה קראנו לזה, של ילדה רזה. רגליה וידיה היו עשויות ממנקי מקטרות. היא לבשה חולצת טריקו עם פסים בכתום ולבן וחצאית לבד ירוקה. היו לה שתי צמות שחורות דקות עשויות מחוטים. אני לא יודעת מי בחר לנו את התמונות או מי יצר אותן. אולי עשינו אותן בעצמנו בשיעורי המלאכה, לצד צבעי הבטיק שלמדנו לרקוח על פתיליות ולצד החותמות שיצרנו מתפוחי אדמה? האם היתה תלויה תמונה מעל כל אחת מהמיטות? נקשרתי לילדה שבתמונה. קירות החדר היו צבועים בצבע שמן צהוב (צבע שמן מקל על רחיצת הקירות). בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שכבר אסור היה לקרוא במהלך מנוחת הצהריים, כשהמטפלות היו מפטרלות במסדרון. הכרתי כל סדק בצבע השמן. בלילות בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שהמטפלת קראה לנו סיפורים מקצה המסדרון שלאורכו היו חדרי השינה. לא ראינו אותה, רק קולה נשמע. הסיפורים או השירים שקראה עפו מקצה המסדרון והגיעו לכל הילדים בכל החדרים, והמילים נכרכו סביבנו כמו שמיכה. צבע השמן הצהוב, הרחיץ, היה הופך אז לזהב.

הרעיון של נחשון להגיש תביעה בשל נזקי הלינה המשותפת היה כל כך חריג, מסנוור — כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה — עד שבהתחלה היה קשה, מבהיל ממש, לקרוא את המילים. אלה גררו במהלך השבועות שאחרי פרסומן נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות.

במרכז התביעה עמד ניתוח מפורט של מושגי היסוד שאותם, לטענת נחשון, עיוות אצלו ניסוי הלינה המשותפת ושגרמו לו מה שהוא מכנה נכות רגשית: "בית", "הורים", "אחים ואחיות", "פרטיות", "עבודה וכסף", ועוד.

כך כתב נחשון את תחילת הערך "הורים":

הורים

"ברוחמה, בזמנים שאני הייתי ילד קטן — שזה לא לפני 80 שנה, אני רק בן 31 — לא אמרנו אמא או אבא. קראו להורים בשמם הפרטי. זה היה משהו סמלי ששיקף מציאות רגשית אמיתית. בשבילי הם היו אמנון ורותי. מה זה הורים? האם העובדה ששני אנשים הולידו ילד הופכת אותם להוריו?

מתוך 24 שעות ביממה, שהיתי במחיצתם שעתיים־שלוש. אלה היו אמורות להיות שעות איכות צרופות. בכתובים של התנועה הקיבוצית זה הוגדר כשעות חוויה של יחד ואהבה. אבל הם היו אחרי יום עבודה. עייפים. היו להם העניינים שלהם, הבעיות שלהם. איזה בן אדם יכול כמו שעון שווייצרי להתכוונן דווקא באותה שעה להיות ב'איכות של יחד' עם הילד שלו? אין דבר כזה. יצא שהשעות המעטות האלה הפכו לשגרה סתמית שגם בה לא היה כלום. בקושי הייתי מרגיש אותם, וכבר היו ארוחת הערב, והפרידה מהם. מעולם לא נוצרה קרבה אמיתית, לא היתה אינטימיות. גדלתי עם תחושה עמוקה של היעדר הורים. הרגשה של יתמות.

עם רותי ואמנון, שהם, כביכול, אמא ואבא שלי, לא ישנתי ביחד. אני זוכר לילה אחד, כשנסענו מחוץ לקיבוץ, שבו ישנתי בפעם האחת והיחידה בחיי עם כל המשפחה באותו מקום. הורי לא רחצו אותי. לא האכילו אותי. לא חינכו אותי. לא קמו אלי בלילה כשהייתי תינוק בן שבועות ספורים. לא ישבו על ידי בלילה כשחלמתי חלום רע. לא שמעו כשבכיתי. כשגדלתי קצת, הם הניחו לי להיות, בגיל ארבע, חמש, עם עוד ילדים, לבד, בלילות. ה'שומרת' שהיתה כביכול אחראית עלינו, היתה אחראית גם על התינוקות. התינוקות היו בבית התינוקות, לא בבית הילדים, שזה היה מבנה אחר. בינינו לבינה היה ה'שמרטף', אינטרקום שדרכו היא היתה אמורה לשמוע אם מישהו אצלנו בוכה.

בכינו, זה לא עזר לנו. היינו מתעוררים מפחד, וקוראים לה. אם באותו הזמן אחד (או יותר) מששת התינוקות שעליהם השגיחה לא צרח, ואם בכלל היא היתה שומעת אותי, אולי אחרי חצי שעה היא היתה מגיעה. בדרך כלל, לא. בכיתי עד שנרדמתי.

היום, כשהורים משאירים ילד בגיל כזה לבד בדירה, זאת עבירה פלילית. מה שהורינו עשו אז, היה זהה. הפקירו אותנו. לפחדים. לחלומות. לבדידות. להרטבות הלילה. לחסדיה של השומרת.

לפעמים היתה מטפלת חמה, לפעמים מנוכרת. הן היו מתחלפות כל הזמן. במקרה של בית הילדים שלי — היא היתה לפעמים מכה. אני הייתי ‘ילד טוב רוחמה', אז כמעט שלא חטפתי. אבל במשך שנים, לנגד עיני היא הכתה ילדים ‘רעים'.

כשסיפרו להורים, הם גילגלו עיניים וכמעט תמיד התייצבו לצד המטפלת. האופציה של לצאת מולה היתה לא ריאלית מבחינתם. המסר שקיבלתי היה חד־משמעי: אני נתון לחסדיה. אין מי שיגן עלינו מפניה. אין מי שיתמוך. אין מי שיתקן עוולות ועיוותים.

כשהייתי בן שש, היה לי כלב שקראו לו כושי. והיה בקיבוץ איזה טיפוס מוטרף אחד שהיה אחראי על הצאן. כבשה נטרפה, והוא החליט שכושי טרף אותה. הוא קשר אותו לעץ והרג אותו במכות טורייה על הראש. אמנון ורותי באו לבית הילדים וסיפרו לי על כך. היו אנשים שראו את המחזה הזה. היו גם ילדים עדים. איש לא עצר אותו. בסוף התברר שאת הכבשה טרף זאב. התאבלתי על הכלב שלי. וחיכיתי לראות מה יעשו לאיש. לא עשו לו כלום. בקיבוץ, כלב זה כלב. אמנון ורותי לא אמרו כלום. אף אחד אחר לא אמר כלום. הבנתי שככה זה. אין למה לצפות.

אבל הדבר אולי הכי חמור הוא שהיינו טרף קל לסוטים שהיו בקיבוץ. כן, זה גילוי מדהים, אבל גם בקיבוץ, כמו בכל קהילה אנושית, היו פרוורטים. ולא היה קל ופשוט בשבילם מאשר לאתר את השעות שבהן בית הילדים מופקר ונטוש. לבוא, ללטף, לבצע מעשים מגונים. למזלי, לא חוויתי את זה על בשרי. אבל אני מכיר מקרוב, וממקור ראשון, לא מעט מקרים.

לפני כמה שנים באתי יום אחד אל אמנון ורותי ושאלתי אותם: איך לא חשבתם על ההשלכות? איך לא שאלתם את עצמכם, מה יקרה לילדים שלנו? הם עמדו מולי כמו אילמים. לא היתה להם תשובה. הם פשוט לא חשבו. בנסיבות של אז, הם אמרו לי, היה נדמה להם שהם עושים בשבילנו את הטוב ביותר. זהו."

ניגוד בולט עמד בין התביעה המשפטית לבין הניסוח והתיאורים שבהם בחר נחשון להציג את חיינו דרך מילון המונחים שבנה. כמו הניגוד בין ספרות לחיים.

האפקט שעלה מהדברים היה מתעתע כמו הד, שאינו מעיד על מקור הרעש, אלא מעביר אותו הלאה: האם אני תובעת לצדו? נתבעת על ידו? מגינה בלבי על הורי, שעוד חיו בקיבוץ באותה התקופה, מפני רעיון התביעה?

ראיתי בדברים של נחשון מיצג אמנותי של ניסוי מחשבתי: התביעה המשפטית כיצירה. האם אפשר לתבוע על אהבה נכזבת? ואולי דווקא חוסר התוחלת שגלום בעצם רעיון התביעה, מבטא את נכזבותה של האהבה. ואולי זאת תביעה למחשבה. תביעה להכרה בסבל של אלה שסבלו.