כשהקיץ פעם בנו כמו דופק
מעבר לרחוב ישבה שותפתי לשעות המתות של הקיץ היפה ההוא.
בכל יום לקראת השקיעה ישבה על כיסא קש קלוע, בין משטחי טיח מתפורר, במרפסת הקומה הרביעית, מעבר לרחוב. השמש חיממה את עור המשי שלה, ההולך ומידקק. האזנתי איתה לפטפוטי הרדיו מהמקלט הישן שלצידה, בעוד העיר מזיעה תחתינו, חיה ופועמת.
שמענו את המוות בכל אחר צהריים, יורד מקו ארבע ומרשרש בשקיות מהשוק. אך היא החזיקה את שפתיה חתומות, ורק שלפה, בזו אחר זו, סיגריות דקיקות מקופסת הפח שלצידה, וליטפה את קצותיהן בתנועה מהירה ואגבית של האצבע המורה בין שאיפה לנשיפה.
בַּלילות המוות טיפס עם רוח הים בחדר המדרגות המצהיב שלנו והציץ תחת הדלתות, פניו מוארות באור הישֵן, המהבהב. לעתים נדחק פנימה, לדירה שבע למשל, וליטף את הגופים החולמים, המזיעים.
בבקרים הראשונים של אוגוסט התחלנו לשמוע את נשימותיו הסבלניות, ואת דופק הבניינים שלו. והמוות שר עם הרדיו, וצפצף בכל שעה עגולה, וידעתי שיום אחד אספר עליו, על הקיץ הזה, ואומר, בעודי מערבבת חלב בתה, "זה היה קיץ ארוך. ארוך, חם ומחניק. הקיץ שבו קפצו ההוכמנים ממרפסת הקומה השלישית." למשל.
בבוקר של יום חמישי, בשבוע השני של אוגוסט, פעם המוות פעימות רמות כל–כך עד שהעיר אותנו משנתנו, וידענו, היא ואני, שהיום, אולי אחר הצהריים, יפסיק לפעום.
האוויר רבץ עלינו כמו שמיכה של נוצות אווז, וכל תנועותינו היו זהירות, קשובות. וישבנו שתינו במרפסות, צופות אל הרחוב, ואוזנינו כרויות פנימה.
מישהו נקש באחת הדלתות, השעה היתה שלוש וחצי, מישהי פרסמה חברת ביטוח ברדיו שבמרפסת, ודלת נפתחה.
יכולנו לשמוע, היא ואני, איך נדם הדופק שפעם בנו קיץ שלם ואיך שקט חדש ממלא את הכול. היא כיבתה את הרדיו ונכנסה פנימה. דממה. השרב חישב להישבר באותו יום, אבל לא נשבר.
שרה –
היינו יכולות לנסוע
“היינו יכולות לנסוע”/מעיין רוגל
זהו ספר מסע המתואר ע”י אשה צעירה שבת הזוג שלה חלתה בסרטן.
ירדן והילה הן שתי נשים, בנות זוג בחיים. הספר נפתח בכך שלהילה יש כאבים בכתף. לאחר בדיקות מתברר שמדובר בסרטן. הסיפור מסופר מבעד לעיניה של ירדן. סיפור חייה של מעיין רוגל הסופרת היווה רקע לספר. בת הזוג של מעיין- קרן דולב ז”ל נפטרה מסרטן לאחר מאבק ממושך והספר הזה מוקדש לה. במציאות הן לא זכו לנסוע לטיול שכזה ומפה לדעתי שם הספר נובע.
המספרת מתארת טיול מסע שלה ושל בת זוגתה חולת הסרטן באירופה עם חזרה לדברים שקרו בעבר. הן יוצאות למין מסע בריחה מהסרטן. מתוארים בספר הן מבחינת העבר והן מבחינת ההווה ההתנהלות שלהן כזוג וההתנהלות של משפחותיהן איתן.
ברומן זה יש סיפור אהבה בין שתי נשים, סיפור אוטוביוגרפי דמיוני, סיפור מסע, סיפור פרידה מהחיים. הדמות של ירדן המספרת את הסיפור נגררת לבחירות של ללי. בחירות שנובעות מפחד וכאב. פחד מהמחלה, פחד מהטיפולים הכימותרפיים, הידיעה שהטיפול לא יבריא אלא רק יאריך את החיים במקצת והשאלה למה זה נחוץ? יש כאן סיפור מאבק במוות, מאבק להספיק לראות ולעשות דברים לפני שהמוות יגיע.
ללי בוחרת להתמודד עם המחלה בדרך משלה. היא בוחרת לצאת למסע באירופה במקום מסע של טיפולים כימותרפיים. הספר עוסק ומדבר על מחלת הסרטן של ללי אך לא רק. יש בספר קטעי סקס עדינים ומרגשים בין הגיבורות. יש אהבה בין הנשים. יש התחבטויות נפש. יש החלטות של ללי החולה, העייפה מהמסע.
למרות הנושא הרגיש וסיפור האהבה הרגיש בין שתי הנשים הספר לא זרם לי, התיש אותי.
היו קטעים רבים בספר שנכתבו באנגלית, דו-שיח בין שתי הנשים, דו-שיח בינן לאנשים שהן פוגשות באירופה וזה די הפריע לי. מודה- אני חלשה באנגלית והקטעים שנכתבו באנגלית רובם לא הבנתי וזה הרגיש לי שאני כביכול מפספסת אולי משהו בסיפור. אז אולי הבעיה היא אני אבל אני רוצה לקרוא ספר ולא להתחיל לחפש במילון פירושים למילים לא מובנות. זו הסיבה שאני קוראת בעברית.
המון תיאורים מפורטים של מחשבות, והתחבטויות. המון מלל.
על פניו מועלים בספר שאלות חשובות והוא נוגע בהחלטה של אשה איך להתמודד עם הבשורה שהיא חולה בסרטן. הבחירה של הגיבורה לפרוש מהמירוץ בלי מלחמה על החיים לא מובנת אך מקובלת עליי. איש באמונתו יחיה.
מתוך 303 עמודי הספר 50 העמודים האחרונים לערך מתמצתים את הלך הרוח של שתי הגיבורות, מוסקים מסקנות ותובנות לחיים. אלו העמודים הכי חשובים ומרגשים בספר.
הקריאה לשיקולכם.
גדעון –
היינו יכולות לנסוע
ספר עם נושא קשה, מראש אתה יודע שתצא מפה עצוב, אבל האמת שגילית בספר הרבה אומץ ורצון לחיות ונשמות טובות ובסך הכל יצאתי מחוזק