הינשוף העיוור

הינשוף העיוור

יש בחיים פצעים מסוימים שכמו סרטן מכרסמים בנשמה בדממה ומכלים אותה. היות שבדרך כלל נהוג לייחס את המכאובים העמוקים האלה למישור התאונות האקראיות, התרחשויות נדירות ויחידניות, אי אפשר לדבר עליהם עם אחרים. אם אדם בכל זאת מדבר או כותב עליהם, אנשים מעמידים פנים כאילו הם מקבלים אותם, תוך הערות עוקצניות וחיוכים מפוקפקים. אולם בפועל הם נוהים אחר אמונות רווחות ודבקים במושגיהם העצמיים על דברים כגון אלה. הסיבה היא שכאבים אלה הם חשוכי מרפא. האֲרוּכָה היחידה היא שכחה באמצעות יין, או באמצעות שינה מלאכותית המושגת על ידי אופיום ושאר סמים מקהי סבל. למרבה הצער, השפעתם של סמים אלה חולפת. אחרי זמן מה, במקום להקהות ולשכך, הם רק מוסיפים לכאב.

האם יש אפשרות שיום אחד יצליח מישהו לרדת לחקר הדברים העל־טבעיים האלה ולזהות את ההשתקפויות האלה של צל הנשמה שמביאות עצמן לידי ביטוי בתחום הדמדומים דמוי התרדמת שבין שינה לעֵרות?

אתאר להלן אחת מאותן התרחשויות שחוויתי באופן אישי. המקרה זעזע אותי כל כך שלעולם לא אוכל לשכוח אותו. הצלקת שוחרת הרָעוֹת שלו תרעיל את חיי מראשיתם ועד קץ כל הימים, היכן שהבנתו של אדם אינה משגת. האם אמרתי 'תרעיל'? ובכן, התכוונתי שהאירוע פצע אותי עמוקות, ואת צלקתו אוסיף לשאת במשך שארית חיי עלי אדמות.

אנסה להעלות על הכתב את הדברים כפי שהשתמרו בזיכרוני, כל מה שסובב את האירועים ואת יחסי הגומלין ביניהם. אולי בכך אוכל לתת להם מובן כלשהו. לא. אני רוצה להיות בטוח. אני רוצה להאמין בכך אישית. זה לא משנה אם אחרים מאמינים לי או לא. במילים פשוטות, אני פוחד שמא אמות מחר בלי לדעת את עצמי. התנסויות חיי לימדו אותי שתהום נוראה פעורה ביני לבין זולתי, מפרידה אותי מאחרים. אותן חוויות לימדו אותי גם מתי למלא פי מים ולשמור את מחשבותיי לעצמי. בכל אופן, במקרה הזה החלטתי שעליי לכתוב. עליי להציג את עצמי בפני הצל שלי — אותו צל שחוח על הקיר שבולע ברעבתנות כל מה שאני כותב. זה שבשבילו אני עושה את הניסוי הזה, לראות אם נוכל להיטיב לדעת זה את זה. מאז שניתקתי את קשריי עם אחרים, אני רוצה להיטיב לדעת את עצמי.

מחשבות חסרות שחר! טוב. ובכל זאת, המחשבות האלה מענות אותי יותר מכל מציאות. האם כל האנשים האלה הדומים לי, השותפים לכאורה לצרכיי, לגחמותיי ולמאוויי, אינם מקובצים כאן רק כדי להוליכני שולל? האינם צללים ששוגרו אל הקיום ללעוג לי ולהשלותני? האם כל רגשותיי, אבחנותיי וחישוביי אינם אלא פרי הדמיון גרידא, שונים בתכלית מן המציאות? אני כותב רק למען הצל שלי שעל הקיר. אני צריך להציג את עצמי בפניו.

חשבתי שבעולם נתעב זה, המלא דלות ומצוקה, האירה לי לראשונה בחיי קרן מבורכת של אור שמש. אך אבוי, במקום קרן שמש הייתה זו הבלחה חולפת, כוכב נופל שהופיע לנגדי בדמות אישה או מלאך. באורו של אותו רגע שארך שנייה ותו לא הייתי עד לכל אסונות חיי, וגיליתי את הדרת עוצמתם ותפארתם. ואז נעלמה אותה קרן אור אל התהום האפלה שאליה נועדה. לא. לא יכולתי לשמר לעצמי שמץ חי מאותה קרן חולפת.

היה זה לפני שלושה חודשים, לא — חודשיים וארבעה ימים, שאיבדתי אותה. ועם זאת, זיכרון עיניה שובות הלב, לא, הזדון המצודד שבעיניה, נשאר בחיי לעולמים. איך יכולתי לשכוח אחת שיש לה נגיעה כה עמוקה לחיי?

לא, לא אקרא לה בשם. היא, עם אותו גוף עדין ואוורירי, דק וערפילי, עם אותן זוג עיניים גדולות, נוצצות, הלומות פליאה, שמאחוריהן בערו חיי לאט ובכאב עד כי התמוססו, לא שייכות עוד לעולם עז פנים ושפל זה. לא, לא אכפיש את שמה בדברים ארציים.

אחרי שראיתי אותה נסוגותי ממעגל האנשים. זנחתי לחלוטין את חברתם של השוטים ובישי המזל. ואז, לשם השכחה, מצאתי מפלט ביין ובאופיום. העברתי, ואני מוסיף להעביר, את חיי בדָלת אמות חדרי. כל חיי ספונים בארבעת כתליו.

עיסוקי היומי היה איור דגמים על מכסים של קופסאות לעטים. כל זמני הוקדש לציור הדגמים על קופסאות העטים ולצריכת אלכוהול ואופיום. בחרתי בעיסוק המגוחך של איור קופסאות לעטים על מנת לבלבל את עצמי, להרוג את הזמן.

הודות לצירוף מקרים ממוזל, ביתי ממוקם מחוץ לעיר, באתר שקט ונינוח, הרחק מהמולת חייהם של בני אדם. גבולותיו מתוחמים היטב, וחורבות מקיפות אותו. בין כאן לתעלה שם ניצבים כמה בתים נמוכים מלבני חומר. העיר מתחילה מעבר לתעלה. אני תוהה איזה מטורף, או אדריכל חורש רעה, בנה את הבית הזה בזמנים נשכחים. הדבר המוזר הוא שכאשר אני עוצם את עיניי, כל פינותיו ומסתוריו מתקבצים ומתגשמים לנגד עיניי, ואני חש את כובד משקלו על כתפיי. זה בית שהיה יכול להיות מצויר על נרתיקי עטים עתיקים.

אני צריך לכתוב על כל האירועים האלה כדי לאשר לעצמי שאינם פרי דמיוני. אני חייב להסביר אותם לצִלי שעל הקיר. בתור התחלה אומר שלפני התקרית הזאת היה רק דבר אחד שעודד אותי. בתחומי ארבעת הכתלים של חדרי ציירתי דגמים על קופסאות עטים, וכך העברתי את זמני בשעשוע המגוחך הזה. אולם אחרי שראיתי אותן שתי עיניים, ואחרי שראיתי אותה, איבדו כל עבודה וכל תנועה כל ערך פנימי, כוונה ומשמעות. העניין המוזר והבל־יאמן הוא שמסיבה כלשהי, מן ההתחלה, היו כל המראות שציירתי בעלי אותו מוטיב חוזר. ציירתי עץ ברוש שתחתיו ישב איש זקן שמוט כתפיים, עוטה גלימה בסגנון היוגים ההודים.1 הוא חבש שָׁאלְמָה2 לראשו, והצמיד לשפתיו את האצבע המורה של ידו השמאלית כמחוות השתאות. מולו ניצבה נערה לבושה שמלה שחורה ארוכה, רוכנת להושיט לו חבצלת. היא התכופפה משום שפלג מים חצץ ביניהם. האם ראיתי את המראה הזה אי־שם בעבר, או שהפיח בי השראה בחלום? על כך לא אדע להשיב. אני יודע רק שהמחזה הזה, המוטיב הזה, עמד במרכז הציורים שלי. ידי איירה את ההתרחשות הזאת מאליה, אפילו בלי שאתכוון לכך. מדהים עוד יותר היה הביקוש לציורים האלה. שלחתי אותם דרך קבע להודו, למען של דודי. הוא מכר אותם, ושלח לי את הכסף.

אני לא זוכר במדויק. התמונה הזאת נראתה לי קרובה ורחוקה בעת ובעונה אחת. עכשיו אני נזכר ברצף ההתרחשויות. אמרתי שאני חייב לכתוב את זיכרונותיי. אין לכך שום קשר עם זה. הרשימות האלה נכתבו הרבה יותר מאוחר. הן לא קשורות לנושא שעל הפרק. הדבר העיקרי הוא שוויתרתי על איור הדגמים על קופסאות העטים על מנת להקדיש את כל זמני לכתיבה. זה היה לפני חודשיים... לא, חודשיים וארבעה ימים, ביום השלושה עשר בפרברדין.3

1 אדם שמְתַרְגֵּל משמעת מנטלית ורוחנית שמקורה בהודו העתיקה.

2 סוג של טורבן שיוגים הודים מסוימים חובשים לראשם.

3 החודש הראשון של השנה הפרסית (המתחילה ב־21 במרץ). היום השלושה עשר בפרברדין הוא היום האחרון של שלושה עשר ימי חג. ביום הזה אנשים יוצאים את בתיהם לאזורי הכפר, לפיקניק בחיק הטבע, וגם על מנת להדוף כוחות זדון שעלולים לפגוע בהם ביום מבשר רעות זה.

כולם נחפזו לצאת את העיר לאזורי הכפר. על מנת לצייר בלי הפרעה סגרתי את חלון חדרי. בסביבות שעת השקיעה, בעודי עסוק בציור, נפתחה לפתע הדלת ודודי נכנס — זאת אומרת, הוא אמר שהוא דודי. מעולם לא ראיתי אותם קודם לכן. הוא היה במסעות רחוקים מנעוריו המוקדמים. הוא היה סוג של קברניט ספינה. חשבתי שיש לו עסק מסחרי כלשהו לדון בו אִתי, שכן הוא היה סוחר נוסף להיותו קברניט. בכל אופן, דודי היה עכשיו אדם זקן כפוף גֵּו. הוא חבש שאלמה הודית לראשו, וגלימה צהובה קרועה גולשת מכתפיו. צעיף כיסה את ראשו ואת פניו. אפשר היה לראות את חזהו השעיר מבעד לצווארונו הפתוח, ולספור את שערות זקנו הדליל מבעד לצעיפו. בקלסתר פניו, עם שמורות עיניו האדומות, הצרות ושפתיו המבוקעות אפשר היה לראות דמיון מרוחק ומגוחך לי, כאילו בבואתי נפלה על מין מראת קסמים. מאז ומתמיד דמיינתי את אבי כבעל מראה כזה.

בהיכנסו הוא פרש לפינת החדר, וישב שם בתנוחת כריעה. מתוך מחשבה שעליי להציע לו משהו הדלקתי אור ונכנסתי לחדרון השירות הצמוד לחדרי. חיפשתי בכל מקום משהו מתאים לתת לאדם זקן לאכול. עשיתי את זה בידיעה ברורה שאין לי שום דבר בבית. כיליתי את כל האופיום והיין.

פתאום צדה את עיני הגומחה המובנית מתחת לתקרה. בהשראה של הרגע נזכרתי בבקבוקון יין נושן שקיבלתי בירושה. בציר היין נעשה אולי לכבוד לידתי. הבקבוקון אכן ניצב שם בגומחה. שכחתי לגמרי את דבר קיומו בביתי. על מנת להגיע לגומחה גררתי אליה שרפרף סמוך.

ואז, כשהושטתי את ידי אל בקבוקון היין מבעד לכונס האוויר שבגומחה תפסה את תשומת לבי ההתרחשות הבאה: בשדה מאחורי חדרי ישב זקן כפוף ושמוט כתפיים בישיבה שפופה מתחת לעץ ברוש, ונערה צעירה, לא, מלאך משמיים, ניצבה לפניו. היא רכנה לפנים להושיט לישיש בידה הימנית חבצלת שחורה. הישיש הצמיד לפיו את האצבע המורה של ידו השמאלית.

הנערה עמדה בדיוק מולי, אך לא שמה לב כלל למתרחש סביבה. היא הסתכלה בלי לראות דבר. חיוך בלתי מודע, בלתי רצוני, יָבַש בשולי שפתיה. זה נראה כאילו היא חושבת על אדם שאינו נוכח. היה זה ממקום עומדי על השרפרף ההוא שראיתי את עיניה הנוראות המצודדות, עיניים שהיו קוסמות ומוכיחות כאחת. היה זה אל אותם כדורי עיניים זוהרים ונוראים, מאיימים ומזמינים, שקרן חיי האחת נמשכה, והיה זה אל עמקי אותן עיניים שחיי נשאבו ונצרפו בתוכם. מראה מצודדת זאת, באופן שלא יעלה על דעתו של אנוש, משכה אליה את כל הווייתי. עיניה הטורקמניות המעוקלות עם הקרינה העל־טבעית המשכרת שלהן הפחידו אותי ומשכו אותי באחת. היא נראתה כאילו הייתה עדה באותן עיניים לתרחישים על־טבעיים מעבר למה שכל בן תמותה יכול לחזות ולפלל. לחייה היו גבוהות, מצחה רחב, גבותיה דקות ומחוברות, שפתיה בשרניות ופשוקות למחצה. שפתיה נראו כאילו השלימו זה עתה נשיקה חמה וארוכה שטרם שבעו ממנה. תלתל משיערה השחור הסתור, הבלתי נשלט שעיטר את פניה הכסופים סביב־סביב דבק לרקתה. העדינות של גפיה והרישול האגבי של תנועותיה נטולות הגשמיות העידו על טבעה בר־החלוף. רק הנערות הרוקדות במקדשים הודיים משתוות לאצילות הילוכה ההרמוני.

גזרתה השלווה ואושרה רווי הצער הבדילו אותה מבני אנוש רגילים זולתה. יופייה לא היה רגיל כלל וכלל. לעיניי היא נראתה כמו מראות הזיה בהשפעת אופיום, ודמותה עוררה בי את האהבה הלוהטת של הדוּדָא.4

4 צמח רעיל ממשפחת הסולניים, בעל גבעול עבה מזלגי שמזכיר צורת אדם.

היא הייתה דקת גזרה וגבוהה, עם קו סימטרי העובר בין כתפיה, זרועותיה, שדיה, ישבניה ושוקיה. היא הייתה כמו הדודאית הנקבה שהופרדה מחיבוק התמיד עם בן זוגה.

היא לבשה שמלה שחורה קמוטה שהתאימה לה להפליא, צמודה לגופה. כשראיתי אותה היא עמדה לדלג מעל פלג המים שהפריד בינה לבין הזקן. היא נכשלה. הזקן פרץ בצחוק היסטרי. היה לו צחוק יבש, דוחה, בן כלאיים של צחוק לעגני שגורם לשערותיך לסמור. היות שהבעת פניו לא השתנתה עלה צחוקו והדהד ממעמקים חלולים.

בעוד בקבוקון היין בידי, תפוס בהלה, קפצתי מעל השרפרף. רעדתי באופן בלתי רצוני. היה זה רעד שפחד וחדווה נמהלו בו במידה שווה. הרגשתי כאילו קפצתי החוצה מחלום סיוטים מענג. הנחתי את בקבוקון היין על הרצפה ואחזתי את ראשי בין ידיי. במשך כמה דקות או שעות? לא אדע. כשחזרתי לעצמי הרמתי את הבקבוקון וחזרתי לחדרי. דודי עזב, והשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, כמו פיה הפתוח של גווייה. קול צחוקו היבש של הזקן עוד הדהד באוזניי.

התחיל להחשיך, והעששית העלתה עשן. אולם השפעת הרעד הנעים והמבהיל שהרגשתי לא פגה. החל מאותו רגע השתנה כיוון חיי. מבט אחד הספיק לחולל את השינוי. אותו מלאך משמיים, אותה נערה שלא מן העולם הזה, נגעה בי עמוק מכפי שדעת אנוש משגת.

לא הייתי עוד בשליטה מלאה בעצמי. מעבר לכך, דומה היה לי שידעתי את שמה מקודם. הכרתי במלואו את הזדון בעיניה, עם הצבע המסוים שלה, ריחה הייחודי ותנועות גופה. הרגשתי כאילו נשמתי, בחיים לפני אלה, בעולם הדמיון, גבלה בנשמתה, ושתי הנשמות, בעלות אותה מהות, אותה תמצית הוויה, נועדו מראשית הימים לאיחוד. מן הסתם חייתי חיים קרובים מאוד לשלה. לא היה לי כל רצון לגעת בה. הייתי מסופק מעצם הקרניים הסמויות מעין שנבעו מגופינו והתמזגו יחד. האין זו אותה התנסות מזעזעת המשותפת לשני אוהבים המרגישים שהכירו בעבר זה את זה, וקשר מסתורי התקיים אי־אז ביניהם? בעולם הדך והירוד הזה רציתי את אהבתה, ואת אהבתה בלבד. האם היה זה מן האפשר שמישהו אחר יוכל להשפיע עליי באופן כזה? למרבה הצער ביתק צחוקו היבש, הדוחה, המבשר רעות של הזקן את החיבור בינינו.

מחשבה זו העסיקה אותי בלי סוף במשך כל אותו הלילה. כמה פעמים החלטתי לגשת לחור בקיר ולהביט, אך הפחד מצחוקו של הזקן עצר בעדי. למחרת היום הוסיפה אותה מחשבה להעסיק אותי. האם אוכל לוותר לגמרי על הסיכוי לראותה? לבסוף החלטתי ביום שלאחר מכן, כולי פחד וחרדה, להחזיר את בקבוקון היין למקומו. אולם כשהסטתי הצדה את הווילון שכיסה את הפתח לחדרון השירות נתקלתי בחומה אפלה ושחורה, חומה שחורה ואטומה כמו החשכה ששרתה על כל חיי. לא היה שם כל פתח, שום חור או חרך אל החוץ. עמדתי על השרפרף ובחנתי את הקיר מקרוב. אולם ככל שהלמתי באגרופיי והטיתי אוזן, לא משנה באיזו קפידה סקרתי את הקיר טפח אחר טפח לאור העששית, לא יכולתי למצוא זכר לפתח כלשהו. למהלומותיי לא הייתה השפעה מרובה על הקיר העבה והמוצק שנראה עכשיו כמו חומה עשויה עופרת.

האם אוכל לוותר על כל זה לצמיתות? כיצד אוכל? הכול היה מעבר לשליטתי. הרגשתי כמו נשמה מעונה לבלי מוצא. לא משנה כמה המתנתי, כמה שמרתי או חיפשתי אחריה, הכול היה לשווא. כמו רוצח השב לזירת הפשע, או תרנגולת שראשה נערף, שוטטתי סביב ביתנו והשכונה כולה — לא במשך יום או יומיים, אלא חודשיים וארבעה ימים. הקפתי את הבית שלנו פעמים כה רבות שהייתי יכול לזהות כל אבן, כל רגב אדמה. לא מצאתי זכר לעץ הברוש, לפלג המים, או לאנשים שראיתי. לילות שלמים כרעתי על הקרקע לאור הירח, בכיתי וביקשתי מזור אצל העצים, האבנים והירח שאולי נח עליהם מבטה, אך לא מצאתי שום סימן לנוכחותה. להפך, הבנתי שכל אותן פעילויות היו חסרות תועלת. היא לא הייתה מן העולם הזה.

המים שבהם רחצה את שיערה היו בוודאי בעלי מקור יחיד במינו ולא נודע, אולי במערת קסמים. לבושה לא היה עשוי צמר או כותנה רגילים, ולא נתפר בידיים גשמיות, ידי אדם רגילות. היא הייתה יצור דגול מרבבה. הבנתי שהחבצלות שאחזה בידיה, אף הן לא היו חבצלות רגילות. לבסוף הגעתי למסקנה שלו הייתה רוחצת את פניה במים רגילים היו פניה נובלים, ולו הייתה קוטפת חבצלות רגילות באצבעותיה הארוכות והמעודנות היו אצבעותיה קמלות כמו עלי כותרת של פרח ארצי רגיל.

למדתי את כל הדברים האלה. גיליתי שהנערה הזאת, או מוטב לומר, המלאכית הזאת, היא מקור השראה ופליאה בלתי נדלית לגביי. דמותה המעודנת והבלתי נתפסת יצרה אצלי תחושת פולחן. הייתי סמוך ובטוח שמבטו של זר, או של אדם רגיל, היה משווה לה מראה בלוי ומרופט.

מאז אותה פעם שאיבדתי אותה, מאז שסכר לח ומוצק וכבד כעופרת קם ונתייצב בינה לביני, הפכו חיי חסרי טעם ומקוללים. למרות מַרְאֶהָ המלבב וההנאה העמוקה ששאבתי ממראה דמותה, לא היו לה תשובות כלשהן בשבילי. היא לא ראתה אותי. ואף על פי כן הייתי זקוק לאותן עיניים. מבט אחד ממנה היה מספיק לפתור את כל הקשיים הפילוסופיים והחידות התיאולוגיות שלי. מבט אחד ממנה היה מפוגג כל מסתורין, מפענח כל סוד.

מאותו זמן ואילך שתיתי יותר, ועישנתי יותר אופיום. אולם להוותי, למרות הארוּכות האלה לחוסר תוחלת, פתרונות שנועדו לשתק את הגיגיי ולהקהות את מחשבותיי, רפואות שיועדו לגרום לי לשכוח לחשוב עליה, הוסיפו דמותה ופניה להתגשם במחשבתי יום אחר יום, שעה אחר שעה, אפילו דקה אחר דקה, בצורה חזקה עוד יותר, הרת משמעות עוד יותר. איך יכולתי לשכוח? בין שהיו עיניי פקוחות או עצומות, בין בשינה ובין בעֵרות, היא הייתה שם מולי, לנגדי תמיד. מבעד לחור בחדרון השירות של חדרי — כמו דרך חור בלילה השחור האופף כל חשיבה והיגיון — מבעד לחור הרבוע שנפתח אל החוץ, היא הייתה תדיר מול עיניי.

לא הורשיתי לנוח. כיצד יכולתי לנוח? עשיתי לי הרגל לצאת לטיולים בשעה מאוחרת — עם השקיעה. מסיבה כלשהי הרגשתי מחויב למצוא את פלג המים, את עץ הברוש, את צמח החבצלת. התרגלתי לאותם טיולים של ערבית באותו אופן שהתמכרתי לאופיום. זה היה כאילו כוח עלום־שם דחף אותי אליהם. כל הזמן לאורך הדרך חשבתי רק עליה, משחזר את המבט הראשוני, אותה הצצה חטופה שלי בדמותה. רציתי למצוא את המקום שבו ראיתי אותה ביום השלושה עשר לחודש פרברדין. אם רק אמצא את המקום ההוא, ואשב תחת עץ הברוש ההוא, הייתי בטוח שרוגע מסוים יופיע בחיי. אולם לאסוני, לא היה דבר מלבד פסולת, חולות חמים, קשת הצלעות של סוס מת, וכלב מרחרח ערמת זבל. האם באמת פגשתי אותה? מעולם לא. רק ראיתי אותה בגנבה מבעד לחור, דרך חור ביש גורל בחדרון הקטן הצמוד לחדרי הדל. הייתי כמו כלב רעב שמרחרח בזבל, מחפש שיירים. כשאנשים מופיעים עם עוד זבל הוא נס מן המקום, ומתחבא מתוך פחד במרחק בטוח. מאוחר יותר הוא שב לחפש את השיירים החביבים עליו בזבל החדש. הייתי במצב דומה, אלא שבשבילי החור נחסם. בשבילי היא הייתה זר פרחים טרי ועדין שהושלך על ראש ערמת הזבל.

הערב האחרון שבו יצאתי לטיול כמו ביתר הערבים היה חשוך, עם תחושה של גשם. הכול היה אפוף אובך סמיך. אבל דווקא במזג האוויר הסגרירי הזה, שהקהה את חדות הצבעים ועיגל את הקווים הנוקשים של עצמים מסביב, הרגשתי חופש מסוים ורגיעת מה, כאילו טיפות הגשם שטפו מעליי את מחשבותיי השחורות. באותו לילה אירע הדבר שאינו אמור לקרות. התהלכתי בלי מטרה, לאן שהוליכו אותי רגליי. אולם במשך אותן שעות בודדות, באותן דקות שאת משכן קשה לי לשחזר, למרות הערפל, הוסיפו פניה המעוממים והמזעזעים — כמו התמונה על מכסי קופסאות העטים מאחורי העננים והעשן — פניה הדמומים ונטולי ההבעה הוסיפו להתגשם מול עיניי בעוצמה רבה מאי־פעם.

דומני שהיה זה בשעת לילה מאוחרת ששבתי לחדרי. ערפל כבד התאבך בחלל האוויר, סמיך כל כך שלא יכולתי לראות בבירור מה מונח לפני רגליי. אולם מכוח ההרגל, ודרך חוש מיוחד שהתעורר בתוכי, ראיתי בהגיעי אל מפתני דמות לבושה שחורים, דמות אישה, יושבת על הרחבה של ביתי.

הצתִי גפרור למצוא את חור המנעול, אך עיניי קלטו שלא מרצונן את מראה הדמות בשחורים, וזיהיתי את שתי העיניים המלוכסנות במקצת — שתי עיניים גדולות ושחורות בתוך פנים כסופים כחושים — עיניים המביטות בפניו של איש בלי לראות ממש. אפילו לא הייתי רואה אותה קודם הייתי מזהה אותה. לא. לא טעיתי. דמות זאת, הלבושה בשחורים, הייתה היא. המום ומבוהל עמדתי מסומר למקומי. הרגשתי כמי ששרוי בתוך חלום ויודע שהוא ישן, אך אינו יכול להתעורר כשהוא רוצה בכך. הגפרור, אחרי ששרף את עצמו עד אצבעותיי, החזיר אותי במכוות האש למציאות. סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת. כמי שמכירה את הדרך קמה האישה מעל הרחבה וחצתה את המסדרון האפלולי. היא פתחה את הדלת לחדרי ונכנסה. נכנסתי אחריה. הדלקתי את העששית במהירות, וראיתי שהיא כבר פרשה למיטתי, ונשכבה עליה. פניה היו בצל. לא ידעתי אם היא יכולה לראות אותי או לשמוע אותי. הופעתה החיצונית לא הראתה סימני פחד או רצון להתנגד לי. זה נראה כאילו היא באה לביתי כמי שרגליה מוליכות אותה מאליהן, באופן בלתי רצוני.

האם היא חולה? האם איבדה את דרכה? היא באה לכאן כמו סהרורית, בלתי מודעת. המצב הנפשי שחוויתי באותו רגע הוא מעבר לכוח דמיונה של נפש חיה כלשהי. הרגשתי סוג של כאב נעים, אך לא נתון לתיאור. לא. לא טעיתי. האישה ההיא, והנערה הזאת, שנכנסה לחדרי בלי טקסיות יתרה ובלי לומר מילה, היו אותה אחת. תמיד דמיינתי את פגישתנו הראשונה מתרחשת באופן הזה. המצב הזה היה לגבי דידי כמו שינה עמוקה שאין לה סוף. אדם צריך להיות נתון בשינה עמוקה מאוד כדי לחוות חלום שכזה. השתיקה שרבצה עליי הייתה כמו חיים נצחיים. קשה לדבר בהתחלה, או בסוף, של נצח.

היא הייתה בעיניי אישה שניחנה במשהו מן העל־טבעי. פניה הזכירו לי בצורה עזה כל כך את השכחה המהממת על פניהם של אנשים אחרים שבראותי אותה התחיל כל גופי לרעוד, וברכיי פקו. ראיתי את כל סיפור חיי הכאוב מאחורי עיניה הגדולות, הגדולות להפליא, עיניים לחות ונוצצות, כמו כדורי יהלום שחורים שהתכסו דמעות. בעיניה, אותן עיניים שחורות פלאיות, מצאתי את הלילה הנצחי, את החשכה הסמיכה שחיפשתי כל העת. צללתי אל חשכתן הכבירה, המכשפת. הרגשתי כאילו איזה כוח חולץ מהווייתי. הקרקע רעדה תחת רגליי. באותו רגע, לו הייתי נופל אל הקרקע, הייתי שואב הנאה בל־תתואר מאותה נפילה.

לבי עצר מפעום. מחשש שהבל נשימתי עלול לגרום לה להיעלם, כאילו הייתה איזו פיסת ענן או תמרת עשן, התאפקתי בכוח מלנשום. שתיקתה הייתה כמו נס. זה היה כאילו קיר של זכוכית התערב וחצץ בינינו. אותו רגע, אותה שעה, אותו נצח חנק אותי. עיניה היגעות, כמו היו עדות למשהו בלתי רגיל שאחרים אינם יכולים לראות — כאילו ראו את המוות בעצמו — נעצמו בהדרגה. לבסוף נחו שמורות עיניה עצומות על תושבותיהן. העוצמה של הרגע הרעידה את כולי. הרגשתי כמו אדם טובע שעולה אל פני המים לגמוע אוויר. מחיתי בקצה שרוולי את הזיעה מעל מצחי.

על פניה נחה אותה הבעה רגועה וחסרת תנועה, אך הם נראו קטנים ורזים יותר. בעודה מסבה על מיטתי שמה בפיה את האצבע המורה של ידה השמאלית. פניה היו בגוון הכסף, ומבעד ללבושה השחור הדק והמהודק אפשר היה לראות את מתאר רגליה, זרועותיה, צמד שדיה, וכל שאר גופה.

בהיות עיניה עצומות גהרתי מעליה להיטיב לראותה. אולם ככל שבחנתי אותה מקרוב, היא נראתה מרוחקת ממני. פתאום קלטתי שאינני יודע דבר וחצי דבר על סודות לבה, וכי שום קשר לא קיים בעצם בין שנינו. רציתי לומר משהו, אך פחדתי שאוזניה, המורגלות למוזיקה רחוקה ודקה, ענוגה ושמימית, עלולות להירתע בסלידה מקולי הגס כל כך בהשוואה לכך.

עלה בדעתי שאולי היא רעבה או צמאה. למרות שידעתי שאין שום דבר למצוא בבית, סרתי לחדרון השירות למצוא משהו בשבילה. ואז, בהשראה של רגע, נזכרתי בבקבוקון היין העתיק שירשתי מאבי, אותו בקבוקון שבגומחה. עליתי שוב על השרפרף להוריד את הבקבוקון. פוסע על בהונותיי, ניגשתי למראשות המיטה. היא ישנה כמו ילדה עייפה, מותשת. היא הייתה שקועה עמוק בשנתה, וריסי עיניה הארוכים, הרכים כקטיפה, היו עצומים. הסרתי בעדינות את מכסה הבקבוקון, ובזהירות מרבית, מבעד לשיניה הנעולות, יצקתי כוס יין אל גרונה.

בפעם הראשונה, משום שאותן עיניים היו עצומות, הופיעה בחיי תחושת רוגע פתאומי. הרגשתי שהסרטן שעינה אותי, הסיוט שמחץ את קרביי בצבתות הברזל שלו, שכך קמעה. קירבתי את הכיסא שלי למיטתה והבטתי בפניה. אילו פנים ילדיים, ואיזה מזג מוזר! הייתכן שהאישה הזאת, הנערה הזאת, או מלאך העינויים הזה (משום שאחרת, לא ידעתי איך לקרוא למין יצור שכזה), האם ייתכן שהיו לה חיים כפולים? איך היא יכולה להיות כל כך שקטה ונעדרת טקסיות בעת ובעונה אחת?

עכשיו יכולתי לחוש את חמימות גופה, ולהריח את הניחוח הלח שעלה מתלתליה השחורים, הכבדים. ידי לא הייתה בשליטתי, ובכל זאת הרמתי אותה ללטף תלתל משיערה, אותו תלתל שגלש תמיד על רקתה. ואז הטבעתי את אצבעותיי בשלל תלתליה. שיערה היה קר ולח, צונן לחלוטין. זה היה כאילו היא מתה לפני כמה ימים. לא טעיתי: היא הייתה מתה. העברתי את ראשי מעל חזה והנחתי אותו על לבבה. לא היה כל הד או סימן לפעימת הלב. הבאתי מראה וקירבתי אותה לאפה. לא היה בה שמץ של הבל נשימה, שום בדל חיים...

מתוך כוונה לחמם אותה בגופי, להעניק לה מחומי ולספוג ממנה את צינת המוות, בתקווה שבאופן הזה אוכל אולי להשיב מנשמתי אל תוך גופה, פשטתי את בגדיי, עליתי על המיטה ונשכבתי לצדה. כמו הדודא הזכר והדודאית הנקבה נצמדנו איש לרעותו. ליתר דיוק, גופה היה כמו גופה של הדודאית הנקבה שנגדע מעל בן זוגה, ועם זאת היה בו מן הלהט הבוער של הדודא. בפיה הייתה חריפות מרירה כלשהי, כמו הקצה המר של מלפפון. כל גופה נעשה קר כמו ברד. חשתי את דמי קופא בעורקיי, והצינה חדרה עמוק אל תוך לבי. ברגע שראיתי שכל מאמציי לשווא ירדתי מן המיטה ולבשתי את בגדיי. לא. זה היה נכון. היא באה לכאן לחדרי, למיטתי, והפקירה את גופה לחזקתי. היא נתנה לי את גופה, והיא נתנה לי את נשמתה — שניהם כאחד!

כשעוד הייתה בין החיים, ועיניה שופעות חיים, היה זה רק זכר עיניה שעינה אותי. אולם כעת, בהיותה נטולת כל רגש, חסרת תנועה וקרה, עיניה כבר עצומות, מסרה לי את עצמה. בעיניים עצומות!

היה זה אותו יצור שהרעיל את כל חיי. או אולי היו חיי מועדים מראשיתם להרעלה, ולא הייתי יכול לחיות חיים אחרים אלא חיים כאלה, מורעלים. עכשיו, כאן בחדרי, מסרה לי את גופה ואת צלה. לאט לאט עזבה נשמתה השברירית, הארעית, בלא כל זיקה לעולם היצורים הגשמיים, את שמלתה השחורה הקמוטה — את הגוף שעינה אותה — וחברה לעולם הצללים הנודדים. אולי לקחה עמה גם את הצל שלי. גופה נותר שרוע שם, נטול כל הרגשה או תנועה. שריריה הרכים, הרפויים, ורידיה, גידיה ועצמותיה, המתינו לתהליך ריקבון הגוף. כרה כיד המלך לתולעים ולחולדות שוכני עפר.

בחדר אומלל וידוע פגע וצרה זה, בעצמו קבר כרוי בעיצומו של עולם, בחשכת הלילה הנצחי שהקיף אותי וצנח אל תוך הקירות, היה עליי להעביר לילה ארוך, חשוך, קר ואינסופי לצד גופה — לצד גווייתה. עלה בדעתי שמתחילת הנצח עד סופו, מראשית בריאתי עד קץ כל הימים, חלקה עמי את חדרי האפל גוויה מתה, גופה קרה חסרת תנועה ורגשות.

ברגע ההוא קפאו מחשבותיי. חיים ייחודיים, יחידניים נוצרו בי שהיו מקושרים לכל הקיומים המקיפים אותי וכל הצללים שרטטו סביבי. הרגשתי קשר עמוק ובל יימחה עם העולם, עם תנועת כל היצורים, ועם הטבע. זרמו של נהר טורד מחשבה ומנוח חיבר את יסודות קיומי עם הטבע. שום מחשבה או דימוי לא היו בלתי טבעיים לגביי. יכולתי להבין את סודות הציורים העתיקים, את תעלומות המסות הפילוסופיות הסבוכות, ואת האווילות הנצחית של צורות חיים מקובלות ונורמות מוסכמות. הייתי לחלק מן המהפכה של האדמה וכוכבי הלכת, נוטל חלק בצמיחת הצמחים ובפעילויות ממלכת החי. עבר ועתיד, קרוב ורחוק, היו אחד אִתי, שותפים לחיי הרגשיים.

בזמנים שכאלה כל אחד מוצא מפלט בהרגל מושרש, או בעיקרון מצפון שפיתח במהלך חייו: השיכור משתכר, הסופר כותב, הסתת מסתת אבנים — כל אחד נותן ביטוי לחרדתו ולכעסו במילוט אל התמריץ החזק של חייו. ברגעים אשר כאלה אמן אמיתי עושה שימוש בכישרונו ליצור את יצירת המופת שלו. אולם אני, שהייתי חסר כישרון, צייר דל של דגמים על מכסים של קופסאות עטים, מה יכולתי לעשות? עם אותן תמונות יבשות, מבריקות ונטולות חיים, כולן אותו דבר, כמודלים, מה יכולתי לצייר שיהיה ליצירת מופת? ועם זאת, הרגשתי גאות שוצפת של כישרון כחמימות פושה באבריי, בכל הווייתי — מין גירוי יחיד ומיוחד במינו, עוררות פנימית יוצאת מגדר הרגיל. רציתי לצייר את העיניים האלה, שהיו עתה עצומות לעד, להעלותן על הנייר ולשמרן לעצמי. תחושה זו דחפה אותי לפעולה. זאת אומרת, לא עשיתי את זה מיוזמתי הרצונית — אדם לא עושה דבר כזה מרצונו החופשי כשהוא כלוא במחיצת גווייה. עצם המחשבה הזאת מילאה אותי תחושת חדווה שאין כמותה.

בסופו של דבר כיביתי את העששית שהעלתה עשן, הבאתי שני פמוטות עם נרות והדלקתי אותם מעל ראשה. אל מול האור המרצד של הנרות קיבלו פניה הבעה שלווה יותר, ומשחק האור והצל בחדר שיווה להם ארשת מסתורין שלא מהעולם הזה. לקחתי גיליון נייר עם כלי ציור והתיישבתי לצד מיטתה — זאת הייתה המיטה שלה עכשיו. רציתי להעתיק, בלא הפרעה, את הדמות הזאת שנדונה להתפוררות איטית והדרגתית, דמות זו שנראתה נטולת כל תנועה והבעה. רציתי לתעד את תוויה הבסיסיים על הנייר. רציתי לבחור מן הפנים האלה אותם תווים שהשפיעו עליי. ציור, לא משנה כמה הוא פשוט ובלתי מלוטש, חייב להיות בעל השפעה, וההשפעה חייבת להיות על הנשמה. אולם אני, שהייתי מורגל לדגמים מודפסים על מכסי קופסאות עטים, נאלצתי עכשיו להביא את עצמי לחשוב. היה עליי לממש לנגדי, כמו להעלות באוב, את יציר הדמיון שלי, זאת אומרת, את ההיבט של פניה שהייתה לו עליי שליטה מכשפת. רציתי להביט בפניה פעם אחת, לעצום את עיניי, ואז לשחזר על הנייר את תווי פניה שאני אבחר לצייר. באופן הזה, כך חשבתי, אוכל אולי, בכוח האינטלקט שלי, למצוא הפוגת מה של רווחה לנשמתי המעונה. בקצרה, מצאתי מפלט בעולם הקווים והצורות.

לנושא זה הייתה נגיעה מיוחדת לסגנון הציור המת שלי — ציור עם גווייה כמודל. זאת עובדה. הייתי צייר של גוויות. אולם העיניים, עיניה העצומות — האם היה עליי לראותן שוב? האם רישומן על חשיבתי ועל הכרתי לא היה מוחשי מספיק?

אני לא זוכר בדיוק כמה פעמים, עד קרוב לעלות השחר, העתקתי את פניה. אני יודע רק לומר שאף לא אחד מן האיורים השביע את רצוני. קרעתי אותם ברגע שסיימתי לצייר אותם. לא חשתי עייף בשל כך, גם לא חשתי את חלוף השעות.

היה זה ממש לקראת עלות השחר. אור קלוש חדר לחדרי מבעד לשמשות החלונות. הייתי עסוק באותם רגעים בעבודה על ציור שהיה בעיניי טוב מן האחרים. פרט לעיניים! אותן עיניים שקיבלו הבעה נוזפת ומוכיחה כאילו ביצעתי איזה חטא בל יסולח — לא הצלחתי לשחזר את העיניים האלה על הדף שלפניי. כל החיים שהיו בעיניים האלה נמחו מזיכרוני. מאמציי היו לשווא. לא משנה כמה התרכזתי בפניה, לא יכולתי לזכור את הבעתם. ואז, פתאום, הבחנתי שלחייה מאדימות קמעה, מקבלות גוון סמוק חי כצבע הבשר התלוי לפני חנותו של הקצב. היא נעורה לחיים! עיניה הגדולות הנדהמות, עיניים שבהן התקבצו נוצצים כל שביבי החיים באור חולני. עיניה החולניות, המוכיחות נפקחו לאטן והביטו בפניי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא נעשתה ערה לנוכחותי. עיניה הביטו בי מבט אחד, ושוב נעצמו לאטן. האירוע הזה, אף כי ארך לא יותר מרגע, נתן לי שהות מספקת לתפוס את הבעת עיניה ולהעלות אותה על הנייר. ציירתי את הבעתן בקצה החד של המכחול, והפעם לא קרעתי את התוצאה.

קמתי מן הכיסא עליו ישבתי לצייר, ניגשתי אליה בתנועה איטית, ונעמדתי לידה. תחילה חשבתי שהיא חיה, שהיא חזרה לחיים. דימיתי שאהבתי הפיחה בגופה מרוחי. אולם כשקרבתי הגיעו לאפי אותות גופה מתה — ריח הריקבון של גווייה. תולעים קטנות התפתלו על גופה, ולאור הנר ראיתי שני זבובים בצבע דבורים זהובות חגים סביבה. אם היא הייתה מתה לגמרי, כיצד נפקחו עיניה? האם היה זה חלום, או דבר שהתרחש במציאות? לא אדע לומר.

אני לא רוצה שאיש ישאל מדוע, אך העניין העיקרי שלי היה בפניה — לא, עיניה, שהיו עתה בחזקתי. לכדתי את תמצית הבעתן על הנייר. לגופה, שנדון לכליה, גוף חומר שנגזר עליו להזין את התולעים והחולדות השוכנים בבטן האדמה, לא היה עוד שימוש בשבילי. מעתה ואילך היא הייתה תחת שליטתי. לא הייתי עוד משועבד לה. בכל דקה שאחפוץ בכך אוכל להביט בעיניה. בזהירות מרבית לקחתי את הציור וטמנתיו בפחית שבה שמרתי את הכנסותיי מפרי עבודתי, ואת הפחית החבאתי בחדרון השירות של חדרי.

הלילה נע חרש לדרכו, מתרחק בחשאי על בהונותיו. דומה שהתאושש במידה מספקת מעייפותו. קולות רחוקים, רכים, כמעין קולות שציפור חולפת חולמת בשנתה, או אולי לחש צמיחתם של הצמחים המשתרגים, הגיעו לאוזניי חרישית. הכוכבים החיוורים נעלמו מאחורי חשרת עבים. חשתי את נשימת הבוקר העדינה על פניי, ובאותו זמן שמעתי קריאת תרנגול ממרחקים.

מה יכולתי לעשות בְּגופה? הוא כבר התחיל בתהליך ההירקבות. בהתחלה עלה בדעתי לקבור אותה בחדרי. אחר כך חשבתי לקחת אותה ולהשליכה לבאר מסוימת שחבצלות שחורות צומחות סביבה. אולם העלמת התכניות האלה מידיעתם של אנשים אחרים הייתה כרוכה בחשיבה מרובה, מאמץ וכישרון. חוץ מזה, היות שלא רציתי שעיני זר ישזפו אותה, היה עליי לעשות הכול לבדי, במו ידיי. לא חשבתי על עצמי, כי ככלות הכול, מה עוד יש בחיים? אולם ככל שזה נגע לה, שום בן תמותה רגיל, מלבדי, לא צריך לעולם לגעת בה במבטו. היא באה אל חדרי, והפקידה בידיי את גופה הקר ואת צלה, על מנת למנוע מאחרים לראותה. על מנת שלא להיטמא במבטיהם של זרים. לבסוף חלפה מחשבה במוחי: לקצץ את גופתה ולשים במזוודה — המזוודה הישנה שלי — ואז לשאת את המזוודה למקום רחוק, הרחק מעיני הבריות, ולקבור אותה שם.

הפעם לא היססתי עוד. הבאתי סכין בעלת קת מעצם שהחזקתי בחדרון הקטן, ובזהירות מרובה חתכתי את השמלה השחורה הדקיקה שעטפה את גופה כרשת קורים דקיקה של עכביש. או שמא עליי לומר, חתכתי את הדבר היחיד שכיסה את גופה. נדמה היה לי שהיא גבהה. ואז ערפתי את הראש. טיפות דם קר, נוטה להקריש, זבו מגרונה. כרתי את זרועותיה ואת רגליה, וסידרתי את כל אבריה, הטורסו והגפיים, במזוודה. אחר כך כיסיתי את גופה בשמלתה השחורה. לסיום, נעלתי את המזוודה ושמתי את המפתח בכיסי. משהשלמתי את המלאכה חשתי הקלה. הרמתי את המזוודה ואמדתי את משקלה: היא הייתה כבדה. מעולם לא חשתי עייף כל כך. הבנתי שלא אוכל לשאת את המזוודה בכוחות עצמי.

שוב היה מעונן בחוץ, וגשם דק ירד. יצאתי את חדרי לחפש מישהו שיוכל לעזור לי לשאת את המזוודה. אולם לא הייתה נפש חיה בשום מקום בקרבת חדרי. ואז, כשהתבוננתי ביתר תשומת לב, ראיתי מבעד למסך הערפל, במרחק מה ממני, איש זקן עם כתפיים שמוטות. הוא ישב תחת עץ ברוש. לא ראיתי את פניו, שהיו לוטים בצעיף עבה.

ניגשתי אליו בצעד איטי, אך לפני שהספקתי לפצות את פי פרץ מפיו מין צחוק כלאיים יבש ודוחה שסימר את שיערי.

הוא אמר, "אם אתה מחפש סַבָּל, אני יכול לעזור לך, הָא. יש לי גם כרכרה שאני משתמש בה כקרון מתים. אני נושא כל יום גוויות לשָׁאה עַבְּד אֶלְעָזִים5 וקובר אותן שם. אני גם מייצר ארונות קבורה. יש לי ארונות מותאמים להפליא לכל מידת אדם, בדייקנות עד כדי רוחב שערָה. אני מוכן — עכשיו ברגע זה!..."

הוא פרץ בצחוק היסטרי שהרעיד את כתפיו. הצבעתי בכיוון ביתי. בלי לתת לי הזדמנות לומר מילה הוא אמר, "אין צורך, אני יודע איפה אתה גר. עכשיו, ברגע זה, הא?"

הוא קם ממושבו, ואני התחלתי ללכת לעבר ביתי. נכנסתי לחדר, ובעמל רב הבאתי את מזוודת ה"מתה" אל המפתן. בחזית הבית ראיתי כרכרת מתים רעועה שצמד סוסים שחורים כחושים כשלדים רתומים אליה.

הזקן, כתפיו כפופות, ישב על מושב הרכב עם שוט ארוך בידו. הוא לא פנה להביט לעברי.

בקושי רב העמסתי את המזוודה על הכרכרה, שבמרכזה היה מקום מיוחד להניח ארונות מתים. אחר כך עליתי על הכרכרה בעצמי, והשתרעתי במרכז, במקום שנועד לארונות. על מנת שאוכל לראות את הסביבה השענתי את ראשי על הדופן האחורי. החלקתי את המזוודה לעברי, הנחתי אותה על חזי, ואחזתי בה חזק בשתי ידיי.

5 מתחם דתי שעד לאחרונה הכיל את קברו של רֶזָה שאה. הוא ממוקם בדרום טהרן, ליד חורבות העיר רָאי.

השוט הצליף באוויר, והסוסים, שנשימתם המאומצת געשה מנחיריהם כשני עמודי עשן במזג האוויר הסגרירי, החלו להתקדם בשעטה קלה, בפסיעות ארוכות אך עדינות. רגליהם הקדמיות הדקיקות, כמו ידי גנב עם אצבעות שהחוק קטע אותן וטבל בשמן רותח, הלמו בקרקע בעדינות ובלא קול. באוויר הלח היה לדנדון הפעמונים על צוואריהם צליל מיוחד. רווחה בל תתואר, שאת סיבתה לא ידעתי, מילאה אותי מכף רגל עד ראש, עד שבקושי יכולתי לחוש את תנועת הכרכרה. הדבר היחיד שהרגשתי היה משקל המזוודה על חזי. נדמה היה לי כאילו המשקל הזה — גופה המת, גווייתה — רבץ על חזי באופן הזה מאז ומתמיד.

ערפל סמיך כיסה את הנוף משני צדי הדרך. הכרכרה עברה על פני הרים וגבעות, מישורים ונהרות במהירות ובנוחות יתרה. סביבי נגלה עתה מחזה ייחודי, שלא ראיתי כמותו בחלום או בערות: משני צדי הדרך התנשאו הרים בעלי פסגות משוננות ועצים מוזרים, מדוכאים, מקוללים. מבין העצים נראו לעין בתים אפורים משולשים, מרובעים ובעלי צורת מנסרה, עם חלונות נמוכים בלי שמשות. חלונות אלה דמו לעיניו הסחרחרות של מי שחווה קדחת עם הזיות. היה משהו בקירות האלה שהחדיר את צינתם ישר לתוך לבו של אדם. זה נראה כאילו נפש חיה אינה יכולה לשכון בין כותלי הבתים האלה. אולי הם נבנו לאכלס את צלליהם של יצורים שמימיים!

מסתבר שרכב הכרכרה לא לקח אותי בדרך מיוחדת או עוקפת. במקומות מסוימים תחמו את הדרך רק גדמי עצים כרותים ועצים כפופים ומעוקמים. מאחורי העצים ניבטו בתים גיאומטריים גבוהים ונמוכים, קצתם חרוטיים, אחרים בצורת חרוט קטום. לכל הבתים היו חלונות צרים ומעוקמים מהם צמחו חבצלות שחורות, נצמדות לדלתות ולכתלים. ואז נעלם לפתע המראה כולו מאחורי ערפל סמיך. עננים כבדים וטעונים חבקו את פסגות ההרים, וטיפות גשם, כמו חלקיקי אבק נודדים, ריחפו באוויר. אחרי שנסענו שעה ארוכה עצרה הכרכרה ליד הר גבוה וצחיח. החלקתי את המזוודה הצדה וקמתי ממשכבי.

מאחורי ההר הייתה נקודה מבודדת, שקטה ונעימה, מקום שאף כי לא זיהיתי אותו, נראה מוכר למדי — הוא לא היה מעבר לדמיוני. פני הקרקע היו מכוסים צמחי חבצלות שחורות חסרות ניחוח כאילו עד כה לא דרכה רגלו של בן תמותה על האדמה הזאת. הצבתי את המזוודה על הקרקע.

הרכב הזקן, מפנה את פניו ממני והלאה, אמר, "המקום הזה קרוב לשאה עבד אלעזים. אין מקום טוב ממנו בשבילך. לא תמצא כאן אפילו ציפור מעופפת. נכון או לא?..."

הכנסתי ידי לכיסי לשלם לרכב הישיש, אך כל הכסף שברשותי היה שני קראנים6 ועבאסי7 אחד. הרכב פלט צחוק מגעיל ואמר, "תשכח מזה. שלם לי מאוחר יותר. אני יודע איפה אתה גר. יש עוד משהו שאני יכול לעשות למענך? הרשה לי לומר לך דבר אחד — בכל הקשור לכריית קברים, אני בעל ניסיון, אתה מבין? אל תתבייש! בוא נלך ישר לשם, על גדת הנהר, ליד אותו עץ ברוש. אני אכרה שוחה בגודל המזוודה שלך, ואז ניסע מכאן."

הזקן קפץ ממושבו בקלילות שלא הייתי מעלה על דעתי שאפשרית לאדם בגילו. הרמתי את המזוודה, וביחד הלכנו אל גזע עץ בשולי ערוץ הנהר האכזב.

הוא אמר, "המקום הזה טוב?"

6 קראן הוא מטבע מאוחר יחסית, שלא שימש לפני תקופת האימפריה הספאווית.

7 גם עבאסי הוא מטבע מאוחר יחסית, שלא שימש לפני תקופת האימפריה הספאווית. הוא שווה כעשרים דינרים.

בלי לחכות לתשובה לקח את המעדר והאת שלו והתחיל חופר באדמה. הצבתי את המזוודה לצדי, וצפיתי בו בהשתאות. הזקן עסק במלאכתו במיומנות ובזריזות של מומחה. בעודו חופר מצא משהו דומה לצנצנת מזוגגת. הוא עטף את הצנצנת במטפחת מלוכלכת. בסיום טיפס החוצה מן השוחה ואמר, "הנה השוחה, הא. בדיוק בגודל המזוודה, אף לא כמלוא הנימה יותר או פחות, הא."

שמתי את ידי בכיסי לשלם לו. כל הכסף שהיה ברשותי היו שני קראנים ועבאסי אחד.

הזקן פלט צחוק מעורר פלצות ואמר, "אל תטרח, שכח מזה. אני יודע איפה אתה גר. חוץ מזה, לצורך שכרי מצאתי את הצנצנת. זאת צנצנת מן העיר העתיקה רָאי,8 הא."

הוא צחק צחוק רועם שהרעיד את הכתפיים השמוטות של גופו המכופף, המעוקם. הוא תחב את הצנצנת, עטופה במטפחת המלוכלכת, תחת בית שחיו, ניגש אל כרכרת המתים, ועלה למושב באותה קלות תנועה מיוחדת שלו. השוט שרק באוויר, והסוסים המתנשפים החלו לפסוע. האוויר הלח שיווה לפעמוניהם צליל מיוחד. הכרכרה נעלמה בהדרגה אל תוך הערפל.

שוב לבדי, חשתי הקלה, כאילו משא כבד הוסר מעל חזי. רגיעה נעימה אפפה אותי מכף רגל עד ראש. הבטתי סביב. הייתי באזור קטן מוקף הרים וגבעות שחורים משחור. על אחד מרכסי ההרים היו חורבות ובניינים עתיקים עשויים מלבנים עבות. ערוץ נחל יבש עבר בקרבת מקום. היה זה מקום נוח ונעים, מבודד ושקט. הרגשתי שם מאושר עד אין קץ.

8 העיר העתיקה ראי הייתה עיר הבירה של איראן תחת שלטון הסלג'וקים (במאות ה־11 וה־12). כעיר שהייתה ממוקמת על דרך המשי משכה אליה ראי סוחרים ופולשים כאחד. בשנת 1220 נבזזה ונחרבה על ידי המונגולים. ניסיונות להקים אותה מחדש לא צלחו.

חשבתי, כשהעיניים הגדולות האלה יקיצו מתרדמתן הארצית, הן ימצאו את המקום הזה מתאים למבנה הנפש והלוך הרוח שלהן. חוץ מזה, נערה זו, שחיה את חייה הרחק מן הבריות, חייבת להיות מרוחקת מן המתים במותה.

הרמתי בזהירות את המזוודה, והנחתי אותה במרכז השוחה. השוחה אכן הייתה בדיוק בגודל המזוודה, אף לא כרוחב שערה יותר או פחות. רציתי להביט שוב בפעם האחרונה אל תוך המזוודה, מבט אחד אחרון. הבטתי סביב. שום נפש חיה לא נראתה באופק. הוצאתי את המפתח מכיסי ופתחתי את המזוודה. הפשלתי את שולי שמלתה השחורה, ושם, בתוך הדם הקרוש והתולעים המתפתלות, ראיתי זוג עיניים שחורות גדולות, שתי עיניים חסרות הבעה, ממוקדות בי. חיי שקעו לעמקי העיניים האלה. סגרתי בחופזה את המזוודה וכיסיתי אותה בעפר, ואז דרכתי על העפר שוב ושוב עד שהיה מהודק היטב. אחר כך הבאתי כמה מאותן חבצלות שחורות נטולות ריח והנחתי אותן על קברה. הבאתי כמה אבנים וחול ופיזרתי על הקבר להעלים כל סימן לשוחה, שאיש לא יוכל להבחין במשהו חריג. ביצעתי את המלאכה ביעילות כזאת שאפילו אני לא יכולתי להבדיל בין מקום קברה לשטח סביב.

כשהשלמתי את המלאכה הבטתי בעצמי. פיסת דם קרוש שחורה דבקה לבגדיי הקרועים והמגואלים. שני זבובים בצבע דבורים זהובות עופפו סביבי, ותולעים קטנות, מתפתלות בינן לבין עצמן, דבקו בי. ניסיתי למחות את כתם הדם מכנף בגדי, אך ככל שהרטבתי את השרוול ברוק ושפשפתי הכתם רק התפשט וקיבל גוון כהה יותר. עד מהרה כיסה הכתם את כל גופי. חשתי את צינת הדם הקרוש עליי.

השעה הייתה קרובה לשקיעה. גשם דק ירד. רגליי החלו ללכת מאליהן, מוליכות אותי לאורך עקבות הכרכרה. אבל עד מהרה החל להחשיך, ואיבדתי את עקבות האופנים. בחשכה סמיכה כל כך שאפשר היה כמעט לגעת בה הלכתי לאט, חסר מטרה, ריק ממחשבות, בלי רצונות, לעבר יעד לא נודע. איבדתי אותה. ראיתי את העיניים הגדולות ההן בתוך כל הדם הקרוש, ועכשיו מצאתי את עצמי אבוד בתוך לילה חשוך. העיניים ששימשו לי כמשואת חיי נעצמו לעד, ואני נותרתי בחשכה עמוקה שאפפה את חיי כולם. לא היה לי חשוב כלל אם אגיע למקום או לבית. אולי נגזר עליי להוסיף ללכת לעולמים בלי להגיע ליעד כלשהו.

דממה מוחלטת כיסתה הכול. הרגשתי שכולם נטשו אותי. מצאתי מפלט ביקום חסר החיים. קשר משולש התגבש בין מעגל הטבע, החשכה העמוקה שירדה על נשמתי, ואנוכי. השקט הזה הוא שפה שאינה נהירה לבני תמותה. עוצמת השיכרון עשתה אותי סחרחר. הרגשתי שעוד מעט ואקיא. רגליי החלו להיחלש, והרגשתי יגע עד עמקי נשמתי. רגליי הוליכו אותי אל תוך בית קברות לצד הדרך, והתיישבתי על אבן מצבה. טמנתי את ראשי בין ידיי, תוהה על מצבי, כשלפתע הקפיץ אותי ממקומי הד צחוק יבש ודוחה וניער אותי חזרה למציאות. פניתי לכיוון הקול, והסתכלתי. ראיתי דמות שראשה ופניה עטופים בצעיף. האיש התיישב לצדי, אוחז תחת בית שחיו חפץ כלשהו עטוף במטפחת.

הוא פנה אליי ואמר, "אני מתערב שהלכת לעיר ואיבדת את דרכך, הא? אולי אתה שואל את עצמך מה אני עושה בבית הקברות בשעת לילה מאוחרת שכזאת. הייה סמוך ובטוח, כל עיסוקי סובב סביב המתים. אני חופר קברים במקצועי, הא? אני מכיר כל טפח במקום הזה. הנה למשל, היום הלכתי לחפור קבר, וגיליתי את הצנצנת הזאת. אתה מבין שזאת צנצנת מן העיר העתיקה ראי, הא? בוא נניח שזאת צנצנת חסרת תועלת. אני נותן לך אותה לשמור אותה כמזכרת ממני, בסדר?"

הכנסתי את ידי לכיסי, והוצאתי את שני הקראנים והעבאסי להציע לו. הזקן אמר תוך שהוא מרעיד את כתפיו בצחוקו היבש והדוחה, "לא, תשכח מזה. אני מכיר אותך. אני יודע איפה אתה גר. תראה, יש לי כרכרה כאן מעבר לפינה. תן לי לקחת אותך הביתה, הא? זה רק מרחק כמה צעדים..."

הוא הניח את הצנצנת בחיקי וקם על רגליו, צוחק שוב צחוק עז שהרעיד את כתפיו. הרמתי את הצנצנת והתחלתי ללכת אחר דמותו הכפופה של הזקן. בעיקול הדרך ניצבה כרכרה רעועה רתומה לצמד סוסים שחורים דלים וכחושים. הזקן טיפס ועלה בזריזות מופלאה והתיישב במושב הרכב. באשר לי, עליתי לכרכרה ונשכבתי במקום המיוחד שנועד לארונות המתים. השענתי את ראשי על הקצה המוגבה, שאוכל לראות את הנוף. הנחתי את הצנצנת על חזי, ואחזתי בה בחוזקה.

השוט הצליף באוויר, והסוסים, מתנשפים עם המאמץ, החלו להתקדם בשעטה קלה, בפסיעות ארוכות אך עדינות. פרסותיהם הקלות והעדינות טופפו על הקרקע בלא קול. באוויר הלח היה לדנדון הפעמונים על צוואריהם צליל מיוחד. מבין העננים המתפרדים צפו כוכבי מרום, כמו גלגלי עיניים נוצצות המגיחות מבעד קרישי דם שחורים, על המתרחש למטה על האדמה. תחושת רווחה נעימה מילאה אותי. רק הצנצנת, כמו משקלה של גופה, רבצה כבדה על חזי.

בחשכה, מחשש שמא יחליקו וייפלו, נדמו העצים השלובים עם ענפיהם המפותלים כאילו הם מחזיקים איש את ידו של רעהו. לצד הדרך ניצבו בתים מוזרים בעלי צורות גיאומטריות מעוותות וכמה חלונות שחורים. קרינה אפלה ודלה, כמו אור גחלילית, בקעה מכותלי הבתים האלה. במחזה מטיל אימה נדמו העצים כאילו הם חולפים על פניי בקבוצות, נמלטים אלה אחר אלה. אולם דומה היה שגבעולי החבצלות הסתבכו ברגליהם באופן שגרם להם ליפול אל הקרקע. ריח גוויות, באשת בשר מרקיב, מילא את נשמתי. חשתי כאילו הריח הזה אפף את גופי מאז ומתמיד, כאילו העברתי את כל חיי בארון מתים שחור, נישא מבעד לערפילים וצללים גוהרים על ידי איש זקן כפוף גו שאת פניו לא יכולתי לראות.

הכרכרה עצרה. הרמתי את הצנצנת וקפצתי החוצה. מצאתי את עצמי לפני ביתי. מיהרתי לחדרי, הנחתי את הצנצנת על השולחן, והרמתי את הפחית ששימשה אותי בתור קופת חיסכון, הפחית שהחבאתי בחדרון הצמוד לחדרי. חזרתי אל הדלת לתת את הפחית לרכב הכרכרה הזקן בתמורה לעמלו. אבל הוא נעלם. לא היה במקום זכר לו או לכרכרה שלו. מאוכזב, שבתי לחדרי, הדלקתי את העששית, הוצאתי את הצנצנת מן המטפחת, ומחיתי מעליה בשרוולי את האבק שדבק בה.

הייתה זו צנצנת מזוגגת עתיקה בצבע סגול שקוף, שעבר תמורה לצבע דבורה זהובה מעוכה. בצד אחד של גוף הצנצנת היה ציור של חבצלות שחורות ערוכות בצורת יהלום. במרכז היהלום הופיעו פני אישה בעלי עיניים שחורות וגדולות, עיניים גדולות מן הנורמלי, עיניים שהוכיחו אותי כאילו ביצעתי איזה פשע בל יסולח שלא הייתי ער לו. עיניים מכשפות שהיו בה בעת מודאגות, נבוכות, מאיימות ומפיחות תקווה. עיניים ביישניות ועם זאת מצודדות, שמעמקיהן בקע אור על־טבעי משכר. היו לה לחיים בולטות, מצח רחב, גבות דקות מחוברות, שפתיים מלאות פשוקות למחצה, ושֵיער סתור שקווצה ממנו דבקה לרקתה.

הוצאתי מן הפחית את הציור שציירתי בליל אמש, והשוויתי בין השניים. הציור שלי לא היה שונה ולו בפרט אחד מן התמונה על הצנצנת. היו אלה, אם אפשר לומר כך, צמד דיוקנים הדדיים, כמו בבואה זה של זה. הם היו זהים, וצייר ביש מזל של מכסי קופסאות לעטים צייר את שניהם. אולי אירע שבשעת הציור חדרה רוחו של צייר הצנצנת לגופי ונטלה לעצמה חזקה על ידי המציירת. הציורים היו זהים כל כך שאי אפשר היה להבדיל ביניהם, פרט לכך שהציור שלי נעשה על נייר, ואילו הציור על הצנצנת היה בעל זיגוג עתיק שקוף שהקנה לו צביון מסתורי, נשמה משלו, מוזרה ובלתי רגילה. אותן עיניים גדולות, נטולות מחשבה, אותו מזג חשאי, ועם זאת חופשי! איש לא היה יכול להבין את רגשותיי באותו רגע.

רציתי לברוח מעצמי. האם דבר שכזה יכול לקרות? שוב התקבצו כל פורענויות חיי והתגשמו לנגד עיניי. האם לא די בעיניו של אדם אחד בחיי?

עכשיו ניבטו אליי שני בני אדם. שני אנשים הביטו בי דרך עיניה. לא, זה היה בלתי נסבל לחלוטין. העיניים שנקברו למרגלות ההר, ליד גזע עץ הברוש, על גדת הנהר האכזב; העיניים שנותרו טמונות באדמה תחת חבצלות שחורות, מכוסות דם סמיך, לשמש כסעודת מכרסמים וחרקים; העיניים שעד מהרה יגיעו עדיהן שורשי הצמחים לינוק את לשדן — אותן עיניים שוקקות חיים שופעים הביטו עכשיו ישר אליי!

מעולם לא דימיתי את עצמי ארור וביש מזל כל כך. ועם כל זאת, באותו זמן, בשל אשמה סמויה — חשתי תחושה מוזרה, בלתי מוצדקת, של הנאה כשהבנתי שהיה לי אח ורע קדמון לסבל. האם לא היה אותו צייר עלום שם של ימים קדמוניים, שלפני מאות או אולי אלפי שנים צייר את התמונה הזאת על הצנצנת, אחי לדרך ייסוריי? האם לא עבר כמוני אותם שלבים שאני עובר היום? עד לרגע הזה חשבתי על עצמי כעלוב ונקלה מכל היצורים על פני האדמה, אולם עתה הבנתי שבזמן מן הזמנים על אותם הרים, באותם בתים חרבים ובקתות עשויות לבנים כבדות, בין אותם אנשים שעצמותיהם הרקיבו ואבריהם הפכו לחלקיקי חבצלות שחורות חיות — הבנתי שבין כל אותם בני אדם חי צייר ידוע תלאובות, ארור ומקולל. אולי חי ביניהם צייר ביש מזל של מכסים לקופסאות עטים — אחד כמוני בדיוק. עכשיו הבנתי, או יכולתי להבין, שגם הוא, בדיוק כמוני, בער והתאכל בין שתי עיניים שחורות גדולות. ההכרה הזאת ניחמה אותי.

הנחתי את הציור שלי לצד הציור שעל הצנצנת. יצאתי את החדר והכנתי את קדרת האש המיוחדת שלי. כשהאדימו הפחמים הבאתי את קדרת האש שלי פנימה והנחתי אותה לפני הציורים. בכוונה לאסוף את מחשבותיי שאפתי כמה שאיפות ממקטרת האופיום, ובעודי שרוי במצב של התעלות חושים הבטתי בשני הציורים. רק עשן האופיום המרומם את הרוח היה יכול לרכז את מחשבותיי ולשכך את חרדתי.

עישנתי את כל האופיום שנשאר לי בתקווה שהחומר הנרקוטי הזר יגרש את כל קשיי ויסיט לצדדים את הצעיפים שכיסו את ראייתי. אולם האם יש בכוחו להפיג את כל הזיכרונות הדחוסים, הרחוקים, האפורים?

ואז הופיע המצב שלו ייחלתי. זה היה מעבר לציפיותיי. בהדרגה נעשו מחשבותיי מדויקות, גדולות ומכושפות, ונכנסתי למצב של חצי שינה וחצי תרדמת.

הרגשתי שהוסר הלחץ וכובד המשקל על חזי. זה היה כאילו כוח הכבידה לא השפיע עליי עוד. עפתי חופשי במרדף אחר מחשבותיי שהיו עתה גדולות, מעודנות ומדויקות. הנאה עמוקה שלא אוכל לתאר במילים מילאה את הווייתי מכף רגל עד ראש. ברווחת ההקלה ממשא גופי שריתי בעולם שקט מלא צורות וצבעים קסומים ונלבבים. ואז נקטע רצף החשיבה, וכל היתר התמוסס באותם צורות וצבעים. טבעתי בגלים שהיו מלטפים ועדינים להפליא. יכולתי לשמוע את פעימת לבי, ולחוש את הדם הזורם בעורקיי ובוורידיי. היה זה רגע משמעותי להפליא ומשכר.

נכספתי מעומק לבי להתמכר לחוסר הפעילות של הנשייה. משאלותיי אף היו מתגשמות לו הייתה נשייה שכזאת בנמצא, ולו הייתה יכולה להאריך ימים. לו היו עיניי, בהיותן עצומות, מעבר לשינה, נכנסות ללא־כלומיות מוחלטת כך שאוכל לא להרגיש את קיומי. לו היה אפשר לקיומי להתמוסס בכתם שחור, בתו מוזיקלי, או בקרן אור צבעונית. לו היו הצבעים והצורות האלה נעשים גדולים יותר ומתפשטים עוד ועוד עד שהיו נעלמים. לו רק...

לאט לאט השתלט עליי מצב של כבדות קהת־חושים. זה היה כמו יגעות נעימה, או כמו גלים עדינים המשתפעים מגופי. הרגשתי שחיי עוברים במהופך. בהדרגה הופיעו לנגד עיניי השלבים והאירועים של עברי, זיכרונות מילדותי המחוקה, הנשכחת. מעבר לאבחנה, נטלתי חלק בזיכרונות. יכולתי להרגיש אותם. רגע אחר רגע נהייתי קטן וצעיר יותר. ואז נעשו פתאום מחשבותיי אפלות ומטושטשות. נדמה היה כאילו כל הקיומים שלי נתלו על קצה וו דק. הייתי מושעה בתחתית באר אפלה ועמוקה. ואז הוסרתי מעל הוו. החלקתי וגלשתי ונפלתי למטה בלי להיתקל במכשולים כלשהם. הייתה זו תהום חסרת תחתית בלילה נצחי. אחר כך קיבלו צעיפים מטושטשים ומחוקים צורה לנגד עיניי, וחוויתי רגע של ריקות מוחלטת. כשחזרתי לעצמי מצאתי את עצמי בחדר קטן, במצב מיוחד, תנוחה מיוחדת שנראתה מוזרה, ועם זאת, באותו זמן, טבעית.

התעוררתי בעולם חדש שהסביבות, אופני החיים והפעילות בו היו מוכרים לגמרי וקרובים אליי. היה זה עולם כה מוכר שיכולתי לומר שאני מרגיש בו יותר בבית מכפי שהרגשתי בחיי הקודמים. במובן מסוים היה זה הד, או השתקפות, של חיי הקודמים. למרות היותו עולם שונה, הוא היה כה קרוב ונוגע לי שחשבתי ששבתי לסביבתי הטבעית המקורית. נולדתי מחדש בעולם עתיק שהיה קרוב אליי יותר וטבעי יותר.

שחר הפציע. מבער החֶלֶב בער על אדן האח בחדרי, ושמיכה עבה הייתה פרושה בפינה. אולם אני לא הייתי ישן. גופי היה חם, וגלימתי וצעיפי מוכתמים בדם. גם ידיי היו מוכתמות בדם. אולם למרות המצב חסר השקט והמעורר שבו הייתי נתון נתפסתי להרגשה חזקה מן הרצון למחות את עקבות הדם, חזקה אף יותר מן המחשבה על ההכרח לתת את הדין בפני שופט שלום. בכל מקרה, החלטתי לגמוע עד תום בלגימה אחת את היין הרעיל בספל שבגומחה. הצורך שלי לכתוב הפך לדחף כפייתי. רציתי לגרור החוצה את השד שעינה את נשמתי. רציתי לתעד את כל מה שרציתי לומר אך נמנעתי מלומר. בסופו של דבר, אחרי רגע של היסוס, קירבתי אליי את מבער החלב והתחלתי לכתוב כלהלן:

תמיד חשבתי שהימנעות מדיבור היא הגישה הטובה ביותר. חשבתי שאדם צריך, כמו אנפית9, לפרוש את כנפיו על חוף הים ולשבת שם לבדו. אולם עכשיו אני לא בשליטה עוד, כי הדבר שלא היה צריך לקרות התרחש. מי יודע? אולי בעוד רגע, או בעוד שעה מעכשיו, תיכנס לכאן קבוצת שומרי לילה שיכורים לעצור אותי. אין לי כל רצון להציל את עורי. אפילו הייתי מוחה את כתמי הדם, אין מקום רב להכחשה. אולם לפני שיניחו עליי את ידיהם, אשתה את כוס היין מן הבקבוקון הזה; כוס מן היין שקיבלתי בירושה והנחתי בגומחה שבקיר.

אני רוצה לדחוס את כל חיי בין שתי ידיי כאילו היו אשכול ענבים. אני רוצה לצקת את תמציתם — לא, את יינם, טיפה אחר טיפה, כמו מים המכילים את עפרה הקדוש של מכה, אל גרונו הצחיח של צִלִּי.

9 אנפית היא ציפור ממשפחת האנפות — ציפור משכשכת ארוכת רגליים שנוטה להיות חשאית ונסתרת יותר מיתר חברי המשפחה הזאת.

כל מה שאני רוצה לעשות לפני שאני הולך זה להעלות על הנייר ולתעד את כל הייסורים שכמו שחפת, או צרעת, כרסמו ואיכלו אותי בפינת החדר הזה. בדרך זו, כך אני סבור, אוכל לשלוט במחשבותיי ולארגן אותן בצורה טובה יותר. האם אני מתכוון לכתוב צוואה? לעולם לא. אין לי כל רכוש בבעלותי שהממשלה יכולה להחרים, ואינני מחזיק באמונה שהשטן יכול לקחת ממני.

חוץ מזה, איזה דבר מן הדברים עלי אדמות היה יכול להיות בעל ערך — פחוּת ככל שיהיה — לגביי? את הדבר שנהוג בדרך כלל להתייחס אליו בתור "חיים" כבר איבדתי. הרשיתי לזה לקרות. רציתי שהם יאבדו. אחרי לכתי, מה זה משנה? אחרַיי המבול. אני זקוק עכשיו יותר מאי־פעם בעבר להעביר את מחשבותיי לאותו יציר דמיוני, הצל שלי: אותו צל מבשר רעות שגוהר על הקיר לפני מבער החלב, ונראה כאילו הוא קורא, או נכון יותר בולע בלי להותיר שיור, כל דבר שאני כותב. הצל הזה בהחלט ניחן בתפיסה חריפה יותר ממני. אני יכול לנהל שיחה משמעותית עם צלי בלבד. הוא האחד שמדובב אותי לדבר. רק הוא יכול לדעת אותי. אני בטוח שהוא מבין... אני רוצה להגיר, טיפה אחר טיפה, את התמצית, לא — את היין המר של חיי אל גרונו הצחיח של צלי ולומר לו, "אלה הם חיי!"

מי שהיה מביט בי אתמול היה רואה לפניו צעיר אכול מצוקה, חולי ודווי. אולם לו היה מביט בי היום, היה רואה ישיש כפוף גו עם שיער לבן, עיניים דלוקות ושפה מצורעת. אני פוחד להביט החוצה מחלון חדרי, או להביט בעצמי במראה, כי בכל מקום אני רואה ריבוי השתקפויות של עצמי. על מנת להיות מסוגל לתאר את חיי למען צלי השחוח, עליי לגולל סיפור. הו, כמה סיפורים יש לי לספר על ימי ילדותי, על אהבותיי, על מעשי הזדווגות, חתונות ומיתות, ואף לא שמץ של אמת בכל אחד מהם. יגעתי מלספר סיפורים עמוסי עלילות וביטויים בדויים מן הלב.

אנסה לסחוט את מקבץ החיים הזה, אבל אם יהיה בו שמץ של אמת, אני לא יודע. אני לא יודע איפה אני. אני לא יודע אם חלקת השמיים מעל ראשי, או טפח הקרקע תחת רגליי, שייכים לנישאפור10, לבאלח11 או לוורנאסי12. בכל מקרה, אני לא נותן אמון בשום דבר.

ראיתי בימי חלדי כל כך הרבה דברים סותרים, ושמעתי נאומים רבים כל כך שאין בהם כל עקיבות. עיניי — אותו מרקם דק ועם זאת קשה שהנשמה שוכנת מאחוריו — שזפו מראות כה רבים ושונים שכיום אני כבר לא מאמין בשום דבר. אני מטיל ספק במשקלם ובקביעותם של עצמים, אפילו בעובדות הנגלות והמוצקות ביותר השייכות לרגע הזה עצמו. למשל, אם אגע במדוכת האבן בפינת החצר שלנו ושואל אותה, "האם את נייחת ומוצקה?" לו הייתה משיבה בחיוב, אני לא בטוח אם עליי להאמין לכך.

האם אני ישות יחידנית ונבדלת העומדת בפני עצמה?

אינני יודע. אולם כשהבטתי כרגע במראה, לא זיהיתי את עצמי. בלא ספק, ה"אני" של פעמים קודמות איננו עוד, הוא מת. התפרק לגורמיו והתפורר. ועם זאת, אין כל חציצה פיזית בין שנינו. אני יודע שאני צריך לספר את סיפורי. מה שאני לא יודע זה היכן להתחיל.

10 עיר ראשית בח'ורסאן שנחרבה בידי המונגולים בשנת 1220. כיאם, שהמחבר התייחס אליו מוקדם יותר בעקיפין כצייר הצנצנת, בא מנישאפור.

11 מרכז גדול של הדת הזורואסטרית, הדת הפרסית הקדומה, ושל הבודהיזם בימי הביניים, שנחרב בידי המונגולים.

12 ורנאסי, עיר על גדת הנהר גנגס, היא אחת הערים הקדושות ביותר בין שבע הערים הקדושות להינדים.

כל חיי מורכבים מסיפורים ואגדות. עליי לסחוט את אשכול הענבים ולהגיר את תמציתו, כפית אחר כפית, במורד גרונו הצחיח של הצל הישיש הזה.

היות שברגע זה כל מחשבותיי חסרות המנוח שייכות לכאן ולעכשיו, קשה לדעת היכן להתחיל. מחשבותיי לא מזהות כל שעה, דקה או היסטוריה. לגבי דידי, דבר שקרה אתמול עשוי להיות עתיק יומין יותר, או פחות בר־תוקף, מאירוע שהתרחש לפי אלף שנים.

אולי הסיבה להופעת כל ההיזכרויות האלה היא העובדה שכל יחסיי עם עולם החיים נגדעו — עבר, עתיד, שעה, יום, חודש ושנה, כל אלה הפכו להיות אותו הדבר. לשלבים אלה יש מובן לגבי בני אדם רגילים, לאספסוף — כן, זאת המילה המדויקת שחיפשתי — אספסוף, עִם סף וסוף. השלבים האלה חלים על האספסוף, מפני שכמו עונות השנה, חייהם מתאפיינים בחלוקות מוכרות וגבולות מתוחמים, ומשום שהם חיים באזור הממוזג של החיים. החיים שלי, לעומת זאת, כל חיי, היו בעלי עונה אחת ומצב אחד. אף על פי ששלהבת תמידית בוערת במרכז גופי, וכמו נר, ממיסה ומאכלת אותי, חיי מתנהלים באזור הקר ככפור, באפלה נצחית.

חיי מתמוססים לאטם במרכז ארבעת הכתלים שתוחמים את חדרי ויוצרים אותו, בין הביצורים החזקים המקיפים את חיי ואת מחשבותיי. לא, טעות היא בידי. חיי הם כמו גדם עץ טרי המוטל לצדה של חצובה: חרוך ומפויח מאִשָׁם של גזרי עץ בוערים אחרים, אך אינו בוער עד כלות או נותר בטריותו הירוקה — העשן והלהבות חונקים אותו.

כמו כל החדרים האחרים, חדרי, העשוי מלבנים מיובשות בשמש ואפויות בכבשן, נבנה על חורבותיהם של אלפי בתים עתיקים. הוא מסויד מבפנים בלבן עם רצועת כתב. הוא נראה בדיוק כמו קבר. הפרטים הקטנים ביותר של חדרי, כמו העכביש בפינה, דיים כדי להעסיק את מחשבותיי שעות ארוכות.

מאז שנהייתי רתוק למיטה, איש אינו מקדיש לי תשומת לב כלשהי. מסמר הפרסה הנעוץ בקיר תמך את עריסתי, את עריסתה של אשתי, וייתכן שאף את עריסתם של ילדים רבים אחרים. מעט מתחת למסמר נעקרה פיסת גבס מן הקיר. מן הבקיע הצר בקיר עולה ריחם של עצמים ויצורים שאכלסו את החדר בימים עברו. הריח כה דחוס ששום משב רוח או זרימת אוויר אינו יכול להפיג את צחנתו העצלה, העומדת בחלל האוויר: ריח זיעת גוף, ריח מחלות שבאו ועברו, ריח נשימה מַבְאֶשֶת, מזרנים מרקיבים וחביתות חרוכות, בצל מטוגן, עשבי מרפא מבושלים, פרחי חלמית וצואתו הראשונה של תינוק בן יומו, ריח החדר של נער שהגיע לתחילת התבגרותו המינית, ריח אדים שנכנסו מבחוץ, יחד עם ריחם המת של ריחות מתים — כל אלה עדיין חיים כאן, ושימרו את איכויותיהם המובחנות. יש גם ריחות אחרים, שלמרות מקורם הלא נודע, הותירו את רישומם.

בחדרי יש חדרון שירות אפלולי ושני חלונות אל החוץ — לעולם האספסוף. אחד החלונות פתוח לחצר שלנו, השני אל הרחוב. מבעד לחלון הזה, ולרחוב ההוא, אני מחובר עם העיר ראי, המכונה "כלתו של העולם," על אלפי רחובותיה, סמטאותיה, בתיה נטולי היומרה, מַדְרָסוֹת13 וקָרָוָואנְסָארים14.

13 מַדְרָסָה (גם מַדְרֶסֶה) היא סמינר תיאולוגי שבו מלמדים את הקוראן והסונה ודנים בהם. כלפי חוץ מדרסה עשויה להיות דומה למסגד, אך היא נעדרת את מרבית התווים המיוחדים המציינים מסגד. יש בה שורות חדרים קטנים שבהם שוכנים תלמידי התיאולוגיה המוסלמית הלומדים שם.

14 קָרָוָואנְסָארי הוא נקודת חניה, מעין פונדק שבו היו שיירות עוצרות ללון למשך הלילה על מנת לנוח ולנפוש מן הדרך ולהיות מוגנות משודדי דרכים שנדדו במדבר.

העיר הזאת, הגדולה בעולם, חיה ונושמת מאחורי חדרי. כאן, כשאני עוצם את עיניי, מתגשמים בפינת החדר לנגד עיניי כל הצללים הטרופים והבלולים של העיר, אלה שמשפיעים עליי — אחוזות, מסגדים וגנים.

שני החלונות האלה מקשרים אותי עם העולם שבחוץ, עולם האספסוף, אולם בחדרי יש מראה על הקיר שבה אני מתבונן בפניי. בחיי המוגבלים, מראה היא דבר חשוב יותר מעולם האספסוף, שאין לו כל זיקה אליי.

מכל מראות העיר, רצה הגורל שמול חלוני התמקם אטליז של קצב שמשתמש בשתי כבשים ליום. כל פעם שאני מביט מן החלון אני רואה את הקצב. השכם כל בוקר מגיעים שני סוסי משא שחורים, כחושים ומגוידים — סוסים שחפניים שמשתעלים בכבדות, ורגליהם הקדמיות דמויות השלד מסתיימות בפרסות כאילו, על פי איזה סדר מחמיר של הטבע, נגדעו רגליהם הקדמיות בקצותיהם, והגדמים נטבלו בשמן רותח — סוסים אלה, עם גוויות תלויות להם מכל צד, מובלים אל חזית החנות. הקצב מלטף בידו השמנונית את זקנו הצבוע בחינה, ואז, בעין של קונה מומחה, מעריך את הגוויות, בוחר שתיים, שוקל את זנבותיהן השמנים בידו, ואז לוקח אותן פנימה ותולה אותן על שני ווים. מתנשפים בכבדות, סוסי המשא ממשיכים בדרכם. הקצב משפשף ומלטף את הגוויות המוכתמות בדם, משוספות הצוואר, שעיניהן מקובעות ושמורותיהן המדממות נדמות כאילו הגיחו ממרכז גולגולותיהן השחורות. הוא לוקח סכין עם קת עשויה עצם, חותך בזהירות את גופותיהן לנתחים, ובחיוך על פניו מוכר את הבשר הרזה ללקוחותיו. את כל המלאכות האלה הוא עושה מתוך מידה רבה של הנאה. אני בטוח שהוא שואב מכך עינוג מיוחד, סוג של שיכרון חושים. הכלב הצהוב החסון ששולט בשכונה שלנו, ומתחנן תדיר בפני הקצב בעיניים כנועות ותמות למראה, גם הוא יודע שהקצב נהנה ממשלח ידו.

במרחק מה משם, זקן מוזר יושב תחת מעבר מקומר. הוא פורש לפניו בד תצוגה עם הפריטים הבאים: מגל, שתי פרסות, חרוזים צבעוניים מכמה סוגים, סכין בעלת קת ארוכה, מלכודת עכברים, זוג מלקחיים חלודים, מנטף להוספת מים לקסתות דיו, מסרק מרווח־שיניים, מרית בנאים, וצנצנת מזוגגת מכוסה במטפחת מלוכלכת. אני צופה בזקן הזה במשך שעות, לפעמים ימים וחודשים. הוא חובש תמיד צעיף מלוכלך וגלימה שנתפרה בשׁוּשְׁטָאר15, צווארונו פתוח ושיער חזהו הלבן מבצבץ בעדו. עם קמע מחובר לזרועו, ושמורות עיניים דלוקות, נגועות במחלה עיקשת כלשהי, חסרת בושה, שמכרסמת בהן, הוא יושב באותה תנוחה, יום אחר יום. בימי חמישי, לעומת זאת, למרות שיניו הצהובות או החסרות, הוא מדקלם פסוקים מן הקוראן. דומה שמכך הוא מתקיים למחייתו, שכן מעולם לא ראיתי מישהו קונה ממנו משהו.

פניו של האיש הזה נראים כאילו נטלו חלק בכל סיוט שחוויתי מעודי. אילו מחשבות עקשניות, טיפשיות, כמו עשבים שוטים, נובעות מאחורי מצחו הצר, או מפדחת ראשו המקוצץ קצר, עליו יש תפיחה בולטת וסביבו הוא כורך את הטורבן הצהבהב שלו? דומה שמתקיים קשר מיוחד בין חייו של הזקן למגוון הסחורות המוצגות לפניו. כמה פעמים החלטתי לגשת ולדבר אתו, או לקנות ממנו דבר מה, אך כל פעם היססתי ונמנעתי לבסוף מללכת. לדברי סבתי היה האיש הזה קדר בנעוריו. כיום, כקמעונאי, הוא שומר לעצמו רק את הצנצנת האחת הזאת מאותם ימים רחוקים.

15 שושטאר היא עיר מצודה עתיקה במחוז ח'וזסטאן שבאיראן, ידועה באריגות היד שלה.

אלה היו הקשרים שלי עם העולם החיצון. עכשיו לעולם שבפנים: האנשים היחידים שנותרו לי היו סבתי וזונה בתור אישה. סבתא היא גם האחות המטפלת שלה. היא הסבתא של שנינו. נוסף על העובדה שאשתי ואני קרובי משפחה, סבתי היניקה את שנינו יחד. בעיקרון, אִמה הייתה גם אִמי, כי מעולם לא ראיתי את הוריי. אמה, אישה גבוהה אפורת שיער, גידלה אותי. אהבתי את אמה כאילו הייתה אמי. למעשה, היה זה בגלל אהבתי לאם שנשאתי לאישה את הבת.

שמעתי כמה סיפורים שונים על הוריי. אולם אני מדמיין לעצמי שרק אחד מהם, זה שסבתי ההיא סיפרה לי, הוא אמיתי. סבתא סיפרה לי שאבי ודודי היו תאומים. שניהם היו בעלי אותם פנים, אותו מבנה גוף ואותו אופי. אפילו איכות קולותיהם הייתה דומה, עד כדי כך שקשה היה להבדיל ביניהם.

יתרה מזאת, התקיימה ביניהם זיקה פנימית ואהדה הדדית כה רבה שאם אחד מהם נפל למשכב, השני חלה יחד אתו. הם היו, כמו שאומרים, כשתי טיפות מים — העתק מדויק איש של אחיו. בכל אופן, שניהם בחרו לעסוק במסחר, ובגיל עשרים עקרו יחד להודו. הם לקחו אתם סחורות שונות מרָאי, כגון סוגים שונים של אריגים, בדי משי, בדים מודפסים, בדי כותנה, ג'וֹבּוֹת16, רדידים, מחטים, קערות קראמיות, מנקי בדים, וקופסאות לעטים, ומכרו אותן שם. מתברר שאבי שהה בעיר ורנאסי, ושלח את דודי למיזמים מסחריים בערים האחרות בהודו.

כעבור זמן מה התאהב אבי בנערה בתולה, רקדנית בּוּגָאם דָאסִי17 במקדש הלִינְגָה. הנערה, כחלק מתפקידה, ביצע

16 ג'ובה היא גלימה ארוכה.

17 בּוּגָאם דָאסִי פירושו עבד להנאה, או שפחה להנאה.

ריקודים טקסיים דתיים לפני הלִינְגָה18 הגדול, וטיפלה בתחזוקת המקדש. היא הייתה נערה בעלת לב חם ועור בצבע זית, שדיים בצורת לימונים, עיניים גדולות מלוכסנות במקצת, וגבות צרות מחוברות שביניהן נהגה לסמן נקודת יופי אדומה.

עכשיו אני יכול לדמיין את הבוגאם דאסי, אמי, רוקדת בתנועות מדודות והרמוניות לצלילי סיטארים19, תופים, קתרוסים, מצלתיים וקרנות. היא לובשת סארי20 ממשי צבעוני, מרוקם בזהב. שמלתה פתוחה בצוואר. תלתליה הכבדים שחורים כלילה הנצחי, ועליהם היא חובשת סרט ראש רקום בחוטי זהב, כך ששיערה אסוף מאחור על עורפה. היא עונדת צמידים על פרקי ידיה וקרסוליה, וטבעת זהב על נחיר מנוקב. עיניה גדולות, שחורות, נרפות ומלוכסנות. שיניה בוהקות. היא רוקדת לצלילי נעימה רכה וחדגונית שמנגנים גברים עירומים הלבושים רק שלְמות לגופם. היא רוקדת לצלילי מלודיה רבת משמעות שבה כל המסתורין, הקסם, האמונות הטפלות, התאוות והייסורים של בני הודו מסוכמות ומובטחות. על פי תנועות מתאימות ומחוות רוויות תשוקה, תנועות קדושות, בוגאם דאסי נפתחת כעלי הכותרת של פרח, מרטיטה את כתפיה וזרועותיה, מתכופפת, ושוב חוזרת ליציבה נורמלית. איזו השפעה הייתה בוודאי לתנועות סמליות אלה, רהוטות באופן שמייתר כל צורך בשימוש במילים, על אבי?

18 לִינְגָה (גם לינגם) הוא פאלוס מעוצב בסגנון מיוחד שמופיע לעתים קרובות יחד עם ניגודו, היוֹנִי. הלינגה מציין גבריות, חיוניות וכוח יצירתי.

19 כלי נגינה דמוי קתרוס בעל צוואר ארוך מקושט מעשה תשבץ, תיבת תהודה מקליפת דלעת, ובדרך כלל שישה מיתרי פריטה וכמה מיתרים שמהדהדים במקביל כשפורטים עליהם.

20 סארי הוא רצועת בד בלי תפרים שמשמשת כלבוש הנשים בתת היבשת ההודית. אורכו של הסארי נע בין ארבעה לתשעה מטרים, והוא נכרך סביב הגוף בסגנונות שונים.

הריח המר והחריף של זיעתה, כריח הפלפל, מהול בניחוח הצַ'מְפָּאק21 ושמן האלגום, מעצים את ההתגברות הסוחפת אל השיא בסיום המחזה, במיוחד לניחוח לשד העצים מארצות רחוקות, המעוררים מחדש תחושות כבושות דחוקות ורחוקות: ריח מרקחת תרופות, סמים הודיים שמורים במשתלות, שמנים בלתי מזוהים מארץ מלאת משמעות, מסורת וטקסים עתיקים — אולי ריח דומה לריח המרקחות תוצרת בית שלי. כל אלה עוררו בוודאי לחיים את זיכרונותיו הכמוסים והמודחקים של אבי.

אבי הלך שבי אחר בוגאם דאסי, ונפשו נכרכה אחריה במידה כזאת שאימץ את דתה של הנערה הרוקדת והצטרף לכת הלינגה. אולם ברגע שהנערה נכנסה להריון גירשו אותה מן השירות במקדש.

מיד אחרי לידתי שב דודי ממסעו לוורנאסי. בהיותו בעל טעם וחוש אהבה זהים לשל אבי, נפל אף הוא שדוד מול קסמיה של אמי, ופיתה אותה — הדמיון החיצוני והפנימי שלו לאבי סייע בידו במשימה. כשנחשף כל העניין איימה אמי לנטוש את שניהם, אלא אם כן יעברו דודי ואבי את מבחן הנָאגָה22. היא תתמסר ותשתייך לאיש שישרוד את המבחן.

לפני שנכלא בצינוק ביקש אבי מבוגאם דאסי לבצע את הטקס המקודש של המקדש, ולרקוד שוב לפניו.

21 עץ ירוק־עד ממשפחת המגנוליה, יליד הודו, בעל פרחים ריחניים בצבע כתום־צהוב שמניבים שמן המשמש לייצור בשמים.

22 הנאגה (או נחש נאגה) הוא רוח־נחש בעל ניבים חדים וחתך באמצע השפה העליונה. בפולקלור הבודהיסטי זה כוח החיים שקובע לידה ולידה מחודשת, ומכאן הוא מקושר עם גלגל החיים. האגדה של הבודהא מספרת כיצד כרך עצמו הנאגה שבע פעמים סביב גופו, אך מאחר שלא היה בכוחו למחוץ אותו, הוא הפך לעלם המשתחווה בפני גאוטמה.

היא הסכימה לבקשתו, ולאור הלהבה רקדה לצלילי חלילו של מרקיד הנחשים. היא התפתלה והתנועעה בתנועות המשמעותיות, ההרמוניות ושלוחות הרסן של נחש הנאגה. ואז נכלאו אבי ודודי בחדר מיוחד עם הנאגה, אך במקום צווחת הכאב הצפויה נשמעה גניחה מלווה בפרצי צחוק מסמרי שיער, צחוקו של מטורף. כשפתחו את הדלת יצא דודי החוצה. לתדהמת כולם היו פניו זקנים ומיוסרים. הוא שמע את לחישת הנחש ואת קול חוליותיו המחליקות זו על גבי זו. הוא ראה את עיניו העגולות המזרות אימים של הנחש, את ניביו הארסיים, וראה את גופו: ראש קטן וצוואר ארוך, המסתיים בתפיחה דמוית כפית. זקן ומעורער מאימה וחרדה, יצא דודי את החדר בשיער שהפך לבן.

בהתאם לתנאי המוסכם ולהבטחה נמסרה בוגאם דאסי לדודי. אולם בעינה נותרה העובדה המזעזעת שהאיש הזה היה יכול להיות דודי או אבי. הניצול היה מעורער בנפשו. הוא איבד לגמרי את זיכרונו, ולא זיהה את הילד. אולם בהסתמך על הֵעדר ההכרות דימו כולם שהוא דודי. האם אין למכלול הסיפור הזה השלכה כלשהי על חיי? האם הדי אותו צחוק מזוויע, או אימת המבחן הנורא, לא השפיעו עליי? האם כל זה לא מוסיף להשפיע עליי?

מאז ואילך לא הייתי אלא גורם זר, פה נוסף להאכיל. בסופו של דבר שב דודי, או אבי, העסוק עדיין בענייני מסחר, מלווה בבוגאם דאסי, לעיר ראי. הוא הביא אותי אתו, והפקיד אותי בהשגחתה של דודתי.

סבתא טענה שאמי, כשנפרדה לשלום, הפקידה בידי דודתי בקבוקון יין סגול שנועד לי. ביין הזה, היא אמרה, הומס ארס מניבי הנאגה, הנחש ההודי. איזו תשורת־מזכרת טובה יותר מיין סגול, השיקוי המעניק שלוות עולמים, הייתה בוגאם דאסי יכולה להשאיר בשביל בנה? אולי גם היא סחטה את חייה כמו אשכול ענבים, והעניקה לי את יינם — מעט מאותו ארס שקטל את אבי. עכשיו אני יודע להעריך את ערכה של המתנה שהשאירה לי.

האם אמי בין החיים? אולי ברגעים אלה שאני כותב את הדברים היא רוקדת: מפתלת את גופה כמו נחש לאור לפיד במֶיידָאן23 של איזו עיירה הודית נידחת. היא מתפתלת כאילו נחש הנאגה הכיש אותה, מוקפת נשים, ילדים וגברים עירומים סקרנים, בעוד אבי או דודי, לבן שיער וכפוף גו, יושב בפינת המיידאן צופה בה.

בעודו מביט בה הוא נזכר בצינוק, בלחש הנחש וברחש גופו המחליק על הרצפה, מרים את ראשו גבוה, עיניו נוצצות, צווארו מקבל צורת חופה, או ברדס, עם קו אפור הדומה לזוג משקפיים באחורי צווארו.

בכל אופן, הייתי עולל יונק כשהופקדתי בזרועותיה של אותה סבתא שהיניקה את דודניתי, אותה זונה שהיא כיום אשתי. גדלתי תחת השגחתה של דודתי, האישה הגבוהה עם השיער האפור בצדעיה. בתה, הזונה, ואני גדלנו יחד בבית הזה.

מאז שאני זוכרת את עצמי התייחסתי לדודתי כאילו הייתה אמי, ואהבתי אותה. אהבתי אותה כל כך שלימים, על שום הדמיון ביניהן, נשאתי לאישה את בתה, דהיינו, אחותי המאמצת. אולי עליי לומר שהייתי חייב לשאת אותה לאישה. הנערה הזאת התמסרה לי פעם אחת בלבד. לעולם לא אשכח כיצד אירע הדבר: זה קרה לצד מיטת אמה המנוחה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת כשנכנסתי, לבוש פיג'מה, לחדרה של המנוחה לחלוק לה כבוד בפעם האחרונה. כל דרי הבית האחרים היו ישנים. בחדר ראיתי שני נרות קמפור דולקים ליד המיטה.

23 מֶיידָאן הוא רחבה ציבורית או שדה פתוח.

על מנת למנוע מהשטן לחדור לגופה הניחו עותק של הקוראן הקדוש על בטנה. כשהסטתי הצדה את הבד שכיסה את פניה ראיתי את דודתי עדיין עם אותה מכובדות וחן מצודד שאפיינו אותה כל שנות חייה. דומה שפניה זנחו כל עניין ארצי. הם קיבלו הבעה שעוררה בי יראת כבוד. זה שיווה למוות מראה נורמלי וטבעי. חיוך עוקצני יבש על שפתיה בשוליהן. נשקתי לידה והתחלתי לצאת את החדר כשהסבתי את ראשי, ולתדהמתי ראיתי אותה זונה, שהיא עתה אשתי, נכנסת לחדר. היא הצמידה את עצמה אליי בכל כוחה, משכה אותי אליה ונישקה אותי בלהט, לפני האם המתה, אמה המנוחה. כל כך בושתי במצב הזה שרציתי ליפול, לצנוח לרצפה. לא ידעתי מה לעשות. הגופה המתה עם שיניה הבולטות נדמתה כאילו היא לועגת לנו. דומה שחיוכה השקט השתנה. חיבקתי באופן בלתי רצוני את הזונה ונשקתי לה. באותו רגע הוסטו הווילונות לחדר הסמוך, ובעלה של דודתי, אביה של הזונה, נכנס לחדר. כתפיו היו כפופות, והוא חבש צעיף לצווארו.

הוא פרץ בצחוק מזוויע שגרם לשיערי לסמור. כתפיו רעדו בטלטלה עזה. הוא לא הביט בנו. ייחלתי שהאדמה תפער פיה ותבלע אותי. לו הייתי יכול, הייתי סוטר לגופה המתה שהיא מביטה בנו כך. איזו חרפה! יצאתי במרוצה מן החדר. רצתי החוצה למען אותה זונה. אולי היא יזמה את הסצנה הזאת כדי לכפות עליי נישואים אתה.

למרות היותנו אח מאומץ ואחות, ועל מנת לשמור על השם הטוב של משפחתם, היה עליי לשאתה לאישה. נפוצה שמועה שאיננה בתולה, עובדה שאחרים רמזו עליה, אך אני לא ידעתי, ולא יכולתי לדעת. בליל כלולותינו, כשנשארנו לבדנו, ככל שהפצרתי בה וחזרתי ושידלתי, התחננתי, היא לא התמסרה לי, אף לא פשטה את בגדיה. כל שהיא אמרה היה, "הזמן הלא נכון של החודש!" היא לא התירה לי בשום צורה לקרב אליה. במקום זאת כיבתה את האור, פרשה למיטה בקצה החדר, וישנה שם. היא רעדה כערבה ברוח, כאילו הושלכה למרתף חשוך עם דרקון. איש אינו מאמין לזה, זה באמת לא יאמן, אך זאת האמת לאמתה: היא לא הניחה לי אפילו לנשק לה על הלחי. גם בלילה הבא ובאלה שאחריו, כמו בלילה הראשון, ישנתי על הרצפה, באותה נקודה כמו בלילה הראשון. לא העזתי לנהוג אחרת. קיצורו של דבר, במשך לילות רבים ישנתי בקצהו השני של החדר ממנה. מי יאמין לזה? במשך חודשיים, לא, חודשיים וארבעה ימים, ישנתי הרחק ממנה, ולא העזתי להתקרב אליה.

היא כבר הכינה לעצמה את אות הבתולים. אני לא יודע אם זאת הייתה מטפחת ראש שעליה הזליפה דם של יונה, או שזאת הייתה המטפחת שהשתמשה בה במגע המיני הראשון שלה. אני לא יודע גם אם היא שמרה את זה כל הזמן והשתמשה בזה עכשיו כדי לשים אותי ללעג. דבר אחד אני יודע היטב, שאלה שבירכו אותי החליפו קריצות ביניהם. אני בטוח שבלבם הם אמרו, "הוא גילה בוודאי בליל אמש!" העמדתי פנים שלא שמעתי דבר מכל זה. הם צחקו עליי. הם צחקו על טיפשותי, ועשו אותי נחוש עוד יותר לשים לכל זה קץ ביום מן הימים.

אחרי שגיליתי שהיו לה כל מיני מאהבים, וחשבתי שהיא לא אוהבת אותי משום שמוּלָה24 שדקלם כמה פסוקים בערבית שלל את חירותה והפקיד אותה בחזקתי ותחת סמכותי, החלטתי לכבוש אותה בכוח. הוצאתי את החלטתי לפועל. אולם אחרי מאבק ממושך היא קמה ויצאה, ואני נאלצתי להסתפק בהתגוללות במיטתה כל אותו הלילה, נהנה משיירי חמימותה וריחה.

24 מורה מלומד או מומחה המבאר את ההלכה הדתית ודוקטרינות האיסלם.

היה זה הלילה היחיד אי־פעם שנהניתי משינה מספקת. אחרי אותו לילה היא עברה לישון בחדר אחר.

בערבים, כשבאתי הביתה, היא הייתה בדרך כלל בחוץ. מעולם לא ידעתי אם היא בבית או בחוץ. למעשה, לא רציתי לדעת, כי נידונתי לבדידות ולמוות. זה לא יאמן, אבל ניסיתי בכל מחיר לקיים מגעים עם מאהביה. איש לא יאמין לזה, אבל כשגיליתי שהיא נמשכת למישהו הייתי מתחיל, בשפלות רוח ועליבות מחפירה, לצפות בו, לעקוב אחריו, משדל אותו ומחמיא לו, עד שלבסוף הייתי מתוודע אליו מספיק כדי להביא אותו אליה. ואתם יודעים מי היו מאהביה? רוכל קרביים, משפטן, רוכל כבדים, שופט שלום ראשי, שופט מחוזי, סוחר ופילוסוף. למרות שמותיהם ותואריהם השונים, כולם למדו את מקצועם מן האיש שמוכר ראשי כבשים מבושלים. היא העדיפה את כל הגברים האלה על פניי.

מחשש שמא אאבד את אשתי מזערתי את עצמי לדרגה שלא תיאמן. הגעתי עד כדי לחקות את הליכותיהם, נוהגיהם והתנהגותם המצודדת של מאהביה, אך בכך הצלחתי רק להפוך את עצמי לסרסור עלוב נפש, מטרה ללעגם של שוטים. כיצד הייתי יכול ללמוד את דרכי האספסוף? עכשיו אני יודע: היא אהבה אותם דווקא משום שהיו שוטים חסרי בושה ומסריחים. אהבתה הייתה בלתי נפרדת מלכלוך וממוות. האם הייתי מוכן באמת לשכב אתה? האם היה זה יופייה החיצוני שמשך אותי? האם הייתה זו שנאתה כלפיי? מחוותיה הגנדרניות? האם הייתה זו אהבתי הנושנה לאמה, או שילוב של כל הדברים האלה יחד? לא, לא אדע. אבל דבר אחד אני יודע: האישה הזאת, הזונה הזאת, המכשפה הזאת יצקה רעל כלשהו אל נשמתי, אל תוך הווייתי, רעל שלא רק גרם לי לרצות אותה, אלא גרם לכל האטומים של גופי להזדקק לאטומים של גופה. הם שיוועו לאטומים שלה. חשתי רצון כביר להיות על אי בודד שבו אין בני אדם אחרים. רציתי שרעידת אדמה, סופה או טורנדו יכו בכל האספסוף הנושם מחוץ לדלתי, המתרוצץ סביב ועושה חיים, עד שימותו כולם וניוותר רק היא ואני.

ואפילו אז, האם לא הייתה מעדיפה על פניי בעל־חיים כלשהו, נחש הודי או אפילו דרקון? ייחלתי שנוכל לבלות לילה אחד ביחד, ולמות זה בזרועות זה. זה נראה כמו הסיום העילאי לחיי — לקיומי עלי אדמות.

ואם לא די היה בסבל שכיסה אותי ואת חיי, הפכתי להיות בעל מום. כמו גווייה מהלכת ויתרתי על כל פעילות, ונעשיתי רתוק לבית. איש לא היה שותף לסודנו המשותף. סבתי הישישה, בת הלוויה של מותי ההדרגתי, צידדה בזונה והוכיחה אותי. "איך האישה המסכנה הזאת מסכינה עם החיים במחיצתו של בעל מטורף?" דיבורים כאלה ודומים להם שמעתי סביבי ומאחורי גבי. והם צדקו. דרגת חוסר האונים שלי הייתה משוועת.

מיום ליום הלכתי ונמקתי. כשהבטתי בעצמי במראה היו לחיי אדומות כצבע הבשר בחנותו של הקצב. גופי היה קודח, ועיניי בעלות הבעה נרפית ואכולת דכדוך. המצב החדש שיכר אותי. יכולתי לראות את באי כוחו של המוות ניבטים בעיניי. ברור היה לי שאני בתהליך של גוויעה.

לבסוף שלחו אותי לרופא, מרפאו של האספסוף. הוא היה רופא המשפחה, שבמילים שלו, "עומדת ביסוד כל הדבר זה." הוא נכנס לבוש טורבן צהבהב וזקן ארוך. הוא התגאה בכך שסיפק מרפא לחיזוק אונותו של סבי, שיצק זרעוני רוקט לגרוני וגרם לדודתי ליטול תמציות קציעה. בכל אופן, הוא התיישב על דופן מיטתי, בדק את הדופק שלי, והביט בלשוני. אחר כך רשם שעליי ליטול בקביעות חלב אתון ומיץ שעורה, והמליץ שאעבור פעמיים ביום חיטוי עם אדי זרניך ושרף. הוא גם השאיר בידי סבתא כמה מרשמים ארכניים שמכילים כל מיני תמציות ושמנים מוזרים כמו אזוב רפואי, שמן דפנה, תמצית שוש, קמפור, שיער בתולה, שמן בבונג, שמן אווז, זרעי פשתן, זרעי אשוח ועוד כהנה וכהנה סוגי פסולת שונים ומשונים.

מצבי החמיר. רק סבתי, שהייתה גם סבתה, אפורת שיער וזקנה, ישבה בפינת החדר לצד מיטתי, הצמידה למצחי בדים קרים ולחים, הביאה את תמציות עשבי המרפא ודיברה אתי על העובדות והאירועים של ילדותי, וגם של הזונה. לדוגמה, היא סיפרה לי שמנהגה של אשתי לכסוס את ציפורני ידה השמאלית עד שהם אדומים ונפוחים החל עוד בעריסתה. לפעמים גם סיפרה לי סיפורים מן העבר. בהיותם קשורים לילדותי, אני זוכר שגרמו לי להרגיש שוב כמו ילד. היא דיברה על הימים שהייתי קטן מאוד, ואשתי ואני ישנו באותה עריסה, עריסה גדולה, כפולה. כיום כמה מן המאורעות המדהימים שבאותם סיפורים טבעיים לי יותר.

המחלה יצרה בשבילי עולם חדש: עולם מעורפל, לא מוכר, מלא תמונות, צבעים ומאוויים שאדם בריא אינו מעלה אותם על דעתו. משום כך השפיע עליי שינוי המאורעות בסיפורים האלה באופן שיצר אצלי מידה בל תשוער של חרדה ושיכרון. הרגשתי כאילו הפכתי לילד. אפילו ברגע הזה ממש שאני כותב את הדברים אני מרגיש שאני חווה אותם רגשות. הרגשות האלה שייכים תמיד להווה, לא לעבר.

אולי המעשים, המחשבות, המאוויים וההרגלים של הקדמונים שהונחלו לדורות הבאים דרך אותם סיפורים היו חלק מכורח החיים. במשך אלפי שנים אמרו בני אדם אותם דברים עצמם, ביצעו אותן פעולות מיניות, וניצבו בפני אותם מצבים ילדותיים קשים. האם אין החיים כולם מין סיפור קומי, עלילה אווילית שלא תיאמן? האם אינני כותב את התיעוד שלא ייאמן שלי עצמי — קורות עברי? סיפורים הם רק אמצעי אחד להימנע ממאוויים בלתי ממומשים ונבצרים מהשגה שעלו בדמיונם של מספרי סיפורים, כל אחד לפי מזגו ואופיו ותכונותיו המולדות.

הלוואי שהייתי יכול לישון כמו בימים שהייתי ילד תם ורך בשנים — שינה נוחה ושקטה — וכשהייתי מתעורר היו לחיי אדומות כצבע הבשר התלוי אצל הקצב, וגופי חם, והייתי משתעל — שיעולים עמוקים, מחרידים — שיעולים שאי אפשר היה לייחס אותם לשום משקעים בגופי, כמו שיעוליהם של סוסי המשא שהביאו הבוקר השכם את גוויות הכבשים לאטליז.

אני נזכר בבירור שהיה אז חשוך לגמרי. הייתי שרוי במשך כמה דקות בתרדמת, ולפני שהלכתי לישון, דיברתי אל עצמי. באותו רגע הרגשתי — הייתי בטוח בכך — שהפכתי לילד, ואני שוכב בעריסה. ואז, אף כי כל דרי הבית היו ישנים, הרגשתי שמישהו עומד לצדי. היה זה בסביבות עלות השחר, השעה שבה החולים יודעים שהחיים חורגים מעבר לגבולות העולם הזה. לבי פעם בחוזקה, אך לא פחדתי כלל. עיניי היו פקוחות, אך בשל החשכה לא יכולתי לראות איש. כמה דקות חלפו, ואז עלתה במוחי מחשבה לא נעימה. אמרתי לעצמי, "אולי זאת היא!" באותו רגע חשתי יד צוננת על מצחי הקודח.

נרעדתי. פעמיים או שלוש שאלתי את עצמי, "האם הייתה זו ידו של מלאך המוות?" ואז חזרתי לישון. כשהתעוררתי בבוקר אמרה סבתי שבִּתה (הכוונה היא לאשתי, הזונה) ניגשה אל מראשות מיטתי, הניחה את ראשי על ברכה ונדנדה אותי ברכות כמו שמנדנדים ילד רך. אולי נעורה בה תחושת האהבה האימהית. הלוואי שהייתי מת באותו רגע. אולי הילד שהיא נשאה ברחמה מת. האם כבר נולד הבן שלה באותו זמן? לא אדע.

בחדר הזה שהלך ונעשה צר ואפל יותר מרחם חיכיתי בהתמדה לאשתי, אך היא לא באה. האם מצבי הנוכחי הוא פרי מעלליה? זאת איננה בדיחה. במשך שלוש שנים, לא, שנתיים וארבעה חודשים — אך מהם ככלות הכול ימים וחודשים? הם איבדו את חשיבותם מבחינתי. בתור מי שחי בקבר, הזמן איבד כל משמעות. החדר הזה היה קבר חיי וחשיבתי. לגבי דידי היו כל הפעילויות, הקולות והיומרות של חיי האחרים, חיי האספסוף — שנוצקו גופנית ונפשית מאותה גלופה — זרים וחסרי משמעות כקליפת השום. מאז שרותקתי למיטה התעוררתי בעולם זר ומופלא שבו לא היה מקום לעולמו של האספסוף. הפכתי לעולם בפני עצמי, עולם לעצמי, מלא מסתורין. הרגשתי מחויב לחקור כל טפח, כל פינה בעולם הזה.

בשעות הלילה, כששריתי בקצותיהם של שני העולמות, רגעים לפני ששקעתי אל תוך שינה עמוקה וריקה, באו לי חלומות מיוחדים במינם. למשך הרף עין חייתי חיים שונים מאלה שלי. נשמתי אל קרבי אווירה שונה, מרוחקת מעצמי, כאילו התכוונתי לברוח מעצמי ולשנות את ייעודי. כשעצמתי את עיניי שב אליי עולמי הממשי, שלמראות הדמיון שלו היו חיים משלהם. מראות אלה הופיעו ונעלמו כבאקראי, כאילו לא הייתה לרצוני כל השפעה עליהם. אולם אינני יכול להיות בטוח מדי לגבי העולם האחר. המראות שהתגשמו לנגדי לא היו חלומות נורמליים, כי לא הייתי ישן עדיין. בשקט וביישוב הדעת יכולתי להפריד את התמונות זו מזו ולהשוות ביניהן. בעקבות זאת התחוור לי שעד אותו זמן לא ידעתי את עצמי, והעולם נעדר את הכוח והמשמעות שחשבתי שיש בו. כוח כזה התחלף עכשיו בחשכת הלילה. לו רק הייתי לומד להביט בלילה, ליהנות ממנו ולאהוב אותו!

אני לא בטוח אם בזמן הזה הייתה זרועי בשליטתי. חשבתי שלו הייתי משאיר את ידי לעצמה, היא הייתה מתחילה לנוע מאליה מכוח גירוי כלשהו, לא נודע ובלתי מזוהה, בלי כל השפעה מצדי. אלמלא הייתי שולט בו בהתמדה ובמודע היה גם גופי מסוגל לעשות דברים בלתי צפויים. זה זמן רב שמקננת בי ההרגשה שעברתי תהליך של ניוון בעודי בחיים. לא רק גופי, גם נשמתי סתרה את לבי. הם היו במחלוקת תמידית. עברתי כל הזמן מעין התפרקות והתפוררות. לפעמים חשבתי על דברים שאני בעצמי לא יכולתי להאמין. בזמנים אחרים חוויתי תחושת רחמים. בכל מקרה, החלק האינטלקטואלי שבי הוכיח אותי. לעתים קרובות, כשניהלתי שיחה, או עסקתי בעסק כלשהו, נכנסתי לדיון בנושאים שונים, בעוד תשומת לבי שורה במקום אחר לחלוטין. הייתי עסוק בחשיבה על עצמי, ובלבי, האשמתי את עצמי. מסתבר שהייתי ואוסיף להיות כזה: תערובת מוזרה, חסרת הלימה...

העובדה הבלתי נסבלת הייתה שחשתי את עצמי מנותק מן האנשים שראיתי וחייתי אתם. רק דמיון שטחי, דמיון עמום ומרוחק, ועם זאת קרוב, איחד בינינו. אכן, היו אלה צרכי החיים ההדדיים, כמו גם דמיון חיצוני, שעמעמו את תדהמתי. הדמיון שעינה אותי יותר מכול היה שגם האספסוף, כמוני, אהב את הזונה ההיא. הם אהבו את אשתי! והיא, גם היא הייתה לה נהייה רבה יותר כלפיהם. הייתי בטוח שיש פגם או דופי כלשהו באופיו של אחד מאתנו.

אני מתייחס אליה כאל זונה משום ששום כינוי אחר אינו הולם אותה במדויק כמו המילה הזאת. אני לא רוצה להשתמש בתואר "אשתי," כי הקשר אישה־בעל אינו קיים בינינו. משום כך, לו הייתי משתמש במונח כזה, הייתי מרמה את עצמי. מראשית הנצח התייחסתי אליה כאל "הזונה". חוץ מזה, משהו בשם הזה קסם לי באופן מיוחד. נשאתי אותה לאישה משום שהיא פנתה אליי ראשונה — לא משום שאהבה אותי באופן כלשהו, אלא משום שגם זה היה חלק מעורמתה וצביעותה. לא, היא לא רחשה לי אף לא קורטוב של אהבה. למעשה, איך הייתה אישה חושנית, שזקוקה לגבר אחד לשם התאווה, אחר לשם האהבה ועוד אחד אחר לעינוי, יכולה להתאהב בגבר אחד בלבד? אני לא בטוח אם כל הגברים שלה היו יכולים להיכלל תחת אחת מן הקטגוריות האלה. אני בטוח, לעומת זאת, שהיא בחרה בי למטרות עינוי. ואמנם, היא לא הייתה יכולה לבחור בחירה טובה יותר, שכן על אף כל הבעיות והפגמים, נשאתי אותה לאישה משום שדמתה לאמה, ומשום שהיה בה דמיון עמום ומרוחק לי עצמי. לא זו בלבד שאהבתי אותה, אלא שהאטומים בגופי ייחלו אליה, במיוחד אלה שבפלג גופי האמצעי. אני לא מבקש להסתיר את רגשותיי האמיתיים תחת מעטה מדומה של אהבה, חיבה או תיאוסופיה. אני לא אוהב לשון נקייה. הרגשתי שמין נביעה חושנית, או הילה, כמו אלה המצוירות סביב ראשיהם של קדושים, ממוקמת במרכז גופי, והילה דביקה ובלתי נעימה זאת מתאווה להילה במרכז גופה וחותרת בכל מאודה למשוך אותה אל עצמה.

כשהרגשתי טוב יותר החלטתי לעזוב. כמו כלב מצורע ארור שיודע שנגזר עליו למות, או ציפור שפורשת למסתור במקום נחבא ומרוחק מעין רואים כדי למות, החלטתי להיעלם ולאבד את עצמי. קמתי ממשכבי השכם בבוקר, לקחתי את שתי העוגיות שבגומחה, וידאתי שאיש אינו רואה אותי, וכך ברחתי מהבית. נמלטתי מן המכאוב שלכד אותי. עברתי דרך רחובות רבים בלי כל יעד מוגדר, ושוטטתי טרוף דעת בקרב האספסוף, העסוק בלהט חמדני שוקק ברדיפה אחר כסף ותשוקה. למעשה, לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת אותם. די באחד כדי לייצג את כל היתר. הם היו כולם כמו פה אחד גדול המוביל לסבך קרביים נפתלים המסתיימים באבר מין.

פתאום הרגשתי ערני יותר וקל רגליים. שרירי רגליי תפקדו בתנופה מפליאה ובזריזות שהייתה מעבר לדמיוני. הרגשתי שבותקתי מכבלי חיי. זקפתי את כתפיי, תנועה טבעית שמקורה בימי ילדותי כשעשיתי אותו דבר בעת ששוחררתי ממטלה או אחריות כלשהי.

השמש העולה יקדה בשמיים. הגעתי לרחובות שקטים וריקים. בדרכי ראיתי בתים אפורים מעוצבים בצורות גיאומטריות מוזרות, יחידניות: בתי קוביות, מנסרות וחרוטים עם חלונות נמוכים וכהים. על החלונות לא היו תריסים, והבתים נראו ארעיים ונטושים. דומה ששום נפש חיה לא חיה בבתים האלה.

כמו סכין זהובה פילחה השמש את קצוות הצל שעל הקיר ומוססה אותם. הרחובות, מתוחמים בין קירות ישנים צבועים בסיד לבן, הוסיפו לאורכם. הכול היה חסר תנועה ושקט, כאילו הטבע ציית לחוק המקודש של דממת האטמוספרה הבוערת, חוק השקט. כל מקום אצר בתוכו מסתורין כה רב שריאותיי לא העזו לנשום את האוויר.

פתאום קלטתי שהשארתי מאחור את שער העיר. באלף פיות לוהטים ינקה השמש והגירה זיעה מגופי. תחת להט השמש הקופחת קיבלו שיחי המדבר גוון כצבע הכורכום. מעמקי השמיים, כמו עין קודחת, השפיעה השמש את להטה הצורב על הנוף המדברי השקט נטול החיים. עם זאת הייתה לאדמה ולצמחים של האזור ארומה מיוחדת, ריח כה עז ששאיפתו אל קרבי הזכירה לי את ילדותי. נזכרתי בבירור בפעילויות ובמילים של אותה תקופה כאילו אירעו אך אתמול. כמו אדם שנולד מחדש בעולם אבוד הרגשתי סחרחר ומטושטש באופן הזייתי נעים. הרגשה זו, שהייתה לה האיכות המשכרת של יין ישן מתוק, חדרה לעורקיי ולגידיי, עד עצם יסוד קיומי הגיעה. יכולתי להזדהות עם כל הקוצים, הסלעים, גזעי העצים ושיחי קורנית הבר הזעירים. זיהיתי את הניחוח המוכר של הצמחייה. התחלתי לחשוב על עברי — על ימיי הרחוקים ההם — אולם כל אותם זיכרונות, כמו מכוח קסם כלשהו, ביקשו מרחק ממני. הם חיו ביחד באופן עצמאי, נבדל, חיים משלהם. לא הייתי אלא נווד מגורש, מנודה, עד חסר אונים למערבולת העמוקה שהפרידה אותי מאותם זיכרונות מתוקים. בהשוואה לאותם ימים היה לבי של היום ריק, השיחים איבדו את ניחוחם הקסום, המרחק בין עצי הברוש גדל וההרים נעשו יבשים יותר. לא הייתי עוד היצור שהייתי פעם, ולו הייתי יכול להנכיח את היצור ההוא ולדבר אליו, לא היה שומע אותי, אף לא מבין את מילותיי. הוא היה מופיע עם פנים של מכר, אך לא היה אני, אפילו לא חלק ממני.

העולם נראה כמו אחוזה גדולה ריקה ומדכאת. מין עצבנות משונה מילאה את חזי, כאילו אני מחויב לחקור את כל החדרים באחוזה הזאת ברגליים יחפות. עברתי דרך חדרים בלתי מקושרים, אך בסוף כל אחד ניצבה מולי אותה זונה. בזו אחר זו נסגרו הדלתות מאחוריי מאליהן. הצללים הרועדים של הקירות עם פינותיהם המחוקות, כמו עבד ושפחה שחורים, ניצבו על המשמר מעליי.

כשהגעתי לנהר סוּרֶן הופיע מולי הר יבש וצחיח. דמותו היבשה והקשה של ההר הזכירה לי את סבתי, אם כי לא יכולתי למקד ולאבחן את נקודת ההשוואה בין השניים. עברתי ליד צלע ההר והגעתי לנקודה קטנה ונעימה מוקפת הרים. הקרקע הייתה מכוסה צמחי חבצלות שחורות, ומעל ההר ניצבה מצודה גבוהה עשויה מלבני בוץ כבדות.

בהיותי עייף פרשתי אל גדת הנהר סורן והתיישבתי על החול תחת עץ ברוש עתיק. המתחם הזה היה נקודה שקטה ומבודדת, שאיש לא הילך בה קודם לכן. פתאום הבחנתי בילדה מגיחה מאחורי העצים והולכת לעבר המצודה. היא לבשה שמלה שחורה מאריג קל ודק מאוד, כפי הנראה משי. תוך שהיא כוססת את אצבע ידה השמאלית נעה במהירות, כאילו היא משוטטת להנאתה בהלך רוח נטול דאגה. נראה היה לי שראיתי אותה בעבר, ושאני מכיר אותה. אולם בשל המרחק בינינו, ובהיותה תחת אורה העז המסנוור של השמש, לא יכולתי לזהות כיצד הופיעה כך פתאום.

הייתי כמאובן, לא מסוגל להניד עפעף. אולם הפעם ראיתי אותה בעיניי הפיזיות כשעברה לפניי ונעלמה. לא משנה כמה התאמצתי, לא יכולתי לזכור אם הייתה ממשית או פרי דמיוני; אם ראיתי אותה בחלום או בערות. חשתי רעד מוזר בעמוד שדרתי, ונדמה היה לי כאילו כל הצללים במצודה על ההר נעורו לחיים, והילדה הזאת היא אחת מאזרחיה הקדמונים של העיר ראי.

פתאום קיבלה כל ההתרחשות הזאת מובן: נזכרתי שבתור ילד, ביום השלושה עשר לחודש פרברדין, באנו לכאן שלושתנו יחד — חמותי, הזונה ואנוכי. אני לא זוכר בדיוק כמה זמן רצנו הזונה ואני זה אחר זה באותו יום ושיחקנו מאחורי עצי הברוש האלה. אולם אני זוכר שמאוחר יותר הצטרפה אלינו חבורת ילדים אחרים, ושיחקנו במחבואים. בשלב מסוים, כשחיפשתי אחר אותה זונה עצמה, מצאתי אותה על גדת אותו נהר סורן. היא החליקה ונפלה למי הנהר. משו אותה ולקחו אותה אל מאחורי עץ הברוש להחליף את בגדיה. הלכתי אחריהם. החזיקו לפניה צעיף תפילה, שלא תיראה, אך אני ראיתי בגנבה את כל גופה מאחורי העץ. היא חייכה תוך שכססה את אצבע ידה השמאלית. אחר כך הלבישו אותה שכמייה לבנה ופרשו את שמלת המשי השחורה, העשויה אריג שתי וערב עדין מאוד, על הקרקע להתייבש בשמש.

נשכבתי על החול הדק והעדין למרגלות עץ הברוש. פכפוך המים, כמו דיבור בלתי רציף ובלתי נהיר המתמלמל בחלום, הגיע לאוזני. מבלי משים השקעתי את ידיי בחול החם והלח. הידקתי את החול הלח והחם באגרופי: הייתה לו תחושה כשל גופה המוצק של ילדה שנמשתה זה עתה מן המים ובגדיה הופשטו להחלפה.

אני לא ידוע כמה זמן עבר בינתיים, אולם כשעזבתי את המקום ההוא התחלתי ללכת לאן שהוליכו אותי רגליי. בכל מקום היה שקט ודומם. הלכתי בלי להביט סביב. כוח מעבר לשליטתי הניע אותי. למרות העובדה שכל תשומת לבי הייתה נתונה לרגליי, לא הלכתי. כמו הילדה בשחורים, החלקתי במין רחיפה על כפות רגליי. כשחזרתי לעצמי מצאתי את עצמי בעיר לפני ביתו של חותני.

אני לא יודע מדוע מצאתי את עצמי בבית חותני. בנו הקטן, גיסי, ישב על הרחבה. הוא היה העתק מדויק של אחותו! היו לו עיניים טורקמניות מלוכסנות במקצת, לחיים בולטות, עור בגוון החיטה, אף תאוותני ופנים כחושים וחזקים. בעודו יושב שם את אצבע ידו השמאלית בפיו. התקרבתי אליו מבלי לחשוב, הוצאתי את העוגיות מכיסי, נתתי לו אותן ואמרתי, "שָׁאג'וּן שלחה את אלה בשבילך" — הוא נהג לקרוא לאשתי שָׁאגָ'אן25 במקום לקרוא לאמו בשם הזה. הוא העיף בעיניו הטורקמניות המלוכסנות מבט סקרן בעוגיות שהחזיק בספקנות בידו. התיישבתי על הרחבה, הושבתי אותו בחיקי וחיבקתי אותו חיבוק אמיץ. גופו היה חם, שוקי רגליו כמו אלה של אשתי, עם אותו אופי נטול טקסיות. שפתיו דמו לשל אביו, אך אותו דבר אצל האב שעורר אצלי תחושת גועל וסלידה נראה לי מצודד ומושך אצל הבן. שפתיו הפשוקות למחצה נראו כאילו השלימו זה עתה נשיקה ארוכה וחמה. נשקתי לו על שפתיו הפתוחות, שדמו לאלה של אשתי. לשפתיו היה טעם דומה לקצה המר של מלפפון, מין חריפות מרירה. קרוב לוודאי היה טעם דומה גם לשפתיה של הזונה.

באותו רגע ראיתי את אביו, הזקן הכפוף עם צעיף לצווארו, יוצא את הבית. הוא הלך לדרכו בלי להביט לעברי. הוא צחק צחוק עוויתי נורא שגרם לכתפיו לרעוד ולשערותיי לסמור. הייתי מבויש כל כך שרציתי שהאדמה תפער את פיה לבלוע אותי. השעה הייתה קרובה לשקיעה. קמתי כאילו אני מנסה לברוח מעצמי, ורגליי הוליכוני לעבר ביתי. לא ראיתי שום דבר ואף אחד. זה היה כאילו נעתי בתוך עיר בלתי ידועה ובלתי מזוהה. בתים פזורים בעלי צורות גיאומטריות עם כמה חלונות מעטים שחורים ונטושים הקיפו אותי. דומה היה ששום נפש חיה לא יכולה לשכון בבתים האלה בעלי הקירות הלבנים שאור קלוש בקע מהם.

25 שאג'אן היא הצורה הספרותית של הצורה המדוברת שָׁאג'וּן. פירוש השם הוא מלך יקר או דמות נאצלת יקרה.

הדבר המדהים הוא שכל פעם שעמדתי בין הירח לאחד מאותם קירות הטלתי צל גדול מאוד ודחוס, אך הצל שלי היה חסר ראש. לצל שלי לא היה ראש. שמעתי שאלה שצלם נטול ראש מתים לפני תום השנה.

מפוחד, נכנסתי לביתי ומצאתי מפלט בחדרי. אפי דימם, ואחרי שאיבדתי דם רב נפלתי חסר הכרה על מיטתי. סבתי התחילה לטפל בי.

לפני שהלכתי למיטה הבטתי בעצמי במראה. פניי היו מדוכדכים, מעומעמים וחסרי חיים — כל כך מעומעמים שלא הכרתי את עצמי.

עליתי על המיטה, משכתי את השמיכה מעל ראשי, והסתובבתי בפניי אל הקיר. אחר כך התכרבלתי, עצמתי את עיניי והמשכתי בהרהוריי בהקיץ על אותם מראות עדינים המתארים את ייעודי האפל, המדכא, הנורא ועם זאת משכר. נכנסתי לממד שבו החיים הופכים למוות והמוות לחיים, היכן שמראות דמיון מעוותים מקבלים צורה, ומאוויי עבר קטולים, מחוקים ומדוכאים מצווחים לנקם, מתעוררים לחיים. ברגעים כאלה נסוגותי מעולם החומר, והתמסרתי להתאיינות בשטף של זרימה נצחית. כמה פעמים מלמלתי לעצמי, "מוות, מוות... אייך?"

זה הרגיע אותי, ועיניי נעצמו לאטן.

כשעצמתי את עיניי מצאתי את עצמי בכיכר מוחמדיה. גרדום גבוה הוקם שם, ורוכל החפצים הישנים שיושב מול חדרי נתלה עליו. למרגלות הגרדום ישבו כמה שומרי לילה שיכורים ושתו יין.

ראיתי את חמותי, פניה מלאים כעס — כמו פניה של אשתי כשהיא מתכעסת: שפתיה מחווירות ועיניה נעשות עגולות — בולשות סביב בקהל בניסיון להסב את תשומת לבו של התליין הלבוש באדום. היא צעקה, "תלה גם את זה!"

מבועת מן הסיוט התעוררתי בבהלה משנתי. מצאתי את עצמי קודח. גופי היה ספוג זיעה, וחום עז להט בלחיי. בניסיון להציל את עצמי ממלתעות חלום הבלהה הזה קמתי מן המיטה, שתיתי מים, הזלפתי עוד מים על פניי ועל ראשי, ושבתי למיטה. לא יכולתי להביא את עצמי לחזור לישון.

באור הצללים של החדר הבטתי בכד המים בגומחה. נדמה היה לי שכל עוד כד המים ניצב שם לא אוכל לישון. הוצפתי פחד חסר יסוד שהכד עומד ליפול. כדי למנוע את זה קמתי מהמיטה לייצב את הכד במקום בטוח, אך בתגובה לגירוי עלום כלשהו פגעה ידי בכד כבאקראי, והוא נפל ונשבר לרסיסים. בכל אופן, כשהצמדתי את שמורות עיניי יחד להביא את עצמי חזרה לשינה, עלה בדעתי שסבתי ערה וצופייה בי. קמצתי את אגרופיי תחת השמיכה, אך שום דבר חורג מן הרגיל לא קרה. במצב דמוי תרדמת שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, ואת רחש נעלי הבית של סבתא יוצאת להביא לחם וגבינה. עכשיו שמעתי ממרחק את קריאותיו של מוכר שצעק, "תותי עץ טובים למרה!" כן, חיים יגעים התחילו להתנהל שוב מחדש, עולם כמנהגו נוהג. כמות האור התגברה. כשפקחתי את עיניי ראיתי השתקפות רוטטת של אור שמש מוטלת אל תקרת חדרי מן המים בבריכה. היא חדרה לחדר מבעד לחור שבקיר.

עכשיו נראה חלומי מן הלילה שעבר רחוק ומעורפל, כאילו ראיתי אותו כילד לפני שנים רבות. כשסבתא הביאה את ארוחת הבוקר שלי קיבלו פניה צורה קומית מופלאה. הם היו כחושים ומאורכים כאילו הוטלו כבבואה על מראת קסמים ונמשכו למטה על ידי משקל כלשהו.

למרות העובדה שסבתא ידעה היטב שעשן ההוּקָה26 מזיק לבריאותי, היא נכנסה ועישנה בחדרי. היא הייתה מוכרחה לעשן, אחרת לא הייתה עצמה. סבתא דיברה כל כך הרבה על ביתה, על כלתה ועל בנה שהפכה אותי מבלי משים שותף בהנאותיה התאוותניות. כמה טיפשי! לפעמים, בלי שום סיבה, הייתי חושב על חיי האנשים אצל סבתי, אך מסיבה כלשהי, כל הקשור לאורח חייהם ושמחותיהם של אחרים עורר בי בחילה עזה.

איזה קשר היה יכול להתקיים בין חייהם של השוטים והאספסוף הבריא שחי בנחת, ישן היטב, מבצע כהלכה את האקט המיני, אינו חש בכל רגע את משק כנפי המוות על פניו — איזה קשר יכול להתקיים ביניהם לבין אחד כמוני שהגיע לקצה החבל ויודע שהוא עתיד לעבור מן העולם בצורה הדרגתית וטראגית?

סבתא התייחסה אליי כאל ילד. היא רצתה לראות כל כיח בכיור, סרקה את שיערי וזקני, ויישרה את מצנפת הלילה שלי כל פעם שנכנסתי לחדר. לא הרגשתי מול סבתי בושה מכל סוג שהוא. לשם מה היה על אישה זו, שלא היה לה כל קשר דם אתי, לערב את עצמה עמוק כל כך בחיי? אני נזכר באותם ימים שהזונה ואני נהגנו כילדים לישון תחת קוֹרְסִי27 שהוצב על בור המים.

26 הוּקָה (אותו דבר כמו נרגילה) היא כלי לעישון טבק. היא מורכבת מבסיס חלול מלא מים, וגוף מעץ שעליו מונח הטבק במכסה קראמי. האש על הטבק יוצרת עשן. העשן, לפני שהוא נשאף אל פיו של המעשן דרך קנה המחובר לגוף ההוקה, עובר דרך המים ומצטנן.

27 מתקן דמוי שולחן לחימום בתים בחורף. שמיכה כבדה מכסה את המתקן ומשתפלת אל הרצפה מן הצדדים. פחמים לוהטים נטולי עשן מכוסים אפר מונחים במחתת גחלים מתחת לשולחן. בני המשפחה יושבים סביב השולחן, מתחת לשמיכה, נמנעים מלגעת במחתה הלוהטת בכפות רגליהם.

סבתא נהג לעתים קרובות לישון יחד אתנו תחת הקורסי. עם אור ראשון, כשפקחתי את עיניי, התעורר לחיים הדגם על הווילון הרקום התלוי לפני פתח הדלת. איזה וילון מוזר ומעורר אימה זה היה! הוא הראה איש זקן עטוף בגלימה, כתפיו שמוטות, יושב בסגנון היוגים ההודים תחת עץ ברוש. בידו החזיק כלי נגינה שנראה כמו סיטאר. מולו ניצבה נערה צעירה יפה, כמו בוגאם דאסי או רקדנית במקדשים הודיים. ידיה היו כבולות בשלשלאות, והיא נראתה כאילו נכפה עליה לרקוד לפני הזקן. נהגתי לחשוב לעצמי שהופעתו החיצונית של הזקן, עם שיערו הלבן וזקנו הסב, הם בוודאי תוצאה של העובדה שהושלך לצינוק שבו שוחרר נחש הנאגה.

היה זה קרוב לוודאי אחד מאותם וילונות רקומים בחוט זהב שאבי או דודי שלחו אלינו מארצות רחוקות. כשהייתי מביט בתמונה זמן ממושך היא הייתה מתחילה להפחיד אותי. הייתי מעיר את סבתי, שעם באשת פיה ושיערה השחור הסתור המתחכך בפניי הייתה מאמצת אותי בחוזקה אל לבה. הבוקר כשפקחתי את עיניי היא נראתה בדיוק אותו דבר כמו אז, פרט לקמטים על פניה, שנראו עמוקים וקשים יותר.

פעמים רבות, על מנת לשכוח, לברוח מעצמי, הייתי נזכר בילדותי. זה נועד לעזור לי להרגיש כמו שהרגשתי לפני המחלה, לגרום לי להרגיש שאני בריא. עדיין הרגשתי שאני ילד, ויש ישות שנייה שמרחמת עליי, שרחמיה ייכמרו על הילד הזה הנוטה למות. ברגעי המצוקה והפחד שלי החיו בלבי פניה השקטים של סבתי — גוון עורה החיוור, עיניה השקועות, הדלוֹת, חסרות התנועה, נחיריה הדקים ומצחה הגרמי הרחב — את הזיכרונות האלה. אולי היו אלה מין קרניים מסתוריות שקרנו ממנה והביאו לי נחמה. לסבתא הייתה שומה בשרנית מכוסה שיער על רקתה. אני סבור שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. בדרך כלל לא הבטתי בפניה כל כך מקרוב.

למרות הופעתה החיצונית של סבתא שהשתנתה, נותרו מחשבותיה כשהיו. זיקתה לחיים התגברה אפילו, ועמה חרדתה מן המוות. היא הזכירה לי זבובים שמוצאים מקלט בחדר בתחילת עונת הסתיו. אולם חיי השתנו מיום ליום, אפילו מדקה לדקה. דומה היה שבכל הנוגע אליי, השנים הרבות שלוקח לאדם לשנות חיים נורמליים האיצו את עצמן אלף מונים. אולם ההנאות שאותם שינויים הביאו לי, במקום להתרבות אף הן, היו כאפס אפסים, פחות מאפס. יש אנשים שמתחילים להיאבק עם המוות בעודם בני עשרים, בעוד אחרים מתים ברגע אחד, מוות שקט ושליו מאוד. הם מתים באותה דרך שמבער חלב שהחלב בתוכו אזל דועך וכבה על המקום.

בצהריים, כשסבתי הביאה לי את ארוחתי, הפכתי את קערת המרק וצווחתי בכל כוחי. כל דרי הבית נאספו לפני דלתי. גם הזונה באה, אך לא נשארה. הבטתי בבטנה. היא הייתה נפוחה, מגודלת. לא, היא עדיין נשאה את הילד ברחמה. שלחו לקרוא לרופא. בתוך תוכי נעמה לי העובדה שגרמתי צרות לחבורה המטופשת הזאת.

הרופא, בעל זקן ארוך, הגיע ונתן לי לעשן אופיום. אופיום, איזה סם יקר־ערך לחיי ידועי הסבל! בעת שעישנתי הפכו מחשבותיי גדולות, סמויות וקסומות. הן נישאו אל־על. בזמנים כאלה שייטתי בעולם שמעבר לעולמנו הרגיל. מחשבותיי ודמיוני, חופשיים ממשיכתם וממשקלם של דברים ארציים, נישאו לעבר שקט ושלווה שמימיים. זה היה כאילו ישבתי על כנפי עטלף זהוב ונדדתי בעולם ריק וקורן בלי מעצורים או עכבות. חוויה זו הייתה עמוקה ומרנינה כל כך שהיא עלתה אפילו על שיכרון המוות.

עזבתי את קדרת האש לעישון האופיום וניגשתי אל החלון שנפתח אל החצר שלנו. סבתא ישבה באור השמש וניקתה ירקות. שמעתי אותה מדברת אל כלתה. היא אמרה, "כולנו איבדנו את לבותינו. הלוואי שאלוהים היה הורג אותו וגואל אותו מייסוריו!" הבנתי שהרופא אמר להם שמחלתי חשוכת מרפא.

באשר לי, לא הייתי מופתע כלל. כמה טיפשים הם בני האדם! היא אמרה את כל הדברים האלה, אבל שעה לאחר מכן, כשהביאה לי את תמציות העשבים שלי, היו עיניה נפוחות ואדומות בעקבות בכייה ממושכת. היא אילצה את עצמה לחייך לפניי. הם העמידו פנים, אך עשו את זה בגולמנות רבה. האם חשבו שאני לא יודע? בכל אופן, מדוע רחשה לי האישה הזאת חיבה יתרה שכזאת? מדוע ראתה את עצמה כבת לוויה לסבלותיי? כל שהיא עשתה היה לתחוב אל פי את פטמותיה השחורות, הקמוטות, דמויות הדליים, כמעין תשלום. פיללתי ששדיה היו נגועים בצרעת. עכשיו, כשאני מביט בשדיה, אני נתקף בחילה לחשוב אפילו על יניקת לשד חייה דרך אותם שדיים, כשטמפרטורות הגוף שלנו נפגשות והופכות לאחת. האם היא מתייחסת אליי בבוטות של אלמנה פשוט משום שבהיותי ילד היא נהגה לשפשף את כל גופי? היא סבורה מן הסתם שאם בזמן מסוים בעבר היא החזיקה אותי מעל בית השימוש, היא יכולה להמשיך להתייחס אליי כאל ילד. אולי אפילו השתמשה בי כבת זוגה הלסבית, או כאחותה המאומצת, שנשים מסוימות בוחרות לעצמן.

היא אכן "טיפלה בי והשגיחה עליי," כפי שהיא אמרה את זה, במידה רבה של סקרנות ותשומת לב. לו הייתה אשתי, הזונה ההיא, מטפלת בי, לא הייתי מתיר לסבתא לעולם לגעת בי. להערכתי, השליטה המחשבתית וחוש היופי של אשתי עלו על אלה של סבתא, או שהתאווה יצרה אצלי תחושת ביישנות והצטנעות.

בשל הסיבות האלה הרגשתי פחות ביישן עם סבתי, וזאת הסיבה שרק היא טיפלה בי. אולי סבתי האמינה שהגורל, או הכוכב שלה, ארגן את הדברים באופן הזה. תוך שימוש במחלתי כתירוץ, סיפרה לי את כל הפרטים האינטימיים של חיי משפחתה: שמחותיהם, מריבותיהם, אהבותיהם, שנאותיהם. היא גילתה כל פינה נידחת בנשמתה הפשוטה, הערמומית, הקבצנית. היא סיפרה לי שהיא לא מאושרת עם כלתה, כאילו האישה הזאת הייתה רעיה שנייה החומסת ממנה את אהבתו ותשוקתו של בנה אליה. כל זאת אמרה בנימה רווית טינה שאין לתארה. כלתה היא בוודאי נערה יפה. ראיתי אותה מבעד לחלון שנפתח אל החצר. יש לה עיניים ערמוניות, שיער בלונדיני ואף קטן וישר.

לפעמים דיברה אתי סבתי על הנסים של הנביאים. היא חשבה שהדברים שיש לה לומר מנחמים אותי, אך בפועל רק קינאתי ברמת החשיבה הנמוכה שלה, ובטיפשותה. לפעמים באה אליי לרכל. למשל, לפני כמה ימים סיפרה לי שבתה (הזונה, זאת אומרת), תפרה בשעה של רצון טוב, שעה מבשרת טובות, בגד תחייה לילד, הילד שלה. ואז, כאילו ידעה היטב על מה היא מדברת, ניחמה אותי. לפעמים היא הולכת סביב השכונה ומביאה לי תרופה מאובות וידעונים למיניהם: הקוסם, מגיד העתידות, מקיז הדם, משביע הלחשים. היא באה אליהם ודנה עמם במצבי. ביום רביעי האחרון של השנה28 היא הלכה לצותת לדבריהם, לקבץ את בשורותיהם.

28 חגיגות ראש השנה נפתחות בערב יום רביעי האחרון של השנה. בשעת ערב מאוחרת מבעירים מדורה, וכולם מדלגים מעל האש כשהם מדקלמים: "הצבע הצהוב שלי בשבילך, הצבע האדום שלך בשבילי." המאורע הנדון מתרחש אחרי הדילוג מעל האש.

היא שבה עם קערה מלאה בצלים, אורז ושמן מעופש כלשהו. היא סיפרה לי כיצד התחננה לקבל את הפריטים האלה לצורך בריאותי. מאוחר יותר האכילה אותי בגנבה את כל הזבל הזה. בינתיים היה עליי ליטול את תמציות עשבי המרפא שהרופא רשם — אותן מרקחות ארורות מאזוב רפואי, שמן דפנה, תמצית שוש, קמפור, שיער בתולה, שמן בבונג, שמן אווז, זרעי פשתן, זרעי אשוח ועוד אלף ואחד סוגי פסולת שונים ומשונים...

לפני כמה ימים היא הביאה לי ספר תפילה ישן מכוסה שכבת אבק. אולם שום דבר מתפילות האספסוף או מספריהם, מכתביהם או ממחשבותיהם אינו מועיל בשבילי. איזו תועלת יכולה לצמוח לי מהבליהם הריקים ומחייהם הסתמיים? האם אינני בעצמי תולדת דורות עוקבים מרובים שסבלותיהם התורשתיים טבועים עמוק בתוכי? האם העבר אינו מגולם בי כעת חיה? מעולם לא הייתה לשום דבר מכל אלה — המסגד, הקריאה לתפילה, רחצות הטהרה, היריקות הקולניות, ההשתחוויות והקידות לפני האל העליון או הבורא המוחלט הכול יכול שעמו אתה יכול להידבר בערבית בלבד — מעולם לא הייתה לדברים כגון אלה השפעה כלשהי עליי.

אפילו כשהייתי בריא ופקדתי את המסגד אי־אלו פעמים עלו בתוהו כל מאמציי לתאם את מחשבותיי ורגשותיי באופן הרמוני עם מחשבותיהם ורגשותיהם של אחרים. עיניי סקרו את האריחים המזוגגים והדגמים המורכבים על הקירות. היו אלה אותם דגמים שחילצו אותי ממחויבויות המסגד והעבירו אותי לעולם החלומות המענגים.

בשעת התפילה עצמתי את עיניי והחבאתי את פניי בכפות ידיי. בתוך הלילה זה מעשה ידיי הגיתי את תפילותיי כאילו היו מילים חסרות אחריות הנאמרות בחלום. הגיית מילות התפילה בפי הייתה נטולת כל משמעות פנימית משום שהעדפתי לדבר אל ידיד או אל מכר מאשר לדבר אל אלוהים או אל ריבון כול־יכול — אלוהים היה יותר מדי בשבילי!

בהיותי שרוע על מיטתי החמימה והלחה, לא היה לי כל עניין אף לא באחת מן הבעיות האלה. לא היה לי כל רצון לדעת אם אלוהים קיים, או שנוצר כהתגלמות מאווייהם של שליטי הארץ במגמה לאושש את אלוהיותם ולסייע להם לגזול מנתיניהם. במילים אחרות, האם אלוהים הוא תמונה דמיונית של חולאי העולם הזה המוקרנת על השמיים? בשלב זה בחיי רציתי רק לדעת אם אוכל לעבור את הלילה. בהשוואה למוות נראו לי הדת, האמונה והפולחן חיוורים, חלשים וילדותיים, מעין בידור לבריאים ובני המזל. בהשוואה למציאות המפחידה של המוות ולמצבי המתנוון הסתכמה כל השכלתי בנושאים כמו שכר ועונש רוחניים ויום תחיית המתים במושג סר טעם ומלא רמייה. התפילות שלמדתי היו רופסות ועקרות בכל הקשור לגירוש הפחד מן המוות.

לא, פחד המוות שלט בי ולא הניח לי לנפשי. אלו שלא התנסו בסבל אינם מבינים את משמעות המילים האלה. הדחף לחיות התעצם בתוכי לדרגה שהרגע הקטן ביותר של הנאה פיצה על השעות הארוכות ביותר של הולם לב וייסורים. הכרתי בקיומו של סבל בתוכי, אך בהעדר ביטוי מוחשי לקיומו לא יכולתי לתאר אותו. הפכתי לגזע לא נודע ובלתי מוכר בקרב האספסוף, עד כדי כך ששכחתי שהתקיימתי אי־פעם בעולמם. הדבר הנורא הוא שלא הרגשתי חי לגמרי או מת לגמרי: הייתי גוף נע אשר בהיותו מושלך אל מחוץ לעולם החיים לא נותר לו מפלט מלבד השכחה ודממת המתים.

בשעת ערב מוקדמת קמתי מקערת האש שבה עישנתי אופיום והבטתי מן החלון החוצה. ראיתי עץ שחור ליד דלת הכניסה המוגפת לחנותו של הקצב. חלונות כהים רבים התמזגו אלה באלה, משווים לכול הילה של ריקנות וארעיות. אינספור כוכבים מאירים ניקבו את השמיים השחורים משחור שדמו לאוהל ישן וכהה. באותו רגע שמעתי קריאה לתפילה. היה זה זימון לתפילה שלא בעתו — אולי אישה כלשהי, אולי אפילו הזונה, כרעה ללדת, או הייתה על סף לידה. בין הקריאות לתפילה נשמעו נביחות כלב. חשבתי לעצמי, "אם יש אמת כלשהי באמרה שלכל אחד יש כוכב בשמיים, הכוכב שלי ודאי רחוק, עמום וחסר חשיבות. אולי אפילו מעולם לא היה לי כוכב!" ואז שמעתי את קולותיהם של חבורת שומרי לילה שיכורים שעברו ברחוב וביצעו מתיחות הלצה איש על רעהו. אחר כך שרו כולם במקהלה:

בואו נלך ונלגום מעט מֶיי29 —

יינה המובחר של ממלכת ראי

ואם לא היום, חברים, אימתי?

מפוחד, נסוגותי הצדה. שירתם הדהדה באורח משונה בחלל האוויר, ואחר כך הלכה והתרחקה עד שנעשתה עמומה וקלושה. לא. הם לא חיפשו אותי. הם לא ידעו... שוב חזרו החשכה והדממה, מכסות הכול. לא הבערתי את מבער החלב בחדרי, כי נמשכתי לשבת באותו נוזל סמיך שפשה בכול — בחשכה. הייתי מורגל לחשכה. בלב בחשכה נעורו לחיים מחשבותיי האבודות, פחדיי הנשכחים וזיכרונותיי המבעתים והמדהימים החבויים בנבכי מוחי, התהלכו בתוכי ולעגו לי. אותן דמויות מאיימות חסרות צורה, אותן מחשבות, ארבו בכל מקום: בפינת החדר, מאחורי הווילון ולצד הדלת.

29 מיי (גם שָׁארָאבּ) הוא המילה הספרותית ליין.

דמות מפחידה ניצבה שם, ליד הווילון. היא לא התנועעה. היא לא הייתה קודרת או עליזה. כל פעם שהפניתי את ראשי לכיוון ההוא היא הביטה ישר אליי. היו לה פנים מוכרים, כאילו ראיתי את הפנים האלה בילדותי. היה זה היום השלושה עשר בחודש פרברדין. שיחקתי מחבואים עם כמה ילדים על גדת הנהר סורן. שם הופיעו מולי הפנים האלה, יחד עם פנים רגילים אחרים. אותם פנים דמו גם לפניו של הקצב שמול חדרי. אין ספק שהאיש הזה היה מעורב בחיי. ראיתי אותו לעתים קרובות. קרוב לוודאי היה צל התאום שלי, אותו יצור התחום בגבולות חיי...

ברגע שקמתי להדליק את מבער החלב נעלמה הדמות ונגוזה. ניגשתי אל המראה והתמקדתי בפניי. הדמות במראה נראתה זרה לי. היא הייתה מוזרה ומפחידה. בבואתי הייתה חזקה ממני, ואני הפכתי להיות כמו הבבואה במראה. דומה היה שאינני יכול להישאר באותו חדר עם הבבואה הזאת. פחדתי שאם אברח תרדוף בבואתי אחריי, כמו שני חתולים הניצבים קפואים זה מול זה, דרוכים לקרב. במקום זה כיסיתי את עיניי בכף ידי, ליצור לעצמי לילה נצחי. לעתים קרובות היו רגעי פחד אלה מלווים בשיכרון מיוחד. חשתי סחרחר, ברכיי פקו וקבס עלה בקיבתי. ואז הבנתי פתאום שאני עומד על רגליי. עמידה שכזאת הייתה כמו פלא בשבילי. איך אני יכול לעמוד על רגליי? הרגשתי שאם אזיז אחת מרגליי אאבד את שיווי המשקל. חשתי סחרחר. האדמה ויצוריה היו רחוקים ממני. קיוויתי במעורפל לרעידת אדמה או לטורנדו, שאוכל להיוולד מחדש בעולם שקט ובהיר.

כשנכנסתי למיטה אמרתי לעצמי כמה פעמים, "מוות... מוות...". למרות שפתותיי הסגורות פחדתי משמע קולי. דומה שאיבד את האומץ שאפיין אותו פעם. הייתי כאותם זבובים הפולשים לבית בראשית הסתיו: זבובים כחושים ונטולי חיים הפוחדים מזמזום כנפיהם. הם נצמדים לקיר ונשארים שם בחוסר תנועה עד שהם מבינים שהם חיים. אז הם מתעופפים ומתנגשים בפראות בדלתות ובחלונות עד שהם צונחים מתים על הרצפה.

ברגע שעיניי נעצמו התגשם לנגדי עולם מעורפל שכולו פרי יצירתי, עולם תואם למחשבותיי ואבחנותיי. בכל אופן, היה זה עולם של ערות שלא היו בו מכשולים או עכבות לחסום בעד מחשבותיי ודמיוני. זמן ומרחב איבדו בו את השפעתם. הרגשה מטוהרת מתשוקה זו, שנולדה בעמקי הווייתי, תוצר צרכיי הסמויים, חוללה לנגדי צורות ומאורעות מדהימים, אך טבעיים. כשהתעוררתי הטלתי עדיין ספק בקיומי, חסר תחושת זמן ומרחב. נדמה היה שכל חלומותיי היו מעשה ידיי, ומשום כך ידעתי כבר את פירושיהם.

הייתה זו שעת לילה מאוחרת כשנרדמתי. מצאתי את עצמי מהלך ונושם בחופשיות ברחובותיה של עיר לא מוכרת. הבתים בעיר היו בנויים בצורות גיאומטריות משונות: מנסרות, חרוטים וקוביות. היו להם חלונות כהים ונמוכים עם צמחי חבצלות צמודים לדלתות ולחלונות. תושבי העיר מתו מוות מוזר: כולם התאבנו במקומם, ושתי טיפות דם נזלו מפיותיהם אל בגדיהם. כל פעם שנגעתי במישהו ניתק ראשו והתגלגל מעל גופו אל הקרקע.

הגעתי לאטליז של קצב. ראיתי שם אדם דומה לרוכל החפצים המשומשים שיושב מול ביתנו. הוא חבש צעיף לצווארו, ואחז בידו סכין בעלת קת ארוכה. הוא הביט בי בעיניים אדומות, ששמורותיהן נראו כאילו נחתכו. כשניסיתי ליטול מידו את הסכין נפל ראשו והתגלגל אל הקרקע. אחוז חרדה, נמלטתי מן המקום. רצתי ברחובות. כל מי שראיתי היה מאובן במקומו. פחדתי להביט לאחור. כשהגעתי לביתו של חותני ראיתי את גיסי, אחיה הקטן של אותה זונה. הוא ישב על הרחבה. הוצאתי מכיסי שתי עוגיות לתת לו, אך כשנגעתי בו התגלגל גם ראשו ונפל מעל גופו. צווחתי בחרדה והתעוררתי.

הייתה זו עדיין שעת בין הערביים. סבלתי מהולם לב. התקרה נדמתה כאילו היא לוחצת על ראשי. הקירות היו עבים להפליא, וחשתי כאילו חזי עומד להתפקע. ראייתי הייתה עמומה. זמן מה, אחוז בעתה, הבטתי בקורות הגג, סופר אותן שוב ושוב. כשעצמתי את עיניי שמעתי את הדלת נפתחת. הייתה זו סבתי. היא רצתה לטאטא את חדרי. היא לקחה את ארוחת הבוקר שלי למעלה, לחדר העליון. עליתי למעלה והתיישבתי במרפסת לפני החלון. משם יכולתי לראות את רוכל החפצים המשומשים שיושב לפני חדרי, אך יכולתי גם לראות את הקצב בצד שמאל. אולם פעילויותיו, שנראו קודם לכן מחלוני מפחידות, חמורות ומדודות, נראו מכאן למעלה קומיות ועלובות. מתברר שהוא לא היה קצב אמיתי, אלא רק מעמיד פנים, מתחזה. הביאו אליו את צמד סוסי המשא השחורים והרזים, שהשתעלו בכבדות שיעולים יבשים וחלולים, ועל צלעותיהם נתלו גוויות כבשים. הקצב ליטף את שפמו בידו השמנונית, אמד את הכבשים בעינו של בר־סמכא, קונה מומחה, ואז נשא בקושי מסוים שתיים מהן אל חנותו ותלה אותן על ווים. הוא העביר את ידו על רגלי הכבשים כאילו הוא מלטף אותן. מי יודע, אולי בליל אמש, כשהשתעשע בגופה של אשתו, זכר את הכבשים. אולי אפילו חשב על הרווח שהייתה עשויה להביא לו אשתו לו היה הורג אותה ומוכר את בשרה.

כשהסתיים הניקוי חזרתי לחדרי וקיבלתי החלטה, החלטה מפחידה. הוצאתי את הסכין ארוכת הקת מן הפחית בחדרון השירות של חדרי, ניקיתי את הלהב בכנף חולצתי, וטמנתי את הסכין תחת הכרית שלי. קיבלתי את ההחלטה הזאת לפני זמן רב, אך משהו בפעילויותיו של הקצב, באופן שחתך את הבשר, שקל ומדד את רגלי הכבשים, עורר בי את חוש החיקוי. היה זה חיוני בשבילי לחוות את ההנאה הזאת. הבטתי בשמיים מחלוני, ובין העננים ראיתי חלקת שמיים כחולים עמוקים. נדמה היה שעל מנת להגיע לשם עליי לטפס על סולם גבוה מאוד. האופק היה מכוסה בעננים סמיכים, צהובים וקטלניים שרבצו בכבדות מעל העיר.

מזג האוויר היה נורא, ועם זאת משכר. מסיבה כלשהי מצאתי את עצמי מתכופף לעבר הרצפה. במזג אוויר כזה חשבתי תמיד על מוות, אבל רק עכשיו, כשהמוות עם פניו המוכתמים בדם וידיו הגרמיות אחז בי בגרוני, רציתי להוציא לפועל את החלטתי. החלטתי מזמן לקחת את הזונה אתי, על מנת שמאוחר יותר, לאחר מותי, היא לא תגיד, "ירחם האלוהים על נשמתו, הוא סבל די והותר!"

באותו זמן נשאו ארון מתים מול חלוני. הארון היה מכוסה בדים שחורים, ושני נרות דולקים ניצבו עליו. קולות המזמור "אין אלוהים מלבד אללה" הסבו את תשומת לבי אל התהלוכה. אנשי המסחר ועוברי אורח עצרו מפעילותם והלכו שבעה צעדים אחרי הארון לפני שהמשיכו בענייניהם. אפילו הקצב, למען הברכה שבעשיית מעשה טקסי טוב, הלך אחר הארון שבעה צעדים לפני ששב לחנותו. רוכל החפצים המשומשים, לעומתם, לא מש ממקום מושבו מול התצוגה שלו. כולם לבשו פנים רציניים וחמורי סבר. אולי התהלוכה הזכירה להם את העולם האחר, ואת עובדת היותם בני תמותה. כשסבתי הביאה לי תמציות עשבי מרפא היו פניה קודרים. היא העבירה בין אצבעותיה את חרוזי המחרוזת הגדולה והתפללה לעצמה. מאוחר יותר אמרה את תפילותיה בקול בהלך רוח הגותי, חוזרת ואומרת, אללהוֹמָה30, סאללהומה...

היא התנהגה כאילו אני ממונה על מחילת חטאי האנשים החיים! אולם שום דבר מכל הליצנות הזאת לא השפיע עליי כהוא זה. להפך, הייתי מרוצה לראות שגם אם באופן זמני ושקרי, האספסוף חי למשך כמה שניות בעולם שלי.

30 מילות הפתיחה של "השבח למוחמד ולמשפחתו."

האם חדרי אינו ארון מתים? האם מיטתי אינה קרה וחשוכה מקבר? אותה מיטה מצפה מן המוכן המזמינה אותי תדיר לישון בתוכה. כמה וכמה פעמים נקרתה במוחי המחשבה שאני ישן בארון מתים. בלילות נדמה חדרי כאילו הוא מתכווץ ולוחץ עליי מכל הצדדים. האם זה לא זהה להרגשה שאדם חווה בתוך הקבר? האם מישהו יודע על מצב חושיהם של המתים?

אמנם עם המוות הדם חדל מלזרום במחזור הדם, ואחרי עשרים וארבע שעות חלקים מסוימים של הגוף מתחילים להרקיב ולהתפרק, אך במשך זמן לא קצר השיער והציפורניים מוסיפים לצמוח. האם החושים והמחשבות חדלים אף הם כשהלב פוסק מלפעום, או שהם ממשיכים סוג של חיים מעורפלים תוך שימוש בדם שעוד נותר בכלי הדם הקטנים יותר? ההרגשות הסובבות את מחשבת המוות מפחידות כשלעצמן. הדעת נותנת שההרגשה שאדם חווה כשהוא מת ממש היא בוודאי מחרידה ובלתי נסבלת. יש זקנים מסוימים שמתים עם חיוך על שפתיהם, כל כך בשקט שאפשר לומר שעברו משינה אחת לשינה אחרת. הם מתים כמו מבער חלב שבוער את עצמו בשקט עד גוויעה. אולם מה מרגיש צעיר חסון, בריא וחפץ חיים שמת באורח פתאומי — אחד כזה שכוחותיו הגופניים נאבקו מאבק מר עם המוות — מהם רגשותיו? לא פעם חשבתי על המוות ועל התפוררות הגוף שלי. הייתי מורגל למחשבות האלה, עד כדי כך שלא הפחידו אותי עוד. נהפוך הוא, השתוקקתי באמת ובתמים לחדול מלהתקיים. עם זאת, פחדתי שחלקיקי גופי עלולים להתמזג עם אלה של האספסוף, רעיון שלא יכולתי לשאת. לפעמים ייחלתי שהיו לי ידיים ארוכות ואצבעות ארוכות ורגישות שאוכל ללקט בזהירות את חלקיקי גופי ולמנוע אותם מלהתערבב עם אלה של האספסוף.

לפעמים חשבתי שאבחנותיי דומות מאוד לאלה של אנשים בפרפורי גסיסתם. להט החיים, חרדה, אימה ופחד, כל אלה נטשו אותי. דחיית כל התורות והאידיאולוגיות שנכפו עליי יצרה בתוכי תחושה מיוחדת של שלווה. התקווה לאי־קיום אחרי המוות הייתה הדבר היחיד שניחם אותי. המחשבה על חיים שניים הפחידה אותי וייגעה אותי. עדיין לא הייתי מורגל לעולם הזה שבו חייתי. איזו טובה תצמח לי מעולם אחר? הייתה לי הרגשה שהעולם הזה לא נוצר בשבילי, אלא לקבוצת פסבדו־אינטלקטואלים: קבוצה של נהגי פרדות חסרי בושה, שטניים, גסי רוח וקבצניים, נעדרי כל תובנה ותבונה. הוא נוצר לאלה שנולדו להתאים לו, כאותו כלב רעב לפני חנותו של הקצב המכשכש בזנבו לקבץ מעט מן השיירים, אלה המורגלים לחנופה בפני אדוני הארץ והשמיים. המחשבה על חיים שניים הפחידה אותי וייגעה אותי. לא היה לי צורך לראות את כל העולמות המחליאים האלה וכל אותן דמויות מעוררות סלידה. האם אלוהים רכש את עולמותיו אך זה עתה שהוא מבקש להפחיד אותי בהצגתם לפניי? אינני יכול לומר שקרים. לו היו לי חיים שניים, הייתי מבקש לעצמי מחשבות ורגשות דלים וקהים. הייתי רוצה לנשום בחופשיות ובלי יגיעה, ולנהל את חיי בצל העמודים של מקדש לינגה — עולם שבו אוכל להתרוצץ בחופשיות בלי שהשמש תצרוב את עיניי ובלי שהמולת החיים וקולות האנשים יכאיבו לאוזניי.

צמחתי בלא הפוגה פנימה. כמו חיה שנמה את שנת החורף שלה בחודשי החורף, יכולתי לשמוע באוזניי את קולותיהם של אנשים אחרים, אולם את קולי יכולתי לשמוע בגרוני בלבד. הבדידות והפרישות שארבו מאחוריי היו כמו לילה נצחי דחוס, כמו אחד מאותם לילות בעלי חושך סמיך, מתמיד ודביק שממתין לעוט על ערים בלתי מאוכלסות מלא בחלומות תאווה נקמניים. כל הווייתי הייתה יכולה להסתכם עתה בקולי — תיעוד בלתי שפוי ומוחלט. לכוח שמביא שני בני אדם יחד מכוח הבדידות להתרבות בצוותא יש שורשים באותה אי־שפיות. חוסר השפיות הזאת קיימת אצל כל אחד, מהולה בתחושת חרטה שנוטה בהדרגה לעבר המוות... רק המוות לבדו אינו בודה שקרים!

נוכחות המוות מאיינת כל מה שהוא פרי הדמיון. אנחנו צאצאי המוות, והמוות מחלץ אותנו ממקורות המשיכה המגרים והכוזבים של החיים. המוות הוא האלומה האפלה המאותתת לנו מעמקי החיים. בגילים שבהם איננו מבינים עדיין שפה, כשקורה לנו לפעמים באמצע משחק שאנחנו עוצרים פתאום, קשובים ודוממים, אנחנו עושים זאת כדי לשמוע את קריאת המוות... לכל אורך חיינו, אצבעו של המוות מכוונת אלינו. האם לא קרה למישהו שפתאום, בלי סיבה נראית לעין, הוא חווה רגע של מחשבה עמוקה, כה עמוקה שהוא מאבד את אחיזתו בזמן ובמרחב ואינו יודע על מה הוא חושב? אחרי שהוא מקיץ חזרה אל המציאות, האם אינו זקוק להיכרות מחודשת עם העולם הממשי? זוהי קריאת המוות.

במיטה לחה ומיוזעת זו, כששמורות עיניי כבדו ועמדתי להיכנע להעדר הקיום וללילה הנצחי, נעורו לחיים כל זיכרונותיי האבודים ופחדיי הנשכחים: פחד שמא הנוצות בכרית עלולות להפוך לפגיונות, שהכפתור על הפיג'מה שלי יגדל ויתעצם עד כדי גודלה וכובדה של אבן דרכים, שפיסת לחם שנופלת אל הרצפה עלולה להתנפץ כמו זכוכית. הייתי חרד שמא אירדם, והשמן במבער החלב יגלוש ויגרום לעיר כולה לעלות בלהבות. המחשבה הכפייתית שכפות הכלב לפני חנותו של הקצב עלולות להדהד כקול פרסותיו של סוס. פחד מציק שרוכל החפצים המשומשים היושב מול תצוגתו עלול פתאום לפרוץ בצחוק כזה שלא יוכל עוד לשלוט בו. פחדתי שהתולעת בשביל הבריכה שלנו עלולה להפוך לנחש, והשמיכה שלי תהפוך לאבן מצבה עם צירים שיחליקו וינעלו את שיני השיש שלהם לקבור אותי חיים. פחדתי שמא אאבד את קולי, וככל שאצרח, איש לא יבוא לעזרתי...

נכספתי להיזכר בילדותי. אולם כשמשאלתי התממשה והרגשתי כפי שהרגשתי באותם ימים זה היה קשה וכואב כשם שהיה אז, באותם ימי עוללות רחוקים: שיעולים שהדהדו כמו שיעוליהם של סוסי המשא הכחושים השחורים לפני חנותו של הקצב, ליחה שירקתי אחוז פחד שמא יהיו בה עקבות דם. דם, אותו נוזל פושר ומלוח, תמצית החיים המגיחה מעמקי הגוף ויש להקיאה, והאיום המתמיד של המוות שרומס באופן שאין ממנו חזרה כל מחשבה ומוחק כל פחד או חרדה.

החיים, בקור רוח נטול הזדהות, מגלים לכל אדם את בבואתו, כאילו כל אחד נושא בתוכו כמה מסכות. אחדים, החסכנים שבהם, משתמשים באותה מסכה דרך קבע. מדרך הטבע, מסכה זאת נעשית מלוכלכת ומקומטת עם השנים. אחרים שומרים את מסכותיהם לילדיהם, ועוד אחרים משנים את מסכותיהם בלא הרף.

רק כשהם מתחילים להתבגר הם מבינים שאזלו להם המסכות, ונותרה רק אחת בודדה. מאחורי אותה מסכה אחרונה מגיחים פניהם האמיתיים.

מין השפעה קטלנית פעפעה מתוך קירות חדרי והרעילה את מחשבותיי. הייתי בטוח שפושע מועד שנדון למיתה שכן בחדר הזה לפני שהוצא להורג, מטורף כבול בשלשלאות. לא רק קירות חדרי, גם הנוף בחוץ, הקצב, רוכל החפצים המשומשים, סבתי, הזונה וכל מה שראיתי — הקערה ממנה אכלתי את המרק שלי, והבגדים שלי — כל אלה קשרו יחד לחולל את המחשבות האלה במוחי.

לפני כמה ערבים, כשפשטתי את בגדיי במלתחת בית המרחץ, קיבלו מחשבותיי תפנית שונה. מאוחר יותר, כשהבלן בבית המרחץ יצק מים על ראשי, הרגשתי כאילו נשטפו מעליי מחשבותיי השחורות. בתא המרחץ הבטתי בצלי על הקיר המעלה אדים וראיתי שאני עדין ושברירי כפי שהייתי לפני עשר שנים, בהיותי ילד. נזכרתי גם שצלי היה נופל בדיוק כך על הקיר המעלה אדים. הבטתי בגופי מקרוב: בירכי, בשוקי ובפלג גופי התיכון. היה זה מראה מאכזב, שטוף זימה. גם הצללים של אותם אברים נראו עדיין כפי שהיו לפני עשר שנים, בהיותי ילד. הרגשתי שכל חיי עברו על פניי חסרי מטרה כמו אותם צללים מרצדים חסרי משמעות על הקיר בבית המרחץ. אולי הגברים החסונים, הכבדים והבריאים מטילים צל גדול ודחוס יותר על הקיר המעלה אדים של בית המרחץ, צל שמותיר עקבות מאריכי ימים לקיומו, בעוד הצל שלי נעלם מיד. במלתחה, כשהתלבשתי, השתנו שוב הופעתי ומחשבותיי. היה זה כאילו נכנסתי לעולם חדש, או כאילו נולדתי מחדש באותו עולם ששנאתי. בכל אופן, היות שבאורח פלא לא התמוססתי כמו גוש מלח באגן הרחצה, הייתי בטוח שזכיתי לחיים שניים.

חיי נראו לי בלתי טבעיים, בלתי בטוחים ומדהימים כמו הדגם על קופסת העטים שאני משתמש בה כרגע. דומה שצייר אחוז דיבוק, אולי רודף שלמות, צייר את הדגם על מכסה קופסת העטים הזאת. לעתים קרובות, כשאני מביט בדגם הזה, הוא נראה לי מוכר. אולי זה בגלל הדגם הזה שאני כותב, או אולי הדגם הזה גורם לי לכתוב. על מכסה קופסת העטים הזאת מצויר עץ ברוש שתחתיו יושב איש זקן שנראה כמו יוגי הודי, עוטה גלימה וחובש טורבן לראשו. הוא מצמיד לשפתיו את אצבע ידו השמאלית לאות השתאות. נערה לבושה שמלה שחורה ארוכה רוקדת לפניו בתנוחה בלתי טבעית — אולי בוגאם דאסי. היא מחזיקה בידה חבצלת. פלג מים חוצץ ביניהם.

פיזרתי את כל מחשבותיי האפלות בעשן העדין והשמימי לצד מחתת האופיום. עכשיו היה זה גופי שחשב, היה זה גופי שחלם, גופי שדאה כאילו השתחרר מכוח הכבידה ומן הזיהום שבאוויר. הוא ריחף בעולם לא נודע, מלא כולו צבעים וצורות לא ידועים. האופיום עורר מתוכי נשמה צמחית, נשמה כבדה ונרפית של ירק, וכך נדדתי בעולם הצמחים. האם הפכתי לצמח? אולם כשישבתי על מחצלת העור עטוף בגלימתי, מתנמנם מול קדרת האש, חשבתי מסיבה כלשהי על רוכל החפצים המשומשים. גם הוא ישב לפני התצוגה שלו בכתפיים שמוטות כמוני. המחשבה הזאת הפחידה אותי. קמתי, השלכתי את הגלימה לצד, וניגשתי אל המראה. לחיי הסמוקות היו בצבע הבשר בחנותו של הקצב. זקני, עם כל היותו סתור ופרוע, שיווה לי ארשת רוחנית מצודדת. המבט בעיניי החולניות היה פגוע, ילדותי ומיוגע, כאילו כל מה שארצי ואנושי זנח אותי. אהבתי את פניי. הייתה להם הבעה של שיכרון שטוף תאווה. בהביטי בהשתקפותי במראה אמרתי לעצמי, "הסבל שלך עמוק כל כך שהוא שקע והתקבע בתחתית עיניך... אפילו אם תבכה, לא בטוח שתוכל להזיל דמעות..."

אולם אז אמרתי, "אתה שוטה! מדוע אינך מחסל את עצמך? למה אתה מחכה? מה עוד אתה רוצה? הנה בקבוקון היין ניצב שם בגומחה שבחדרון הצמוד לחדרך. קח לגימה, ואזור עוז. שוטה! אתה טיפש..." ואז הבנתי שאני מדבר אל החלל הריק.

המחשבות השונות שהצטלבו במוחי לא היו קשורות אלה לאלה. יכולתי לשמוע את קולי בגרוני, אך לא יכולתי להבין את משמעות המילים. במוחי התמזגו הקולות האלה בקולות אחרים ואיבדו את זהותם. אצבעותיי נראו ארוכות יותר עכשיו, כמו באותה פעם שקדחתי מחום. שמורות עיניי היו כבדות, ושפתיי נעשו עבות. כשהסבתי את מבטי מן המראה ראיתי את סבתי עומדת בפתח החדר. פרצתי בצחוק, אך פניה של סבתי היו חסרי תנועה. עיניה חסרות החיים היו לטושות אליי, אך היא לא הראתה שמץ של הפתעה, כעס או צער. בדרך כלל אדם צוחק בתגובה למעשה אווילי, אך הצחוק שלי היה עמוק מזה: צחקתי על האיוולת הגדולה, על כל מה שהאדם נכשל מלפתור, וכל מה שמעבר לבינתו ולהשגתו. צחקתי על מה שאבד בחשכת הלילה, ועל המוות.

סבתי הרימה את קדרת האש, ויצאה בצעדים מדודים מן החדר. מחיתי את הזיעה מעל מצחי. כפות ידיי היו מכוסות כתמים לבנים קטנים. נשענתי על הקיר והצמדתי אליו את ראשי. דומה שהוטב לי קמעה. ואז התחלתי ללחוש את השיר הזה, שמקורו לא ידוע לי:

בואו נלך ונלגום מעט מֶיי –

יינה המובחר של ממלכת ראי

ואם לא היום, חברים, אימתי?

השיר הזה, שעלה בלבי בעתות שלפני משבר, עשה אותי תמיד עצבני וחסר מנוחה. כמו קשר מהודק סביב לבי, היה בו מין סימן מדכא, מעין רגיעה שבטרם סערה. בזמנים כאלה נטש אותי העולם הממשי, וחייתי בעולם מואר מרוחק שנות אור מן הארצי.

בזמנים שכאלה פחדתי מעצמי. פחדתי מכולם. אין ספק שהפחד הזה היה קשור למחלתי, שהחלישה את מחשבותיי ואת גופי. פחדתי אפילו כשהבטתי מחלון חדרי ברוכל החפצים המשומשים ובקצב. היה משהו מפחיד בפעולותיהם ובהופעתם, אך לא יכולתי לומר מה בדיוק. סבתא אמרה משהו שהפחיד אותי. היא נשבעה בשם הנביאים הקדושים שראתה את רוכל החפצים המשומשים מבקר בלילה בחדר השינה של אשתי. מבעד לדלת היא שמעה אפילו את הזונה עצמה אומרת, "הסר את צעיפך!" וזה היה מפליא עוד יותר: שלשום, או יום קודם לכן, כשצווחתי ואשתי הופיעה מאחורי הדלת הפתוחה למחצה של חדרי, ראיתי במו עיניי את עקבות שיניו המזוהמות, הצהובות והמרקיבות של הזקן, שיניים שמביניהן קלחו פסוקים בערבית מן הקוראן, על לחייה של אשתי. מלכתחילה, מה הניע את האיש הזה להופיע מאז נישואיי לפני ביתנו ולהישאר שם? האם עזב את העולם למען הזונה הזאת?

אני נזכר שבאותו יום עצמו ניגשתי אל התצוגה שלו ושאלתי אותו למחיר הצנצנת.

מבעד לצעיף, שתי שיניים רקובות ושפה מצורעת, תוך שהוא צוחק צחוק היסטרי, כזה שמסמר את שערותיך, הוא אמר לי, "אתה לא מסתכל על מה שאתה קונה? הצנצנת לא שווה הרבה, הא, איש צעיר. קח אותה! אני מקווה שהיא תביא לך מזל." לקולו היה צליל משונה כשהוא אמר, "הצנצנת לא שווה הרבה, אני מקווה שהיא תביא לך מזל." שמתי את ידי בכיסי, הוצאתי שני דִירְהָם31 וארבעה פֶּשִׁיז32 והנחתי אותם בפינת התצוגה שלו. הוא צחק שוב, צחוק זוועתי שסימר את שיערי. רציתי להיבלע באדמה מרוב בושה. כיסיתי את פניי בידיי ושבתי הביתה.

כל התצוגה הפרושה לפניו העלתה ריח חלוד של דברים מלוכלכים שהחיים דחו מקרבם, כאילו התכוון לנפנף לעין כול במה שהחיים דחו, או אולי התכוון רק להציג אותם לראווה. האם לא היה הוא בעצמו פריט עתיק ודחוי של החיים? הפריטים בתצוגה שלו היו כולם חסרי חיים, מזוהמים, בלויים ומרופטים. ובכל זאת, היו בתצוגה הזאת חיים עקשניים כלשהם יחד עם דגמים בעלי משמעות עמוקה פה ושם. פריטים מתים אלה השפיעו עליי יותר ממה שהשפיעו עליי בני אדם חיים.

סבתא דיווחה לי ולכל אחד אחר את החדשות בדבר ביקורו של הזקן בחדר השינה של אשתי. לשכב עם קבצן מזוהם!

31 דִירְהָם הוא מטבע עשוי כסף ששימש בארצות מוסלמיות מאז המאה השמינית לספה"נ. משקלו היה דירהם אחד.

32 פֶּשִׁיז הוא מטבע שהיה בשימוש בימי הביניים, בעל ערך נמוך יחסית.

סבתא סיפרה לי גם שאשתי נעשתה נגועה כולה בכינים, והלכה לבית הרחצה. איזה מין צל הטיל גופה על הקיר מעלה האדים של בית הרחצה? אולי צל שטוף זימה ובוטח בעצמו. אולם בסך הכול לא ראיתי הפעם בעין לא יפה את טעמה של אשתי, כי רוכל החפצים המשומשים לא היה גבר המוני, גס ונטול צבע כאותם בחורי הרבעה המעוררים בנשים טיפשות תשוקה שלוחת רסן למשגל. שכבות הדלות והמצוקה שהתגבשו כמשקעים ארוכי שנים על ראשו ופניו של הזקן, יחד עם האומללות שקרנה ממנו, הבדילו אותו מן הכלל כסוג של אל למחצה. וגם אם לא היה ער לכך, היה בו משום ביטוי מייצג של הבריאה עצמה.

בכל אופן, ראיתי עקבות של שתי שיניים מרקיבות שמהן בקעו פסוקים בערבית על לחיה של אשתי, על לחיה של האישה הזאת שלא נעתרה לי, שהשפילה אותי, ואשר למרות כל זאת אהבתי — אף על פי שלא התירה לי אפילו פעם אחת לנשק לה על לחיה!

אור השמש היה צהבהב וחיוור כששמעתי את צלילם הנוגה של תופי הדוד. היה זה צליל דומה לקול תחינה ובקשה המעורר את הפחד מחושך ואת כל האמונות הטפלות המולדות. רגע המשבר, אותו רגע חזוי מראש שחיכיתי לו כל הזמן, הגיע. גופי בער מכף רגל עד ראש, והרגשתי שאני נחנק. פרשתי למיטתי, נשכבתי ועצמתי את עיניי. עוצמת הקדחת עיוותה את ראייתי באופן כזה שהכול נראה גדול יותר, ובעל שוליים מטושטשים. במקום לשקוע נדמתה התקרה כאילו היא נישאה ומרוממת יותר. בגדיי לחצו על גופי. בלי כל סיבה התיישבתי במיטה ומלמלתי, "זה הגבול... זה בלתי נסבל..." והשתתקתי.

ואז אמרתי לעצמי בלעג, אך בקול רם וצלול, "זהו ה..." והוספתי, "אני שוטה!" לא הקדשתי כל תשומת לב למשמעות דבריי, רק שעשעתי את עצמי בתנודות קולי. אולי דיברתי אל הצל שלי להפיג את הבדידות. ואז ראיתי משהו שלא יאמן: הדלת נפתחה, והזונה נכנסה לחדרי. מובן מאליו שמפעם לפעם היא חשבה עליי. עליי להיות אסיר תודה על כך. זה הראה גם שהיא ערה להיותי חי, ולכך שאני סובל, ועובר תהליך של מיתה הדרגתית. זאת הייתה סיבה טובה להכיר תודה. אולם ביקשתי לדעת אם היא ערה לכך שאני גוסס בגללה. אם כן, הייתי מת שמח וטוב לב — הייתי האדם המאושר ביותר עלי אדמות.

עם כניסתה של הזונה נמוגו כל מחשבותיי הרעות. שפיעה כלשהי שקרנה מהווייתה, או ברכה כלשהי במחוותיה, ניחמה אותי. הפעם היא הייתה בריאה. היא נראתה עגלגלה ובוגרת. היא לבשה אדרת כבדה, אפורה, כפולה. גבותיה היו מרוטות ומושחרות בגוון האיסטיס, והיא ענדה שומה מלאכותית. היא מרחה על פניה אבקת פנים לבנה כלשהי עם סומק, וקִילוֹרִין33 לריסים. בקיצור, היא נכנסה לחדרי מאופרת ומטופחת למשעי. היא נראתה שבעת רצון מחייה. היא שמה בהיסח הדעת את אצבע ידה השמאלית בפיה. האם הייתה זו אותה עלמה מעודנת, אותה נערה עדינה שלבשה שמלה שחורה מקומטת ושיחקה אתה במחבואים על גדת הנהר סורן, אותה נערה ילדותית וחופשייה ששוקיה הסקסיים, המתגרים נראו לעין מבעד לשמלתה? עד לעת הזאת לא הייתי ער, כל אימת שהבטתי בה, להיותה אותה ילדה עדינה, אבל עכשיו, כאילו הוסר וילון מעל עיניי, נזכרתי משום מה בכבשה לפני חנותו של הקצב, והיא דמתה לגוש בשר כחוש. בן רגע נגוזו כל שרידי יופייה המושך שמקודם. היא שבה להיות אישה בוגרת, חמורת סבר, מאופרת, שעסוקה כל הזמן במחשבת החיים. אישה שלמה. אשתי. בפחד וחרדה הבנתי שאשתי גדלה והייתה למבוגרת, בעוד אני נותרתי ילד.

33 שם עתיק לתמיסה או נוזל ששימש לשטיפה וניקוי של העיניים, במיוחד במקרים של מחלות עיניים.

להודות על האמת, בושתי להביט בפניה. במיוחד התביישתי מעיניה. היא התמסרה לכולם פרט לי. נחמתי היחידה הייתה אותו זיכרון עמום מילדותה, כשהיו לה פנים ילדותיים פשוטים והוויה חולפת, עמומה, כשלא היו על פניה סימנים לשיני הרוכל בחפצים משומשים — לא, היא לא הייתה אותו אדם.

"איך אתה מרגיש?" היא שאלה בעוקצנות.

"את לא חופשייה? את לא עושה מה שאת רוצה? מה לך ולבריאותי?" התזתי כלפיה.

היא טרקה את הדלת ויצאה. היא לא פנתה אפילו להביט בי. שכחתי איך לתקשר עם אנשי העולם, עם החיים. אישה זו, שחשבתי שהיא נטולת כל רגש, נפגעה מתגובתי. כמה פעמים רציתי לקום וללכת אליה, להשליך את עצמי לרגליה ולבקש את סליחתה. רציתי לבכות, כי חשבתי שאם אוכל לבכות אפיג במקצת את עוצמת רגשי הנוחם שלי וארגיש טוב יותר. כמה דקות, שעות או מאות שנים חלפו, לא אדע. הייתי כמו משוגע שמשתכר מסבלו. מצב ההתעלות שחוויתי הוא מעבר להשגתו של אנוש. הייתי היחיד שיכול לחוות מצב כזה, מצב שמעבר להשגתם של אלים, אפילו, אם הם קיימים. באותו רגע גיליתי שאני אכן אדם עליון בקרב בני אדם, אנוש הנעלה על זולתו. הייתי בדרגה מעל לאספסוף, מעל לעולם התופעות, ואפילו הרגשתי שעליתי על אותם אלים שהם צאצאי התאווה האנושית. הייתי לאל, אפילו גדול מאל, כי הרגשתי בתוכי שטף נצחי אינסופי.

...אבל היא חזרה. היא לא הייתה אכזרית כמו שדימיתי. קמתי, נשקתי לחצאיתה, ותוך שאני משתעל ובוכה, השלכתי את עצמי לרגליה. חיככתי את פניי בשוק רגלה, וקראתי לה כמה פעמים בשמה האמיתי — דומה שהיה לשמה האמיתי צלצול מיוחד. אבל כשחיבקתי את רגליה, שהיו רכות, ובעלות מרירות חריפה, כמו קצהו המר של מלפפון, חזרתי ואמרתי בלבי, "זונה... זונה!" תוך שאני בוכה בלי סוף. איבדתי כל תחושת זמן, אבל כשחזרתי לעצמי, היא כבר לא הייתה שם.

כשהתיישבתי לפני מבער החלב לעישון באותה תנוחה שבה אני יושב לפני מחתת האופיום — כמו רוכל החפצים המשומשים שיושב מול תצוגתו — חוויתי לרגע קל שבקלים את מלוא עוצמת ההנאות המשכרות, הלטיפות והייסורים של המין האנושי. רכנתי מעל מבער החלב בלא תנועה, מביט כמכושף בפיח המתאבך לאטו ומכסה את ידיי ופניי כמו פתיתי שלג שחורים. כשסבתי, נושאת קערת נזיד שעורה ומעט פילאף34, נכנסה לחדרי וראתה אותי, היא צרחה באימה ונסוגה, מפילה את המגש עם ארוחתי.

קמתי ממושבי, קטפתי את הפתיל במטף נרות וניגשתי אל המראה. שפשפתי את הפיח אל תוך פניי — אילו פנים נוראים! התחלתי למרוט מתחת לעיני ובשולי פי, ניפחתי את לחיי, משכתי למעלה את קצה זקני ופיתלתי את הקצוות, עשיתי כל מיני העוויות. לפניי יש יכולת לשוות לעצמם כל מיני סוגים של הבעות מפחידות וקומיות. אף כי זיהיתי את ההבעות האלה ויכולתי להרגיש אותן, הן נראו לי משונות.

כל אלה היו הפנים שלי, ונבעו מתוכי: מסכות רצחניות, מזוויעות וקומיות שיכולתי לעבור מאחת לשנייה באמצעות קצה אצבעי. בתוך עצמי ראיתי בבואות של מדקלם הקוראן הזקן, הקצב, ואשתי. זה היה כאילו דמותו של כל אחד מהם התקיימה בתוכי, אך אף לא אחת מהן השתייכה אליי. האם התוכן וההבעות של פניי אינן תגובות לגירוי בלתי מוגדר שנוצר על ידי מצבור הספקות, ההזדווגויות והאכזבות הטבועים באבותיי?

34 מנת אורז מאודה, לעתים קרובות עם בשר, צדפות או ירקות בציר מתובל.

והאם לא אני בעצמי, המופקד על הירושה המכבידה הזאת, הנחתי למחשבותיי מבלי דעת, בשל נטייה בלתי שפויה והיתולית כלשהי, לסגל לעצמן את ההבעות הרשמיות והנוקשות האלה? רק בשעת מותי, אולי, תשתחרר דמותי מכבלי הכפייה הזאת ותיטול לעצמה את הבעתה הטבעית.

ועם כל זאת, אפילו בדקה האחרונה, האם לא עלול לקרות שההבעות שמאוויי המגוחכים חרטו על פניי יתגלו כטבועות עמוק מכדי להימחק? בכל מקרה, פיתחתי תובנה לגבי יכולותיי, והבנתי את הפוטנציאל שלי. פתאום פרצתי בצחוק רם. איזה צחוק מפחיד ומזוויע זה היה! הוא סימר את שיערי, כי לא זיהיתי את קולי. זה היה כמו קול שבא מבחוץ — צחוק שבדרך כלל שמעתי עמוק בתוך גרוני, שהדהד עתה באוזני. ואז התחלתי להשתעל, וגוש ליחה מדממת, פיסה מהכבד שלי, נפלטה על המראה. הזזתי באצבעי את הכיח על משטח המראה סביב, ואז פניתי להביט מאחוריי. ראיתי את סבתי מביטה בי מבועתת. פניה היו חיוורים, שיערה סתור ועיניה חסרות חיים. היא החזיקה בידיה קערת נזיד שעורה כמו זה שהביאה לי קודם. כיסיתי את פניי בידיי והתחבאתי מאחורי הווילון של חדרון השירות.

כשניסיתי ללכת לישון חשתי טבעת אש מתהדקת על ראשי ולוחצת עליו מסביב. הריח החריף רווי התאווה של אלגום ששמתי במבער החלב מילא את נחיריי. היה לו ריח דומה לשרירי רגלה של אשתי. טעמם המריר במקצת, כטעמו של קצה מלפפון, היה עדיין בפי. שפשפתי את ידי על גופי, ובדמיוני השוויתי את גופי (ירכי, שוקיי וזרועותיי) לגופה של אשתי. שוב התגשמו לנגד עיניי תווי גופה של אשתי — ירכיה וישבניה, חמימות גופה. יותר מאשר התגשמו, כי זה מילא צורך. התאוויתי לגופה לידי. על מנת לגרש את הפיתוי השוקק הזה היה עליי לעשות מהלך, לקבל החלטה, אך לפני שידעתי מה קורה הפכה טבעת האש סביב ראשי לוהטת וצורבת כל כך שהיא הטילה אותי באצבעות מפחידות לעמקי ים ערפילי.

היה עדיין חשוך כשקולותיהם של חבורת שומרי לילה שיכורים שעברו ברחוב העירו אותי. הם ביצעו מתיחות הלצה איש על רעהו, ושרו במקהלה:

בואו נלך ונלגום מעט מֶיי —

יינה המובחר של ממלכת ראי

ואם לא היום, חברים, אימתי?

בהבלח השראה פתאומי נזכרתי שיש לי בקבוקון יין בחדרון הצמוד לחדרי. כוס מהיין הזה שבתוכו הומס ארס מניבי נחש הנאגה יכול לפוגג את כל הסיוטים שהחיים יכולים ליצור... אבל הזונה...? המילה הזאת העצימה את קנאתי אליה וגרמה לה להיראות שופעת חיים ואנרגיה יותר משהייתה באמת.

האם אפשר לי לדמיין משהו טוב מזה: לתת לה את כוס היין, לגמוע אחת בעצמי ולמות יחד אתה בעוויתות גסיסה? מהי האהבה? לגבי דידו של האספסוף, אהבה היא סוג של חוסר מהוגנות, וולגריות חולפת. מושג האהבה של האספסוף מתגלה בצורה הברורה והטובה ביותר בשיריהם הנלוזים, במוסד היצאנות ובביטויים המאוסים שהם משתמשים בהם כשהם פיכחים למחצה, כמו "לדחוף את רגלו של החמור לתוך הבוץ," או "לזרות אפר על הראש." לעומת זאת, אהבתי אליה הייתה מסוג שונה לגמרי. הכרתי אותה מזמנים קדמוניים — עיניים מלוכסנות מוזרות, פה צר, פשוק למחצה, קול שקט, מהוסה. היא הייתה התגלמות כל זיכרונותיי הרחוקים, הכאובים, ביניהם ביקשתי את הדבר שנחסך ממני, מה שהיה שייך לי אך נשלל ממני באופן כלשהו. האם נגרעתי לעולמים? אפשרות זאת יצרה בי תחושה מפחידה ביותר — תחושה נעימה של פיתוי שפיצה על תחושת האהבה הנכזבת שלי.

מסיבה כלשהי המשכתי לחשוב על הקצב מול חלון חדרי מפשיל את שרווליו, אומר ביסמיללה35 וחותך את הבשר. הבעת פניו וכל גישתו היו כל הזמן לנגד עיניי, עד שלבסוף קיבלתי גם אני החלטה — החלטה מפחידה. קמתי ממיטתי, הפשלתי את שרווליי והוצאתי מתחת לכרית שלי את הסכין עם הקת מעצם שטמנתי שם קודם לכן. שמטתי את כתפיי ולבשתי גלימה צהובה. כרכתי צעיף סביב ראשי ופניי. הרגשתי שסיגלתי לעצמי גישה מורכבת, כזאת שממזגת את מאפייניו של הקצב עם אלה של רוכל החפצים המשומשים.

הלכתי על בהונותיי לעבר חדרה של אשתי. חדרה היה חשוך. פתחתי בשקט את הדלת. כאילו היא ממלמלת לעצמה מתוך חלום, שמעתי אותה אומרת בקול, "הסר את צעיפך!" ניגשתי אל מיטתה והצמדתי את פניי לנשימתה השקטה, המדודה. קרנה ממנה חמימות נעימה להפליא, משפיעת חיים. עלה בדעתי שאם אנשום אל קרבי את החמימות הזאת למשך זמן מה אשוב לחיים. זה זמן רב שהייתי תחת הרושם שכמו אצלי, נשימתו של כל אחד חמה וצורבת. ריכזתי את כל חושיי לראות אם יש גבר אחר בחדרה, דהיינו, אם אחד ממאהביה נוכח שם — אבל היא הייתה שם לבדה. הבנתי שכל אותם דברים שאנשים אמרו עליה היו שקרים גמורים, דברי דיבה ותו לא. איך הם יכולים לדעת בוודאות שאיננה עדיין בתולה? חשתי בושה על כך שייחסתי לה בדמיוני מעשים פסולים כה רבים. אולם מוסר כליות זה לא ארך יותר מרגע, כי מיד שמעתי מישהו מתעטש בחוץ. מיד אחרי העיטוש בא צחוק כבוש, לעגני, שסימר את שיערי, כאילו מישהו שלף את כל ורידיי מגופי. אלמלא שמעתי את העיטוש והצחוק, אלמלא רצתה ההשגחה העליונה שאחכה, הייתי פועל על פי החלטתי המוקדמת, מבתר את בשרה לנתחים ונותן אותו לקצב שמול ביתי למכור לציבור הרחב.

35 מילות הפתיחה של "בשם אללה הרחמן והרחום."

אישית, הייתי לוקח נתח מירכה אל מדקלם הקוראן הקשיש, כבשר קורבן. למחרת הייתי שב אליו ושואל, "הבשר שאכלת אתמול, אתה יודע בשרו של מי זה היה?"

אלמלא הצחוק שלו! הייתי עושה את זה בלילה, כשלא אצטרך להביט בעיניה של הזונה. התביישתי לפגוש אותה הבעה בעיניה כשניגשה אליי. בכל אופן, הרמתי פיסה מן החפץ הרך שעיכב אותי ונסתי מן החדר. השלכתי את הסכין אל הגג, שכן הייתה זו אותה סכין בעל קת ארוכה שחוללה בתוכי את כל המחשבות הרצחניות האלה. השלכתי את הסכין ארוכת הקת שדמתה לסכינו של הקצב, ונפטרתי ממנה.

בחדרי, לאור מבער החלב, ראיתי שהרמתי שם את שמלתה, שמלה מלוכלכת שהייתה במגע עם בשרה. שמלת משי רכה, תוצרת הודו, שהדיפה את ריח גופה יחד עם בושם צ'מפק. ריחות אלה נותרו בשמלה בגלל חמימותה — בגלל קיומה. הרחתי אותה, שמתי אותה בין רגליי והלכתי לישון. מעולם קודם לכן לא עברתי לילה בנוחות כזאת. למחרת השכם בבוקר התעוררתי לקול צעקותיה של אשתי. היא הקימה מהומה בשל השמלה שנעלמה, ואמרה שוב ושוב, "זאת הייתה שמלה חדשה!" אם כי ידעתי שהיה לה קרע בשרוול. אפילו אם פירוש הדבר היה שפיכות דמים, לא הייתה לי כל כוונה לוותר עליה. האם אין לי זכות בעלות על אחת משמלותיה הישנות של אשתי?

כשסבתא הביאה לי חלב אתון, דבש ולחם הבחנתי שהיא הניחה לצד מגש הארוחה שלי סכין בעלת קת מעצם. היא אמרה שהיא ראתה אותה בתצוגה של רוכל החפצים המשומשים, וקנתה אותה. ואז, תוך שהיא זוקפת את גבותיה ומחווה בסנטרה לעבר חדרה של אשתי, אמרה, "היא עשויה להביא תועלת." הרמתי את הסכין ובחנתי אותה. הייתה זו הסכין שלי. ואז, כמו אדם שנפגע ורוחש תלונה, היא אמרה, "ובכן, בתי (הזונה ההיא, זאת אומרת), בשעת בוקר מוקדמת זו, מאשימה אותי שגנבתי אמש את שמלתה."

"באמת?"

"כן. הייתי משקרת לך? אתמול אשתך הבחינה בזליגת דם... ידענו שהתינוק... ההסבר שלה הוא שהיא נכנסה להריון בבית המרחץ. לילה אחד עיסיתי את גבה. זרועה הייתה מלאה סימנים שחורים וכחולים. היא הראתה לי את זרועה ואמרה, 'ירדתי למרתף בזמן הלא נכון, והם, את־יודעת־מי, צבטו אותי!36'... ידעת שאשתך בהריון זה זמן רב?"

צחקתי ואמרתי, "הילד נראה בוודאי כמו מדקלם הקוראן הזקן. היא ודאי חושבת עליו כשהילד מתנועע ברחמה."

סבתא יצאה את החדר בסערה, כאילו לא ציפתה לתשובה כזאת. קמתי מיד והרמתי בידיים רועדות את הסכין עם קת העצם. לקחתי אותה לחדרון הקטן, שמתי אותה בתיבת המזכרות שלי וסגרתי את המכסה.

לא, אין כל אפשרות שהילד שלי. הוא בהחלט שייך לרוכל החפצים המשומשים.

אחר הצהריים נפתחה דלתי, ואחיה הקטן — האח הקטן של הזונה — נכנס כוסס את ציפורניו. אי אפשר שלא לזהות מיד שהם אח ואחות. הם כל כך דומים! היה לו פה קטן וצר, שפתיים בשרניות, לחות ותאוותניות, ריסים רפים, עיניים מלוכסנות, נדהמות, לחיים בולטות, שיער סתור בצבע התמר, ועור בגוון החיטה. העתק מדויק של הזונה. היה בו אפילו משהו ממזגה השטני. הוא היה בעל פנים טורקמניים עזים נטולי הבעה, פנים שנועדו לקרבות החיים, פנים שנותנים תוקף לכל מה שמבטיח הישרדות.

36 הביטוי את־יודעת־מי מתייחס לרוחות רפאים המאכלסות מקומות חשוכים ומתנפלות על בני אדם תמימים ובלתי חושדים.

דומה שהטבע נקט אמצעי זהירות מסוימים: אבות הצמד הזה חיו כשהם נתונים לחסדי השמש והגשם, ולחמו באיתני הטבע, באופן שהקנה להם לא רק את צורתם והבעתם (עם שינויים מסוימים) אלא גם כושר עמידה, תאווה, חמדנות ורעב. ידעתי מה יהיה טעם הפה שלו: כמו הקצה המר של מלפפון, ליד הגבעול.

בהיכנסו לחדר הביט בי בעיניו הטורקמניות הנדהמות ואמר, "שאג'ון אומרת שהרופא אמר שאתה עומד למות, ואנחנו ניפטר ממך. איך אנשים מתים?"

אמרתי, "תגיד לה שמתתי מזמן."

"שאג'ון אמרה, 'אלמלא איבדתי את הילד, כל הבית היה שלנו׳."

פרצתי בצחוק בעל כורחי. היה זה צחוק יבש ונורא, מסמר שיער, צחוק שלא יכולתי לזהות בו את קולי. הילד ברח מהחדר אחוז אימה. באותו רגע ידעתי מדוע ניגב הקצב בהנאה כה רבה את הסכין בעלת הקת מעצם על כרע הכבשה. זאת ההנאה שבחיתוך בשר רזה שדם קרוש הצטבר בו כמו טין, וזב החוצה בצורת מים אדומים נוטפים מקנה הנשימה של הכבשה. הכלב הצהוב לפני חנות הקצב ידע את זה, וכמוהו ידעו את זה עיניו המעוממות, הריקות, הבוהות של ראש הפרה הערוף שהושלך על רצפת האטליז, וכמותן ידעו את זה ראשי הכבשים עם העיניים שאבק המוות כיסה אותן — כולם ראו. גם הם ידעו.

לבסוף הבנתי שנהייתי אל למחצה, ואני מעל כל התשוקות והמאוויים השפלים והקטנוניים של יתר בני המין האנושי. הרגשתי את השטף הנצחי בתוכי. מהו הנצח? נצח בשבילי הוא משחק מחבואים עם הזונה על גדת הנהר סורן. נצח הוא אותה עצימה רגעית של עיניי כשטמנתי את ראשי בחיקה.

פתאום דומה שהתחלתי מדבר אל עצמי. דיברתי עם עצמי באופן מוזר. זאת אומרת, התכוונתי לדבר אל עצמי, אך שפתיי היו כבדות כל כך שהן לא נעו. דיברתי אל עצמי עם שפתיים חסרות תנועה וקול בלתי נשמע.

בחדר הזה, שכמו קבר הלך ונעשה צר וחשוך יותר עם כל רגע, אפף אותי מכל עבר הלילה עם צלליו הנוראים. לפני מבער החלב מעלה העשן הוטל חרש על הקיר הצל שלי — לבוש בעור הכבשה שלי, הגלימה שכרכתי סביבי, והצעיף.

צלי היה עמוק ומדויק יותר מישותי הממשית. דומה שרוכל החפצים המשומשים, הקצב, סבתי, הזונה שהיא אשתי, כולם היו צללים שלי, צללים שהחזיקו אותי שבוי.

ברגע זה דמיתי לינשוף. אולם זעקותיי נתקעו בגרוני, וירקתי אותן כמו קרישי דם. אולי גם הינשוף סבל מחולי שגרם לו לחשוב כמוני. הצל שלי על הקיר נראה בדיוק כמו ינשוף: כפוף לפנים, קורא בדקדקנות את כתביי. בלא ספק הבין אותם היטב. הוא היה היחיד שבכוחו להבינם. כשהבטתי בצל מזווית עיני נמלאתי אימה צרופה.

היה זה לילה שקט וחשוך, כאותו לילה האופף את חיי כולם, עם דמויות מפחידות לועגות לי מן הדלת, מן הקיר ומאחורי הווילון. לפעמים נעשה חדרי צר כל כך שהרגשתי כאילו אני נתון בתוך ארון מתים. רקותיי בערו, וגפיי סירבו למוש ממקומם. משקל ככובד גוויות הנישאות לאטליז על גבם של סוסי משא שחורים כחושים העיק על חזי.

המוות, כמו אילם שצריך לחזור על כל מילה וכשהוא מסיים לדקלם חצי חרוז נאלץ לחזור עליו, מלמל חרש את שירו. קולו חדר לבשר כהדהוד משור בעבודתו. הוא צווח ואחר כך התעמעם בבת אחת.

בקושי עצמתי את עיניי כשחבורת שומרי לילה שיכורים חצו את חדרי, מחליפים ביניהם קללות ונאצות ושאר ניבולי פה ושרים במקהלה:

בואו נלך ונלגום מעט מֶיי —

יינה המובחר של ממלכת ראי

ואם לא היום, חברים, אימתי?

אמרתי לעצמי, "עכשיו מעצרי הוא בלתי נמנע!" ברגע שאמרתי את זה הרגשתי כוח על־אנושי עולה וגואה בתוכי. מצחי הצטנן. קמתי, עטיתי על כתפיי את שכמיתי הצהובה, כרכתי את הצעיף כמה פעמים סביב ראשי, שמטתי את כתפיי, לקחתי את הסכין בעלת הקת מעצם מהחדרון שבו החבאתי אותה בתיבת המזכרות, והלכתי על בהונותיי אל חדרה של הזונה. כשהגעתי למפתן ראיתי שחדרה שרוי בעלטה גמורה. כריתי אוזני ושמעתי את קולה אומר, "אתה כאן? הסר את צעיפך!" לקולה היה צליל משפיע עונג. היא נשמעה כמו בימים שהייתה ילדה — כאילו היא ממלמלת שלא במודע בחלומה. שמעתי את הקול הזה פעם בעת שינה עמוקה. האם הייתה שרויה עתה בחלום? קולה היה מעומעם ועבה. הוא השתנה לקולה של אותה ילדה ששיחקה אתי במחבואים על גדת הסורן. עצרתי לרגע, ושמעתי אותה חוזרת ואומרת, "היכנס והסר את צעיפך!"

נכנסתי בשקט לחדר החשוך, הסרתי את גלימתי ואת הצעיף, ופשטתי את בגדיי. אולם מסיבה כלשהי נכנסתי למיטה כשעודנו אוחז בסכין בעלת קת העצם. חמימות גופה העניקה לי חיים חדשים. חיבקתי את גופה הנעים, הלח והחושני תוך שאני זוכר את הילדה הרזה עם הפנים החיוורים והעיניים הטורקמניות התמות, הגדולות, ששיחקה אתי במחבואים על גדת הנהר סורן. לא — תקפתי אותה כחיית פרא מורעבת, מתעב אותה מעומק לבי. רגשות אהבתי ושנאתי אליה היו מעורבבים אלה באלה. גופה הקר, הכסוף, גופה של אשתי, כמו נחש הנאגה המהדק את טבעותיו סביב קורבנו, נפתח ועטף אותי. ניחוח חזה היה משכר. בשר זרועה, מלופף סביב צווארי, היה חמים ונעים. ביקשתי את חיי להסתיים באותו רגע, כי ברגע ההוא נמוגו כל רגשות שנאתי ונקמנותי כלפיה. ניסיתי לעצור בעד עצמי מלבכות. בלי להרגיש בדבר, מאליהן, כמו דודא, ננעלו כפותיה מאחורי כפות רגליי, וידיה אחזו בעורפי. חשתי את החמימות המענגת של בשר חי וטרי. כל חלקיקי גופי הבוער גמעו את חומה. הרגשתי שכמו טרף הנבלע בהדרגה בטורפו היא מושכת אותי אל תוכה. חושי הפחד וההנאה שלי התמזגו אלה באלה. בפיה הייתה חריפות מרירה כלשהי, כמו הקצה המר של מלפפון. מזיע כולי בתוך העונג הנעים הזה, איבדתי את הכרתי. גופי, עם כל החלקיקים של הווייתי, שר את שיר הניצחון. נדון לאבדון וחסר אונים, נכנעתי לגליו הגחמניים של ים חסר גבולות זה. שיערה, שהדיף ניחוח צ'מפק, היה צמוד לפניי. קריאות הדדיות של כאב וחדווה בקעו מעמקי הוויותינו. פתאום היא נשכה את שפתי חזק כל כך שהיא נפתחה באמצעה. האם נשכה את אצבעה באותו אופן, או שגילתה שאינני הזקן בעל השפה המצורעת? ניסיתי לחלץ את עצמי, אך לא יכולתי לזוז כמלוא הנימה. מאבקיי לא הביאו אותי לשום מקום. בשרנו הותך יחד.

חשבתי שהיא יצאה מדעתה. בתוך כדי המאבק הזזתי שלא מרצוני את ידי, וחשתי את הסכין ארוכת הקת חודרת לחלק כלשהו של גופה. נוזל חמים קלח על פניי. היא צווחה והרפתה ממני. אחזתי בנוזל החמים שנקווה באגרופי והשלכתי ממני והלאה את הסכין ארוכת הקת. פעולה זו חילצה את ידי. שפשפתי את ידי על גופה. הוא היה קר לגמרי — היא הייתה מתה. באותו רגע התחלתי להשתעל, אבל זה לא היה שיעול ממש, רק הד של אותו צחוק יבש זוועתי מסמר שיער. נחפזתי להטיל על כתפיי את גלימתי ושבתי לחדרי. פתחתי את ידי לאור מבער החלב וראיתי שעיניה מונחות בכף ידי. כל גופי היה ספוג דם.

ניגשתי אל המראה, אך מתוך פחד הצבתי את ידיי לפני פניי. דמיתי, לא, הפכתי להיות רוכל החפצים המשומשים. שיער ראשי וזקני, כמו השיער על ראשו ופניו של אחד ששרד עימות עם נחש הנאגה, הפך לבן. שפתי, כמו זו של הזקן, הייתה חצויה, שמורות עיניי נטולות ריסים, ושיער לבן בצבץ מחזי — נשמה חדשה ירדה עליי. חשיבתי השתנתה, רגשותיי השתנו, ולא יכולתי לחלץ את עצמי מאחיזתו של השד שהתעורר בתוכי. כיסיתי את פניי בידיי ופרצתי בצחוק בלתי נשלט, פרוע מאי־פעם, כזה שטלטל את כל הווייתי, צחוק עמוק שאי אפשר היה להתחקות אחריו לשום חביון ידוע בגופי, צחוק חלול שהדהד בגרוני ובקע מעמקי הלא־כלום. הפכתי לרוכל החפצים המשומשים.

חשתי את כאבו של מי שמתעורר משינה ארוכה ועמוקה. שפשפתי את עיניי. הייתי בחדרי הישן. הייתה זו שעת שחר, וערפל לח כיסה את שמשת החלון. קריאת תרנגול נשמעה ממרחק. הפחם האדום במחתה לפניי הפכה לאפר קר, שלא יעמוד מול הבל נשימה אחת. גם מחשבותיי, כך הרגשתי, כמו פיסות הפחם האדומות, הפכו לאפר חלול שלא יעמוד בהבל נשימה אחת.

הדבר הראשון שחיפשתי הייתה הצנצנת שנתן לי רכב הכרכרה הזקן בבית הקברות, אך היא לא הייתה לפניי. ואז ראיתי מישהו בעל צל שחוח — לא, זקן כפוף גו שכיסה את ראשו ופניו בצעיף ונשא תחת בית שחיו משהו כמו צנצנת עטופה במטפחת מלוכלכת. הוא צחק צחוק חלול זוועתי מסמר שיער.

ברגע שזזתי הוא יצא את חדרי. קמתי מתוך כוונה לרדוף אחריו ולהחזיר את הצנצנת העטופה במטפחת מלוכלכת, אך הזקן נעלם מן המקום בזריזות מופלאה. הוא נשא את הצרור תחת בית שחיו. צחוקו השיגעוני טלטל את כתפיו בפראות. הוא פסע בכבדות עד שנעלם אל הערפל. שבתי מן החלון והבטתי בעצמי. בגדיי היו קרועים, והייתי מכוסה דם קרוש מכף רגל עד ראש. שני זבובים זהובים גדולים התעופפו סביבי, ותולעים קטנות לבנות התפתלו על גופי. כובד משקלה של גופה מתה לחץ והעיק על חזי...