היום שבו ירקדו זיכרונותינו

בוקר יום שני, שעת השידור של שעשועון הטלוויזיה "מוֹטוּס". בעודי טוחנת את גבעולי הכרישה, מישהו דופק בדלת. אני לא מתרגשת, זוהי ודאי הדוורית. רק היא יודעת שהשתקנו את הפעמון כדי להרחיק את הרוכלים שמוכרים סוככים או ספרי דת. אני מנגבת את ידיי בסינר ופותחת את הדלת לרווחה. בצד השני מחייכים אליי פניו האדמדמים של גוסטב.

"מה אתה רוצה?"

"נחמדה כמו תמיד, מַרסֶלין."

"אני מתאמנת על זה הרבה."

"דעי לך שהייתי מוותר בשמחה על הביקור, אבל עומד לקרות אסון שנוגע לכולנו."

אני שוקלת לטרוק את הדלת בפרצופו, אבל סקרנותי מתעוררת.

"אני מקשיבה."

השכן עוטה על פניו את הבעת המודיע־על־סוף־העולם ורוכן אל אוזני, כנראה כדי שהשַׁחֲרוּרים לא ישמעו אותנו.

הבעת פניו הייתה מוצדקת. סוף העולם קרב ובא.

מייד לאחר שגוסטב הולך, ידיי מסיימות להכין את המרק אבל מחשבותיי נודדות.

סמטת יונקי הדבש הוא רחוב ללא מוצא, שרק תושביו עוברים בו. יש בסמטה שישה בתים שבחזיתותיהם דלת אחת ושני חלונות, והן נראות כמו פנים שהבעתם סטואית. מאחורי הקירות האלה מתנהלים חיים.

חייו של גוסטב במספר 2.

חייה של רוֹזָלי במספר 3.

חייה של ז'וזפין במספר 4.

חייו של מַריוּס במספר 5.

בית מספר 6 עומד ריק.

החיים של אנטול ושלי במספר 1.

החיים שלנו מתגוררים בסמטת יונקי הדבש כבר שישים ושלוש שנים.

אנטול רכון על התשחץ שלו.

כבר כמה ימים ידו הימנית מתכווצת פתאום. הוא מתבדח: סוף־סוף השמאלית תביא תועלת, אחרי חיים שלמים בצילה של יריבתה.

אני מאלצת את עצמי לחייך בכל פעם שהוא מנסה להמעיט בגודל הבעיה, אבל לא היום, בשעת צהריים זו. בעלי מבחין בכך.

"גוסטב הרגיז אותך?"

"גוסטב מרגיז את הראי שלו, אז תאר לעצמך..."

"מה הוא רצה? כבר שנים הוא לא בא הנה, בטח הייתה לו סיבה טובה."

אני מהססת. אני חוששת שהחדשות יחמירו את מצבו. אבל מבטו לא משאיר לי ברירה. אני מניחה לפניו את קערת המרק ואומרת כלאחר יד:

"עומדים להרוס את סמטת יונקי הדבש."