היכנסי לחיי

 1 ורוניקה

על המדף העליון בארון של הורי נח תיק מסמכים מעור תנין, עטוף בשמיכה שמעולם לא הייתה בשימוש. כדי להגיע אל התיק היה צריך להביא את סולם האלומיניום שעמד ליד חבלי הכביסה ולטפס לשלב הכי גבוה. אבל עוד קודם לכן היה צריך לחפש בין העגילים, הצמידים והטבעות שבקופסת התכשיטים של אמא את המפתח הקטן שפותח את התיק.

התיק הזה לא נראה לי חשוב אף פעם. אפילו אחי אַנחֶל שהיה בן שמונה ידע על קיומו, ולא הרגשנו שום פיתוי לחטט בו, משום שלא היה בו שום דבר מעניין: שטר הבעלות על הבית, פנקסי חיסונים, מסמכים של הביטוח הלאומי, הרישיון למונית, אישורים מהבנק, קבלות ותעודות מהלימודים של ההורים. גם תעודת הסיום שלי כולל הציונים הייתה מיועדת להגיע לשם עם המעבר שלי לתיכון. לפעמים אבא היה מזיז את קערת הפירות משולחן האוכל ופותח את התיק, שהיה נפתח לשלושה חלקים ובגלל זה לא היה אפשר להניח אותו על שום מקום אחר אלא על השולחן במטבח, אבל רק אחרי שהורידו ממנו את כל הכלים.

אבא שלי ביקש שאעיר אותו בחמש משנת הצהריים שלו. הוא לא היה מגולח, סימן שהחופש התחיל. הוא קם אפוף שינה, ורק אחרי שהתמתח ופיהק פתח את הארון והוריד את התיק: כנראה רצה לנצל את הזמן ולעבור על המסמכים. הלכתי אחריו במסדרון. הלכתי אחרי הרגליים השעירות שלו ובגד הים עם הפסים שהגיע לו עד אמצע הירך. הזקן שלו צמח כמה מילימטרים; הוא נראה כמו אחד האבות הסהרוריים האלה שהיו יוצאים מהבתים הדו־משפחתיים של הפרוור שלנו בסופי השבוע, דופקים כמה מדפים על קיר החנייה ושוטפים את המכונית כשהם עדיין מנומנמים וקהי חושים. אבא שלי התמסר לניקוי המונית. כמעט כל האבות בפרוור שלנו נראו חתיכים יותר כשהלכו לעבודה או כשחזרו ממנה משהיו כאשר שהו בבית, אבל היה הבדל אחד: אבא שלי היה כנראה חתיך יותר מהממוצע, מפני שכשהיה בא לקחת אותי מבית הספר, המורות, האמהות של ילדים אחרים ואפילו הילדים עצמם היו שואלים אותי: “מה, זה אבא שלך?" ואם רציתי למשוך תשומת לב באיזה מקום, רק הייתי צריכה לבקש ממנו שיבוא אתי. לידו הייתי זוכה במין הילה של זוהר. אבל אבא שלי היה חסר כל חוש אסתטי ולא ראה בעצמו שום דבר מיוחד. הוא לא היה מודע בכלל לכך שהוא שמוצא חן בעיני אחרים. כל מה שהטריד אותו זה העבודה.

הלכתי אחריו עד פינת האוכל, ושם, על שולחן המהגוני, פתח את תיק המסמכים החשובים, התיק המקודש, שחילק את העולם לזמן שלפני ולזמן שאחרי, ואת ההורים שלי לאלה של קודם ולאלה של הסוד. לעולם לא אשכח את אותו יום אחר הצהריים. אמא לקחה את אנחל לקראטה והייתה אמורה לחזור בתוך שעה וחצי, היא ניצלה את הזמן הזה לשחייה לפני שאספה אותו בסוף השיעור.

לאמא שלי קראו רוֹבֶּרטָה, אבל כולם קראו לה בֶּטי. היא הייתה אישה מתוחה מאוד, והרופא המליץ לה לעסוק הרבה בפעילות גופנית. לרוץ, לשחות, לרקוד. אותי בכלל לא שימח לראות אותה רוקדת מפני שתמיד הגיע הרגע שפרצה בבכי ולא היה אפשר לדעת אם היא בוכה מעצב או משמחה. הרופא גם המליץ לה להקיף את עצמה בפרחים, ובגלל זה הבית נראה עליז מאוד. במרפסת הכניסה היו אדניות ועציצים, על אדני החלונות, על הרהיטים, ובמקומות שאליהם לא הגיע האור, הציבה פרחי פלסטיק ובד.

כך קרה שאבא ואני היינו לבד כשהתיק היה מונח פתוח על השולחן, ואז התקשרו אליו, והוא יצא לדבר בטלפון האלחוטי בגינה. הוא פתח את השיחה בזה שתמורת הסכום הזה הוא לא מוכן אפילו להכניס את המפתח לסוויץ'. אני נשארתי בתוך הבית, השתעממתי ולא חשבתי על כלום כשהעברתי את היד על לוח המהגוני של השולחן ועל תיק העור. הקול של אבא עלה מבחוץ. הוא דיבר ודיבר. בלי שום סיבה החלטתי פתאום לפתוח את התיק לגודלו המלא וגיליתי שהוא נפתח לארבעה חלקים ולא לשלושה כמו שחשבתי עד אותו רגע. רציתי לראות עד כמה הוא ארוך, ואז ראיתי שדרך איזה חריץ מציצה פינה של משהו שנראה כמו תמונה. שלפתי אותה בזהירות בקצות האצבעות כאילו בערה, הסתכלתי עליה, ושוב הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לחשוב.

מול העיניים שלי עמדה ילדה כמוני, מבוגרת ממני. אני הייתי כמעט בת עשר, והילדה האחרת הייתה אולי בת שתים־עשרה. השיער שלה נטה לבלונד, הגיע לה עד האוזניים וגם היה לה פוני, הפנים שלה היו עגולים והיה לה צוואר ארוך ודק שהוסיף לה הבעה של עליונות. מי הילדה הזאת? למה התמונה שלה הייתה במקום ששומרים בו את הדברים החשובים? הילדה לבשה סרבל ג'ינס מעל טישרט ונעלה כפכפים, ובידיה החזיקה כדור.

ופתאום כבר לא שמעתי את אבא. הוא סיים את השיחה, ואני מיהרתי להחזיר את התמונה למקומה, כשאחת הפינות שלה מציצה החוצה, והשארתי את התיק במקום שבו מצאתי אותו. הרגשתי כאילו עשיתי משהו רע, שאני יודעת משהו שלא הייתי אמורה לדעת, ובשום פנים ואופן לא רציתי להבהיל את אבא ולהדאיג אותו — גם ככה היו לו מספיק בעיות בעבודה — מפני שחיטטתי במקום שלא הייתי אמורה לחטט.

יצאתי לגינה. אבא פתח את הפה כמו אריה.

“ורוניקה," אמר, “תביאי לי בירה מהמקרר, אֶת הכי קרה שיש."

בחיים לא היה עולה בדעתי לשאול אותו מי הילדה הזאת: חוש שישי הזהיר אותי שעדיף לכולם שלא הייתי מוצאת אותה. פחית הבירה הייתה מכוסה בטיפות קפואות, ובדרך מהמטבח לגינה היא שרפה לי את האצבעות.

עמדתי והסתכלתי על אבא שותה את הבירה בעיניים עצומות. החום התחיל להרפות. “הא!" פלט בהנאה כשגמר ללגום. הוא ניקה את זוויות הפה באצבעות והידק את המשקפיים אל העיניים כדי להסתכל עלי, כאילו רק עכשיו התעורר לגמרי. הבוהק מבחוץ התרחק מאתנו כמו גל.

מאותו רגע תיק המסמכים מעור תנין שנח במרומי הארון ומתחת לשמיכה התחיל להפיץ אור חזק מאוד שהגיע אלי בכל מקום בבית, והאור הזה נכנס לי לראש והורה לי ללכת לחדר הכביסה שבחצר ולקחת את סולם האלומיניום, לגרור אותו איכשהו לחדר השינה של ההורים, לחפש את המפתח, לעלות אל ראש הסולם, להוריד את התיק, לפתוח אותו על המיטה — על כיסוי המיטה בדוגמת פרחים גדולים בירוק ובכחול — ושוב להסתכל על התמונה הזאת, שהפנטה אותי ושבסוף גם הכרתי כל פרט ופרט בה. וכשאחי היה מופיע בחדר השינה או אם הרגשתי שהורי עומדים להגיע בכל רגע, הייתי מפרקת את מה שעשיתי. אחרי שהייתי סוגרת את התיק, הייתי מערבבת טוב טוב את המפתח בתיבת התכשיטים ושוב סוחבת את הסולם החוצה.

לילדה שבתמונה קראו לַאוּרָה. השם היה כתוב על פתק בכתב היד של אמא. השם צלצל לי מוכר. בבית הזכירו אותו יותר מפעם אחת, אבל עד שלא גיליתי את התמונה, לא הקדשתי לזה שום תשומת לב. כשהורי דיברו על העניינים שלהם, כמעט תמיד הזכירו חברים שלא הכרתי, ומן הסתם לא אכיר אף פעם. חברים לעבודה של אבא, מישהו בעל שם זר, וחברות של אמא מימי הרווקות שלה. בבית שלי היו יותר אנשים בלתי נראים מאנשים אמיתיים. ונוסף על הכול, אמא לא הייתה חברותית במיוחד, והחברויות שלה נמשכו רק זמן קצר. לחברה המסורה ביותר שלה קראו אַנָה, והיה לה כלב מדובלל. קראנו לה “אנה זאת עם הכלב". חוץ מלהלוות להורים שלי כסף כדי לגמור לשלם על המונית, היא הייתה מקשיבה לאמא בסבלנות רבה ומצדיקה אותה בכל דבר. בבית היינו אסירי תודה לה, כי בפרק הזמן הזה שהן היו ביחד, בטי הייתה אישה נורמלית עם חברה נורמלית שמספרים לה דברים.

אהבתי את הדרך המיוחדת שבה אנה צלצלה בפעמון: שלושה צלצולים קצרים, כאילו הקישה אותות במורס. הכלב שלה היה גדול מאוד והיה צריך להוציא אותו למרפסת שבכניסה שלא ימלא את הבית בשערות. אני שיחקתי אתו, נתתי לו עוגיות והצקתי לו. היו לו עיניים שחורות מבריקות ולשון ורודה ומטפטפת. והיה רגע שבו הכלב, גוּס, היה מסתכל עלי, ולמבט שלו הייתה עוצמה גדולה יותר מלמבט אנושי. בסופו של דבר אלה היו עיניים. עיניים של כלב ועיניים של בן אדם, אבל עיניים שנבראו כדי להסתכל זה על זה ולהבין זה את זה.

גוס, מה אתה רוצה לומר לי? שאלתי אותו, ובאותו רגע ראיתי מבעד החלון איך אמא פותחת לפני אנה את תיק המסמכים מעור תנין. כדי להוריד אותו מהמדף העליון היא לא הייתה צריכה להביא את הסולם לחדר השינה, היא רק הייתה צריכה לעלות על אחד הדרגשים שהיו מרופדים בבד כחול ולעמוד על קצות האצבעות. אמא לא הייתה גבוהה מאוד, מטר שישים וחמש בסך הכול, אבל כשנעלה נעלי עקב היא נראתה גבוהה. העניין הוא שהיא לא נעלה נעלי עקב אף פעם. כמעט תמיד נעלה מגפיים עם שרוכים מתחת למכנסי הג'ינס, ובקיץ נעלה כפכפים, השיער שלה היה אסוף בקוקו כדי שלא תצטרך ללכת למספרה. מכיוון שהיום היה די חם, היא לבשה טוניקה שאנה הביאה לה מאחת הנסיעות שלה לתאילנד. הטוניקה הייתה לבנה ושקופה עם אבני זכוכית קטנות על החזה. אמא לא נהגה להתאפר, רק לכבוד טקס אכילת לחם הקודש שלי ושל אחי היא התאפרה, ואז השינוי שהתחולל בה היה מדהים. לכן אנה, החברה שלה, הייתה אומרת לה לפעמים שכדי שיאהבו אותה, קודם כול היא צריכה לאהוב את עצמה, הערה שנשמעה לי טיפשית מאחר שאנחל, אבא ואני אהבנו את אמא.

אמא הוציאה את התמונה של לאורה שכבר נמאס לי לבחון אותה מקרוב, והציצה סביב לבדוק שאני לא באזור. אני, מצדי, העמדתי פנים שאני לא מסתכלת, ליטפתי את הגב של גוס ולא הורדתי את העיניים מפינת האוכל: אנה הסתכלה בלי למצמץ על התמונה ועל אמא, היא הייתה קשובה מאוד, רצינית מאוד, ונתנה לסיגריה שלה לדעוך בין האצבעות שלה. אנה הייתה גבוהה, היה לה גוף יפה, שיער שחור קצר שהיו שזורות בו מעט שערות שיבה שהקדימו את זמנן, ופרצוף של אדם ששום דבר לא מסוגל להפתיע אותו. היא לא דמתה לאמא בכלום, היא הייתה כולה צחוקים ושעשוע. היא עישנה כמו קטר והאפר תמיד נשר מהסיגריה שלה על הספה. היא לא השתמשה במאפרה. היא הייתה מוצצת את הסיגריה, והבדל היה הופך לאפר ואחר כך מתפרק, אבל זה לא הזיז לה בכלל. נראה שהיא רגילה לעשות מה שמתחשק לה. בעינינו הייתה פיקחית מאוד. היא הייתה נהגת מעולה, היא נהגה כמעט יותר טוב מאבא ברחובות הצרים שמכוניות חנו בהם בחנייה כפולה. היא הצליחה לחנות בכל מקום פנוי. לפעמים הייתה עולה עם המכונית על המדרכה וכמעט נוגעת בקיר. היא הכירה את העיר היכרות עמוקה: רחובות נידחים, ברים, מסעדות, חנויות, מרפאות, מספרות. לעולם הזה לא היו סודות מפניה.

הערב ההוא היה נורא, אפילו גוס עמד על המשמר, האוזניים שלו הזדקרו כאילו יידרש לפעול בכל רגע. המתח היה מוחלט. גם אילו רציתי, לא יכולתי להתעלם ממה שקורה, ידעתי מעט וחשדתי הרבה, מי הילדה הזאת? הייתי מוכנה שלא ללכת לקולנוע שנה שלמה, ולשמוע את הסיפור שאמא סיפרה לאנה. בטח לא היה לה קל לספר מפני שהיא תפסה לעצמה את הראש, בכתה, שוב בדקה שאני לא באזור, הציתה עוד סיגריה ומעכה אותה מיד, שוב הראתה את התמונה לאנה. אנה החזיקה אותה בין האצבעות שלה בחשש והנידה את ראשה כאילו אמרה שזה לא יכול להיות, ואמא נאנחה ומחתה את האף בגב היד. בסוף סגרה את התיק בכמה חבטות מהדהדות ולקחה אותו בחזרה לחדר השינה. כל אותו זמן אנה ישבה והסתכלה על הקיר שמולה. היא בטח הסתכלה על ארון הטלוויזיה ועל מדפי הספרים שעמדו סביבה. הסצנה המלודרמטית שהחברה שלה עשתה לה בטח סחטה אותה. אחר כך הרימה מעט את שרוול הסוודר ובדקה מה השעה. היא נעמדה, פתאום הזמן דחק לה. היא הסתובבה בפינת האוכל, הלכה הלוך וחזור ושפשפה את הידיים כאילו רצתה לפשוט את העור מעליהן.

לפני שאמא חזרה, אנה יצאה למרפסת לקחת את הכלב.

“את פה?" נזעקה כשראתה אותי ליד גוס.

התרכזתי שוב בליטוף הגב השעיר שלו: היה לי ברור שאנה מעדיפה שלא אדע על קיומה של התמונה של לאורה ושהיא לא רוצה להסתבך.

“חשבתי שיצאת."

“לא, נשארתי כאן לשחק עם הפרא הזה. איפה אמא?"

“במטבח, אני חושבת, או בשירותים."

אני מוכרחה להודות שאנה הסתכלה עלי בצורה שעוררה בי אי־נוחות, היא ידעה טוב מאוד שבאותו זמן בדיוק אמא מחזירה את התיק למקום שלו בחדר השינה. קיבלתי את הרושם שאנה רוצה להעלים אותי במבט.

“חשבתי שיצאתן להסתובב קצת," אמרתי לה כדי להרגיע אותה.

“לא, סתם פטפטנו," ענתה, רגועה יותר. היא החזיקה בין האצבעות את אחד התלתלים שלי.

אנה תמיד הייתה אומרת שיש לי שיער נהדר, חלום של כל נערה. השיער שלי היה כמו השיער של אמא, שחור ומתולתל, מקורזל בעורף וברקות. אנה אהבה מאוד לגעת בשיער שלי, להכניס את היד לתוכו ולהשאיר אותה שם כמה שניות. אבל אני הרגשתי ממש הקלה כשמגע היד שלה נעלם סוף סוף.

כשאבא הגיע בערב הביתה הוא הרגיש שמשהו קורה.

“סיפרתי לה," אמרה אמא ברגע שנכנס למטבח.

אבא האריך ברחיצת הידיים בנוזל לשטיפת כלים. הוא העביר את הידיים הלחות על הפנים שלו ולבסוף הסתכל על אשתו.

אני ישבתי והכנתי שיעורים ליד שולחן האלון שבמטבח ובקושי הרמתי את הפרצוף מהמחברת: לא רציתי שישימו לב לנוכחותי ושיורו לי לצאת. כבר הייתי לבושה בפיג'מה אחרי שאכלתי את ארוחת הערב עם אחי שבאותו זמן צפה בטלוויזיה.

“אולי היא תוכל לעזור לנו."

אבא עיקם את הפרצוף, הפנים שלו התקדרו. הוא התאבן, והעיניים שלו נעשו עצובות.

“אפשר לאכול כבר?" שאל בעצבנות.

“כן," אמרה אמא והטיחה בחבטה את צלחת הספגטי לפניו.

כמה טיפות מרוטב העגבניות ניתזו על השולחן. מזל שזה לא קרה על השולחן המשובח של פינת האוכל כי אז באמת היה קורה אסון. במטבח היה אפשר לרקוד על השולחן ושום דבר לא היה קורה. אבא הושיט את כפות הידיים שלו קדימה כאילו ביקש לעצור סערה.

“היה לי יום ככה ככה. כמעט שדדו אותי."

גם אמא הגישה לעצמה מנה, ושניהם התחילו לאכול בשקט בלי להסתכל זה על זו.

הגיע הרגע לסגור את המחברת וללכת לראות טלוויזיה עם אנחל. השתרעתי על הספה וצפיתי במסך בלי לחשוב על מה שאני רואה. לאנחל היה מזל גדול: הוא לא ידע כלום, הוא ריחף לו בחוסר ידיעה מוחלט, בשבילו העיקר היה לאכול ולשחק. משהו הצחיק אותו בטלוויזיה והוא הסתכל עלי לראות אם גם אני צוחקת. הוא היה תלוי מאוד בדעה שלי. הוא תמיד הסתכל בזווית העין לראות איך אני מגיבה, אם משהו נראה לי, אם מה שהוא אומר מצחיק אותי, אם הציורים שלו מוצאים חן בעינַי.

מהמטבח לא עלה שום רחש, אפילו לא של הצלחות, הכוסות או הסכו"ם, כאילו ההורים שלנו מתו. הם בטח התקשו לשבור את הדממה העמוקה שנפלה ביניהם, דממה כמו בים, כשצוללים ולא שומעים כלום.

אנחל המשיך להיות מנותק מהמתרחש, הוא עקב אחרי התנועות שלי ואחרי הטלוויזיה. הוא לא היה סתם רזה, שום נפח לא התווסף לזרועות ולרגליים שלו למרות כל שיעורי הקראטה שאמא טרחה לקחת אותו אליהם. השיער שלו הלך והתכהה, הוא נעשה פחות בלונדיני. כשיגדל, השיער שלו יהיה חום לגמרי, ואז ייראה כאילו הוא אדם אחר. גם אבא היה בלונדיני בצעירותו ועכשיו השיער שלו נוטה לחום, אבל העיניים שלו כחולות. בתמונות שלו כילד היה לו פרצוף עגול, ונראה כאילו לא צפויים לו שום קשיים בעתיד, אבל זה בכל זאת קרה, ועכשיו כל העצמות בפָּנים שלו בולטות.

“הכנת שיעורים?" שאלתי את אנחל כדי להגיד משהו.

כפי שצפיתי אנחל לא ענה והתרווח עוד יותר על הספה. ישבנו ככה כמה שניות עד שהפנינו את הפרצוף אל המסדרון שמוביל למטבח. בכי חרישי עלה משם. אולי בכי ואולי צחוק חנוק. אולי הורי עשו את אחד הדברים האלה שעושים המבוגרים שפתאום מתחבקים ועוברים מעצבות לשמחה. הלוואי שזה היה זה, אבל לא נראה לי סביר. הורי היו עקשנים מאוד, הם לא אהבו לוותר והם בעיקר התקשו לשבור את הדממה העמוקה שנפלה ביניהם, שאם תישבר אפשר שהיקום יתפוצץ.

אנחל החזיר את הפרצוף לטלוויזיה, פרצוף מודאג בראש שלא רצה דאגות. אילולא הייתי שם, היה סותם לעצמו את האוזניים. זה היה בכי, ולאחר מכן שום דבר. אחר כך הברז. אמא בטח שטפה את הפנים. מה לעשות, ללכת או להישאר? לא רציתי לראות אותם ככה, אבל גם לא רציתי לברוח לחדר שלי. החלטתי להישאר ליד אנחל. שמענו את הצעדים של ארבע רגליים יחפות שמתקדמות לכיוון הסלון, עוצמת הקול של הטלוויזיה עלתה בגלל הפרסומות.

“אנה פיקחית מאוד, בטח יהיה לה איזה רעיון," אמרה אמא וצנחה על הספה פתאום כאילו ניסתה לשבור אותה. “דניאל, איך אני יכולה להיות רגועה? איך אני יכולה להיות רגועה?"

על העיניים של אבא ירד מסך בלתי נראה, הן קיבלו את המבט הזה האומר שאין שום טעם בחיים. אפשר היה לקרוא במבט הזה את המחשבות שלו: לעבוד, לסבול את הלקוחות, לשבת מאחורי ההגה כל היום, לגלות סבלנות כלפי כמה מהחברים לעבודה שהוא ממש סולד מהם, לדאוג לבית הספר של הילדים, ללימודים שלהם, לעתיד שלהם, שיהיו לבושים כמו שצריך ושלא יחסר להם כלום, שכל החשבונות ישולמו בזמן, לנסות ולחלץ את בטי מהבור האפל שאליו היא נופלת לפעמים. אבל כל זה לא הספיק, אף פעם לא הספיק, כי אפילו שהדברים נעשו בדיוק כמו שצריך ולמרות ההתייחסות החיובית שלו לחיים, תמיד, אבל תמיד, משהו היה חסר.

ואני ידעתי מה הדבר שחסר. לאורה. משהו חמור קרה לילדה שבתמונה.

“אנה הציעה לי איזו עבודה כדי שאפסיק לחשוב על זה כל הזמן."

אצל אבא נעלם המסך הבלתי נראה, והוא התעודד קצת. החיים שוב היו ראויים לחיות אותם.

“מדובר בחֶברה ששייכת לידיד שלה, אני אמורה למכור מבית לבית מוצרי דיאטה וקוסמטיקה משובחים. אנה אומרת שאפשר להוציא מזה משכורת בלי להתאמץ."

“ממש לא תזיק לנו עוד משכורת," אמר אבא ואחז בכתפיים של אשתו.

אנחל עקב אחרי הסצנה — הוא צפה בטלוויזיה בעיניים שבקדמת הראש והביט בהורים שלו בעיניים שלפעמים צמחו לו בעורף ולפעמים בצדי הראש. הוא היה נבון יותר ממה שהיה נדמה, לכן היה עדיף שלא ישמע את שם הילדה כדי שלא ישאל שאלות.

“כנראה נוכל לקבל כל חודש צנצנות של מולטיוויטמין בחצי המחיר. הוויטמינים מחזקים."

כולנו הסתכלנו על אנחל, והוא אמר שאין לו שום כוונה לקחת את השטויות האלה.

החלטתי שבפעם הבאה אהיה הרבה יותר נחמדה אל אנה ואל גוס, מפני שבזכותה הורי נחלצו מהגיהינום לפחות לאותו לילה.