הייתי ראש העיר

 פתח דבר

ביום ההוא - 25 בנובמבר 2008 - לא ציפיתי לרגע אחד של מנוחה. התרוצצתי בין הקלפיות, כאילו קפיץ נשתל בי והפעיל אותי. פגשתי אינספור אנשים, לחצתי ידיים והחלפתי דברים. כמועמד לראשות העיר בסיבוב השני של בחירות שלא הוכרעו, נדרש ממני להפגין נוכחות.

מן הבוקר עד הערב הייתי חלק מהמולה רבת מתח. נערים ונערות בחולצות מודפסות חילקו חומרי תעמולה, פעילים ישבו בקלפיות, מתנדבים הסיעו מצביעים, טלפניות וטלפנים נצמדו למכשירי הטלפון, מכיני סנדוויצ'ים סבבו בין פעילי המפלגות. סוף-סוף הסתיים היום, שהיה גם קצר מדי אבל גם ארוך ומייגע. חדלה צהלת הרחובות, נאספו ונמנו התוצאות, משקיפים מנוסים ניתחו את מגמת הבוחרים, עד אשר נודעה התוצאה הסופית והיא בלתי-מעורערת.

על ניצחוני שמעתי במשרדי שבפארק המדע. היתה זו שעת חצות. חיבקתי את רוני ואת הילדים, את שלמה מחותני המסור שרכן כל היום על המחשבים, את בתיה אחותי שלעולם עומדת לצדי ועוד כמה חברים קרובים שלא משו ממני כל היום, ויצאתי מן המשרד אל העיר. מאות פעילים שלא נחו לרגע התרעננו מתובענותו של היום במפגן של שמחה.

כשהגעתי למרכז העיר נסקה ההתלהבות לשיאה. קטע של כביש נסגר בלב שכונת שעריים. התושבים הצוהלים נשאו אותי על כתפיים, הקיפו אותי בשירים ובריקודים כמובילים חתן לחופתו, התיזו עלי שמפניה ושאגו, כמו הייתי כוכב של קבוצת כדורגל מנצחת.

נישא על כפיים, בעיצומה של האופוריה, הבטתי בעצמי מן הצד. הייתי מלא אהבה ותודה לבוחרים בי, אך לבי לא הניח לי לשמוח שמחה שלמה. אדוות-אדוות של רגשות הציפו אותי, נסוגו והתרוממו שוב.

מובן שהרגשתי הקלה גדולה, אך סצנה שאירעה רק לפני שלושה ימים לא משה מזיכרוני:

היה זה בוקר יום שישי שלפני הבחירות. יצאתי לעיר, לסיבוב אחרון של לחיצות ידיים ששילבתי בו את הקניות הרגילות לשבת. על המושב האחורי של המכונית היו מוטלים החלות, בקבוק יין, עיתונים, פיצוחים. בפינת רחוב הרצל (בואכה בית הפועלים) עמדו על המדרכה כמה עשרות אנשים שנשאו כרזות. הם קראו, צעקו ותופפו בתופים. פתאום תפסתי שזה שמי שצועקים שם בקולי קולות. התקרבתי לאטי, ומרגע לרגע הלכו הקולות והתבהרו. "פורר הביתה! הלאה המושחתים!"

או-אז נגלו לעיני גם הסיסמאות שנמתחו על שלטי קרטון ובד. "פורר מושחת! פורר גנב!" ישבתי המום. לבי הלם כמטרונום. כעבור דקה או שתיים נטל אחד המפגינים מֶגפון, והתחיל להקריא מסמך שאחז בידו.

מן המקום שבו הייתי, שמעתי כל מילה. הטקסט היה מוכר לעייפה; כתב האישום שנוסחו בו כל הסעיפים שנאשמתי בהם, סעיפים שנמחקו והוסרו מן הפרק לאחר דיונים משפטיים מייגעים. כך חשבתי בעת ההיא. למה הם עושים זאת? חשתי זעזוע עמוק. מדוע הם מנאצים אותי? הרי זו איננה האמת!!

אגרופי נאחזו בהגה בעוצמה. פני להטו. הרגשתי כאילו הוחזרתי לאחור במכונת הזמן, והנה אני בכיכר העיר, במאה קדומה, מגולגל בזפת והמון עוין סוגר עלי. עצמתי את עיני בחוזקה ופקחתי אותן כדי להצמית את הדמעות. מנין להם הרצון להרע לי? שאלתי את עצמי, מדוע המשטמה הזאת?

אחר כך התעליתי מעל תהום העלבון. מי שבוחר לעבוד את הציבור, חשבתי בלבי, צריך להיות מוכן לעוקצו כמו לדובשו.

כשנישאתי על כתפי בוחרי, זו-זו היתה התמונה שעלתה בעיני רוחי. ירדתי אל הקרקע (תרתי-משמע) והודיתי לבוחרי. הזהרתי את עצמי שלא להיסחף עם גלי השמחה. שמרתי על איפוק בפני העולבים בי, וכך גם נשמרתי מלנסוק אל מרומי האופוריה.

אבל בכתיבת הספר הזה אינני מתחייב להיות מאופק. אני לא כותב מחקר היסטורי או ביוגרפיה מוסמכת. אני מוסר עדות על אירוע שהפך את חיי על פיהם, אני כותב את האמת כדי שאנשים ידעו אותה. אני כותב כדי לרפא את הפצע, לנקות את המורסה. הכתיבה היא לי ניסיון לחלץ את הסכין התקועה בלב, כדי שאוכל להמשיך הלאה. בלתי-אפשרי להחזיר את הגלגל לאחור, זה גם לא נחוץ. נהר החיים זורם תמיד הלאה, הלאה.

אני אדם מאמין. האירועים שקרו בחיי לא בכדי קרו, וודאי שקרו לטובה. כבר היום אני מניח שהשיעור שלמדתי - כמו גם שיעורים אחרים - משמעותי להתפתחותי הרוחנית, האישיותית, הרגשית.

עם זאת אינני אדם פסיבי, ואין לי היכולת להשלים עם עוולה ללא תגובה. אני מודה: הספר הזה הוא מעל לכול - קול זעקה. הוא נולד בכאב, בזעם על עוול, בתחושה קשה של עיוות הדין. נשפטתי בלי שהשופט הבין על מה הוא שופט אותי. נשפטתי בלי שניתנה לי הזכות להסביר כראוי מה באמת קרה. ויתרה מכך: המרחק בין חומרת העונש לחומרת המעשה הוא עצום כל כך, בלתי-סביר עד שהפער שנוצר ביניהם זועק לשמים.

כן, אני כותב את המילים האלה במקום לזעוק, אני כותב כדי להוציא את האמת לאור; ואני לא מתכוון לאמת יחסית, אמת סובייקטיבית; אני מתכוון לאמת המבוססת על עובדות. אני מבקש להראות איך סילפה הפרקליטות את האישומים נגדי, איך פרשה בפני השופטים אירועים שכלל לא הואשמתי בהם ולא הורשעתי בהם, אולם כן נשפטתי עליהם.

אני מבקש להציג כאן את עצמי בפני קוראי, לספר את הסיפור שלי, את ההיסטוריה שלי, ולתאר את הבית והמקום שמהם באתי.

הייתי ראש העיר של רחובות. ראשות העיר בשבילי היתה ועודנה שליחות וייעוד ומהות. כישורי, יכולותי, האידיאלים שלי, כל הטוב שבי - באו לידי ביטוי במילוי התפקיד, שהיה בשבילי כמו יצירה עבור צייר, כמו כתיבה עבור סופר. אינני עסקן ציבורי רגיל שראשות העיר היתה בשבילו עוד שלב בקריירה הציבורית או קרש קפיצה לתפקיד אחר. התייצבתי למלא את השליחות הזאת כצאצא לבוני העיר, נצר לראשוני המושבה, וכל שאיפתי היתה להמשיך בבנייה שהם החלו בה.

ודווקא לי, זה קרה. בית המשפט הדיח אותי מתפקידי, אחרי שרוב מכריע מתושבי עירי בחר בי זו הפעם השלישית. מעשי שלי, שתכליתם תמיד היתה טובת העיר ותושביה ומעולם לא טובתי האישית, דווקא הם קיבלו מבית המשפט את הכינוי הנתעב "קלון".

היזהר משימוש בקלישאות, אני מתרה בעצמי, גם אלה שמושכות את לבך בשל מקורן היהודי. הפתגם הארמי הידוע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא אינו מסמל את מצבך, אני חוזר ומזכיר לעצמי. אם כי ראשות העיר היא הר גבוה בהחלט, ואל פסגתו שאפתי להעפיל ולתקוע בה יתד. אני נזכר פתאום בג'ורג' מלורי, צעיר אנגלי שב-1924 ניסה להעפיל להר הגבוה בעולם ובדרך מצא את מותו. כאשר נשאל מדוע לו לכבוש את פסגת האוורסט, ענה לאקונית, "כי זה נמצא שם", ותשובתו זכתה לחיי עולם. אני, לעומתו, רציתי לכבוש את פסגת ההר לא על שום האתגר שבדבר, אלא כי חונכתי לתכלית הזאת. לא ביקשתי כוח ושררה, כי אם לתרום לחברה - גם במחיר קריירה פרטית מצליחה שהדפתי הצדה.

לא נזרקתי לבור עמוק מן ההר הגבוה שאל פסגתו טיפסתי. לא ולא. ויעידו על כך כל מי שהולכים לצדי ברחובות העיר ומשתאים מהפגנות החיבה והאהבה העוטפות אותי. אנשים לוחצים את ידי, מחבקים אותי, מברכים אותי. ילדים מצביעים עלי, מחייכים בביישנות. הייתי ראש העיר וכבר אינני, אבל הזיקה ביני לבין התושבים לא התפוגגה.

*

ספטמבר 2009

אבא יקר שלי,

תמונתך עומדת על שולחן הכתיבה שלי, וכשאני מביט בה אני רואה את הדמיון בינינו.

אני מודה לאל על שאינך איתנו בימים אלה. עוגמת נפש נוראה נחסכה ממך. אם יש צער שנגרע ממני זהו הצער על צערך. לא הייתי עומד בו. הרי תמיד רציתי להשביע אותך רוב נחת. רציתי שתהיה גאה בי.

ומצד שני - יש בי צורך לחלוק איתך את הרגשותי, לספר לך מה עובר עלי. אני כה נסער, מרגיש בודד, מופקר, כועס. המילים מתערבלות בי. אני כותב אליך, ובעצם כותב לעצמי.

מחשבות טורדות את מנוחתי; הן אמנם בכי על חלב שנשפך, אך איני יכול להימנע מהן. אני רואה את פניך מביטים בי במבט שואל, לא מבין. אני רואה בעיני רוחי איך אתה מנענע בראשך מצד לצד כשואל: "על מה אתה מדבר? מה קרה?"

אתה הרי עזבת אותנו לפני שבע שנים, בזמן שישבתי ביציבות ובביטחון על כס ראש העיר והייתי מרוצה ממשלח ידי. אני זוכר את ההסתייגויות שלך, אבל בסתר לבך התגאית בבנך, הנכד של יעקב פורר, הנין של יהושע פורר ושל יהודה לייב יוספזון, שיושב בחדר ההוא בקומה השישית בבניין העירייה.

ובכן, אבא יקר, בינתיים קרו דברים שאני מודה לאל שלא היית עד להם, שנחסך ממך הצורך לחוות אותם על בשרך.

שנה אחרי שהלכת מאיתנו החליטה המשטרה לפתוח בחקירה נגדי ונגד כמה מחברי בעירייה. הפרשה התפוצצה שלושה חודשים לפני הבחירות לעירייה, ואני הייתי בסוף קדנציה ראשונה ומוצלחת. אתה יודע מה משמעותה של חקירה משטרתית, עם כל הפרסומים בעיתונות ובטלוויזיה. ובחקירה כמו בחקירה מתפרסמים כל מיני חשדות שבסופו של דבר מתבררים כעורבא פרח, אבל מאחר שהם מתפרסמים הם כבר מעוללים את הנזק. הבסיס לחקירה שנפתחה נגדי היה החשד לגבי עניין כלשהו שהתרחש ב-1998 ו-1999, כלומר חמש שנים קודם לכן. למרות החקירה ולמרות כל הפרסומים, זכיתי בבחירות ברוב גדול. התיק "שכב" בפרקליטות ובמשטרה חמש שנים כאבן שאין לה הופכין. אבל חורשי רעתי בעיר ובעירייה לא הניחו לזה והעלו את הנושא לסדר היום בכל הזדמנות. כשקרבו הבחירות הבאות, ואני כבר עשר שנים בתפקיד, שקלתי לוותר על התמודדותי. חברי הטובים שכנעו אותי להמשיך, ואני שמעתי להם. אילו היית איתנו, אין לי ספק שהיית מונע ממני את ההתמודדות הזאת ואז אולי לא היו מגישים נגדי כתב אישום. אבל בינתיים החליטה הפרקליטות, חודשים ספורים לפני הבחירות האחרונות, להגיש כתב אישום נגדי ונגד ארבעה אנשים נוספים.

אבא, אינני רוצה להלאותך בפרטים, אני רק יכול להרגיע אותך ולומר שלא מדובר כאן חלילה בחוסר יושר אישי, או בחוסר ניקיון כפיים. גם לא מדובר בטובות הנאה שנועדו לי עצמי, מדובר בדברים שעשיתי בתוקף תפקידי, והואשמתי בכך שהחלטותי היו מוטעות. טעויות כאלה, טעויות בשיקול דעת, עלולות לקרות לאנשים שעושים - רק לאנשים שעושים.

לאחר שהודיתי בחלק קטן מסך כל ההאשמות נענשתי. השופט קבע שיש עם המעשה שעשיתי משום "קלון". אל תשאל אותי מה פירושו של קלון זה, אני יכול להגיד לך שמדובר בסוגיה קשה ואין רבים שיוכלו להסבירה או להבינה.

קיצורו של דבר, אני כבר לא בעירייה. למען האמת, לא קשה לי להתמודד עם התוצאה. יש בה הרבה טוב. אבל קשה לי מאוד מאוד עם הדרך, עם כל מה שקרה עד לרגע ההחלטה: החקירה שנערכה סמוך לבחירות, הפרסומים, העיתונות והמבקרים למיניהם, מערכת הפרקליטות והדרך שבה נהגה כלפי - ובכלל ההתנפלות הלא מרוסנת על אנשי ציבור, העונש הלא מידתי שקיבלתי, דבר ה"קלון" המביש, הלא מובן שדבק בי.

עם כל אלה קשה לי מאוד.

ותחשוב שכל זה קרה דווקא לי, מי שחונך על ידך ליושר דרך ולניקיון כפיים, מי שנהג כך כל חייו, מי שראה בעבודתו בעירייה שליחות ציבורית, מי שנולד למשפחת מייסדים וראשונים, דווקא לי. זה לא נותן לי מנוח.

אבא יקר, אני כותב לך, ואת מכתבי אני מבקש לכלול בספר שאני עתיד לפרסם על שלושת המעגלים שלי, שנוגעים זה בזה ומשולבים זה בזה כאותם חישוקים בלתי-ניתנים להפרדה. חיי האישיים הכוללים את כל מה שעושה אותי היום למאושר - זיכרונותי, משפחתי, אהובי; תפקידי כראש העיר ומשמעויותיו הרחבות; החקירה, המשפט והשלכותיהם.

אני כותב ספר כדי שהאמת תהיה חקוקה בסלע, כדי שהנינים שלך יוכלו לקרוא ולהבין מה היה כאן. חשוב לי שידעו ויבינו. אני לא מוכן להשלים עם כך שהשם שלנו - או כמו שנהגת לומר, "הפירמה" - יוכתם בכתם של קלון. "אל תבייש את הפירמה, יהושע," אמרת לי לא פעם. לא ביישתי, אבא, לא ביישתי! הרוב המכריע של תושבי רחובות מעריך אותי, אוהב אותי ומוקיר אותי על כל פועלי. הפירמה שלנו לא נפגעה. אני גם מבטיח לך שאמשיך במאמצי לנקות את מה שכן הוכתם. צריך להיאזר בסבלנות.

כבה השמש בצהריים, אבא. אני וקלון. קלון ואני. הייתכן? מה לי ולמושג הנקלה?

האם יש קשר אטימולוגי בין המילים "קלון" ובין "קלות"? כי באיזו קלות ובאיזו אדישות הדביקו לי את הגנאי הזה שמעורר בי פלצות וכאב.

הגענו להסדר טיעון עם הפרקליטות: היא ויתרה על מרבית הסעיפים שהופיעו בכתב האישום, ואני הודיתי בסעיף אחד ונטלתי את האחריות על החלטה מוטעית שעשיתי. קיווינו שדי בזה. אבל כל ההערכות שלנו התנפצו אל סלע ההטעיה של הפרקליטות, ואל חוסר המידתיות של בית המשפט.

בבית קפה רחובותי פגשתי שופט בן עירי, מוערך ומחמיר. בעת שחיכינו לקפה שפכתי באוזניו את לבי. "הפרקליטות הוליכה אותי שולל," אמרתי בצער עמוק.

"ולא סגרתם הכול קודם בכתב?" תמה.

"האמנתי לפרקליטות. הרי היתה עסקת טיעון," הצטדקתי בבושת פנים. תמימות בגיל שישים וחמש אינה מעלה. אמונתי בפרקליטות כמעוז של צדק והגינות, המחשבה שבית המשפט הוא היכל היושר והחוק, התבררו כתמימות מסוכנת.

רק אומר שהפרקליטות התעקשה להראות לשופט את כתב האישום המלא, שכלל כאמור את הסעיפים שלא הודיתי בהם בכתב האישום. המעשה הזה היה לא צודק באופן מובהק. בתגובה ביקשנו למסור לשופט את הנוסח של כתב האישום המתוקן, שכלל את הסדר הטיעון. לו היה מקבל את בקשתנו היה רואה את התמונה האמיתית, היה יודע מה מיוחס לי ומה אינו מיוחס לי. אולם השופט התנער מן ההצעה ואמר, "אינכם סומכים עלי? הרי אני מבין את העניין."

לא דחקנו בו. לא רצינו להעליבו. לא העזנו לרמוז שאיננו סומכים על תבונתו ועל יושרתו. גולדס, השופט במשפטי, הרי ידוע כשופט מהימן ומנוסה. אדם מוסרי.

אבל זה היה הרגע שהפסדתי את המערכה, אבא.

ידידי הטוב, השופט העליון ומשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אמר לי לימים, "אתה מכיר אדם שיכול להתעלם ממה ששמע או קרא או ראה? לא. אלא אם כן מראים לו את זה במפורש ומזהירים אותו שאסור לו להתייחס אלא אל המסמך המוגש לו."

הפרקליטות עשתה את מה שאסור היה לה לעשות ותיארה בפניו דברים שלא יוחסו לי ושלא הואשמתי בהם. הוא התרשם שאני אשם בהם, ועל כך שפט אותי.

אני היום משלם את המחיר.

עוד אשוב ואכתוב לך, אבא יקר,

בנך האוהב,

יהושע

*

קשה לי להתחיל. כל כך הרבה אפשרויות פתיחה מתחרות ביניהן, מתייצבות לעיני כשברי תמונות; תמונות של שמחה ושגשוג, ולעומתן השתקפויות של צער, תסכול ואכזבה.

ואולי, כמו בכל סיפור טוב, עלי להקדים ולספר על הרקע לשבר, אחרת לא יהיה אפשר להבין את עוצמת הטראומה, את טיבה ואת השלכותיה.

אחזור אם כן אל ההתחלה; אל סיפור משפחתי וסיפורי האישי, כפי שאלה נשזרים בסיפור של העיר רחובות, העיר שעומדת במרכז חיי, סיבת עלייתי ונפילתי. כי גם היום, לאחר שהורדתי מכיסא ראש העיר, אני קשור לעירי באינספור קשרים ונימי לב.