היו פה לפנינו

פרק ראשון: העלייה הראשונה

עוּבֵּדִיָה, עמק הירדן

כ־1.5 מיליון שנה לפני זמננו

מתי באה לעולם משפחת האדם? מהי טביעת האצבע הראשונה שהותירה בנוף? אילו ממצאים מרעישים התגלו בשדות קיבוץ אפיקים? ואיך כל זה קשור למשוררת הילדים מרים ילן־שטקליס?

יפה פה. בוודאי בחורף ובמיוחד בעיצומו של חורף 2020, עם כמויות משקעים חריגות שיצרו לא מעט בלבול לנוכח ההערכות של בצורת ארוכה והדיבורים על התחממות גלובלית מאיימת. אגן הכנרת, שכבר נשק אל הקו השחור התחתון שמבשר כליה, מתמלא כגיגית מתחת לברז ששכחו לסגור. רק בסוף השבוע של ביקורנו באזור עלה מפלס המים בעוד 13 סנטימטר. חניונים הוצפו, ומי האגם כיתרו שולחנות פיקניק שלפני שנה היו מרוחקים מהם עשרות מטרים. נהר הירדן שוצף עכשיו, הגבעות סביבו מוריקות, מפתה לדמיין שכך היה פה פעם, לפני כ־1.5 מיליון שנה.

מפתה, אבל זה אפילו לא מתקרב לשפע, ליופי ולפראות בעבר הרחוק. היו פה עדרי פילים, היפופוטמים שיקעו גופם במים עמוקים, ממותות נדדו במעברים טבעיים לאורך השבר הסורי־אפריקאי. נמרים רבצו בסבך העבות, המתינו לטרף. כנראה גם אריות. בוודאי דובים. הירוק היה ירוק־עד, המים עמוקים ומתוקים. היה פה אגם גדול ולצידו סדרת ביצות, נחלים ומשטחי עשב רחבים. עשרות מינים של בעלי כנף דאו ונחתו על כרי הדשא, קרפדות קרקרו, איילים פסעו בנחת וליחכו צמחייה עשבונית עשירה. אפשר לחשוב על משהו כמו שמורות טבע מגוונות באפריקה ואז צריך להכפיל בכמה מונים כדי להתקרב למה שהיה פה, פעם. זה היה סוג של גן עדן, כולל אדם וחוה. וגם הנחש, כמה סוגים אפילו.

איזי מרימסקי, חבר קיבוץ אפיקים ובוגר בית הספר החקלאי כדורי, חיפש בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת שטח מתאים לגידול עגבניות וקישואים. מדרונות נהר הירדן, עם אדמה טובה ושמש קבועה מכיוון דרום־מזרח, נראו לו כבעלי פוטנציאל מבטיח לתנובת חורף, כשהמחירים בשוק בשיאם. מרימסקי, איש ידען וסקרן ביותר, גם היום כשהוא בן למעלה מ־80, ובטח אז, כשלא נזקק לקלנועית מתוצרת המשק כדי להגיע ממקום למקום. עד מועד הזריעה ויישור הקרקע הוא הסתובב בשטח ומצא שפע של חלזונות נחלים ומאובנים שונים. כשראה קרני אייל ענקיות מבצבצות מהקרקע, הוא הבין שזה קצת יוצא דופן. כבר אין פה איילים כמה אלפי שנים טובות.

חיטוט נוסף חשף בפני מרימסקי ממצאים זואולוגיים רבים אחרים, גם הם מסקרנים בגודלם. והיו גם כלים עשויים אבן, שלא הותירו בליבו ספק: מדובר במשהו עתיק. כמה עתיק הוא עוד לא ידע אז.

את מה שמצא בשטח ארז החבר מרימסקי בארגזי עץ שנשלחו אל פרופ' משה שטקליס במדור לארכיאולוגיה פרהיסטורית באוניברסיטה העברית, ירושלים.

באותם ימים, וגם שנים רבות מאוחר יותר, שטקליס היה שם נרדף לפרהיסטוריה ארץ ישראלית. האב המייסד. הוא למד ארכיאולוגיה ברוסיה, ובהיותו פעיל ציוני נמרץ נשלח לגלות בסיביר, שם עסק בין השאר גם במחקר אתנוגרפי של שבטים ילידיים מקומיים (אלה שכונו פעם אסקימוסים). לאחר שהותר לו לצאת מרוסיה עלה לפלשתינה המנדטורית, נאלץ למחול על כבודו והצטרף כשותף משני לארכיאולוגים צרפתים ובריטים שניהלו את הפעילות התת־קרקעית מרובת האפשרויות וההזדמנויות באזור. הכול היה אז בחיתוליו, ואוצרות מדעיים רק המתינו לחוקר מיומן שיחשוף אותם לפני שיעשה את זה שודד עתיקות חמדן, וכאלה תמיד היו ויהיו.

באמצע שנות השלושים של המאה ה־20 שיתף שטקליס פעולה עם רנה נוויל, הקונסול הכללי של צרפת בירושלים וארכיאולוג מדופלם, בחפירות במערת הקפיצה (קפְזֶה) ליד נצרת. יחד עם הארכיאולוג הבריטי פרנסיס טרוויל־פיטר, שעוד יחזור ויופיע כאן, שטקליס חפר גם במערת כבארה בהר הכרמל. כמה שנים אחר כך יתגלה בכבארה שלד שמור היטב של אדם ניאנדרתלי, שיקבל את הכינוי "משה", על שם האיש שהחל את החפירה.

הארכיאולוג המהולל גם היה בעלה של הסופרת והמשוררת מרים ילן־שטקליס, ושכונת רחביה בירושלים סערה מהרומן שניהל עם בינה גבירץ, המאיירת של ספריה של אשתו ולימים רעייתו השנייה. העובדה שגבירץ הייתה בת בית אצל משפחת שטקליס וגם צעירה בהרבה משתי הצלעות האחרות במשולש הרומנטי, רק הגבירה את המיית המרכלים. מי שמכיר את ילן־שטקליס רק משירי הילדים האיקוניים שלה — "אצו רצו גמדים", "בובה זהבה", "הסבון בכה מאוד" ועוד — לא מודע לכאב שנשאה כל חייה. הוא מופיע בשורות רבות של שיריה למבוגרים, היפים לא פחות אבל לא מוכרים מספיק. בדבר אחד אין ספק, שטקליס היה אהבת חייה של אשתו הראשונה. וגם של השנייה.

עם הרקורד המפואר הזה, אפשר להבין מה רבה הייתה הפתעתו של מרימסקי הצעיר כשצעד בוקר אחד בדרך לחדר האוכל וראה על השביל מולו את פרופ' שטקליס, בכבודו ובעצמו.

"הייתי בשוק", הוא מספר כאילו זה קרה רק אתמול. "ידעתי שהוא תותח. קראתי את הספרים שלו על ארכיאולוגיה, תמיד רציתי לפגוש אותו, ופתאום הוא מופיע אצלי בחצר".

והיה לך מושג מה יש בארגזים ששלחת אליו?

"מה פתאום. חשבתי שזה מקסימום ניאנדרתל. הם ישר קלטו שיש כאן משהו אחר".

ואכן, היה שם משהו אחר. לגמרי אחר. עדות מוקדמת יותר מכל מקום אחר בעולם לפעילות אנושית מתמשכת מחוץ לאפריקה.

היו פה — בעובדיה, צמוד לשטחי השלחין של קיבוץ אפיקים — בני אדם שיצאו מיבשת רחוקה כבר לפני כ־1.5 מיליון שנה. הם נדדו לאורך השבר הסורי־אפריקאי, התקדמו כמה קילומטרים בכל יום או שבוע, והיו גם ימים ושבועות שבהם לא התקדמו כלל אלא רק חיו להם במקומות מועדפים בנוף. סוג של פיקניק פרהיסטורי מתמשך. הם צעדו בנופים משתנים, הלכו לאורך תוואי הנדידה של בעלי חיים אחרים, בעיקר פילים, שלהם מסלולי תנועה קבועים לטווחים ארוכים עם נקודות מים ידועות. הם הלכו והתפשטו מחוץ לאפריקה, ברחבי אסיה ואירופה, במשך עשרות, מאות ואלפי שנים. בסופו של דבר יגיעו צאצאיהם גם לחופי האוקיינוס האטלנטי באירופה ואף ירחיקו עד קצות יבשת אסיה.

קראו להם הומו ארקטוס, "האדם הזקוף", כינוי שבחר עבורם כבר בסוף המאה ה־19 חוקר הולנדי בשם אז'ן דובואה, שחשב שמצא את "החוליה החסרה" — עדות למהלך אבולוציוני של שינוי מקופי אדם לבני אדם — דווקא באי ג'אווה באינדונזיה. דובואה קצת טעה, ובוודאי שלא ידע מה שיודעים היום על מוצא האדם, אבל השם השגוי שהגה, "האדם הזקוף", נחקק.

מיני אדם או קופי אדם התהלכו זקופים על פני האדמה הרבה לפני הומו ארקטוס. אוסטרלופיתקוס הוא סוג של קוף (למעשה שימפנזה הולך על שתיים, כלומר שימפנזה זקוף) שחי במזרח ודרום אפריקה לפני שישה עד שני מיליון שנה, בעל מוח לא גדול יותר מזה של שימפנזה. שלד של נערה שזכתה לכינוי "לוסי", על שם שירם של הביטלס "לוסי ברקיע היהלומים", הוא השריד המפורסם ביותר ממין זה. הפרנתרופוסים ("לצד האדם") הופיעו לפני כ־2.7 מיליון שנה, צעדו זקופים והיו בעלי לסת חזקה ומערכת שיניים מותאמת ללעיסת שורשים. ייתכן שמקורם באותו אוסטרלופיתקוס, וייתכן שאין ביניהם שום קשר. כמו הרבה מאוד דברים בכל הנוגע לשלבים קדומים בתולדות האדם, מחלוקות ופרשנויות מנוגדות הן חלק בלתי נפרד מכל ממצא והסבר.

הפרק של משפחת האדם התחיל לפני קצת יותר מ־2.5 מיליון שנה, אז הופיע באפריקה הומו הביליס, "האדם המוכשר", שנחשב למי שהחל בייצור כלים מאבן והיה הראשון לקבל את הקידומת "הומו" — המונח שמשמש כשם המדעי של הסוג "אדם". אנחנו.

הקביעה בנוגע לראשוניותו של הומו הביליס בייצור כלים כבר לא מקובלת היום, והמחקר המודרני מעריך שגם מיני אדם קדומים יותר עשו שימוש בסיסי בכלים. הרי גם קופים עושים את זה, ובמיומנות מרשימה. מה שברור זה שאין פה רצף אבולוציוני, וגם לא איזו שרשרת אנושית מסודרת. זה לא עץ עם גזע יציב וענף מרכזי, אלא שיח מרובה ענפים שהתפתח לפה ולשם, לצד אחד וגם לצד שני. מפתה לנסות למתוח קו דמיוני בין השימפנזה ובינינו, אבל זהו ניסיון בלתי אפשרי ושגוי מיסודו.

מיני אדם שונים, זקופים פחות או יותר, התקיימו במקביל זה לזה, שגשגו ודעכו. בשלב מסוים, לפני יותר משני מיליון שנה, ייתכן מאוד ששישה טיפוסי אדם שונים התקיימו באפריקה זה לצד זה. וכמו מיני פילים או ציפורי שיר גם הם לא כולם שרדו. נעלמו כמו שמינים רבים אחרים נכחדו ואינם עוד.

לזכותו של הומו הביליס אפשר לומר שהיה מצויד במוח בנפח גדול במקצת מזה של הזקופים האחרים וכפי הנראה היה הראשון שאכל בעלי חיים אחרים כדרך חיים, בעוד יונקים זקופים אחרים היו בעיקר צמחוניים. הומו הביליס היה גם היצור האנושי הראשון שהשאיר אחריו טביעת אצבע בנוף הקדום: כלי אבן מסותתים באופן שיטתי ועצמות בעלי חיים שבותרו ונופצו להפקת מוח עצם.

הארכיאולוגיה, אם כך, מתחילה עם הומו הביליס. המונח פליאולית — תקופת האבן הקדומה — שיופיע מכאן ואילך, גם הוא תחילתו באותו "אדם מוכשר". כל מה שקדם לו הוא לא יותר מאשר ציד מאובנים בשטח הפתוח.

לפני קצת פחות משני מיליון שנה חל שינוי משמעותי בעלילה. ואם לדייק: שינוי משמעותי בנפח המוח של המין האנושי. אחרי שהתפתח במשך מאות אלפי שנים בהתאמה ליונקים אחרים מסוגו — היְינו תזוזה מילימטרית, כמעט בלתי מורגשת — לפתע מוח האדם עלה ופרח. בתוך כמה אלפי או עשרות אלפי שנים, איבר אחד כמעט הכפיל את גודלו. נפח המוח של מין אנושי קדום אחד הפך בקצב מעורר פליאה למכונה תובענית מבחינה אנרגטית, אבל משוכללת ורבת־יכולות. הרבה דברים קרו קודם, אבל שם, באפריקה, באותו פרק זמן, החל באמת הסיפור שלנו. זה שאת צעדיו המשמעותיים — המרשימים וההרסניים — נלווה לאורך ספר זה.

אין עדיין שום הסבר למה זה קרה — למה מוחו של הומו ארקטוס גדל כל כך? זאת אומרת, הסברים יש, ורבים, אבל נטולי הוכחה אמפירית. אחד המוצלחים שבהם הוא זה של הביולוג האבולוציוני ריצ'רד דוקינס, מחבר רב־המכר "הגן האנוכי". דוקינס טוען שלפני כשני מיליון שנה נקלעו בני אדם קדומים ל"מרוץ חימוש" בין חומרה לתוכנה. כמו מחשב שזקוק שוב ושוב לעדכון בשל השתכללות התוכנות שמוזנות לתוכו, כך המוח נדרש להתפתח ולגדול בעקבות שכלול הדיבור והרחבת השימוש בו.

במקביל לגידול בנפח המוח, מערכת הלעיסה החלה להתכווץ ומערכת העיכול צומצמה והותאמה לצריכת קלוריות מן החי. גם הגוף הפך להיות גדול וגבוה יותר, ולמעשה פרופורציות הגוף כיום דומות מאוד לאב הקדמון הישיר שלנו, הומו ארקטוס. זו כנראה הסיבה שרבים מאיתנו סובלים מכאבי פרקים ומכאבי גב, תורשה של גנטיקה שהותאמה לטיפוס על עצים ולא עברה התאמה מושלמת להליכה על שתיים.

האב הקדמון מאוד שלנו מתחיל בשלב זה לעשות דברים מופלאים. שני דברים במיוחד: מייצר כלים מרשימים ויוצא מאפריקה. גם קודם, כאמור, היה מי שייצר כלים, אך בעוד קודמיו האוסטרלופיתקים ידעו — כמו קופי אדם אחרים — לקחת אבן ולנפץ בעזרתה אגוז או עצם או להסתייע בענף מחודד כדי לשלוף מזון חבוי, המין האנושי החדש או המחודש פיתח טכנולוגיית סיתות מוקפדת. טכנולוגיה עם מאפיינים מובהקים, אחידים ומתמשכים על פני זמן רב. ובאשר ל"יציאה מאפריקה", אמנם מחקרים עדכניים מעריכים שייתכן שכבר הומו הביליס יצא מאפריקה והגיע לפחות עד לחלקים באירופה של היום ואולי אפילו לסין, אבל תנועה רחבת היקף, נדידה של ממש לאורך מאות אלפי שנים ונוכחות מודגשת בכל רחבי אפריקה, אסיה ואירופה — זה רשום די בוודאות על שמו של הומו ארקטוס. מין האדם שהחוקר דובואה זיהה הרחק באיי אינדונזיה, ושמשה שטקליס עמד לחשוף ממצאים מוקדמים הרבה יותר שלו, כאן, בעובדיה.

הסיבות ליציאה מאפריקה לא נחקרו מספיק ואין תשובה מוסכמת לחידה הזאת. קיימות כמה השערות לא רעות: גידול באוכלוסייה של מין מצליח שהלך והרחיב את הטריטוריות הטבעיות שלו; שינויי אקלים שצמצמו משמעותית את אזורי המחיה הטבעיים של בני המין האנושי המדובר; סקרנות ויצר נדודים כתוצאה מהמוח המתפתח ומהיכולות הקוגניטיביות המרשימות של הטייל וחוקר הארצות הראשון בהיסטוריה האנושית. לכל אחד מההסברים האפשריים הללו יש גם תימוכין וגם הפרכות, ואף אחד מהם לא מסביר באופן מושלם את תופעת התנועה בנוף והתפוצה רחבת ההיקף של הומו ארקטוס. מעל כל ההשערות והטריגרים האפשריים, יש עניין אחד שכנראה השפיע ודרבן את התנועה הגדולה מיבשת המוצא: המחלות.

יבשת אפריקה הייתה, ועודנה, גן עדן לווירוסים. חממה לגידול מואץ של מחלות זואונוטיות, כאלה שמקורן מן החי — דבר, ברוצלזיס, אנתרקס ורבות ורעות אחרות. ברגע שבני אדם הרחיבו את הטריטוריות שלהם ויצאו מאזורים מוכי מחלות וזיהומים, הם נותרו עם פחות ופחות טפילים שעשו להם את המוות, פשוטו כמשמעו. זאת ועוד, מחלות ויראליות — חצבת, שעלת, אבעבועות שחורות — זקוקות לריכוזי אוכלוסייה צפופים על מנת להמשיך לפרוח. קהילות של עשרות אלפי אנשים לכל הפחות. בניגוד למצבנו הנוכחי — עם תנועה אנושית בלתי פוסקת בין נמלי תעופה, אולמי כנסים, אצטדיונים, רכבות ואתרי נופש ברחבי תבל — בימים ההם אף אחד לא קפץ לסוף שבוע בלונדון או לחופשת סקי באיטליה. דברים אלה נכתבים בימים הקשים של מגפת הקורונה, עוד מחלה זואונוטית, הפעם מתוצרת סין, ואפשר להבין את הערך של עצם האפשרות להשאיר את הצרות מאחור באמצעות מעבר למקום חדש. ככל שבני האדם הקדומים התרחקו מטריטוריות בעייתיות הם לכל הפחות הגדילו את סיכוייהם לשגשג. עם זאת, גם באותם אזורים שבני האדם הקדומים עזבו — אתיופיה, קניה וטנזניה של ימינו — החיים לא בדיוק נעצרו.

בכל מקרה, רבים יצאו מאפריקה וסיבותיהם עימם, וכך, צעד אחרי צעד — עוד תכונה שהומו ארקטוס סיגל לעצמו: יכולת צעידה איטית ומתמשכת — קילומטר ועוד קילומטר, עד שהגיעו לפני כ־1.5 מיליון שנה פחות או יותר למקום שבו איזי מרימסקי פגש את הפרופסור מירושלים.

פרופ' שטקליס לא הופיע לבד לפגישת ההיכרות המפתיעה עם החבר מרימסקי. לצידו על השביל בקיבוץ אפיקים היו גם יהודה פיקארד ואיתן צ'רנוב. פיקארד היה מבכירי הגיאולוגים בישראל, מומחה עולמי בהידרולוגיה וחתן פרס ישראל במדעי החיים לשנת 1958. צ'רנוב היה זואולוג צעיר ומבטיח, בן טיפוחיו של פרופ' היינריך מנדלסון האגדי, מומחה ליונקים פרהיסטוריים זעירים וממייסדי האגודה הבינלאומית לארכיאו־זואולוגיה. אם מישהו היה מנסה לארגן כנס אקדמי יוקרתי ולזמן אליו באותו מועד חוקרים בסדר גודל דומה, ספק אם היה מוצא אולם גדול מספיק לקהל המוזמנים, וגם לאגו של המשתתפים. הם היו ענקים בתחומם.

ובכל זאת, באותו יום בסוף שנות החמישים, שלושתם נדחסו לאותו ג'יפ ונסעו בעקבות מרימסקי אל השדות החקלאיים שהניבו ממצאים ארכיאולוגיים מהפכניים. ההתלהבות ממה שראו שם הייתה כה רבה עד שהקיבוצניק הצעיר נאלץ לשעוט בעקבות אורחיו המכובדים שדרסו שתילי ירקות צעירים בדרכם אל מדרונות שחשפו עדויות לנוכחות ולפעילות של בני אדם קדומים. מאוד קדומים: הומו ארקטוס.

שטקליס הבין מיד שמדובר בתגלית חייו. הוא עזב כל מה שעשה עד אז ומיקד את תשומת ליבו בעובדיה. היה לו ברור שזה אחד האתרים הקדומים והעשירים ביותר בממצאים בעולם. אך החפירה התגלתה כפרויקט מאתגר במיוחד אפילו בשביל ארכיאולוג מנוסה כמוהו וגיאולוג רב־פעלים כמו פיקארד.

אתרים ארכיאולוגיים מופיעים לרוב כמו עוגת שכבות: למעלה קצפת, מתחת שכבה של מרנג פריך, מתחתיו נוגט אגוזים וכן הלאה וכן הלאה, עד לביסקוויט או סלע האם בבסיס. הסרת שכבה אחת, הגעת לזו שמתחתיה שקודמת לה בגיל. הנוגט אגוזים קודם למרנג. המרנג עתיק מהקצפת. אלא שבעובדיה השכבות הארכיאולוגיות לא היו מונחות במצב מאוזן זו על גבי זו. הן היו נטויות באלכסון חריף כמו שהעוגה המדומיינת הייתה נראית לו מישהו היה דוחס אותה בכוח משני צדדיה. וזה בדיוק מה שקרה שם: פעילות טקטונית מאוחרת דחסה, קימטה והרימה כלפי מעלה שכבות שהיו קבורות בעומק האדמה. שכבות שפעם, הרבה לפני אותו תהליך קימוט, חיו עליהן בני אדם שאנחנו די דומים להם. בזכות הקימוט, השכבות החבויות הללו נחשפו. עכשיו נסה למצוא דרך לנהל חפירה מדעית באלכסון.

החוקרים נעזרו במחפרונים ליצירת תעלות בדיקה והתקדמו חזיתית ולא אנכית כמקובל ברוב האתרים בעולם. משהו שדומה יותר לפתיחת חלון בקיר בניין מאשר לחפירת בור אל יסודות אותו בניין. חפירת התעלות הבהירה גם שמדובר באתר ארכיאולוגי לא קטן, בניגוד למה שאולי ניתן היה לדמיין לגבי בני העידן הקדום ההוא. הייתה להם נוכחות בשטח, והם השאירו סימנים ברורים לנוכחות זו. היו שם לא מעט אנשים, שייצרו הרבה כלים, אכלו הרבה חיות ובעיקר חזרו שוב ושוב אל אותה נקודה מוכרת להם בנוף. כמעט כמו משפחה מודרנית שיש לה נקודה קבועה על שפת הכנרת ואליה, ורק אליה, היא חוזרת בעקשנות בכל חופשת קיץ. תפסו פינה ואיש לא יזיז אותם משם. גם לא אחרי 1,000 או 2,000 שנה של ביקורים חוזרים ונשנים.

בין השכבות הארכיאולוגיות בעובדיה יש שכבות של משקעים המלמדים כי מפעם לפעם הפך האזור מאגם לנחל, ואז בני האדם חיפשו מקום אחר למחנה שלהם. כשהאגם חזר, גם הם חזרו. חילופי השכבות הארכיאולוגיות והגיאולוגיות נמשכים לעומק של למעלה מ־30 מטרים. 30 מטרים של שכבות שמייצגות עשרות ואולי מאות אלפי שנות פעילות. האנשים אז היו עקשנים, אולי אפילו מקובעים בכל הנוגע לאדמה שלהם. ממש כמונו.

בקיץ שאחרי אותו סיור ראשוני כבר הוקם בעובדיה מחנה חפירה, ומשלחות של סטודנטים ומתנדבים נטו אוהלם בשטח שהוכן עבורם בקיבוץ. זיכרונותיו של מרימסקי מאותם ימים מוחשיים מאוד: "הייתה אווירה רומנטית, חמה, עם הרבה אינטראקציות כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם. זרמו לשם הרבה מתנדבים, בעיקר מתנדבות, כולם ישבו בערב סביב המדורה, והיו עניינים. זה היה בהחלט משהו מיוחד". צילומים מעונות החפירה הראשונות מאפשרים לדמיין מעט מאותם עניינים שמציין האיש החביב שמארח אותנו בדירתו הצנועה: צעירות בבגדי ים ניצבות על סולמות, אוחזות מקושים זעירים, חושפות כלי עבודה קדמוניים, ולא רק אותם.

הכלים שנמצאו במהלך עונות החפירה הרבות היו עשויים אבן גיר קשה, צור ובזלת. כלי חיתוך או קיצוץ מאבן צור עם קצה חד, וכלים כדוריים ששמם המקצועי הוא ספרואידים. אלה גם אלה היו כלים גדולים — חלקם גסים למדי וחלקם בעיבוד מהוקצע יותר — כמעט זהים לכלים שנחשפו בערוץ אולדובאי בטנזניה ונחשבו הקדומים מסוגם בעולם (1.8 מיליון שנה לפני זמננו). לא במקרה הגדיר אותם שטקליס: "הווריאנט הישראלי של תרבות אולדובאי". לואיס ליקי, מהנודעים בפרהיסטוריונים בעולם והאחראי לגילוין בטנזניה של משפחות האדם הקדומות ביותר, ביקר בעובדיה ונתן את אישורו לזיהוי ולהגדרה.

היו גם כלים משוכללים יותר, אבני יד בסיתות דו־צדדי, שהם מהמסקרנים בכלי האבן הפרהיסטוריים ויתפסו את המקום הראוי להם בפרק הבא במסענו. פה, בעובדיה, הם עדיין היו בראשית דרכם, משהו כמו אבטיפוס רגע לפני תחילת ייצור המוני. דוגמית שכזו, מרשימה ביותר, נמצאת ברשותו של מגלה האתר מרימסקי, שמורה בניילון ליד צילומי הנכדים.

אחד המאפיינים המובהקים של חברות ציידים־לקטים הוא ייצור עקבי ומתמשך של אותם כלים לאורך דורות ומרחבים משתנים. זאת אחת הדרכים לעקוב אחר נתיבי הגירה של חברות שונות ולזהותן — הן נושאות עימן מהבית כלים וטכנולוגיות ייצור. סביר להניח שבדומה לקצב מודרני, גם להומו ארקטוס היה סט סכינים: סכין לביתור, סכין לקיצוץ, סכין להסרת עור ופטיש לשניצלים. אם אכן כך היה, הרי שמדובר בעדות לתרבות ולמסורת, ואפילו למערך מסודר של העברת ידע ולמידה. להומו ארקטוסים לדורותיהם הייתה הדרך שלהם לייצר כלים, והם הקפידו לשמר אותה במשך כמעט שני מיליון שנה. הצלחה לא קטנה מבחינה אבולוציונית.

החלק המעניין ביותר בממצאי עובדיה שייך לתחום הזואולוגי, עם שפע אדיר של שרידי בעלי חיים: שורי בר, קרנף, קוף ונמר שן חרב אימתני, שבוודאי הטיל חיתתו על מי שהסתובבו כאן אז. היו גם מינים שונים של פילים, יחמורים, מגוון סוסי בר, חזירים וצבועים, לפחות ג'ירפה אחת ודוב נמנמן אחד. בביצות שליד האגם היו סוסי יאור רבים ואם מישהו היה זורק חכה למימי האגם, מהר מאוד הוא היה מעלה מתוכם שלל טעים, בעיקר של דגי שפמנון בשרניים. כאמור, שמורות טבע בנות זמננו יכולות לחלום על עולם חי בסדר גודל דומה.

היו כמובן גם בני אדם ואם היינו שואלים אותם על מיני בעלי החיים באזור, כנראה היו מכניסים גם את עצמם לרשימה: קופים, נמרים, פילים ואנחנו. בני האדם שביקרו שוב ושוב בעובדיה לפני מאות אלפי שנים לא חשבו שהם מרכז העולם, בטח שלא נזר הבריאה. לא יותר מאיילים, דובים, נחשים ועקרבים. כולם יצורים חיים, שאיכשהו מסתדרים יחד באותה סביבה. אוכלים ונאכלים. כנראה גם מרגישים ומרגשים. אותם בני אדם שאלו את עצמם שאלות כמו: האם עדר הביזונים יעצור להפסקת שתייה באגם שמולנו? האם חבורת לביאות שאורבת לביזונים תצליח במתקפה? האם יותירו לנו הטורפים שלפנינו מעט בשר או רק עצמות מנופצות?

הומו ארקטוס, עם כל הכבוד למוחם המפותח והמוטוריקה המוצלחת שלהם, עדיין ניצבו במקום נמוך בשרשרת המזון יחסית לטורפים אחרים. הם כנראה גם ידעו שזהו מקומם וקיבלו ידיעה זו בהכנעה שאפשרה להם הסתגלות ושרידות. "הם ידעו שהם בשר", כותבת חוקרת התרבות והסופרת האמריקאית ברברה ארנרייך במאמר שעוסק בתפיסת עולמם של בני אדם בעידן הפליאוליתי, "וגם נראה שהם ידעו שהם יודעים שהם בשר. בשר שיכול לחשוב".

משה שטקליס נפטר ב־1967 ולנעליו הגדולות כמנהל החפירות הארכיאולוגיות בעובדיה נכנס תלמידו הנאמן עופר בר־יוסף. אם שטקליס הוא האב המייסד של המחקר הפרהיסטורי הארצישראלי, יוצק היסודות, בר־יוסף, שהלך לעולמו במהלך כתיבת ספר זה, הוא קבלן השלד של בניין המחקר הפליאוליתי המקומי. הוא היה איש מבריק ומשעשע, אחד שיודע לרתק קהל, חבר האקדמיה האמריקאית למדעים ופרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת הארוורד. חלק מרכזי במחקריו של בר־יוסף, שתחילתם נעוצה כבר בממצאי עובדיה, עוסק בתנועה ובהגירה בעידן הפליאוליתי: מי יצאו, מתי, לאן הם הלכו ואיפה התיישבו לפני יותר ממיליון שנה.

ניסיון להתחקות אחר מהלכי התנועה האנושית המוקדמת ולתעד בדייקנות נתיבים ומשכי זמן כה רחוקים, עלול לגרום לסחרחורת. נתונים שונים נאספו, ועדיין נאספים, מאתרים שונים ברחבי אסיה ואירופה, לא כולם באותה רמת אמינות וממילא התיארוכים אינם מוחלטים וברורים. בפקיסטן, למשל, דווח על חשיפת כלִי אבן מעשה אדם שתוארך ל־2.4 מיליון שנה לפני זמננו (!), אלא שספק רב אם אותו כלי הוא מעשה אדם — ייתכן שזו סתם אבן שנפלה בטעות מאיזה מצוק — וספק רב עוד יותר קיים לגבי איכות התיארוך. גם בדרום מזרח אסיה נמצאו כלי אבן שדווחו כבני 1.8-1.6 מיליון שנה, וגם זה מוטל בספק רב. מוטל בספק הוא מונח שכיח למדי במחקר הארכיאולוגי, במיוחד במחקר של מישהו אחר. לא שלך.

בכל הנוגע ל"מועד היציאה מאפריקה", התיאוריה של בר־יוסף מציגה שלושה גלים עיקריים של נדידה: המוקדם ביותר התרחש לפני כ־1.8-1.6 מיליון שנה והביא עימו את טכנולוגיית כלי הקיצוץ המחודדים דוגמת אלו שנמצאו בעובדיה; גל נוסף הגיע בעקבות הגל הראשון, כנראה לפני 1.4 מיליון שנה; הגל השלישי התרחש לפני כ־800 אלף שנה בלבד, עם כלי אבן משוכללים הרבה יותר. וזה רק הולך ומסתבך, כי היו גם תנועות נדידה הפוכות, מאוחרות, ממזרח למערב. מאסיה לאפריקה. מפתה לכתוב שאנשים התגעגעו הביתה אחרי מאות אלפי שנים בנכר.

בר־יוסף חוזר ומדגיש במחקריו הרבים את חשיבות ההתרחקות מריכוזי הנגיפים באפריקה כגורם מרכזי להצלחת ההומו ארקטוס: "ברגע שבני אדם הצליחו לחצות את חגורת המגפות האפריקאית, סיכויי ההישרדות של חברים רבים בכל קבוצה כזו עלו פלאים. רק מאוחר יותר הם ניצלו את יכולותיהם החבויות ונהנו מהקולוניזציה העולמית שלהם".

למרבה הצער באתר עובדיה לא נמצאו שרידים פיזיים ממשיים של הומו ארקטוס, רק שן בודדת וכמה פירורי עצמות. זה כמובן מאכזב, אבל לא שונה בהרבה מהמצאי באתרים ארכיאולוגיים רבים אחרים ברחבי העולם שבהם התיישבו וחיו אותם בני אדם קדומים. נמצאו כלים, נמצאו עדויות לפעילות, נמצאו עצמות בעלי חיים, אבל לא מי שאכל אותם או שמא נאכל על ידיהם. בספרו "היסטוריה מקוצרת של כמעט הכול" כותב הסופר המושחז ביל ברייסון שאם כל השרידים הוודאיים של הומו ארקטוס שנמצאו בחפירות היו קמים לתחייה, "הם בקושי היו ממלאים אוטובוס של בית ספר". הם מנו אלפים רבים, חיו מאות אלפי שנים ודאגו למות בלי להשאיר עקבות. או שלא חיפשנו כמו שצריך.

בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה נפל דבר בעולם המחקר הפרהיסטורי. משלחת ארכיאולוגית מצאה שרידים מאובנים של בני אדם קדומים שגילם 1.8-1.7 מיליון שנה. למרבה ההפתעה, זה קרה במהלך חפירה ביסודות קתדרלה אורתודוקסית מימי הביניים, ולא באפריקה, אלא בנפת דמניסי שבגאורגיה. הלכו לחפש מזבח או צלב קדוש ומצאו את אבות אבותיו הקדומים של בן האלוהים. באתר דמניסי, שהפך מאז למרכז מחקר פליאוליתי ואתר מורשת עולמי, נמצאו לסת תחתונה עם מערכת שיניים שלמה וחלקי גולגולת ושלד שונים. מאוחר יותר נחשפו שם לא פחות מחמש גולגולות של בני אדם קדומים, יותר מבכל אתר פרהיסטורי קדום כזה בעולם. יואל רק, מהחוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומחוקרי האבולוציה של האדם הנחשבים בעולם, מספר שכמו רבים אחרים גם הוא היה חשדן לגבי אמינות הממצאים בגאורגיה, אך משהוזמן לשם כעד מומחה ואחז בידו את אחת הגולגולות לא נותרו לו ספקות: זה היה פעם בן אדם. לא בדיוק הומו ארקטוס, אבל דומה מאוד. הומו גאורגיקוס, וריאציה מוקדמת במעט של הומו ארקטוס. וגם הוא, ושותפיו למסע, יצאו יום אחד מאפריקה ולא הגיעו בטיסה ישירה מאדיס אבבה לטביליסי.

תהילת עובדיה כאתר הקדום ביותר עם פעילות אדם מחוץ לאפריקה ניטלה ממנה באבחה כפולה: גם התגלה אתר קדום ממנו וגם נמצאו בו שרידי אדם. משלחות מחקר מגרמניה, מצרפת, מספרד וכמובן מארצות הברית הגיעו בזו אחר זו אל האתר הגאורגי, והשקיעו שם, בצדק, ממון רב. בעובדיה, לא בצדק, צומחים קוצים ודרדרים, ואין אפילו שלט הכוונה אל המקום שעד לא מזמן היה הכי קדום שיש. עם זאת, חוקרים לא מעטים מניחים שתיארוך עובדיה — 1.4 מיליון שנה, בהתאם לכלים שנמצאו בו — הוא שגוי, ומדובר באתר פעילות אנושי קדום יותר. קדום אפילו מדמניסי.

כך שהכול עדיין פתוח, ואפשר לכל הפחות לקוות שבקרוב יסדרו בעובדיה שביל למבקרים ויתקינו לוח תצוגה ועליו כתוב: "היו פה בני אדם לפני יותר מ־1.5 מיליון שנה".