הילדה בקומה הרביעית

פרק 1

“זה עומד להיות עוד ערב מיותר.”

“אמרנו שאת הולכת בגישה חיובית,” הזכירה הילה, דמותה הקטנה נשקפת מבעד למסך הטלפון המונח על שידת האיפור. “סופסוף הסכמת לגלות את טינדר, כמה שנים אחרי כל העולם. אולי עוד תכירי הערב את אהבת חייך. וגם אם לא, מקסימום תשברי את הבצורת הזו כבר.”

יעל צחקה, לוקחת צעד לאחור כדי לאפשר לה לבחון את דמותה במראה. “אז תתמקדי במשימה. אני נראית כמו מישהי שעומד לשבור את הבצורת?” שאלה.

הילה הזדקפה על הספה והישירה את מבטה אל המסך. שמלה כחולה, שיער אדמוני מסודר, אם כי עוד קצת פֶן לא היה מזיק לו. אם היה איפור על פניה של יעל, היא לא הצליחה לראות אותו. “נגמרה לך המסקרה?” שאלה.

“לא, אימא,” השיבה יעל בחיוך. ברגע הזה היא בהחלט שמעה את קולה של אימה, שלומית, נוזפת בה על כך שלא מרחה מספיק “צבעי מלחמה”. הרי אצל אימא עולם הדייטים היה מלחמה, ובמלחמה הזו כל האמצעים כשרים. עוד קצת איפור, אולי עוד טיפונת מחשוף, ובקיצור – את הנכסים צריך להדגיש. פמיניסטיות ככל שנהיה, צריך להכיר את חוקי המשחק. יעל מעולם לא השתכנעה, אבל אולי זה גם מה שמסביר איך היא הגיעה לרגע הזה.

בגיל שלושים וחמש, עם שני תארים וקליניקה פרטית, בזמן שכל החברות שלה ספרו ילדים, היא ספרה דייטים. מתישהו הפסיקה לספור ומאז עברו לפחות עוד מאה. סביר להניח שיותר.

“זה פשוט ערב מיותר,” חזרה ואמרה, לא מעיזה לומר בקול מה באמת התחשק לה לעשות ברגע הזה: להחזיר את השמלה הכחולה אל הקולב לטובת חולצת הטריקו הסגולה שהייתה זקוקה לכביסה יותר מאי פעם. היא כבר דמיינה את ההמבורגר שתזמין כשתחזור הביתה בעוד שעה, אולי שעה וחצי, ואז תתפנה לצפות בפרק אלים במיוחד של “משחקי הכס”. היא לא סבלה את הסדרה הזו, אבל עכשיו גם ראשים כרותים נשמעו אטרקטיביים יותר מכל דייט ראשון.

“יאללה, מספיק להיות שלילית,” קולה של הילה שוב בקע מבעד לטלפון. “אני לא רוצה לשמוע ממך היום. תספרי מחר בבוקר איך היה הלילה שלך, וכדאי שיהיה לך מה לספר.”

“נראה לגבי זה,” השיבה יעל וסימנה נשיקה בין שפתיה. “לילה טוב,” אמרה וניתקה את שיחת הווידאו. דמותה של הילה פינתה את מקומה לתמונת סלפי על רקע גשר קארל בפראג. אומנם עברו שנתיים מאז ביקרה שם, אבל היא מעולם לא טרחה להחליף את תמונת הטפט הזו, אף על פי שתמיד האמינה שהיא נראית זוועה בתמונות סלפי.

אחרי עוד דקה ארוכה הזדקפה. במקום לדחות את הקץ, הגיע הזמן להתמודד עם המשימה. סביר להניח שבעוד שעתיים לכל המאוחר כבר תהיה שוב על הספה, עסוקה בחיזוק הקשר עם החולצה הסגולה. היא תחבה לתיק האפור שטר של חמישים שקלים למקרה שהטקס הידוע בסוף הדייט יסתיים בהחלטה משותפת שגם היא משתתפת בתשלום, וגם את הטלפון ואת צרור המפתחות העמוס לעייפה.

היא ספרה עד חמש, כאילו חמש השניות הללו היו זריקת המוטיבציה שלה, חיכתה, ורק אז פתחה את דלת הדירה ויצאה אל החשֵכה שבחוץ. ברגעים האלה שבהם צעדה לאורך רחוב הרא”ה היא נהנתה לפחות מהאוויר הנעים, זה שעוד נשאר בשלהי חודש מאי רגע לפני שהקיץ יחזור. הצלילים שהפיקו נעלי העקב השחורות בזמן שצעדה משכו את תשומת ליבה, ובמקום להתמקד בחוויה האימתנית שמצפה לה בקצה המסלול, בחרה לספור צעדים, להקשיב לנקישות ולנתק את המוח מכל מחשבה טורדנית.

כשהפאב היה בטווח הראייה שלה, עצרה במקומה והוציאה מהתיק את הטלפון, מציצה בחטף לעבר הצג. 21:31. כהרגלה, גם הניסיונות להפגין איחור אופנתי נידונו לכישלון. היא נאנחה, זקפה את כתפיה והחזירה את הטלפון אל התיק לפני שהמשיכה לעבר המבנה הישן שהתעקש לקרוא לעצמו “בר שכונתי” אבל נראה יותר כמו מרתף שנצבע על ידי כמה ילדים עם בעיות קשב וריכוז שיצאו מהקווים.

ידה נשלחה שוב לעבר התיק אבל היא מיד שחררה, מזהה את הגבר שקם על רגליו לצד השולחן האחורי. נדרשה לה שנייה אחת בלבד כדי להגדיר את המפרט הטכני: גבוה, מטר שמונים, אולי קצת יותר. שיער קצר, אבל כזה שזקוק היה לתספורת, וחיוך שהיה ספק נבוך ספק מאוכזב.

“יעל?” הוא עשה צעד קדימה.

“תומר,” היא השיבה, מוותרת על סימן השאלה.

“נעים מאוד,” חיוכו התרחב והוא הושיט את ידו ללחיצה חפוזה.

היא חייכה, התמקמה על הכיסא והביטה בו כשחזר לשבת. “חיכית לי הרבה זמן?” שאלה, יודעת שהתשובה לא יכולה להיות חיובית.

“הגעתי לפני דקה,” הוא השיב.

המלצרית שנעמדה לצידם משכה את תשומת הלב של שניהם, ויעל לא יכלה שלא לתהות אם היא עומדת להזמין כוס יין ממישהי שעדיין לא הגיעה לגיל שבו מותר לה לשתות אלכוהול. “תרצו להזמין?” שאלה המלצרית בקול מתוק.

תומר שתק, חייך אליה והחווה בידו, והיא קיבלה את ההצעה בתנודת ראש קלה. “כוס שרדונה,” ביקשה.

“טובורג. חצי,” הוא ביקש.

כשהמלצרית התרחקה, יעל השעינה את ידיה על השולחן, תוהה מאיפה מתחילים.

“עשיתי את זה פעם,” אמר.

“אני שמחה לדעת שזה לא הדייט הראשון שלך.”

הוא צחק, מניף ידיו לצדדים. “מלצרות. שרדתי שמונה חודשים במסעדה בצפון תל אביב בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה.”

“שמונה חודשים זה מרשים, ברחתי אחרי שלוש משמרות,” היא צחקה. “אני מניחה שבצפון תל אביב הטיפים הרבה יותר שמנים מאשר בירושלים.”

“אני לא זוכר מתי אכלתי אי פעם במסעדה בירושלים.”

“לא הפסדת יותר מדי, אל תדאג.”

“פספסתי הזדמנות להשאיר לך טיפ שמן ולמנוע ממך להתפטר אחרי שלוש משמרות.”

“שרדתי את הלימודים גם בלי מלצרות,” היא הסיטה את שערה לאחור.

“תזכירי לי... פסיכולוגיה, נכון?”

“תואר ראשון ושני, שניהם באוניברסיטה העברית.”

“ושרדת כדי לספר.”

“שמעתי שבאוניברסיטת תל אביב באמת מדובר בהישרדות.”

“הייתי יודע אם הייתי מגיע להרצאות,” הוא חייך כשכוסות היין והבירה הונחו לפניהם, והודה למלצרית. “למזלי הצלחתי גם בלי לדעת איך המרצים שלי נראים.”

“עכשיו אני מבינה שאני חנונית.”

“תני לי לנחש, הגעת לכל שיעור, גם כשהיית חולה, ועשית מועדי ב’ גם על תשעים ושלוש?” הוא לגם מהבירה הצוננת ובחן את תגובתה.

היא הצמידה את שפתיה, בטוחה שלחייה בוערות. “משהו כזה,” אמרה לבסוף וטעמה את היין. בלי להבין בכך הנהנה בראשה, כאילו מבקשת לאשר שהיין עונה על הציפיות. “דרך אגב, שכחתי שסטודנטים לחשבונאות הם החבר’ה המגניבים.”

“זה הגיע לי,” הוא נופף במפית הלבנה שלו. “אני רק יכול להגיד שבין כל החנונים אני הייתי באמת הכי מגניב. הם חרשו למבחנים, אני העדפתי מסיבות סטודנטים,” הוסיף והוציא את הטלפון הרוטט מכיס מכנסיו. “סליחה,” אמר והצמיד את המכשיר לאוזנו. “היי מיטל, משהו דחוף?” שאל.

יעל טעמה את היין ועיניה הביטו בעיניו. הוא זקר את צווארו ואחיזתו סביב המכשיר התחזקה.

“אני בדרך,” אמר וניתק, מוציא את ארנקו מכיס מכנסיו. “אני כל כך מצטער, אני... אני חייב לזוז,” הוא התקשה להביט אליה. “סליחה.”

היא חשקה את שפתיה, פורשת ידיה לצדדים. “הכול בסדר, אני מבינה שקרה משהו.”

“כן, חברה טובה...” הוא חיטט בארנק רגעים ארוכים, מנסה להיזכר מדוע הושיט את ידו אל השטרות מלכתחילה. “ממש לא נעים לי לעשות את זה...”

שטר של מאה שקלים הונח על השולחן והוא קם על רגליו.

“סליחה,” אמר פעם נוספת ויצא, בלי להמתין לתגובתה.

יעל הביטה אל הכיסא הריק שלפניה, אצבעותיה מקיפות את תחתית הכוס. היא הרימה אותה אל שפתיה, גמעה את האלכוהול בלגימה אחת ארוכה ואז הושיטה את ידה אל תיקה. היא תלתה אותו על כתפה, קמה על רגליה ושלפה את הטלפון הנייד. כשנשמע קול מעברו השני של הקו, כבר הייתה מחוץ לפאב. “היי, אני רוצה להזמין משלוח.”

* * *

הבירה הרטיבה את שפתיו והוא הרגיש את האלכוהול ממלא אותו. עיניו בחנו את האישה שישבה לפניו. כשנכנסה אל הפאב, סרק את הופעתה, את השמלה הכחולה שהדגישה חזה שופע ומותניים לא-מאוד-צרים, אבל ברגע הזה הוא התמקד בחיוך, בשפתיים הדקיקות ובאצבעות שהובילו את כוס היין.

ואז הרגיש את הרטט בכיס מכנסיו. לרגע התלבט אם להתעלם, אבל כשהבחין בשמה של מיטל על הצג, התקשה לעמוד בפיתוי. “היי מיטל, משהו דחוף?”

ברגע הראשון היא לא דיברה והוא שמע אותה מושכת באפה לפני שיצא הצליל הראשון. “שרון,” אמרה. “היא... היא נפלה...” ניסתה להסביר אבל המילים לא התחברו למשפט אחד הגיוני. “אני בדרך לאיכילוב. זה לא נשמע טוב.”

הוא זקר את צווארו, אצבעותיו הידקו את אחיזתן במכשיר. “אני בדרך,” אמר וידו כבר הושטה אל הארנק. “אני ממש מצטער, אני... אני חייב לזוז, סליחה.”

“הכול בסדר?” יעל נראתה מבולבלת. “אני מבינה שקרה משהו.”

“כן, חברה טובה... ממש לא נעים לי לעשות את זה...” הוא שלף לבסוף שטר של מאה שקלים והניח אותו על השולחן בלי להניח לעיניו לפגוש בעיניה. “סליחה,” אמר שוב ואז נמלט אל האוויר הפתוח מחוץ לבר השכונתי אפוף העשן וצעד לעבר המכונית בצעדים מהירים, אצבעותיו מחייגות כמעט על אוטומט.

הוא נכנס אל המכונית, מגשש בחיפוש אחר תפס חגורת הבטיחות. כשנשמע המענה הקולי, ניתק את השיחה והשליך את המכשיר אל המושב הריק שלצידו. כף ידו הוטחה אל הרדיו, משתיקה אותו בפראות כשהמוזיקה החלה להתנגן בלי שביקש, והרגל נצמדה אל הגז, דורשת להגיע מהר יותר.

היא נפלה.

כל מה שידע על הסיטואציה שלפניו הסתכם בשתי מילים ובקולה המבועת של מיטל, לא אחת שמתרגשת בקלות. איפה היא נפלה? איך זה קרה? למה זה קרה? הוא בחר להתמקד בשאלות הטכניות, מרחיק את המחשבות על מה שצפוי לו כשיגיע לשם. בדקות הספורות שבהן דהר לאורך רחוב ז’בוטינסקי, הוא בחר להאמין שימצא אותה עם רגל חבושה, אולי עם כמה חבלות, לכל היותר צלע סדוקה. כשייכנס אל החדר היא תביט אליו בעיניים החומות והגדולות שלה, אלו שנראות תמיד מופתעות, תשאל אותו למה הוא מזיע כל כך ותדרוש שיקנה לה קפה מוקה בארומה כי מי מגיע לביקור חולים בידיים ריקות?

החניון התת קרקעי, זה שכבר בכניסה אליו היה ברור שרק הרופאים הבכירים עם השכר השערורייתי יכולים לממן, היה ריק למדי. בשעה הזו של הערב, המרכז המסחרי היה סגור ברובו, מה שכנראה הסביר איך מצא חניה במרחק 18 צעדים בדיוק מהמעלית. רגע לפני שנעלם בתוכה עצר וחזר לאחור, תוהה אם זכר לנעול את הרכב, מחליט שזה לא באמת מה שחשוב.

כשנכנס אל בית החולים, הביט סביבו, עיניו סורקות את המקום בקצב מסחרר, אבל במקום עמדת מודיעין הוא מצא את מיטל. היא הייתה שעונה על הקיר, עיניה נעוצות בקרקע. בזמן שצעד לעברה זיהה גם את הטישו בידה, וליבו פעם.

ברגעים האלה הוא תהה אם ייתכן שליבו יזנק החוצה, פשוט משום שכך זה הרגיש, וכשמיטל הרימה עיניה אליו, הוא עצר וקצב הפעימות נעשה מהיר הרבה יותר. רגליו ננעצו בקרקע, מתקשות לזוז, כתפיו נשמטו תחת משקולת דמיונית שאיימה להפיל אותו על ברכיו.

עיניו פגשו את עיניה, והיא הנידה ראשה לשלילה. “היא איננה.”