היהודי זיס – רשומון

פרק 1 האינקוויזיטור א. המשפטן

האל הנסתר גילה בפנינו את האיש הזה לתקופה קצרה מדי.

הוא היה ברוך כישרון, חרוץ, ישר ואוהב אמת וצדק;

הוא כאילו נולד אך ורק לתועלת קהילתו וארצו.

(ו.י.י. קְלֵס, הספד לפיליפּ פרידריך יֵגֶר, אוגוסט 1745)

ד"ר פיליפּ פרידריך יֵגֶר (Jäger) מת בביתו בשטוּטגרט ביום שני בערב, 2 באוגוסט 1745. הוא היה אז רק בן שלושים ושבע, אדם צעיר בדמי ימיו (ראו איור 4). יֵגֶר, נצר לשושלת ארוכה של משרתי ציבור בווירטמבּרג, הספיק לצבור רשימת תארים מַרשימה עד מותו. הוא היה פעמיים דוקטור למשפטים (במשפט האזרחי ובמשפט הקנוני), יועץ מיוחד של הדוכס, הנשיא של אחד הגופים המינהליים היוקרתיים ביותר בווירטמבּרג, ושופט בבית המשפט הגבוה לערעורים של הדוכסות. סיבת המוות שדוּוחה היתה טיפוּס (hitzige Krankheit). באירופה של המאה ה־18, לא היה נדיר ששופט יידבק מן האנשים שעמדו למשפט לפניו במה שכּוּנה "קדחת בית הסוהר". תאי הכלא הטחובים, שלעיתים קרובות היו צפופים מאוד, היו מקום גידול אידיאלי לכינים הנושאות את חיידק הטיפוס.

ההלוויה נערכה שלושה ימים אחרי פטירתו של יֵגֶר בבית הקברות של שְפּיטאלקירְכֶה, כמה רחובות צפונית לכיכר השוק הראשית של שטוּטגרט. רבים באו לחלוק לו כבוד אחרון: עמיתיו השופטים, כמה נציגים של הכנסייה, תיאולוג ושלושה פרופסורים למשפטים מאוניברסיטת וירטמבּרג המפורסמת בעיר טיבּינגֶן, נציגי עיריית שטוּטגרט, מזכירי ממשלה, הארכיבר הדוכסי, ומספר לא ידוע של קרובים, חברים ומכרים. על הטקס ניצח הדיאקון של שְפּיטאלקירְכֶה, וילהלם יֶרֶמִיאָס יאקוֹבּ קְלֵס (Cleß), שבמקרה היה גם קרוב משפחתו של המנוח. לדברי קְלֵס, המעמד היה קודר במיוחד משום שהיה חוליה נוספת בסדרה של מאורעות טראגיים שפקדו את משפחתו של יֵגֶר בעת האחרונה. אשתו של ד"ר יֵגֶר, שַרלוֹטֶה רֶגִינָה, נפטרה ממחלה שנתיים קודם לכן, ומתשעת הילדים שנולדו לזוג במשך השנים, רק ארבע בנות היו עדיין בחיים.

בווירטמבּרג של המאה ה־18, חלק מתפקידם של אנשי כמורה כמו קְלֵס היה לשאת הספדים בהלוויות, ובמיוחד הלוויות של אנשי שם. ההספדים היו מורכבים משני חלקים בעלי חשיבות שווה. הראשון היה דרשה שהדגישה את צדיקותו של הנפטר באמצעות פרשנות של קטע הולם מכתבי הקודש, והשני כלל תיאור ישיר יותר של חייו ומותו של הנפטר. אחרי ההלוויה, ידידים ובני משפחה היו מוציאים לאור לפעמים גירסה מודפסת (וערוכה) של ההספד, ומוסיפים לה לא פעם חומרים אחרים כגון קינות אינדיבידואליות (epicedia).

מה שידוע לנו על ההלוויה של יֵגֶר מגיע מהספד מודפס כזה בדיוק. הוא מספר לנו שהנושא שבחר קְלֵס לדרשת ההלוויה היה תחינותיו וקובלנותיו של דוד המלך בתהילים פ:

אֱלֹהִים, הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת, עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ?

הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה, וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.

אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.

קְלֵס קבע כי מזמור התהילים הזה מתאים במיוחד לטקס קבורתו של ד"ר יֵגֶר. בכך שאיפשר לאיש הזה למות, אלוהים הסתיר את פניו מבני עדתו והאכיל אותם לחם דמעה. מה יכול היה לגרום לאלוהים לשלול מאמו הקשישה של המנוח ומארבע בנותיו הקטנות, כמו גם "מבית האצולה של וירטמבּרג ובעצם ממולדתנו [וירטמבּרג] כולה, משרת מסור כל־כך של המימשל, אחד מחברי־המועצה הנלהבים והמוכשרים ביותר, מגינם של יתומים רבים, בן נאמן לעיר ולקהילה בזכות רוב כישרונותיו, בקיאותו, ניסיונו, חריצותו ויראת השמים שלו?". "למה קרעת מאיתנו את האיש הזה", פתח קְלֵס את אחת מקובלנותיו הרבות ומלאות־הפאתוס במהלך הדרשה, "אדם שאי־אפשר לטובת הציבור בלעדיו, ושמלבד זאת עוד היה יכול להשיג כל־כך הרבה?"

דרשת ההלוויה של קְלֵס שבה ושיבחה את האדיקות, החריצות וההישגים הרבים של הנפטר, אבל כללה גם הדים מחיים ראויים פחות מאלו של יֵגֶר. באיזכור נוסף של כתבי הקודש, קְלֵס מצטט את דברי הנביא ירמיהו. "ה' [...] אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ; מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, [למה] שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?" (יב, א). הדיאקון רצה לדעת מדוע זה מניח אלוהים לפרח יפה כמו יֵגֶר לקמול, בשעה שהזוּנִים (עשבים שוטים, בעקבות הבשורה על פי מתי, יג 24-30) עולים כפורחים. "לאיש הזה מניח אתה למות, אבל לרבים אחרים, שאינם אלא למעמסה על האדמה, אתה מניח לחיות?". לא נותר לאיש דבר לעשות אלא לשים מבטחו באלוהים ובחוכמתו שאין לה קץ. "אדונָי, נסתרות דרכיך, ושְבילְךָ במים רבים. אדוני נתן ואדוני לקח; יהי שם אדוני מבורך" (תהילים עז, איוב א).

לאחר הדרשה בא החלק השני של ההספד, המתאר את חייו האדוקים ורבי־הפעלים של ד"ר יֵגֶר. קְלֵס, שבהיותו קרוב של המנוח ידע דבר או שניים על חייו הפרטיים, דיבר על ההורים של יֵגֶר, על הולדתו, חינוכו ולימודיו, נישואיו, ילדיו, חוליו האחרון ומותו. הוא לא שכח למנות את תפקידיו החשובים הרבים של הנפטר בחייו, כולל חברותו "בכמה ועדות חשובות" שקיומן ומשמעותן היו, כמסתבר, מוכרים כל־כך לקהל שומעיו עד כדי שקְלֵס לא חש כל צורך לפרט. "דוקטור יֵגֶר", אמר קְלֵס לבסוף, "היה חביב על הכל [...] חולק כבוד לנַעֲלים עליו, ישר ותמים עם עמיתיו, נדיב ופשוט־הליכות אל הנחותים ממנו – הוא היה התגלמות החבר ובן המשפחה הטוב".

מאוחר יותר, כשעמיתיו, חבריו וקרובי משפחתו של יֵגֶר הכינו לדפוס את ההספד, הם הוסיפו יותר מ־50 עמודים של קינות לטקסט של קְלֵס. חבר המועצה גינתר אלברכט רֶנְץ, למשל, הזכיר בשורות מחורזות את התכלית המשותפת שהניעה אותו ואת יֵגֶר בשעות הרבות של עבודה מאומצת יחדיו; שני הפרופסורים למשפטים, וולפגנג אדם שֶפְּף וגיאורג פרידריך הַרְפְּרֶכְט האב ביכו (בלטינית) את מותו של אדם ששניהם הכירו והעריצו זה שנים רבות; כריסטיאן פרידריך זַטְלֶר, האַרכיבָר הדוכסי של וירטמבּרג, העלה זיכרונות מהשנים הרבות שבהן נהנה מידידותו עם יֵגֶר; ויוהן פיליפּ פְּרֶגיצֶר, לבלר ממשלתי שבשלב מסוים התגורר במשך ארבע שנים בבית יֵגֶר בשטוּטגרט, כתב אֶלֶגיה רגשנית במיוחד. בפנייה ישירה אל המנוח, פְּרֶגיצֶר כתב כי "את כל מה שאני יודע ויכול לעשות אני חב לשעות הרבות / שאותן הקדשת לי", ו"עכשיו לֵךְ עם המשרתים הנאמנים [של אלוהים אל גן העדן] / שם תירש את הגמול הראוי לצדיקים וליראי שמים".

פיליפּ פרידריך יֵגֶר היה השופט־אינקוויזיטור שחיבר את החלק העובדתי בפסק הדין של יוסף זיס אוֹפּנהיימר. אם ניתן להאמין במה שנאמר עליו בהלווייתו, חייו היו חיי מופת של ממש.

נעורים בשוֹרְנדורְף

השופט העתידי של יוסף זיס אוֹפּנהיימר נולד בעיירה שוֹרְנדוֹרְף (Schorndorf), כ־25 קילומטרים ממזרח לשטוּטגרט. אביו היה גיאורג פרידריך יֵגֶר, מזכיר העיר (Stadtschreiber) של שוֹרְנדוֹרְף; אמו, אנה מריה, היתה בעצמה בת של מזכיר עיר. גֶנֵיאָלוֹג אחד במאה ה־19 התחקה אחר שורשיה של משפחת יֵגֶר עד למאה ה־17, תקופה שבה היערן גיאורג יֵגֶר, סב־סבו של פיליפּ פרידריך, היגר לווירטמבּרג מן הטריטוריה הצפונית־גרמנית אַנְהַלְט. שלושת הדורות הבאים של משפחת יֵגֶר מילאו תפקידים מינהליים חשובים בכמה מחוזות בווירטמבּרג. בנו של היערן שירת כממונה (Untervogt) מטעם הדוכס במחוז אוּרָאךְ החשוב, ובנו של זה החזיק באותה משׂרה בהֶרֶנבֶּרְג. המשׂרה שקיבל אביו של פיליפּ פרידריך כמזכיר העיר בשוֹרְנדוֹרְף היתה רק קצת פחות חשובה מזו של אביו ושל סבו לפניו. בשוֹרְנדוֹרְף, כמו בכל אחת מעשרות ערי־המחוז האחרות בווירטמבּרג, מזכיר העיר היה אחד מן העוזרים הקרובים ביותר של הממונה מטעם הדוכס.

משפחת יֵגֶר השתייכה לקבוצה חברתית ספציפית שהיתה זה־כבר מניינה ובניינה של שכבת הניהול בווירטמבּרג. קבוצה זו, שהיתה ידועה בשם Ehrbarkeit ("הנכבדים"), מנתה במחצית הראשונה של המאה ה־18 כמה אלפי אנשים מתוך אוכלוסייה של כ־350,000 בדוכסות כולה. החשיבות של האֶרְבַּרְקַייט בווירטמבּרג נבעה מכך שהאצילים המקומיים פרשו למעשה מן הדוכסות – לא ניכנס כאן לפרטים המדויקים של הסיפור הזה – ועברו לחסותו הישירה של הקיסר הרומי הקדוש בתור מה שנקרא "אבירים קיסריים". הדוכס של וירטמבּרג שלט בטריטוריה שלו משטוּטגרט (ומאוחר יותר מלוּדוויגסבּוּרג) בעזרת קבוצה של יועצים קרובים וסדרה של גופי מימשל כמו מועצת המדינה וכן כמה משרדי ממשלה כלליים (משרדי המלחמה, המשרד לענייני כנסייה, האוצר, וכן הלאה). אבל הנחתת פקודות מן החצר לא היה בה די. על מנת להנהיג בשטח את המדיניות הדוכסית ולטפל בעניינים מינהליים ומשפטיים מקומיים, הדוכס מינה שליחים ישירים ברחבי הדוכסות, כל אחד בעיר ששימשה כמרכז המינהלי של מחוז. מרכזים מינהליים כאלה היו בסיס העוצמה ההיסטורי של האֶרְבַּרְקַייט.

במשך השנים, האֶרְבַּרְקַייט הצליחה לשלוט במשרות הפוליטיות העיקריות של כל מחוז, ובאמצעותן גם בייצוג של המחוז באסיפת המעמדות הכללית (Landtag) של הדוכסות. להשפעה על המוסד הזה נודעה חשיבות עצומה, משום שעל פי החוקה של וירטמבּרג (Tübinger Vertrag, 1514) אסיפת המעמדות היתה הגוף הפוליטי היחיד שהיתה לו הסמכות לגבות עוד מיסים מן האוכלוסייה הכללית. בתקופה שבה הדוכסים נזקקו ליותר ויותר כסף כדי לממן את ההוצאות הצבאיות שלהם וכמה מפעלי בנייה בּארוֹקיים מפוארים, סכסוך פוליטי בין הדוכסים לבין האֶרְבַּרְקַייט היה תמיד בגדר אפשרות ממשית, גם אם לא עובדה בלתי־נמנעת. הדוכסים נזקקו לצבא חזק יותר ולכסף רב יותר, אבל גם למינהלנים טובים במחוזות; האֶרְבַּרְקַייט לא שׂשׂה להצביע בעד מיסים חדשים, אבל גם היתה תלויה בדוכס כמקור הלגיטימיות החברתית והפוליטית שלה.

המתחים המתמשכים בין הדוכסים והאֶרְבַּרְקַייט לא פגעו בהגמוניה הפוליטית של זו האחרונה בעיירות כמו שוֹרְנדוֹרְף. האֶרְבַּרְקַייט היכתה שורשים עמוקים מדי במקומות אלה. המצב בחצר הדוכס, לעומת זאת, היה שונה מאוד. מאחר שמאגר המינהלנים המשכילים והמנוסים בדוכסות היה קטן למדי, האֶרְבַּרְקַייט איישה לא רק את השלטון המחוזי, אלא גם משרות רבות בשלטון המרכזי (הֶעדרה של אצולה ילידית שחבריה היו ממלאים באופן טבעי את רוב המשרות האלה היה בעל חשיבות מרכזית מהבחינה הזאת). בעשורים שלפני הולדתו של פיליפּ פרידריך יֵגֶר המצב הזה הלך והשתנה במהירות. על פי אומדן אחד, באמצע המאה ה־17 עדיין השתייכו 70 אחוזים מחברי מועצת המדינה של וירטמבּרג לאֶרְבַּרְקַייט; עד 1710, אף לא אחד מהם השתייך אליה. מחקר מן העת האחרונה הטיל ספק בכמה היבטים של האומדן הזה, אם כי לא במסקנה הכוללת שלו. בסוף המאה ה־17 ותחילת המאה ה־18, דוכסי וירטמבּרג פנו יותר ויותר ליועצים זרים שיחליפו את בני המקום, שעליהם (לדעתם של הדוכסים) לא היה אפשר לסמוך מבחינה פוליטית.

מעבר לנסיבות הפוליטיות הכלליות בווירטמבּרג, ידועים לנו גם לא מעט פרטים על נעוריו של יֵגֶר בשוֹרְנדוֹרְף. המידע מגיע משלוש קבוצות של מקורות. נוסף לאֶלֶגיוֹת האינדיבידואליות ולהספד של קְלֵס מ־1745, יש בידינו לא מעט תעודות ארכיוניות על משפחת יֵגֶר ועדויות רבות אף יותר על שוֹרְנדוֹרְף עצמה בראשית המאה ה־18. אין צורך לומר כי אל כל שלושת המקורות יש לגשת בספקנות רבה. ההספד והחומרים מן הארכיון המקומי, אף כי הם מכילים מידע ביוגרפי רב־ערך, עלולים להיות מוטים במיוחד, שכן הלוויה היא לא המקום או הרגע הנכון למנות את הצדדים האפלים יותר בחייו של המנוח. רבים מן המסמכים הארכיוניים בשוֹרְנדוֹרְף בעייתיים אף הם, כיוון שנכתבו על ידי בני משפחתו של יֵגֶר, ששלושה דורות שלה – סבו של פיליפּ פרידריך מצד אמו, אביו, וגיסו – שימשו כמזכירי העיר.

שוֹרְנדוֹרְף בראשית המאה ה־18 היתה עיר קטנה אבל חשובה. גרו בה כ־2,000 תושבים, והיא היתה אחת מאותן עיירות טיפוסיות של ראשית העת החדשה שבה כולם מכירים את כולם. תמונת נוף העיר מצפון, שצוירה כעשרים שנה לפני לידתו של פיליפּ פרידריך, מציגה את שוֹרְנדוֹרְף באור כמעט אידילי. שוֹרְנדוֹרְף, יושבת בחיק כרמים ירוקים, נראית בה עיר קטנה ומבוצרת היטב, מוקפת חפיר רחב, שערים, גשרים ומִגנָנים וביצורים שונים מימי הביניים. בקצה השמאלי הרחוק עומד הבּוּרְגְשְלוֹס, טירה מבוצרת שסייעה להפוך את שוֹרְנדוֹרְף לאחד המבצרים הצבאיים החשובים של וירטמבּרג. למרות שבעיני הצופה המודרני הבּוּרגשלוֹס נראית ציורית למדי, אזרחי העיר לא בהכרח ראו אותה באותו אופן.

חלק מן הבעיה היה נעוץ בכך שחיל־המצב של הבּוּרגשלוֹס, הגם שהיה קטן, אויש על ידי החיילים של הדוכס ולא על ידי אנשי שוֹרְנדוֹרְף. משום כך נתפס הבּוּרגשלוֹס כיסוד זר בקהילה. מה שגרוע עוד יותר היתה העובדה שהביצורים החזקים של שוֹרְנדוֹרְף, שנועדו בזמן בנייתם בימי הביניים להגן על העיר, רק משכו בעת החדשה את חילות הצרפתים הפולשים אל שעריה. זה קרה כמה פעמים בעשורים לפני הולדתו של פיליפּ פרידריך, כולל פעם אחת ב־1687 (אירוע שאביו של פיליפּ פרידריך תיאר מאוחר יותר בדפוס), ופעם נוספת בזמן הריונה של אנה מריה יֵגֶר ב־1707. ביוני של אותה שנה, שוֹרְנדוֹרְף נכנעה בפני חיילים צרפתים שאיימו לשרוף את העיר כליל אם לא תיכנע מייד. כיבוש שוֹרְנדוֹרְף במשך שלוש השנים הבאות עלה לאזרחיה סכום מוערך של 300,000 זהובים, הלם כלכלי שהיה, לדעתו של כרוניקן מאוחר יותר, גורם מכריע בהידרדרות הכלכלית של העיר. "אפשר לקבוע ללא חת", טען הכרוניקן, לא בלי שמץ של גוזמה, "כי אילולא היתה שוֹרְנדוֹרְף עיר מבצר, היא היתה הופכת לעיר המחוז החשובה ביותר בווירטמבּרג".

נוסף לביצורים החזקים ולטירה, בראשית המאה ה־18 חלשה על נופה של שוֹרְנדוֹרְף גם הכנסייה הלותרנית הגדולה במרכז העיר. היה זה מבנה מן התקופה הגוֹתית המאוחרת, עם מגדל מרשים בגובה של יותר מ־60 מטר, שהטיל צל ארוך על העיר – פיזית וסמלית. יֵגֶר, שופטו העתידי של אוֹפּנהיימר, נטבל כאן ב־14 באוקטובר 1707, בזמן הכיבוש הצרפתי, וכאן, בפני תא הווידוי, הוא השתתף לראשונה בטקס אכילת לחם הקודש ארבע־עשרה שנה מאוחר יותר. כפי שהיה מקובל באֶרְבַּרְקַייט, רבים ממשפחת יֵגֶר שימשו בתפקידי כמרים. בימי נעוריו של פיליפּ פרידריך הצעיר, דודו היה דיאקון בשטוּטגרט; בזמן הלווייתו של יֵגֶר ב־1745, אחיו מילא את אותו תפקיד בעיירה הסמוכה בָּאד קאנשְטאט.

מול בית הקברות של הכנסייה בשוֹרְנדוֹרְף היה בניין שהכיל את משרדו ואת מעונו של הממונה העירוני מטעם הדוכס, ולידו בית הספר היסודי של העיר. בנעוריו של יֵגֶר, ראש המורים היה זיגמוּנד וִיסְהאק, מחנך נמרץ ונערץ שהחזיק גם במשׂרת כבוד של סגן־דיאקון בשוֹרְנדוֹרְף. בית הספר היסודי נחשב מוערך עוד לפני שוויסְהאק קיבל את ניהולו בשנת 1709, אבל בהנהגתו של ויסְהאק המוניטין שלו רק השתפר, והוא הפך לבית־חרושת של ממש לכמרים ועובדי־מדינה לעתיד. מצבו של חינוך הבנות בעיר היה שונה מעט. ויסְהאק בהחלט סבר כי בנות צריכות לקנות דעת, וזאת, כפי שכתב פעם, משום ש"רוב הסכסוכים המשפחתיים נובעים מן השחצנות, הצייקנות וקשיות־עורפן של נשים שלא התחנכו כהלכה בנעוריהן". עם זאת, נשים אינן צריכות ללמוד יותר מדי. "אל־להן להיות חכמות או סקרניות יתר על המידה", טען המורה. לפי השקפת עולמו החברתית של ויסְהאק, לכל אחד יש מקום ראוי משלו, שנקבע בידי האל.

בזמן ההלוויה ב־1745 ציטט קְלֵס קטע ארוך שכתב יֵגֶר על ראש המורים הוותיק בבית הספר שלו. "הוא השקיע בחינוכי זמן ומאמץ רבים כל־כך: לימוד הלשונות הרומית והיוונית, פואטיקה לטינית ויוונית, וגם יסודות ההיסטוריה, תורת המוסר והפיזיקה. לעולם לא אוכל אפילו להתחיל להודות לו [על כל שעשה למעני]". ויסְהאק, שנכח בהלוויית תלמידו לשעבר, השיב באוֹדָה. "מהר מאוד התקדמת, משנות הנעורים הרכות / הזדרזת להגיע לנפש איתנה, בצעדי ענק, ובהמשך / התחזקה נפשך בחוכמה, במידות טובות, ובָאמת / של דבר האל, שהיה נר לרגליך, צלם דמותך האמיתי". הפרידה היתה קשה לראש המורים הישיש. הוא התוודה כי כתב את האוֹדָה "בדמעות יותר מאשר בדיו", ולאחר מכן פנה במישרין אל הנפטר: "מותך בטרם עת שובר כל־כך את ליבי".

במרכז שוֹרְנדוֹרְף, לא רחוק מן הכנסייה הלותרנית ומבית הספר היסודי, היתה כיכר השוק המאורכת של העיר, הנמתחת מצפון לדרום. אביו של יֵגֶר עבד במבנה מזכירות העיר, בחלקה הדרומי של כיכר השוק, ויש טעם להניח שמשפחתו של גיאורג פרידריך התגוררה גם היא באותו בניין. ממש מול הבית הזה עמד בשנות ה־1720 ביתה הזמני של העירייה (בית העירייה הישן עלה באש כמה שנים קודם לכן), שהיה מעין אנדרטה לזהות האזרחית ולמינהל העצמי של שוֹרְנדוֹרְף, אבל גם, לפחות במבט לאחור, לקשר הקרוב בין ויסְהאק לפיליפּ פרידריך. בנובמבר 1717, לרגל יובל ה־200 של הרפורמציה הלותרנית, ויסְהאק בחר באופן אישי את יֵגֶר לייצג את בית הספר בחגיגות על ידי נאום ממרפסת בית העירייה. מה שאמר הנער הצעיר באותו אירוע אינו משולל רלוונטיות למעורבות העתידית שלו במשפט אוֹפּנהיימר.

מוקדם יותר באותו היום, שני הכמרים העירוניים נשאו דרשות זיכרון בכנסייה, ואחריהן נערכה תהלוכה של תלמידי בית הספר היסודי אל העירייה, שם "התאספו זה־כבר אישי ציבור חשובים, שגרירים ואזרחי עיר אחרים". אחרי נאומים מפי ויסְהאק ונכבדים אחרים, בא תורו של פיליפּ פרידריך יֵגֶר הצעיר. על פי הרשימות של ויסְהאק מאותו היום, יֵגֶר הציג בנאומו שלוש טענות מקושרות. הוא דיבר על לותר וכנסייתו, אשר "שיחררו אותנו מעול החושך האפיפיורי" והחליפו את "השמים הקודרים והמעוננים שהסתירו את שמש צדקו של ישו המשיח" ב"אור ספרי הבשורה". הוא התייחס אל החטא הקדמון של האדם כשהזכיר לקהל כי "אנו יודעים שכולנו נֶהְרֵינו ונולדנו בחטא, שטופי זימה ויצר עוד בבטן אמנו, ובוודאי היה נמשך עלינו זעם הנצח של אלוהים לולא נטבלנו". והוא הפציר באלוהים שיחרוט "את האמיתות הללו על לבב כולנו, כדי שאנו ובנינו ובני־בנינו נישאר איתנים באמונה ובכבוד הלותרניים לעולמי עולמים". כשהשמיע את המילים האלה, פיליפּ פרידריך יֵגֶר היה בקושי בן עשר. אפילו אם ויסְהאק לא הכתיב לו את הנאום מילה במילה, אין ספק שהתוכן שלו הושפע לפנַי ולִפְנים מן המורה הכריזמטי.

ממרפסת בית העירייה באותו יום של נובמבר 1717, יכול היה יֵגֶר לסקור בעיניו את רוב עיר הולדתו: הביצורים והבּוּרגשלוֹס, הכנסייה עם המגדל הנישא, מבני הציבור והבתים העירוניים הרבים עם קורות העץ הגלויות. לנו, המתעניינים יותר מכל במעורבות העתידית של הנער הצעיר הזה במשפטו של אוֹפּנהיימר, ראוי לציין עוד פרט אחד אחרון בנוף הזה. ב־1717, כמו גם במאות השנים שלפני כן, לא היה בית כנסת בעיר, ולא שום זכר אחר לחיים יהודיים – שכן יהודים לא חיו מעולם בשוֹרְנדוֹרְף ובעצם גם כמעט בשום עיר אחרת בווירטמבּרג. תהא אשר תהא דעתו של פיליפּ פרידריך יֵגֶר הצעיר על היהודים באותה עת, אם כן, היא לא נבעה ממגע אישי איתם.

חינוך אוניברסיטאי

בסתיו של 1722, קצת לפני שמלאו לו חמש־עשרה, עזב פיליפּ פרידריך יֵגֶר את עיר הולדתו. הוא עבר תחילה לשטוּטגרט, שם למד במשך שנה בגימנסיה, ומשם המשיך לטיבּינגֶן, שם התחיל את לימודיו באוניברסיטה המקומית. שלושה מאֶחָיו של פיליפּ פרידריך הלכו בסופו של דבר בעקבותיו ועזבו את שוֹרְנדוֹרְף. אביו מת ב־1731, אבל אמו ואֶחָיו הנותרים עדיין התגוררו בשוֹרְנדוֹרְף בעת המשפט הסנסציוני של אוֹפּנהיימר, והם נשארו שם גם שבע שנים לאחר מכן כאשר פיליפּ פרידריך הלך לעולמו. באלגיה מהלווייתו של יֵגֶר ב־1745, אחד משועי העיר של שוֹרְנדוֹרְף טרח במיוחד להזכיר את האם הקשישה, שבריאותה כבר היתה רעועה, כמסתבר. "אתה [כלומר, יֵגֶר] השארת בידינו משכון מיוחד. האֵם שהניחה אותך בחיקנו, היא עדיין חיה בינינו".

הגימנסיה שבה למד יֵגֶר בשטוּטגרט היתה קרובה מאוד אל בית הקברות שְפּיטאלקירְכֶה, מקום מנוחתו האחרונה. בחורים צעירים התכוננו כאן ללימודים באוניברסיטה בכך שהעמיקו את ההיכרות שלהם עם מיגוון רחב של נושאים, כולל לטינית, תיאולוגיה, משפטים, היסטוריה, פיזיקה ומתמטיקה. על פי נאום הלוויה של קְלֵס, עם מוריו של יֵגֶר בשטוּטגרט נמנו כמה נציגים ממשפחות האֶרְבַּרְקַייט המיוחסות, ובהם בן למשפחת הוֹכְשְטֶטֶר ובן למשפחת בַּרדִילִי. המורה שלו למטאפיזיקה היה גיאורג קונרד רִיגֶר, כומר לותרני שעתיד, מקץ חמש־עשרה שנה, למלא תפקיד קטן אך לא זניח בדרמה המשפטית של יוסף אוֹפּנהיימר.

במהלך שהותו בשטוּטגרט התגורר יֵגֶר בבית דודו, דָוויד פרידריך יֵגֶר, דיאקון הכנסייה הקוֹלֶגִיאָטית המקומית. ממש מול הכנסייה הזו שכן הארמון של דוכסי וירטמבּרג, בניין אבן מרשים, הכולל צריחונים, גרם־מדרגות מפואר, וחצר פנימית וסביבה אכסדרה בת שלוש קומות. באותה עת גרה בארמון רק הדוכסית, יוהנה אליזבֶּתָה. חמש־עשרה שנה קודם לכן, הדוכס אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג פתח ברומן רב־שנים עם כּריסטינה וילהֶלְמינה פון גְרֶפֶניץ (מאוחר יותר, פון וִירְבֶּן), אחותו של אחד מאנשי החצר שלו, ותוך זמן קצר הוא עבר עם פילגשו ועם רוב אנשי החצר אל מחוץ לעיר. היעד שלהם היה ארמון שנבנה לא מכבר בשם לוּדוויגסבּוּרג, על שם הדוכס. רק הדוכסית ופמלייתה הפרטית נשארו מאחור בארמון הישן בשטוּטגרט.

בגיל מבוגר יותר, היו ליֵגֶר הרבה דברים לומר על היחסים בין הדוכס לפילגשו – דברים שהיתה להם השפעה ישירה על גורלו המר של אוֹפּנהיימר. לעומת זאת, מה חשב יֵגֶר על הרומן בתחילת שנות ה־1720, את זה קשה יותר לשער. העדות היחידה מופיעה בשיר חגיגי משנת 1723 שחיבר יֵגֶר בשם הכיתה לרגל סיום חוק לימודיו בגימנסיה של שטוּטגרט. השיר לא מזכיר אפילו פעם אחת את הצד השערורייתי בחייו של הדוכס אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג. ההפך הוא הנכון: "יחי אֶבֶּרהַרְד, הנערץ על וירטמבּרג כולה / עכשיו ולתמיד, לוֹ אושר ולכם גילה". אם חרזנות הנעורים הזו משקפת את הרגשות האוֹתנטיים של יֵגֶר או לא, אפשר רק לנחש.

התחנה הבאה של יֵגֶר אחרי שטוּטגרט היתה טיבּינגֶן, שם נמצאת האוניברסיטה המהוללת של וירטמבּרג. עם אוכלוסייה של 4,500 איש, טיבּינגֶן בראשית המאה ה־18, נראתה במבט ראשון כמו סתם עוד עיירה גרמנית טיפוסית. היו בה ביצורים וטירה שאופייניים לימי הביניים, שערי עיר פשוטים אך בעלי חשיבות סמלית, כנסייה לותרנית במיקום מרכזי, בית עירייה, שתי כיכרות שוק, וכמובן שלל רחובות, סימטאות ובתי אזרחים. כמו שוֹרְנדוֹרְף ועוד עשרות עיירות וירטמבּרגיות אחרות, טיבּינגֶן היתה גם מרכז מינהלי מחוזי. הממונה הדוכסי ועוזריו פעלו מתוך כמה בניינים ברחבי העיר.

למרות מראית־העין הטיפוסית, טיבּינגֶן היתה ההפך הגמור ממקום רגיל. מאחר שהיתה אחת מערי המגורים ההיסטוריות של דוכסי וירטמבּרג, התארחו בטיבּינגֶן מוסדות חשובים שונים, וכן חיל־מצב מיוחד. סיפורו של חיל־המצב היה דומה במידת־מה למה שהכיר יֵגֶר משוֹרְנדוֹרְף. בסמוך לחומות של טיבּינגֶן שכנה טירה שנבנתה עוד בימי הביניים עבור מגורי הדוכסים, אבל עם השנים הפכה בהדרגה למבצר צבאי המאויש רק בחיילים השכירים של הדוכס. כשיֵגֶר עבר לטיבּינגֶן, התהליך הזה הסתיים כבר מזמן.

הסטודנטים הרבים בטיבּינגֶן היו אולי פחות מאיימים מחיילי הדוכס, אבל הם בהחלט היו לא פחות פרועים מהם. הם נהרו אל העיר מקרוב ומרחוק כדי ללמוד באחד מהמוסדות החינוכיים המרובים והמשובחים שלה. עם אלה נמנו סמינר תיאולוגי ידוע, אקדמיה חשובה לחינוך של בני אצולה צעירים, ובראש ובראשונה האוניברסיטה המקומית, שאליה נסע יֵגֶר באוקטובר 1723 משטוּטגרט. על פי דיווחו של קְלֵס, יֵגֶר הגיע לטיבּינגֶן ב־8 באוקטובר. כעבור עשרה ימים הוסיף הסטודנט הצעיר את שמו לרישומי האוניברסיטה. השם "פיליפּ פרידריך יֵגֶר משוֹרְנדוֹרְף" מופיע במסמכי ההרשמה של האוניברסיטה מיום 18 באוקטובר.

כמו במקרה של שנות ילדותו בשוֹרְנדוֹרְף ושל השנה שבה שהה בשטוּטגרט, אין מחסור במקורות על השנים שבילה יֵגֶר בטיבּינגֶן. העובדות הבסיסיות מוזכרות בהספד של קְלֵס, וקל להשלים אותן מתוך תעודות עירוניות ואוניברסיטאיות. העובדה שאנחנו מסוגלים לדעת כל־כך הרבה על אדם יחיד בראשית המאה ה־18 היא רבת משמעות בפני עצמה. שלא כמשתתפים רבים אחרים במשפט של יוסף אוֹפּנהיימר, מידע בסיסי על חייו של יֵגֶר – משפחתו, עיר הולדתו, חינוכו, הקריירה שלו וחבריו הקרובים – ידוע לנו כיום ממש כפי שהיה ידוע לבני זמנו בראשית המאה ה־18. מהבחינה הזאת, אפשר לומר על פיליפּ פרידריך יֵגֶר שהוא היה ידוע זמן רב לפני שנעשה מפורסם.

יֵגֶר, האינקוויזיטור־הראשי־לעתיד במשפט אוֹפּנהיימר, העביר את ארבע שנותיו בטיבּינגֶן כסטודנט למשפטים. לפחות לזמן מה, הוא גר במעונות האוניברסיטה הישנים, מבנה מוארך בן המאה ה־15 ששכן קרוב מאוד לבניין הראשי של האוניברסיטה בחלקה הדרומי של העיר. לוח הזמנים היומי שלו היה עמוס, ולא פעם התחיל כבר בשעה שש בבוקר. כמו כל חבריו לספסל הלימודים, יֵגֶר היה צריך להקשיב להרצאות חובה יומיות מפי הסגל הבכיר של הפקולטה למשפטים, הרצאות שעסקו במיגוון רחב של נושאים, כולל משפט קנוני, אזרחי, פיאודלי, פלילי, וכן דיני ירושה; הוא נכח ולעיתים קרובות השתתף בפולמוסים (disputations), מעין דיונים אקדמיים שבהמשך הספר עוד ידובר בהם רבות; הוא גם השתתף בשיעורים מן הסוג שנקרא קוֹלוֹקְוויוּם – צורה גמישה מאוד של הוראה אקדמית, שכללה, לצד הכתבה וחזרה על חומרי ההרצאות, דיונים פתוחים בין הפרופסור ובין הסטודנטים. אם ההשתתפות בקוֹלוֹקוויוּם דרשה תוספת תשלום דמי לימוד, כינו אותו "קוֹלוֹקוויוּם פרטי" והוא נערך בבית של הפרופסור. אם לא, הקוֹלוֹקְוויוּמים היו בחינם ונערכו בבניין הראשי של האוניברסיטה.

המורים של יֵגֶר, שכולם ידועים לנו בשמם, לא פעלו רק כאקדמאים. ראשית, חברי סגל בכירים הושבעו גם כיועצים (Räte) דוכסיים, ומדי פעם אפילו התבקשו לפעול ככאלה (לדוגמה, אחד הנאשמים במשפטו של אוֹפּנהיימר, יוהן תיאודור שֶפֶר שמו, היה בזמן המעצר שלו גם פקיד גבוה בחצר הדוכס וגם פרופסור למשפטים בטיבּינגֶן). תפקיד חיוני נוסף של הסגל הבכיר היה לחוות את דעתו המלומדת בתיקים משפטיים חשובים, וכן – היבט מוזר מעט של המערכת המשפטית באימפריה הרומית הקדושה – לחבר הצעה לפסק דין סופי במספר רב של משפטים לאחר קריאת חומר הראיות שאספו פקידי בית המשפט במחוזות השונים. ולבסוף, היה נהוג שאחד או שניים מחברי הסגל בפקולטה למשפטים של טיבּינגֶן ישמשו גם כשופטים בהוֹפגֶריכְט (Hofgericht), בית המשפט הגבוה לערעורים של וירטמבּרג בתיקים אזרחיים. בית המשפט התכנס פעם בשנה לארבעה שבועות אינטנסיביים בקומה הרביעית של בית עיריית טיבּינגֶן.

ההרצאות, הפולמוסים והקוֹלוֹקְוויוּמים שבהם השתתף יֵגֶר כסטודנט למשפטים הם מרובים מכדי שאפשר יהיה למנות כאן את כולם, שלא לדבר על לתת להם התייחסות מעמיקה יותר. אבל שני קוֹלוֹקְוויוּמים ספּציפיים ראויים בכל זאת לאיזכור, כיוון שהם מאפשרים לנו לזהות קשר ראשוני בין ההשכלה שרכש יֵגֶר בשנות ה־1720 ובין המעורבות שלו במשפטו של אוֹפּנהיימר כחמש־עשרה שנים אחר כך. הקוֹלוֹקוויוּם הראשון הועבר על ידי גיאורג פרידריך הַרפְּרֶכְט האב, בן 48, מומחה למשפט פלילי ובן למשפחה מפורסמת של משפטנים וירטמבּרגיים. את השני העביר וולפגנג אדם שֶפְּף, מלומד בן 44 יליד העיר שְוַויינפוּרְט שבמעלה נהר המַיין, מזרחה מפרנקפוּרט. גם הַרפְּרֶכְט וגם שֶפְּף שימשו כשופטים בהוֹפגֶריכְט של וירטמבּרג בשנות ה־1720, ושניהם עתידים לשבת לצד יֵגֶר בבית הדין הפלילי המיוחד שיחרוץ את דינו של יוסף זיס אוֹפּנהיימר למוות. למעשה, כבר פגשנו את שני המשפטנים האלה: שניהם השתתפו בהלוויה של יֵגֶר בשְפּיטאלקירְכֶה בשטוּטגרט ב־1745, וחיברו לה אלגיות.

אנחנו יודעים מקְלֵס, וכן מן התוכנייה המודפסת של טקס חלוקת תארים אוניברסיטאי ב־1730, שיֵגֶר למד כמה מן ההיבטים המעשיים של מקצוע עריכת הדין בקוֹלוֹקוויוּם מעשי שהעביר שֶפְּף ובקוֹלוֹקוויוּם דומה שהנחה הַרפְּרֶכְט. בהחלט ייתכן ששני הקוֹלוֹקְוויוּמים כללו ביקורים בהוֹפגֶריכְט, כדי שהסטודנטים יוכלו לצפות מקרוב בהתנהלות של בית המשפט (ההרצאות, הפולמוסים, וכמה מן הקוֹלוֹקְוויוּמים האחרים בטיבּינגֶן התרכזו יותר בתיאוריה, והרבה פחות בחלק המעשי של המשפט). אם כן, לא זו בלבד שיֵגֶר פגש את הַרפְּרֶכְט ושֶפְּף כבר בשנות ה־1720 בטיבּינגֶן; הוא גם למד משני הפרופסורים למשפטים איך להכין את המסמכים שעמדו בבסיס של כל משפט, אזרחי ופלילי כאחד. מאחר שיֵגֶר יהיה אחראי, לימים, על הכנת מסמכים כאלה בדיוק בתיק אוֹפּנהיימר, מן הראוי לעמוד כעת על טיבם, גם אם בקצרה.

בין התעודות של משפט טיפוסי באימפריה הרומית הקדושה, מקום מיוחד היה שמור לרֶלַציוֹן (Relation). זה היה מסמך בעל מספר חלקים שנוצר בשלבים המאוחרים של משפט, לאחר שבית המשפט השלים את החקירות בתיק וההתייעצויות על גזר הדין הסופי עמדו להתחיל. הרֶלַציוֹן נכתב על ידי שופט אחד או שניים (שנקראו רֶפֶרֶנְט, ובמקרה שהיה מחבר שני, קוֹ־רֶפֶרֶנְט), והכיל שלושה חלקים הקשורים זה בזה: 1. סיכום של עיקרי העובדות והנסיבות בתיק (species facti);

2. קטעים ממסמכי בית המשפט המדגימים את הטיעונים העיקריים של התביעה וההגנה (extractus actorum);

3. הערכה מלומדת של התיק על ידי המחבר או המחברים של הרֶלַציוֹן, כולל נימוקים וטקסט ראשוני לפסק הדין הסופי (rationes decidendi, Urthel). בראשית העת החדשה, המנהג הנפוץ באזורים דוברי־גרמנית רבים היה כי בעת ההתייעצויות לקביעת פסק הדין מקריא הרֶפֶרֶנְט את הרֶלַציוֹן באוזני השופטים האחרים, שלאחר מכן מצביעים, בסדר שנקבע מראש, אם לקבל אותו או לא. במקרה ששופט מסכים עם פסק הדין המוצע, מילת הסכמה בודדת ("placet") מספיקה. אם שופט מתנגד לפסק הדין המוצע, הסיבות שלו נרשמות בפרוטוקול, ולפעמים, בהתאם לנסיבות, נלקחות בחשבון.

קְלֵס מדווח כי שנותיו של יֵגֶר כסטודנט למשפטים עברו במהירות, והיו, נוסף לזה, כל־כך מוצלחות עד ש"כולם תלו בו תקוות גדולות". באפריל 1727, כשסוף לימודיו הפורמליים כבר נראה לעין, יצא יֵגֶר למסע בן ארבעה חודשים בעמק הרַיין ובארצות השפלה, שם הוא הקשיב להרצאות מפי פרופסורים מפורסמים למשפטים באוניברסיטאות של היידלבּרג, לַיידן ואוּטרֶכְט. אבל יֵגֶר לא נעדר מהדוכסות לזמן רב. באוגוסט של אותה שנה הוא כבר שב לטיבּינגֶן, וכעבור ארבעה חודשים עבר את בחינת ההסמכה לקבלת תואר של דוקטור למשפטים. זה היה מוקדם מאוד: תקנות האוניברסיטה קבעו פרק זמן מינימלי של חמש שנים בין הכניסה לאוניברסיטה לבין השתתפות בבחינה הזאת, אלא אם כן התלמיד קיבל פטוֹר בגלל לימודים לתואר קודם (שלא היה ליֵגֶר) או מפני שהפגין ידיעה מספקת בחומר (כפי שכנראה היתה לו). לשנת לימודי ההכנה בשטוּטגרט ודאי היה חלק במהלך הלימודים המזורז הזה, וכך גם לקשר עם שֶפְּף והַרפְּרֶכְט. ובאמת, בחמישה בספטמבר 1727, שלושה חודשים לפני שעבר את בחינת הסיום, יֵגֶר הושבע כבר כפרקליט בהוֹפגֶריכְט של וירטמבּרג, אותו בית משפט שבו שימשו שני המנטורים שלו כשופטים בכירים זה מספר שנים.

שאר הקריירה האוניברסיטאית של יֵגֶר היתה פורמלית בעיקרה. הוא הגיש דיסרטציה קצרה אך למדנית על דיני ירושה במאי 1728, והפך באופן רשמי לדוקטור למשפט קנוני ואזרחי לאחר שהגן על התֵזָה שלו ב־25 ביוני 1730. עד אז כבר עזב יֵגֶר את טיבּינגֶן כדי לעבוד כעורך דין בשטוּטגרט, שם הוא התחתן עד מהרה עם שרלוֹטֶה רֶגינה קְלֵס, בתו בת ה־21 של הממונה הדוכסי בעיר המחוז קירְכְהַיים אוּנְטֶר טֶק. פיליפּ פרידריך יֵגֶר, בנו של מזכיר העיר שוֹרְנדוֹרְף, היה כעת דוקטור לתורת המשפט, נשוי ובעל קשרים, שהיה עורך דין בשטוּטגרט ושימש גם כפרקליט בבית הדין הגבוה לערעורים של וירטמבּרג. הוא היה בקושי בן 23.

ההוֹפגֶריכְט

יֵגֶר בילה את סוף שנות העשרים לחייו בעיקר כפרקליט בהוֹפגֶריכְט. בתפקיד זה הוא נתן ייעוץ משפטי לאורך כל השנה לצדדים יריבים, הציג טיעונים בעל־פה בזמן הדיונים השנתיים של בית המשפט, ושימש לפעמים כבורר עצמאי בסכסוכים אזרחיים מקומיים. היו עורכי דין שנשארו במקצוע הזה כל חייהם, אבל בדרך כלל התפקיד שימש כקרש קפיצה למשרות נעלות יותר במינהל המדינה ובאקדמיה. חברו של אוֹפּנהיימר לספסל הנאשמים ב־1737, יוהן תיאודור שֶפֶר, היה פרקליט בבהוֹפגֶריכְט במשך חמש שנים לפני שהחל בקריירה ארוכה באקדמיה ואז בפוליטיקה; כריסטיאן פרידריך זַטְלֶר, הארכיבר הדוכסי לעתיד (ואחד הנוכחים בהלווייתו של יֵגֶר ב־1745), התחיל גם הוא כעורך דין בבית המשפט הזה; והמורה של יֵגֶר עצמו, וולפגנג אדם שֶפְּף, שימש גם הוא כעורך דין בהוֹפגֶריכְט לפני שנעשה תחילה פרופסור למשפטים באוניברסיטה ואז, במקביל, שופט באותו בית משפט עצמו. הניסיון הייחודי של שֶפְּף הפך אותו לבעל ידע רחב במיוחד בכל מה שקשור לתפקיד של ההוֹפגֶריכְט במערכת המשפטית של וירטמבּרג. ב־1720 הוא הוציא לאור את אחד החיבורים רבי־ההשפעה ביותר בנושא.

ההוֹפגֶריכְט של וירטמבּרג עסק בעיקר בסכסוכים אזרחיים ולא היתה לו סמכות שיפוט בתיקים פליליים, כל שכן תיקים שעונשם מוות. אלה טופלו בווירטמבּרג בעיקר על ידי בתי משפט מחוזיים גם כערכאה ראשונה וגם כאחרונה. משום שהדוכס היה המקור העליון של החוק במדינה, היתה לו תמיד אפשרות לחון פושעים מורשעים, ובמקרים בעלי חשיבות מיוחדת, היה יכול גם לעקוף את הפרקטיקה הרגילה ולכנס בית דין מיוחד (או "נסיכי"). הטענה השנויה־במחלוקת של שֶפְּף ומשפטנים אחרים מווירטמבּרג היתה שאי־אפשר לערער על שום פסק דין של בית משפט בווירטמבּרג בפני ערכאה גבוהה יותר מחוץ לדוכסות (privilegium de non appelando illimitum). בין שנמצאו אשמים בבית משפט פלילי או אזרחי, מחוזי או מיוחד, אנשים שהורשעו בפשעים (כולל אלה שדינם מיתה) לא יכלו לערער לאחר מכן על גזר הדין, אלא רק לקוות לחנינה מן הדוכס.

קוראים המצויים זה מכבר בספרות על משפטו של אוֹפּנהיימר יזהו אולי שני שמות נוספים ברשימת סגל ההוֹפגֶריכְט בסוף שנות ה־1720 ותחילת שנות ה־1730 מלבד יֵגֶר, זַטְלֶר, שֶפֵר, שֶפְּף והַרפְּרֶכְט. הראשון הוא כּריסטוֹף לוּדוויג גַבְּלֶר, הלבלר העתידי של בית הדין הפלילי המיוחד נגד אוֹפּנהיימר. במשך שנים רבות שירת גַבְּלֶר כפרקליט בהוֹפגֶריכְט, וב־1735 נעשה עוזר למזכיר הקבוע של בית המשפט. באמצע שנות ה־1740 לכל המאוחר, דומה כי גַבְּלֶר סבל מבעיות חמורות בתחום בריאות הנפש. חשוב עוד יותר מגַבְּלֶר הוא ארנסט קונרד פון גַייסְבֶּרְג, סגן נשיא ההוֹפגֶריכְט אחרי 1730, שבחודש מאי 1737 הפך גם לאב בית הדין הפלילי המיוחד נגד אוֹפּנהיימר. לפיכך, אפשר לומר בוודאות שכבר בשנות ה־1720, הַרפְּרֶכְט, שֶפְּף, זַטְלֶר, שֶפֵר, גַבְּלֶר, פון גַייסְבֶּרְג ויֵגֶר הכירו זה את זה היטב.

ומה עם יֵגֶר עצמו? איזה מין בן־אדם הוא היה? כמה טוב הוא היה בעבודתו כעורך דין? חלק גדול מארכיון ההוֹפגֶריכְט אבד במהלך המאה ה־20, מה שמקשה מאוד לשחזר את הפעילות והמיקום המדויקים של יֵגֶר מ־1728 עד 1735, שלא לדבר על דקויות חייו המקצועיים. אף על פי כן, אנקדוטה יחידה ואבחנה כללית נוספת על השנים האלה עדיין עשויות להיות מועילות מאוד. בשנתו הראשונה כפרקליט הוטל על יֵגֶר לשמש כבורר בסכסוך קרקעות קטן בין שני כפרים במחוז הולדתו, שוֹרְנדוֹרְף. על פי תיעוד שהגיע לידינו מן התיק, הסכסוך היה פשוט למדי גם מבחינת העובדות ("מה שקרה") וגם מבחינת החוק (החוקים הרלוונטיים שיש להפעיל). אחרי סחבת של כמה שנים, הופיעו נציגי שני הצדדים בפני בית המשפט בתשעה ביוני 1728, וכעבור שבועיים הגיש יֵגֶר (כבורר בתיק) את דעתו המלומדת לבית המשפט. המסמך של יֵגֶר היה באורך של יותר מ־200 עמודים דחוסים בציטוטים למדניים, הפניות, וירידה לדקויות משפטיות שהיו לעיתים רלוונטיות יותר ולעיתים קצת פחות. ייאמר מה שייאמר על פיליפּ פרידריך יֵגֶר בשלב זה של חייו, עצלנות כנראה לא היתה בין מגרעותיו.

מועילה לא פחות היא הבחנה כללית יותר על שנותיו של יֵגֶר כעורך דין בהוֹפגֶריכְט. ראינו כבר שבתחילת המאה ה־18 איבדה האֶרְבַּרְקַייט של וירטמבּרג הרבה מן ההשפעה שלה על מוסדות המדינה. הסיפור של יֵגֶר הוא דוגמה מייצגת לכך. למרות הרקע החברתי שלו, השכלתו, קשריו האישיים הרבים וחריצותו, נראה כי התקדמות הקריירה של יֵגֶר, שהיתה מהירה מאוד בתחילה, נבלמה בבת אחת בראשית שנות ה־1730. היה מי שחישב ומצא שבווירטמבּרג של המאה ה־17 דוקטור למשפטים היה יכול כמעט בוודאות לזכות במשרה ממשלתית מכניסה בתוך שנה או שנתיים מיום סיום חוק לימודיו. לא כך היה במקרה של יֵגֶר בשנות ה־1720 ותחילת שנות ה־1730. הוא היה פרקליט בהוֹפגֶריכְט ב־1728, ועדיין היה כזה כעבור שבע שנים. יתרה מזו, אפילו באביב של 1735 פיליפּ פרידריך יֵגֶר עדיין לא שימש כשופט או אפילו כעובד מדינה זוטר, ומומחיותו היתה מוגבלת לתיקים אזרחיים ומינהליים ולא לחוק הפלילי. למה שדווקא הוא, מכל האנשים, יהפוך תוך פחות משנתיים לשופט־אינקוויזיטור העיקרי במשפט הפלילי נגד יוסף אוֹפּנהיימר?

פרשת גְרֶפֶניץ

ללא ידיעתם של יֵגֶר ושל אוֹפּנהיימר, סדרת מאורעות לא־צפויים ב־1731 התחילה לקשור בין חייהם. הכל החל באביב של אותה שנה, כשהדוכס אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג החליט ליישר את ההדורים עם אשתו־בנפרד, יוהנה אֶליזַבֶּתָה. הסיבה לצעד המפתיע של הדוכס – מפתיע, שכן באותה עת הוא גר עם פילגשו בלוּדוויגסבּוּרג כבר כמעט עשרים שנה – היתה ההידרדרות המתמדת בבריאותו של בנו ויורשו היחיד, פרידריך לוּדוויג. אם המועמד לרשת את כס הדוכסות ימות והדוכס הנוכחי ילך לעולמו חשׂוּך ילדים, השליט הבא של וירטמבּרג יהיה קרל אלכסנדר, בן־הדוד הקתולי של אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג.

אציל קתולי השולט על אוכלוסייה פּרוֹטסטנטית גאה – זהו מתכון לאסון ודאי. קחו לדוגמה את האנטי־קתוליות בנאום שנשא יֵגֶר ממרפסת העירייה בשוֹרְנדוֹרְף ב־1717. אם האפיפיור הוא אכן "הרקיע המעונן והקודר החוסם את שמש צדקו של ישו המשיח", איך אפשר יהיה לבטוח באציל קתולי שימשול על וירטמבּרג?

מרגע שאֶבֶּרהַרְד לוּדוויג סיים את מערכת היחסים שלו עם כּריסטינֶה וילהֶלמינֶה פון וירְבֶּן־גְרֶפֶניץ, הוא החליט ללכת עד הסוף. בלילה של ה־15 באוקטובר 1731 הוא שלח נציגים לעצור את פילגשו לשעבר ורבים מבני בריתה הקרובים, ותוך זמן קצר מינה ועדת אינקוויזיציה מיוחדת כדי לחקור את הפשעים לכאורה של האסירים, פשעים שטיבם טרם נקבע באותה שעה. בינתיים, גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן ושותפיה נכלאו במבצרים שונים ברחבי הדוכסות, כולל אוּרָאךְ, הוֹהֶן אַספֶּרְג והוֹהֶן נוֹיפֶן. למרות כל הטרחה הזאת, הפיוס עם הדוכסית לא נשא פרי. היורש החולה נפטר ב־23 בנובמבר 1731, ואֶבֶּרהַרְד לוּדוויג עצמו מת כעבור שנתיים. העובדה שאשתו לא ילדה לו בן נוסף בינתיים מן הסתם לא הפתיעה איש. כשהדוכס התפייס איתה לבסוף, יוהנה אליזבתה היתה כבר בת 51.

עלייתם ונפילתם של כריסטינה וילהלמינה פון גְרֶפֶניץ מחד גיסא, ושל יוסף זיס אוֹפּנהיימר מאידך גיסא, מסופרות בדרך כלל כשני סיפורים נפרדים, אם כי דומים. ברור שיש להם מוטיבים משותפים רבים. גם גְרֶפֶניץ וגם אוֹפּנהיימר היו זרים שמילאו תפקידים חשובים בחצר של וירטמבּרג (מוצאה של גְרֶפֶניץ היה בצפון גרמניה); שניהם נתפסו כאויבים של האֶרְבַּרְקַייט וכדוגלים ברפורמה פוליטית ופיננסית; ושניהם בסופו של דבר נעצרו, נכלאו במבצר, ונשפטו לצד שותפיהם־לפשע לכאורה. ובכל זאת טעות היא להזכיר את קווי הדמיון בין שני הסיפורים הללו בלי להדגיש את העובדה שהקשרים ביניהם אינם נעצרים בדמיון חיצוני בלבד. הסיפורים של גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן ושל אוֹפּנהיימר אינם רק מקבילים זה לזה אלא קלועים זה בזה באופן הדוק. הביוגרפיות של פיליפּ פרידריך יֵגֶר ושל כמה משותפיו מוכיחות זאת מעל לכל ספק.

השלב הראשון בהליכים המשפטיים נגד גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן התרחש בזמן השלטון של המאהב־לשעבר שלה, הדוכס אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג. הוא החל במעצרים של אוקטובר 1731 והסתיים עם שחרורה של גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן מן הכלא באביב של 1733 לפני שהחלק העיקרי במשפט שלה בכלל התחיל. ההליך הפלילי בווירטמבּרג התנהל כאן כדרך המנהג הכללי באימפריה הרומית הקדושה: לאחר המעצר, שופט־אינקוויזיטור שמוּנה על ידי המדינה, או קבוצת שופטים ("ועדת אינקוויזיציה"), חקרו את החשוד והתחילו לאסוף ראיות נגדו באמצעות חקירות, תצהירים, וליקוט חומרים רלוונטיים אחרים. אם הוחלט שהעדויות בשלב החקירה הטרום־משפטית הזה מרשיעות דיין, אפשר היה לכנס את בית הדין כולו ולהתחיל בחלק העיקרי של המשפט.

באביב של 1733, גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן הסכימה לשלם לאֶבֶּרהַרְד לוּדוויג סכום של 150,000 זהובים תמורת חירותה. זמן קצר לאחר מכן היא עזבה את הדוכסות והתיישבה תחילה בפרנקפוּרט ואז בברלין. אבל אחרי שקרל אלכסנדר עלה לשלטון בווירטמבּרג, הדוכס החדש שב ופתח את התיק הפלילי נגד הפילגש של קודמו בתפקיד, ואיפשר לבית הדין לעבור לחלק העיקרי של המשפט, שכלל פִיסְקָל (Fiskal, תובע) ושופטים־אינקוויזיטורים. בין אלה האחרונים אנחנו נתקלים בשמות מוכרים – שֶפְּף, הַרפְּרֶכְט ופון גַייסְבֶּרְג – אבל גם ביוהן כּריסטוֹף פון פְּפְלוּג, אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג בַּרְדִילִי ואָבֶּל וַיינמַן, שבכולם ניתקל שוב בקרוב. מזכיר בית הדין היה כּריסטוֹף לוּדוויג גַבְּלֶר, שותפו של יֵגֶר מן ההוֹפגֶריכְט.

זה היה הרגע שבו סדרה חדשה של אירועים לא־צפויים שיגרה את יֵגֶר אל מרכז הבמה. תחילה מת אחד השופטים־אינקוויזיטורים, ואחריו עוד אחד. בתחילת יוני 1735, הפִיסְקָל, מוריץ דוויד הַרפְּרֶכְט, סבל גם הוא מבריאות לקויה ולא היה מסוגל להמשיך בתפקידו. הַרפְּרֶכְט, קרוב משפחה של הפרופסור בעל אותו שם משפחה מטיבּינגֶן, היה בעצמו עמית לשעבר של יֵגֶר על ספסל הפרקליטים בהוֹפגֶריכְט. עתה, בחוליו, המליץ על יֵגֶר כמחליפו. הוא כתב כי זה האחרון "יופיע בשמי בפני בית המשפט, ותהיה לו סמכות גמורה וחופשית לשאת ולתת ולהשקיף, ממש כפי שהייתי עושה בעצמי". כעבור יומיים הכריעה את הַרפְּרֶכְט מחלתו, ושלושה ימים לאחר מכן מינה קרל אלכסנדר את יֵגֶר לתפקיד הפִיסְקָל שהתפנה במותו של הַרפְּרֶכְט, בתיק הפלילי נגד גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן ושותפיה.

בתפקידו כפִיסְקָל, מוריץ דוויד הַרפְּרֶכְט כבר הכין את המיתווה הכללי של האישומים נגד גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן וה"מערכת" (פמליה) שלה. על פי כתב האישום של הַרפְּרֶכְט, גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן היתה אשמה בסדרה ארוכה של מה שהפִיסְקָל כינה "פשעים מזוויעים" ו"מעשי שחיתות נתעבים", כולל סיוע בהפלה, בּיגמיה, ניאוף בנסיבות מחמירות, הונאה, מעילה, עדות שקר, פגיעה בכבוד מלכות, ואפילו ניסיון רצח. אילו הורשעה גְרֶפֶניץ אפילו בחלק קטן מן ההאשמות האלו, היה ראשה מותז בוודאי על הגרדום.

לאחר שהחליף את הַרפְּרֶכְט כפִיסְקָל, יֵגֶר המשיך באותו קו של מתקפה נגד "הפשעים הזוועתיים" לכאורה של גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן. אנו רואים זאת בבירור בקטלוג השאלות (articuli probatoriales) שהכין יֵגֶר בתחילת קיץ 1735, זמן קצר לאחר שקיבל את תפקיד הפִיסְקָל. הקטלוג היה אמור לשמש בחקירות של קרוב ל־200 עדים שיֵגֶר התכוון לזַמֵן, ולמרות שבמבט ראשון נראה כי 310 השאלות שבו הן אוסף כמעט אקראי של אישומים, במבט מקורב מתגלים חמישה קווי תישאול ברורים פחות או יותר.

כמה מן השאלות של יֵגֶר היו קשורות למידת היכולת של גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן לשלוט בזהות האנשים שבאו במגע ישיר עם הדוכס. "האם נכון שהיא [גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן] עשתה כל שביכולתה כדי למנוע מאחרים גישה אל הדוכס? [...] האם נכון ששום סוגיה [בחצר] לא יכולה היתה להיפתר בלי ידיעתה ורשותה?" (שאלות 3 ו־6). קבוצת שאלות שנייה עסקה בפשעים שיוחסו לגְרֶפֶניץ־וירְבֶּן נגד המדינה ומוסדותיה, כולל שימוש לרעה במערכת המשפט הפלילי, מכירת משרות ממשלתיות, ויצירת מונופולים כלכליים. "האם נכון", שאל יֵגֶר, "שמשרות ממשלתיות נמכרו לכל המרבה במחיר במקום לאלה המוכשרים ביותר למלא אותן?", ו"האם נכון שכל חברי מועצת המדינה שלא היו חברים בחוג הקרוב שלה [של גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן] סולקו ולפעמים אף הועמדו לדין?" (שאלות 14, 91). השאלות האלה ודומות להן נשאלו באופן כללי מאוד. בלב החקירה עמדו לא תקריות ספציפיות אלא מדיניות קבועה, לכאורה, נגד המיליֶיה החברתי של יֵגֶר עצמו, האֶרְבַּרְקַייט. באחת השאלות ניסח זאת יֵגֶר בלי גינונים יתרים. "האם נכון שהיא [גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן] גרמה לדוכס לשנוא את נציגיו במחוזות השונים [כלומר האֶרְבַּרְקַייט]?" (שאלה 214). שאלה אחרת, מייד בהתחלה, ניסתה לברר אפילו "האם נכון שהאסון הגדול שפקד את המדינה קרה בגללה?" (שאלה 9).

כשהוא כן שאל שאלות ספּציפיות, יֵגֶר התעניין בשלושה נושאים מרכזיים. אחד היה חייה האישיים של גְרֶפֶניץ. כמה מהשאלות כאן עסקו בהתנהגות המינית של הרוזנת. "האם נכון שהיא נכנסה להיריון מחצוצרן? [...] האם נכון שעובר קטן, אורכו כאצבע אחת, נמצא פעם בסיר הלילה שלה?" (שאלות 224, 226). בשאלות אחרות התרכז יֵגֶר בשימוש לכאורה של הרוזנת במאגיה שחורה. "האם נכון שכולם חשדו כי היא עוסקת באמנויות אסורות [verbotene Künste]?", או "האם נכון שהיא לקחה מן הדוכס דגימות דם ושיער כדי להשתמש בהן [במאגיה שלה]?" (שאלות 248, 258). אבל חשובות יותר מכל היו שאלות על חילופי כספים במשך שנותיה הרבות בחצר של אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג: מי שילם מה למי, מתי, לאיזו מטרה ובאיזה אמצעים. מתוך 310 השאלות המופיעות בקטלוג של יֵגֶר, כ־70 אחוזים מהן שייכות לקטגוריה הזאת.

בהתחשב במה שעמד יֵגֶר לעשות במהלך משפטו של אוֹפּנהיימר, אלמנט מסוים בקבוצה אחרונה זו של שאלות עשוי להפתיע את הקורא. גם גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן וגם הדוכס אֶבֶּרהַרְד לוּדוויג קיימו קשרים רבים עם יהודֵי חצר. בחקירת העדים בעת משפטה של גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן, יֵגֶר תישאל כמה מן היהודים האלה, והשאלות ששאל אותם מבהירות כי הוא חשד שהם נוצלו, נשדדו והופללו על ידי הרוזנת ופמלייתה. "האם נכון שהיא התנכלה במיוחד ליהודֵי החצר, חקרה ואפילו עצרה אותם ללא כל סיבה?" (שאלה 49); "האם נכון שהיא סחטה 70,000 זהובים מן היהודי לוין?" (שאלה 50); "האם נכון שהיא ציוותה לעצור את היהודי מוֹדל והשאירה אותו בכלא במשך שש שנים ללא שום סיבה נראית לעין?" (שאלה 52).

עד כמה שזה נשמע מפתיע, פיליפּ פרידריך יֵגֶר, שהיה אחד הכוחות החשובים מאחורי החקירה וההוצאה להורג של יוסף זיס אוֹפּנהיימר, נראה רק שנים ספורות קודם לכן מודאג מן היחס ליהודֵי החצר בווירטמבּרג. העניין מעמיד בפנינו דילמה פרשנית מעניינת: או שיֵגֶר היה פִיסְקָל צבוע ואוֹפּוֹרטוּניסטי במיוחד, שבעיניו השגת הרשעה במשפט היתה מטרה המצדיקה כל אמצעי; או שהגישה שלו ליהודים, למרות המעורבות העתידית שלו במשפט נגד אוֹפּנהיימר, היתה יותר מורכבת מכפי שהנחנו עד כה.

***

בדיוק שנה אחת אחרי שיֵגֶר נעשה פִיסְקָל בתיק גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן, הדוכס קרל אלכסנדר הגיע להסדר פיננסי עם פילגשו של קודמו בתפקיד. נוסף ל־150,000 הזהובים שהיא כבר שילמה לאֶבֶּרהַרְד לוּדוויג, גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן הסכימה לשלם 350,000 זהובים נוספים לקרל אלכסנדר בתמורה לסגירה סופית של התיק. יוסף זיס אוֹפּנהיימר מילא תפקיד משמעותי בעיסקה הזאת. דומה כי הוא פיתח יחסים טובים עם גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן כאשר שניהם גרו בפרנקפוּרט, ולכן קרל אלכסנדר מינה אותו כנציג הדוכסי למשא ומתן. כעבור שנתיים, בעת המשפט של אוֹפּנהיימר עצמו, אחד השופטים שאל אותו ישירות על המעורבות שלו בהגנתה של גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן. על פי פרוטוקול החקירה של גַבְּלֶר מה־28 באוגוסט 1737, אוֹפּנהיימר השיב שלמעשה הוא עשה מעט מאוד למען גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן. הוא לא הזכיר עתירה ששלח לקרל אלכסנדר מטעמה (ושעותק שלה נשמר בארכיון עד היום), ואף טען שהוא היה חולה במהלך רוב פרשת גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן.

אשר ליֵגֶר, הוא היה מאוכזב מאוד מן האופן שבו הסתיים התיק נגד גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן. הוא חשד עוד באוקטובר 1735 שמשהו מוזר מתרחש מאחורי הקלעים, והתלונן בנימוס במכתב לדוכס קרל אלכסנדר על העיכובים התכופים והבלתי מוסברים במשפט. כעבור כמה שבועות הוא כתב שוב לדוכס על כך ש"הקדשתי כבר 20 שבועות למשפט, על חשבון פגיעה גדולה בעסק עריכת־הדין שלי [...] ולמרות סדרה של מחלות ואסונות אחרים במשק ביתי" (הוא לא פירט באילו אסונות מדובר). כעבור חצי שנה, עם חתימת ההסדר הכספי הסופי בין קרל אלכסנדר וגְרֶפֶניץ־וירְבֶּן, יֵגֶר לא הצליח יותר להסתיר את תיסכולו. הוא קרא לפרשה כולה "העסק המייגע והנתעב ביותר שאפשר להעלות על הדעת". עבודת הפרך שלו בשנה הקודמת, שעליה מעידים עד היום הררי הניירת בארכיון המרכזי בשטוּטגרט, ירדה כמדומה לטמיון.

כפי שהסתבר, לא כל עמלו היה לשווא. כשנה וחצי לאחר הסיום הפתאומי של המשפט כנגד גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן, סדרה אחרונה של תקריות לא־צפויות הביאה את יֵגֶר ואת אוֹפּנהיימר להתעמת סוף־סוף פנים אל פנים. ב־12 במרץ 1737, קרל אלכסנדר מת בארמון בלוּדוויגסבּוּרג, ובמשך הימים הבאים התמנה עוצֵר כממלא־המקום של בנו בן התשע של הדוכס. עוד באותו הלילה שבו מת הדוכס, נעצרו אוֹפּנהיימר, משרתיו, ופקידים רבים מן החצר, ועד מהרה כונסה ועדת אינקוויזיציה מיוחדת על מנת לחקור את "פשעיו הזוועתיים" של יהודי החצר – בדיוק אותו ביטוי ששימש נגד גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן זמן לא רב קודם לכן.

הדמיון בין המשפט של גְרֶפֶניץ ומשפטו של אוֹפּנהיימר לא מסתכם בביטוי האחד הזה. שֶפְּף, הַרפְּרֶכְט ופון גַייסְבֶּרְג, שאותם יֵגֶר פגש בטיבּינגֶן ואז עבד איתם בהוֹפגֶריכְט ובמשפט גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן, היו בסופו של דבר חברים בבית המשפט הפלילי שדן את אוֹפּנהיימר למוות. חשובים עוד יותר היו פון פְּפְלוּג, בַּרְדִילִי, וַיינמַן, גַבְּלֶר ופְּרֶגיצֶר, אשר כמו יֵגֶר התמנו לתפקידים שונים בוועדת האינקוויזיציה שחקרה את אוֹפּנהיימר (בשונה מבית הדין הפלילי באופן כללי, שהתכנס רק בסוף החקירה ואיסוף העדויות). כיוון שכך, קווי הדמיון בין משפטי גְרֶפֶניץ ואוֹפּנהיימר לא היו מקריים וגם לא מבניים גרידא. שני המשפטים קרו זמן קצר זה אחר זה, באותה דוכסות, נגד טיפוס דומה של נאשם (איש או אשת חצר לא מקומיים), עם חבורה כמעט זהה של נפשות פועלות, ועם רשימת האשמות דומה להפליא.

הקשר בין משפטי גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן ואוֹפּנהיימר היה מכריע במיוחד בכל הנוגע ליֵגֶר. ללא הניסיון שלו כפִיסְקָל בתיק גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן – למעשה, בלי הסדרה הארוכה של המאורעות הלא־צפויים שהפכו את המעורבות שלו במשפט נגד גְרֶפֶניץ־וירְבֶּן לאפשרית ואז לריאלית – לא היתה כל סיבה למנות אותו לוועדת החקירה הפלילית נגד אוֹפּנהיימר. אין פלא שקְלֵס, בהספד שלו מ־1745, הזכיר את חברותו של יֵגֶר בכמה "ועדות [אינקוויזיציה] שלטוניות" כאבני־דרך רבות חשיבות בקריירה המזהירה של המנוח; כאלה באמת הן היו. טיבן המדויק של הוועדות האלה והקשרים ביניהן היו כה ידועים לקהל שנאסף בשְפּיטאלקירְכֶה בחמישה באוגוסט 1745, עד שקְלֵס לא הרגיש צורך להרבות במילים עליהן. רק קורא בן ימינו, 300 שנה מאוחר יותר, זקוק לתזכורת כדי להבין איך קרה שפיליפּ פרידריך יֵגֶר מילא תפקיד חשוב כל־כך בתיק הפלילי נגד יוסף זיס אוֹפּנהיימר, הוא הוא היהודי זיס.