היעלמותו של יוזף מנגלה

1.

הנורת' קינג מפלחת את מימיו העכורים של הנהר. נוסעיה עלו אל הגשר כבר עם עלות השחר ועתה הם סורקים את האופק. עכשיו, כשעגורני המספנות ושורת המחסנים האדומה של הנמל מבצבצים מתוך הערפל, פוצחים הגרמנים בשיר צבאי, האיטלקים מצטלבים והיהודים מתפללים. על אף רסיסי הגשם, זוגות מתנשקים. הספינה מגיעה לבואנוס איירס אחרי הפלגה של שלושה שבועות. שעוּן על המעקה, לבדו, עומד הֶלמוּט גרֶגוֹר ודש במחשבותיו.

הוא קיווה שסירת משטרה חשאית תגיע לאסוף אותו ותחסוך לו את טרדות המכס. בג'נובה, שם עלה גרגור על האנייה, הוא התחנן לפני קוּרט שיעשה לו את הטובה הזאת. הוא הציג את עצמו כמדען, גנטיקאי בכיר, והציע לו כסף (לגרגור יש הרבה כסף), אך המבריח התחמק בחיוך: זכות יתר כזאת שמורה לתותחים הכבדים, לנכבדי המשטר הישן, ורק לעתים רחוקות לסרן מן האֶס אֶס. בכל זאת הוא ישלח מברק לבואנוס איירס, גרגור יכול לסמוך עליו.

קורט אמנם שלשל לכיסו את המַרקים, אך הסירה לא הגיעה. גרגור ממתין אפוא יחד עם יתר המהגרים באולם המכס הארגנטיני הענק. הוא אוחז חזק בשתי מזוודות, אחת גדולה והאחרת קטנה; הוא סוקר בבוז את אירופה הגולה שסביבו, את השורות הארוכות של אותם אלמונים, אלגנטיים או מרושלים, שמהם שמר מרחק במשך כל המסע. גרגור העדיף להשקיף מתוך תאו על האוקיאנוס ועל הכוכבים, או לקרוא שירה גרמנית; בראשו עוברות ארבע שנות חייו האחרונות מאז נס בבהלה מפולין בינואר 1945, ונטמע בוורמאכט כדי להתחמק מציפורני הצבא האדום: מעצרו במשך שבועות אחדים במחנה שבויים אמריקני, שחרורו הודות למסמכים מזויפים תחת השם פריץ אוּלמן, שהייתו בסתר בחווה פורחת בבוואריה, לא הרחק מגינצבורג, עיר הולדתו, במשך שלוש שנים קצר בה מספוא ומיין תפוחי אדמה וקרא לעצמו פריץ אולמן; לאחר מכן, בריחתו בחג הפסחא לפני חודשיים, חציית הדולומיטים בדרכים המיוערות של מבריחי הגבול, הגעתו לאיטליה, לדרום טירול, שם הוחלף שמו להלמוט גרגור, ובסופו של דבר הגעתו לג'נובה, שבה סייע לו קורט הגזלן בהליכים מול הרשויות האיטלקיות ומול רשויות ההגירה של ארגנטינה.

2.

הנמלט מגיש למוכס תעודת מסע של הצלב האדום הבינלאומי, אישור ירידה מן האנייה ואשרת כניסה: הלמוט גרגור, 1.74 מטר, עיניים חומות ירוקות, נולד ב־6 באוגוסט 1911 בטֶרְמֶנוֹ או טְרָמין בגרמנית - עיירה בדרום טירול, לאום גרמני, בעל נתינות איטלקית, קתולי, מכונאי במקצועו. כתובת בבואנוס איירס: רחוב אָרֶנָאלֶס 2460, רובע פלורידה, אצל ג'ררד מַלְבְּרַנְק.

המוכס בודק את מטענו, הבגדים מקופלים בקפידה, תמונת דיוקן של אישה בלונדינית עדינה, ספרים ותקליטי אופרה אחדים, ואז מעווה את פניו כשהוא מגלה את תכולת המזוודה הקטנה יותר: מזרקים תת־עוריים, מחברות ובהן רשימות ושרטוטים אנטומיים, דגימות דם, לוחיות של תאים - מה מוזר למכונאי. הוא קורא לרופא הנמל.

גרגור מתחלחל. הוא לקח סיכונים שלא יעלו על הדעת כדי לשמור על המזוודה הזאת המסגירה את סודו - פרי מחקר יקר ערך של שנים על־גבי שנים, כל חייו, שנשא אִתו בעוזבו בחופזה את תפקידו בפולין. לו היו הסובייטים עוצרים אותו כשהמזוודה בידיו, היו מוציאים אותו להורג בלי אפילו דימוי של משפט. בדרכו מערבה, בהתרסקות הגרמנית הגדולה של אביב 1945, הוא מסר אותה לידי אחות רחמנייה אוהדת שאותה פגש אחר־כך במזרח גרמניה, באזור הסובייטי, מסע מטורף אחרי השחרור מהמחנה האמריקני ושלושה שבועות בדרכים. לאחר מכן העביר את המזוודה לידי הנס זֶדֶלמאייר, חברו מילדות ואיש אמונו של אביו התעשיין, את זֶדֶלמאייר פגש לעתים קרובות ביערות המקיפים את החווה שבה הסתתר שלוש שנים. גרגור לא היה יוצא מאירופה בלי המזוודה הקטנה. זֶדֶלמאייר מסר אותה לידיו לפני יציאתו לאיטליה יחד עם מעטפה שמנה של מזומנים, ועכשיו מנסה איזה אידיוט שציפורניו מלוכלכות לשבש הכול בעוד רופא הנמל בוחן את הדגימות ואת הרשימות הכתובות בכתב גותי צפוף. מאחר שהרופא אינו מבין דבר, הוא חוקר אותו בספרדית ובגרמנית, והמכונאי מסביר לו שהוא ביולוג־חובב שרוף. שני הגברים בוחנים זה את זה במבטים עוינים, והרופא, המשתוקק לארוחת צהריים, מסמן למוכס כי הוא רשאי לתת למכונאי להיכנס.

באותו יום, ביוני, זכה הלמוט גרגור במקום מקלט בארגנטינה.

3.

בג'נובה הבטיח לו קורט כי ימתין לו רופא גרמני בנמל ויסיעו אל מלברנק, אך נראה שגם הפעם מכר לו המבריח סיפורים.

גרגור צועד במקום הלוך ושוב תחת הגשם, אפשר שאיש הקשר שלו תקוע בפקקי התנועה. הוא סוקר היטב את הרציפים, את זריזותם של הסוורים, את המשפחות שהתאחדו ומסתלקות כשחיוך על פניהן, את ערמות העור וצרורות הצמר שעל משטחי הטעינה. שום רופא גרמני אינו נראה באופק. גרגור מציץ בשעונו, גניחת צפירה של אניית קירור נשמעת. גרגור מודאג ומהסס אם להסתלק אל מלברנק, אך הוא מחליט לחכות, כך בטוח יותר. לא חולף זמן והוא בין אחרוני הנוסעים של הנורת' קינג שעדיין נותרו על הרציף.

שני איטלקים מקָלַבּרִיָה, עמוסים במטען כמו פרדות, מציעים לו לחלוק אִתם מונית. גרגור מפתיע את עצמו כשהוא מסכים להצטרף אל מוכי הכינים האלה. ביומו הראשון על אדמת דרום אמריקה לא היה רוצה להישאר לבד, מה עוד שאין לו לאן ללכת.

4.

במלון פָּלֶרמוֹ הוא חולק עם עמיתיו חדר ללא כיור וללא שירותים, והם לועגים לו: גרגור הדרום טירולי אינו מצייץ מילה אחת באיטלקית. הוא מקלל על הבחירה שעשה, אך מאשים את עצמו. הוא מסכים לקבל פרוסות אחדות של נקניק מתובל בשום, ונרדם מותש לא לפני שהצמיד את מזוודתו לקיר שמעבר לראשו, כדי להגן עליה מפני חמדנותם של שני הגברים.

בבוקר של יום המחרת הוא ערוך ומוכן לפעולה. אצל מלברנק איש אינו עונה לצלצולי הטלפון שלו. הוא עולה על מונית, מפקיד את מזוודתו בשמירת החפצים בתחנת הרכבת, ואז יוצא אל רחוב שקט ברובע פלורידה. גרגור מצלצל בשער של וילה גדולת ממדים בסגנון ניאו־קולוניאלי. כעבור שעה הוא שב ומצלצל בדלת, ואז חוזר ומצלצל שלוש פעמים בטלפון מבית קפה שבו מצא מחסה, אך לשווא.

לפני יציאתו מג'נובה מסר לו קורט שם של איש קשר נוסף בבואנוס איירס - פרידריך שלוֹטמן, איש עסקים גרמני, בעלים של חברת טקסטיל משגשגת. ב־1947 מימן שלוטמן את הסתננותם למדינה של יצרני מטוסים ומהנדסים של חיל האוויר, דרך סקנדינביה. "האיש רב עצמה, הוא יוכל למצוא לך עבודה וחברים חדשים," אמר לו קורט.

בהגיעו למשרד הסֶדָלָנָה דורש גרגור לפגוש את שלוטמן, אך הוא בחופשה כל השבוע. הוא לוחץ, ומזכירה מובילה אותו אל האחראי למשאבי אנוש, גרמני ארגנטיני הלבוש חליפה ברכיסה כפולה שמייד אינו מוצא חן בעיניו. גרגור ראוי לתפקיד ניהולי, אך הצעיר בעל השיער המשומן בוחר להציע לו עבודה של פועל "מכובדת ביותר": להבריש את הצמר המגיע מדי יום מפטגוניה, כך נהוג לגבי חברים לנשק שזה עתה הגיעו. גרגור אינו מאמין למשמע אוזניו, הוא היה מסוגל לחנוק את גרונו של הכלב הזה. הוא, בן למשפחה טובה, בעל שני דוקטורטים באנתרופולוגיה וברפואה, הוא יסָרק וימרק עורות של כבשים יחד עם אינדיאנים ופרצופים זרים תוך שאיפת ריחות של נוזלים רעילים, עשר שעות ביום בפרבר של בואנוס איירס? גרגור טורק את דלת משרדו של הפקיד ונשבע שעם שובו לאירופה הוא יגמור חשבון עם קורט.

5.

גרגור מחשב את צעדיו אגב לגימות קצרות של אורנג'דה. להשיג ג'וב, ללמוד כל יום מאה מילים בספרדית, למצוא את מלברנק - סוכן לשעבר ברשת בוליבר של האַבּוֶור, שירות הביון הנגדי הנאצי - להשלים בסבלנות עם תלאותיו, ולהישאר עם שני הקָלַבּרֶזים אף שהוא יכול להרשות לעצמו מלון מרווח. הוא לא הבין דבר מן העגה של הדרומיים הללו, מלבד היותם פשיסטים מוותיקי מלחמת חבש. חיילים לא יבגדו בו, אם כך מוטב לשמור על פרופיל נמוך ועל המטבע הזר יקר הערך שברשותו. העתיד לא ברור, אך גרגור מעולם לא היה פזיז.

אָוֶוזֶ'נָדה, לה בּוֹקָה, מוֹנסֶרָט, קונגרסו... בעזרת המפה שפרש לפניו הוא לומד להכיר את קווי פניה של בואנוס איירס, ולמול רשת הרחובות העצומה שלה הוא מרגיש ננס, פרעוש חסר ערך - הוא שעד לפני זמן לא רב הטיל אימה על ממלכה שלמה. גרגור הוגה בלוח דמקה אחר - צריפים, תאי גזים, משרפות, פסי רכבת, שם בילה את שנותיו היפות ביותר כמהנדס הגזע, עיר אסורה הנושאת ריח חריף של שערות ועור שרופים, מוקפת מגדלי תצפית וגדר תיל. באופנוע, באופניים ובמכונית היה מסתובב בין הצללים חסרי הפנים, קניבל גנדרן חסר מנוח, מגפיים, כפפות, מדים מבריקים, כובע מצחייה נוטה מעט הצידה. היה אסור לפגוש את מבטו או לומר לו מילה; אפילו חבריו למסדר השחור פחדו מפניו. על הרציף שבו מיינו את יהודי אירופה הם היו שיכורים, אך הוא נשאר פיכח ושרק לו נעימות אחדות מתוך טוסקה וחיוך על פניו. לעולם לא להיכנע לרגש אנושי. הרחמים הם חולשה: בתנועת מטה קצינים אחת חרץ הכל־יכול את גורל קרבנותיו - שמאלה ישירות למוות, לתאי הגזים, ימינה למוות אטי, לעבודות פרך או למעבדה שלו, הגדולה בעולם, שאותה הזין מדי יום, בהגיע המשלוחים, ב"חומר אנושי הולם" (גמדים, ענקים, נכים, תאומים). להזריק, למדוד, להקיז; לגדוע, לרצוח, לבצע ניתוחים לאחר המוות. לרשותו עומד גן חיות של ילדים שפני ניסיון, במטרה לחשוף את הסודות של לידת תאומים, ליצור אדם עליון, ולהגדיל את פריונן של הגרמניות, על־מנת שיום אחד יוכלו חיילים איכרים לאכלס את מרחבי המזרח שינושלו מסלאבים, ולהגן על הגזע הנורדי. השומר על טוהר הגזע והאלכימאי של האדם החדש: בתום המלחמה ציפו לו קריירה אקדמית משגשגת ואסירוּת תודה של הרייך המנצח.

דם למען האדמה - האמביציה המטורפת שלו, תכניתו הגדולה של היינריך הימלר, מפקדו העליון.

אושוויץ, מאי 1943 - ינואר 1945.

גרגור הוא מלאך המוות, הדוקטור יוזף מנגלה.

6.

ערפל, גשמי זעף, החורף הדרומי משבית את בואנוס איירס וגרגור שרוע על מיטתו מדוכדך. הוא הצטנן. הוא עוקב אחרי ריצתו של תיקן שהגיח מתעלת אוורור, ורועד מקור תחת השמיכות. מאז סתיו 1944 לא חש רע כל־כך. הסובייטים עטו על מרכז אירופה: הוא ידע שהמלחמה אבודה ולא עצם עין, היה מותש נפשית. אשתו אירנה אוששה אותו. בבואה לאושוויץ בקיץ היא הראתה לו את התמונות הראשונות של בנם רולף שנולד חודשים אחדים קודם לכן, והם בילו יחד שבועות מקסימים. על אף גודל משימתו - הגעתם של ארבע מאות אלף יהודי הונגריה - הם חגגו ירח דבש שני. תאי הגזים פעלו במלוא הקצב; יוזף ואירנה התרחצו בנהר הסוֹלָה. אנשי האֶס אֶס שרפו בבורות גברים, נשים וילדים בעודם חיים; אירנה ויוזף ליקטו אוכמניות שמהן היא הכינה ריבות. הלהבות עלו מן המשרפות; אירנה מצצה ליוזף ויוזף דפק את אירנה. למעלה משלוש מאות ושמונים אלף יהודים הונגרים הושמדו תוך פחות משמונה שבועות.

כאשר בתחילת הסתיו איים יוזף כי הוא על סף התמוטטות, נשארה אירנה לצִדו. הם עברו לבקתה חדשה המצוידת באמבטיה ובמטבח, ולרשותם עמדו משרתים בני כת עדי יהווה.

יוזף מביט בדיוקנה של אירנה המונח על שידת הלילה, תצלום משנת 1936 - השנה שבה נפגשו בלייפציג. הוא עבד בבית החולים האוניברסיטאי והיא הייתה שם בביקור, היא למדה תולדות האמנות בפירנצה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. הצעירה הייתה בת תשע־עשרה, גופה בהיר ודק, כדמותה של ונוס בציור של קַרנאך, האידיאל הנשי שלו.

גרגור משתעל ונזכר באירנה תלויה על זרועו בשמלת קיץ בגן האנגלי של מינכן, באירנה המתענגת מאושר במכונית האופל קוּפֶּה השועטת באוטוסטרדות של הרייך ביום חתונתם, ערב המלחמה. וגרגור זועם כשהוא חושב בפעם האלף על שפתיה הדקות של רעייתו בתמונה. היא סירבה לבוא אִתו לארגנטינה עם בנם הקטן, סירבה לנהל חיים של אסיר נמלט מעבר לאוקיאנוס. מנגלה מופיע ברשימת פושעי המלחמה של האמריקנים ושמו עלה במהלך הדיונים במשפטים אחדים.

למעשה היא נפטרה ממנו. לאורך השנים ביערות ובאכסניות בסביבות מחבואו בבוואריה הוא הרגיש שהיא הולכת ומתרחקת ממנו. זֶדֶלמאייר, אביו, ושני אחיו קרל ואלואיס, אמרו לו כי אירנה העטויה שביס אבל שחור מתנחמת בגברים אחרים. כדי "להגן עליו" היא סיפרה למשטרה הצבאית האמריקנית שהוא מת בקרב. "הכלבה", גנח גרגור בעליית הגג שלו במלון פלרמו: בשובם מן החזית התקבלו חבריו על־ידי נשותיהם כגיבורים; אשתו שלו התאהבה בסוחר נעליים מפרייבורג לפני ששילחה אותו לשום מקום.

7.

בחדר הרחצה שבקומה, עטוף במגבת סביב מותניו, בוחן גרגור בסיפוק את בטנו החלקה, את גוו נטול השיער, את רכות עורו. תמיד פינק את עורו. אֶחיו ואירנה היו לועגים להצטעצעות הנשית שלו, לשעות שבילה בשטיפה מענגת של גופו ובהסתכלות על עצמו מול המראה, אך הוא מברך על ההידור אשר הציל את חייו. כאשר הצטרף לאס אס ב־1938 הוא סירב שיקעקעו עליו מספר זיהוי בבית השחי או על החזה, כפי שחייבו התקנות, וכאשר עצרו אותו האמריקנים אחרי המלחמה, חשבו שהוא חייל פשוט ושחררו אותו שבועות אחדים אחר־כך.

גרגור מתקרב למראה ובוחן את קשתות גבותיו, את מצחו הבולט במקצת, את אפו, את פיו הזדוני. הוא בוחן אותם מלפנים ומן הצד, ומגלגל את עיניו - מפתות, ולפתע חמורות סבר ומדאיגות. זמן רב תהה מהנדס הגזע הארי על מקור שמו המסתורי. מנגלה, נשמע כמו עוגה לחג המולד או כעכביש שעיר. ומדוע זה גון עורו ושערו כהה כל־כך? בגינצבורג כינו אותו חבריו לכיתה בשם בֶּפּוֹ הצועני, ומאז שהוא מסווה את זהותו בבואנוס איירס בשפם שחור הוא דומה להִידַלגוֹ - איטלקי או ארגנטינאי. תוך שהוא מתבשם במי קולון גרגור מחייך ומגלה רווח בין שיניו החותכות העליונות. על־אף התבוסה והבריחה, אף שמלברנק עדיין נעדר, הוא התגבר על החום ויש לו זקפה חזקה. כגבר בן שלושים ושמונה שהחיים והמלחמה לא ריחמו עליו, הוא סבור שהוא עדיין גבר מושך. גרגור מסרק את שערו אחורנית, כמו ויליאם פאוול בסרטו הרצח במלונה, מתלבש ויוצא. השמיים בהירים, רחש הריו דה לה פלטה מפיח חיים.

זה ימים אחדים הוא חורש את רחובות בואנוס איירס. השדרה הענקית תשעה ביולי והאובליסק שלה; שדרת קוֹריֶינטֶס על הקברטים וחנויות הספרים שלה; גורד השחקים בָּרוֹלוֹ ובתי הקפה בסגנון ארט נובו של שדרת מאי; המדשאות המכוסות ניירות מלוכלכים בפארק של פלרמו; עורקי התנועה הסואנים של המרכז; הקונדיטוריות והבוטיקים המפוארים של רחוב פלורידה. ערב קודם הוא צפה במסדר הגרנדירים שצעדו בצעדי אווז לפני הקאסה רוסאדה, ארמון הנשיאות, הלהט של הצופים שסביבו, הכבוד שהם רוחשים לכל דבר הנוגע לצבא. הצבא, מוסד המקנה יציבות, בארגנטינה כמו בכל מקום אחר. רק הגרמנים מתאמצים לשבור את מסורותיהם בגלל רגשי האשמה הקולקטיבית שלהם, כך הוא מלמל לעצמו ברכבת המטרו שהחזירה אותו למלון פלרמו המרופט.

בכל אשר תלך נשים יפות, פרחים, כלבים תועים, עצי פלטנות ועצי גומי, ריחות הסיגרים והבשר הצלוי, בוטיקים מושכים יותר מאלה של אירופה. תמונות של אלפרדו די סטפנו בבגד ים לבן עם הפס האדום של ריִווֶר פּלֵייט, ודיוקנאות של קרלוס גרדל ושל אוגוסטין מָגַלְדִי מקשטים את דוכני העיתונים לצד הדפסים של הבתולה ושל סינטוֹניה, מגזין הכוכבים והידוענים.

גרגור מטפס על רכבת קלה, נטמע בין המוני הולכי הרגל והמכוניות, בכרך שמאז היווסדו מזמֵּן אליו עריקים ונוכלים. הוא אינו מדבר עם איש. כשהוא מבחין ביהודים עם זקנים ג'ינג'יים, בניהם של הרוּסוֹס שנמלטו בראשית המאה מן הפוגרומים של הצארים, הוא עובר למדרכה ממול. במפה שלו הוא סימן באדום את הרובע של ויז'ה קְרֶסְפּוֹ ואת כיכר אוֹנְסֶה, שם הקימו היהודים את המתפרות שלהם; הוא חושש לפגוש ברוח רפאים מאושוויץ העלולה לחשוף את זהותו.

גרגור אינו חש בזרות. ארגנטינה מצויה בתקופה של פריחה כלכלית והיא המדינה המפותחת ביותר באמריקה הלטינית. מאז תום המלחמה קונה ממנה אירופה ההרוסה את מצרכי המזון הבסיסיים שלה. בואנוס איירס משופעת בבתי קולנוע ותיאטראות; הגגות אפורים, התלמידים לבושים מדים חמורי סבר. וכמו בגרמניה בזמן הרייך, מתקיים פולחן אישיות למנהיג האומה, הלידר, זוג - דוב במדי אופרטה וציפור דרור עטויה תכשיטים. המושיע והמדוכאת: חואן ואוויטה פֶּרוֹן, תלויים בגאון על כל כותלי הבירה.

8.

גרגור מכלה את זמנו בעיון בעיתונים בניסיון לפענח את סיפור אהבתם של השניים. הם נפגשו בינואר 1944, בנשף גאלה למטרות צדקה לטובת נפגעי הרעש שהחריב את סן חואן ימים אחדים קודם לכן. השחקנית הצעירה אווה דוּאַרטֶה נותרת מהופנטת מן הקולונל פרון. הוא אחד הגברים החזקים בקבוצת הקצינים השלטת, דוברם של המקופחים, ספורטאי בעברו, מושך במילים חלקלקות, בעל עיניים של חתול בר ותווי פנים של אינדיאני: הוא קרא לכל המדינה להתגייס כדי להגיש סיוע לעיר ההרוסה.

אחרי הנשף משדר פרון ברדיו, שם אוויטה מחלטרת, אוויטה במשרד העבודה, שם מכשיר פרון את התקדמותו. רוחה הצעירה ונדיבותה מלהיבים אותו: הוא מעסיק אותה במזכירות שלו ותוך זמן קצר הם חיים יחד. אוויטה מסורה לו כליל: "פרון השמש שלי, השמיים שלי, הקונדור שעף גבוה ולמרחקים, בפסגות, ליד אלוהים. הטעם לחיי."

פרון מתמרן ועולה במעמדו. עתה הוא שר המלחמה וסגן הנשיא. הוא מגדיל את תקציב הצבא, מקים חיל אוויר, מסעיר בשידוריו את דעת הקהל נגד איום מצד השכנה ברזיל, שמעולם לא תקפה את ארגנטינה. בסוף מלחמת העולם לוחצת ארצות הברית על החונטה הצבאית לקיים בחירות חופשיות. בספטמבר 1945 מתארגן מצעד גדול למען החירות ומוציא את מתנגדי המשטר לרחובות. ארגנטינה זועמת, הקצינים חלוקים בדעותיהם, היותר ליברלים שבהם מסלקים את הלאומנים, עוצרים את פרון ומנשלים אותו מתפקידיו. תומכיו מתגייסים; לקריאת ארגון העובדים המרכזי עולים פועלים, ועדי עובדים וארחי פרחי על בואנוס איירס ועל כיכר מאי, מתייצבים לפני גדרות ארמון הנשיאות ותובעים את שחרורו ואת חזרתו לממשלה. פרון נושא את אוויטה לאישה וחודשים אחדים אחר־כך הוא זוכה בבחירות לנשיאות.

הם באים מן הפרובינציה, שאפתנים ונקמנים, בכך דומים זה לזה אוויטה ופרון. הוא יליד הערבות הנידחות של מדינת צ'וּבּוּט, אביו כושל ולא יציב, אמו בוגדת בבעלה; היא בתו הלא חוקית של נכבד ביגמי מן המחוז. אוויטה טרם נולדה כשפרון בן השש־עשרה מתגייס לבית ספר קדם צבאי ב־1911. פָּרָנָה, האנדים, מיסיוֹנֶס האמזונית: במהלך תפקידיו מגלה החייל הצעיר את תוככי ארגנטינה, שכירי יום מותשים מעבודה, עובדי המשחטות של בואנוס איירס הזוכים ליחס גרוע מזה של הבהמות המגיעות לשחיטה. אי השוויון במדינה עשירה, הספקית הראשית של חומרי גלם לאנגליה, המכתיבה את חוקיה: האנגלים מנהלים את רשת הרכבות, הבנקים מנצלים את אוצרות הפמפה, ויערות ענקיים של עצי קֶבּרָצ'וֹס אדומים משמשים אותם להפקת טאנינים. בעלי הקרקעות הגדולים משתלטים על מוקדי הכוח ועורכים נשפים ראוותניים. בבואנוס איירס שוכנים זה לצד זה ארמונות ושכונות עוני, תיאטרו קולון ובתי הזונות של לה בוקה.

משבר 1929 פוגע קשות בארגנטינה. מתרבים המובטלים וחסרי הבית, שביתות משתקות את המדינה, כנופיות של אנרכיסטים שודדים את האזורים הכפריים. פרון מתאפק ומבליג. השליטים המושחתים, האדישים לצרות בני עמם, יוצרים את המחסור, משבחים את הדמוקרטיה אך מרמים בבחירות. שנות השלושים: מעשֵנות אופיום, שערוריות פיננסיות, אֶתֶר וקוקאין, שוד מזוין. באמצע העשור הידוע לשמצה מגיעה הנערה אוויטה לבואנוס איירס להיות שחקנית.

המפיקים מנצלים את הנערה השברירית התמימה ללא שום נקיפות מצפון. היא זועמת: לעולם אינה שוכחת ואינה סולחת על דבר. היא חולמת לסלק את הבוגדים ממאורותיהם הנבזיות, לערוף את ראשיהם של ברוני הסוכר ומגדלי הבהמות המשתפים פעולה עם הקפיטליסטים הזרים, המדכאים את המסכנים כמוה. אוויטה קנאית יותר מפרון ולהוטה יותר ממנו.

ב־1946 הם הופכים לאדוני ארגנטינה, וזוכים לתמיכת הכנסייה, אנשי הצבא, הלאומנים והפרולטרים: שעת החרב הגיעה.

9.

הפרונים מבקשים לשחרר את ארגנטינה, ומכריזים על מהפכה אסתטית ותעשייתית, משטר של העם. הנשיא פרון רועם, ומשתלח ברדיו בפני ההמון המרותק, מניע את ידיו ומתרברב, מבטיח להביא קץ להשפלה, לתלוּת, ולחדש חיי זוהר. הוא מבטיח את הזינוק הגדול: הוא המציל; ה־justicialismoי הפרוניסטי יכניס את ארגנטינה לספרי ההיסטוריה.

פרון הוא הפוליטיקאי הראשון המזעזע את החברה החקלאית הקולוניאלית הישנה של ארגנטינה. כשר בממשלה הוא פינק את העובדים; כנשיא הוא מרחיב את השירותים הציבוריים בתמיכת ארגון העובדים המרכזי המשולב במערכת הממלכתית העצומה. צמיחה ועצמאות כלכלית, גאווה וכבוד: פרון מנתץ את זכויות היתר של האוליגרכיה, מתכנן ליישם את חלומות הגדלוּת שלו, מרכז ומַלאים את חברות הרכבות, את שירותי הטלפון, את המגזרים האסטרטגיים שבידי הזרים.

אוויטה היא סמל ודוגמה למודרניזציה המהפכנית המתרחשת. לבושה שמלת נשף, מקבלת המדונה של העניים משלחות של ארגוני עובדים, מבקרת בבתי חולים ובמפעלים, חונכת קטעי כבישים, מחלקת שיניים תותבות ומכונות תפירה, מפזרת חבילות של פֶּזוֹת מחלונות הרכבת, שבאמצעותה היא חורשת את דרכי המדינה ללא לאות. היא פותחת קרן סיוע לחסרי כול, לכל הנדכאים, ומפיצה בחו"ל את המסר הפרוניסטי, לתרועות ההמונים. ב־1947, בעת המסע שלה, המכונה "הקשת בשמיים", היא מתקבלת אצל האפיפיור ואצל ראשי מדינה אחדים.

הפרונים - דובריהם של העם ושל רצון האלוהים, מקבעים את הסדר החדש, הלאומני והרודני. הם עורכים טיהורים באוניברסיטה, במערכת המשפט, בעיתונות ובמנהל; הם משלשים את כוחם של השירותים החשאיים, אותם גברים הלבושים במכנסי גברדין בצהוב בהיר ובמקטורנים חומים. פרון צורח: "אספדרילים כן, ספרים לא!" חורחה לואיס בורחס מפוטר מתפקידו בספרייה העירונית של בואנוס איירס ומועלה לדרגת מפקח לאומי על העופות והארנבות.

פרון חושב במונחים של העולם הגדול. האיש הוא קנטאור המוּנע על־ידי שאיפות סותרות ומנוגדות ודוהר בתוך ענן אבק בחיפוש אחר גן העדן. ההיסטוריה היא סיפור הסתירות של בני האנוש; הקפיטליזם והקומוניזם הופכים את היחיד לחרק, זה מנצלו וזה משעבדו. רק הפרוניזם יתעלה על האינדיבידואליזם ועל הקולקטיביזם. זוהי משנה פשוטה ופופולרית המציעה פשרה חדשה בין גוף לנשמה, בין המנזר למרכול. לעמו מבטיח פרון את מצבה האנכי של המטוטלת: פתיחת עידן הקנטאור למען ארגנטינה - אומה נוצרית, לאומית וסוציאליסטית.

10.

קנטאורים וחסרי כול - ההרמוניה שלא תיתכן בין הסתירות הפרוניסטיות, אליהן נשאר גרגור אדיש לחלוטין. עתה כל חפצו הוא להתמצא במקום החדש ולהציל את עורו.

עם שובו של האביב הדרומי הוא מפסיק להיות תייר. באמצע ספטמבר 1949 הוא מקבל אישור שהייה ומשיג משרה של נגר ברובע וינסֶנטֶה לוֹפֶּז, שם הוא עובר לגור, שוב במאורת עכברים קטנה שחלונה מטונף, ואותה הוא חולק עם מהנדס ובתו הקטנה. לילה אחד מעירות אותו גניחותיה של הילדה. מצחה רותח, פניה חיוורות כסיד, היא מפרכסת ואביה אובד העצות מתחנן לפני גרגור, שאִתו בקושי החליף מילה, שיקרא לרופא מהר ככל האפשר. גרגור לוחש באוזנו של המהנדס שהוא יכול לטפל בילדה, אך בתנאי שלא יגלה לאיש את כישוריו, וָלא, שיסתדר בעצמו, הוא לא ינקוף אצבע, בתו תמות, ואם יבגוד בו מאוחר יותר, אבוי לו.

אסור לאיש לדעת שהוא רופא. הוא, שבימים שלמד בטובות שבאוניברסיטאות גרמניה, זלזל בעבודות כפיים, מסכים עכשיו לבנות משטחי קירוי ולהרכיב קורות עץ, מאז בריחתו הוא נאלץ להתרגל לעבודות פיזיות מטמטמות, למלאכות לא ראויות. בחווה בבוואריה היה על גרגור לנקות את האורווה, לגזום את העצים, לנכש עשבים. כאן השבועות רצים מהר, חייו קודרים, הוא בודד, מאז הגיע לבואנוס איירס הוא חושש מצעד שגוי, ממפגש מסוכן, הוא נאבק בפחדים שלו. גרגור מטיל על עצמו מגבלות. מדי יום הוא משנה את המסלול אל מקום עבודתו. הוא נתקל תכופות בדוברי גרמנית אך אינו מעז לפנות אליהם. הוא חולם על קותל חזיר ועל מיץ תפוחים באחת המסעדות שגילה במהלך שיטוטיו בחורף - ABC ממש במרכז, Zur Eiche בשדרות קרָאמר, או Otto ברובע צָ'קָרִיטָה, אך הוא נמנע מלהיכנס כשם שהוא מסרב לדבר בשפתו בציבור. לגרגור מבטא בווארי כבד. לא בא בחשבון גם לקנות את דֶר וֶג, הירחון למען חירות וסדר. הוא מתנחם בקבלת הדואר הממשיך להישלח אליו למלון פלרמו. הודות לחברו זֶדֶלמאייר הוא שומר על קשר עם אירנה ועם משפחתו: הוא שולח אליהם, לכתובת של תיבת דואר, מכתבים מלאי רוח נכאים, ומנגד שולח לו זֶדֶלמאייר מכתבים וכסף מאת הוריו. במדינה הכול כשורה. העסק המשפחתי של מכונות חקלאיות פורח, המריצות והקומביינים נמכרים "כמו לחמניות", מתרברב אביו. גרמניה עוד לא סיימה לאסוף את שבריה והיא בראשית הדרך לשיקומה. קרל האב מחכה לו: ברגע "שהחברים הנקמנים יפסיקו להתפלמס" הוא יאחד מחדש את חוג המשפחה ואת הוועד המנהל. "יוזף, תפסיק להתבכיין, נלחמת בחזית המזרחית, אתה כבר לא ילד. היה סבלן, הישמר היטב, הדברים יסתדרו."

11.

מסוגר בחדר הנעול נעילה כפולה, אחרי שפרשו ממנו המהנדס ובתו, הוא מאזין לאופרה של שטראוס תוך קריאת דֶר וֶג בשקיקה. ערב קודם הוא נתקף סחרחורת, שמט את המסור שבידו וכמעט שנפל משלד עץ בן קומות אחדות בבניין שבו עבד. את חייו הוא חב למהירות תגובתו של מנהל העבודה. ואז נמאס לו לרבוץ ללא מעש ולהמשיך לקוות לשובו של מלברנק, דמות הרפאים, הוא רץ אל דוכן העיתונים וקנה את המגזין המספר בנוסטלגיה על המסדר השחור, והחליק אותו אל מתחת למקטורן.

פואמות, פרוזה כתובה בלשון מפותלת, מאמרים גזעניים ואנטישמיים כאילו הרייך השלישי לא נפל, גרגור מתענג על הקיטש הטווטוני של הסופרים שבנות הברית סתמו את פיותיהם בגרמניה מאז תום המלחמה. הוא קורא בעיון רב את המודעות הקטנות שבעמודים האחרונים, מגלה מעדניות, מסבאות, סוכנויות נסיעות, משרדי עורכי דין וחנויות ספרים - כל ההיצע של העולם הגרמני־ארגנטינאי בבירה - ונהנה, אולי יֵצא ממאורתו וסוף־סוף יתחיל את חייו בבואנוס איירס.

למחרת, בצאתו מאתר הבנייה, ניגש גרגור אל המשרד של הוצאת "דירר", בשדרות סַרמיֶינטוֹ 542, ועורך הכרות עם מנהלה, אברהרד פריטש, עורך דֶר וֶג. בעודו ישוב אל שולחן עבודתו, נועץ פריטש את מבטו בהָאוּפְּטשְטוּרְמְפִיהרֵר גרגור, וזה מפרט לפניו את הקריירה הצבאית שלו בלי להסגיר את זהותו האמתית: הצטרפות למפלגה הנאצית ב־1937, שנה אחר־כך הצטרפות לאיגוד הרופאים הנאציים ולאס אס, שירות צבאי בטירול בגיס הציידים האלפיניים, שירות בהתנדבות בוואפֵן אס אס, המשרד הראשי לגזע ולהתיישבות בפולין הכבושה, החזית המזרחית אחרי פרוץ מבצע ברברוסה עם דיוויזיית ויקינג, ההצבה באוקראינה, המתקפה בקווקז, קרב רוסטוב על הדון, המצור על בָטִַייסק, צלב הברזל מדרגה ראשונה. גרגור הגאה מאוד בעצמו מפרט לפני פריטש כיצד חילץ שני טנקיסטים מן הלהבות. הוא מציין את הצבתו במחנה שבויים בפולין אך אינו מזכיר את אושוויץ, ונאנח על גורלו, בגלות, בעוד מולדתו האהובה כבושה, מדבר על ממדיה העצומים של בואנוס איירס ועל געגועיו למדים. יש לו צורך לשפוך את לבו.

פריטש מצית סיגריה ומביע השתתפות בצערו. שמור בלבו זיכרון מרהיב מכנס הנוער ההיטלראי שבו השתתף בהיותו בן ארבע־עשרה בעת ביקורו היחיד בגרמניה, ב־1935, והוא אינו מאמין לאף מילה מסיפורי הזוועות שמעלילה תעמולת בנות הברית על הנאציזם, "שקרים שמפיצים היהודים". הוא הקים את ההוצאה לאור דירר כדי לסייע לחיילים כמו גרגור. הוא פותח את שערי עיתונו לפני סופרי הדם והאדמה שאירופה מצנזרת, ובתנאים אלה של מחסור מאפשר להם הכנסות מזדמנות, מספק להם מרק בקוביות, שימורי בשר וקקאו; לחברים לנשק המוצאים את דרכם אל גדות נהר הריו דה לה פלטה הוא מציע נקודת התכנסות, רשת קשרים. פריטש הצעיר מבטיח לגרגור כי השפעתו מגיעה רחוק, יש לו "זרוע ארוכה מאוד", וכי אין לו ממה לחשוש: בארגנטינה, מקום מילוט שגודלו כגודלה של הודו, העבר אינו קיים. אף אחד לא ישאל אותו מנין בא ומדוע הוא נמצא כאן. "הארגנטינאים לועגים לכל ההתקוטטויות של האירופאים ומאז ומתמיד הם נוטרים איבה ליהודים על שצלבו את ישו."

גרגור שומע כיצד פריטש זורח כולו בזמן שהוא מספר על החגיגה שנערכה בלונה פארק של בואנוס איירס לכבוד האנשלוס; איך בזמן המלחמה שימשה ארגנטינה, הניטרלית מבחינה רשמית, כראש הגשר הנאצי בדרום אמריקה. הגרמנים הלבינו שם מיליונים על מיליונים של דולרים והשיגו בעזרתם מטבע זר וחומרי גלם. שירותי הביון שלהם הקימו את המטה האזורי שלהם בבואנוס איירס. "מכאן התארגנה ההפיכה נגד ממשלת בוליביה הפרו־אמריקנית בסוף 1943. פרון והקולונלים שתפסו את השלטון באותה שנה, ביקשו להיות בני ברית של הפיהרר. הם פיזרו באלימות את ההפגנה לציון שחרורה של פריז ואסרו על הפצת סרטו של צ'פלין הדיקטטור. כאשר נפלה ברלין אסר פרון על תחנות הרדיו לשדר את הידיעה: אנחנו רצינו להקים גוש מדינות התומכות בנאצים כדי לדפוק את הינקים. אבל הם אילצו אותנו לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה ואחר־כך להכריז מלחמה עליה. עמדנו בפרץ בכל הכוח, עד סוף חורף 1945. ארגנטינה הייתה המדינה האחרונה שנכנסה למלחמה..."

הטלפון מצלצל, פריטש מפסיק את דבריו ושולח את גרגור לדרכו.

12.

ברצון היה תוקע אגרוף בגרונו של הגנדרן הצעיר הזה בעל העיניים האפורות־כחולות. או היה נותן לו מכת פטיש הגונה על אצבעותיו, בֶּנְג, על פרקי האצבעות, ועדיף על הציפורניים, כן, ברצון היה עוקר לפריטש את ציפורני שתי ידיו, אחת־אחת, כדי לפוצץ אותן. בחדר האמבטיה בכוך שלו בוונסטה לופז, גרגור מחקה בתנועות את המפגש וממלמל לעצמו: "איך אתה מעז, אברהרד, חתיכת זבל ארגנטינאי קטן? היית חמישה־עשר ימים בגרמניה ואותי אתה מלמד מרום עשרים ושמונה השנים שלך? אכן, ה'זוועות' כמו שאתה אומר, הזוועות התרחשו, גרמניה המכותרת הייתה חייבת להתגונן, למחוץ את כוחות ההרס בכל האמצעים שברשותה. מלחמה איננה משחק ילדים, והנאציזם, אידיוט גמור שכמוך, הוא אינו מתמצה בכוריאוגרפיות המפוארות של הנוער ההיטלראי." גרגור לוחץ את שפופרת משחת השיניים ואז נרגע בבת אחת, אחרת יאחר להגיע לאתר הבנייה; הוא לא סובל איחורים, ולו הקטן ביותר.

גרגור מגיע למערכת העיתון באופן יותר ויותר סדיר; זהו מרכז הקשר של הנאצים בבואנוס איירס. הוא פוגש בחיית־אדם שעליה שמע עוד באושוויץ, אחד מהסַפָּקים הקבועים: יוזף שְוַומבֶרגר, אשר בלוויית כלב ענק הנכון לקרוע אנשים לגזרים ניהל מחנות לעבודות פרך וחיסל גטאות אחדים בפולין. הוא מתוודע שם אל ריינהרד קוֹפְּס, המומחה של העיתון למזימות היהודים והבונים החופשיים, אחד מוותיקי השירותים החשאיים של הימלר במדינות הבלקן. הוא מתיידד שם עם מי שפריטש רואה בו "העיפרון המחודד ביותר, המחולל הגדול של ההצלחה המסחררת של דֶר וֶג," כתב שגרגור כבר שׂם לב למאמרים שהוא משרבט בהצלחה, וִילֶם זאסן. אף שהוא מרבה לשתות ויסקי ומעשן בלי הפסקה (גרגור אינו מעשן), ההולנדי בחליפת הפסים השולט בשפות אחדות מותיר בו רושם טוב. גרגור הקפיד תמיד להתחבר רק עם הסלתה ושמנה: כך באוניברסיטה וכך גם באושוויץ, מעולם לא בא במגע עם אנשי האס אס הפשוטים, אלא רק עם הרופאים הבכירים ועם מפקדי המחנה. הוא לא סובל בינוניות.

שני המשופמים מרחרחים זה את זה. זאסן, כמו גרגור, התנדב ביחידת אס אס הולנדית, נלחם בחזית הרוסית והעמיק לשטח ברית המועצות עד לקווקז, ושם נפצע פצעים קשים. בדומה לגרגור, גם זאסן, תועמלן של הרייך ברדיו הבלגי ומשתף פעולה מן המעלה הראשונה, נעצר בהולנד אחרי המלחמה ונדון לעונש מאסר כבד אבל הוא ברח פעמיים מן הכלא ואז הגיע לאירלנד, ומשם לארגנטינה על ספינת מפרש שהפליגה מדבלין.

זאסן מעריך את התרבות הקלאסית ואת דעותיו הנחושות של חברו החדש, הרופא: גרגור סומך עליו שיידע לשמור סוד ובפעם הראשונה מאז בואו לבואנוס איירס הוא חושף את זהותו האמתית ואת סיפור חייו. כמו כל האחרים, ובראשם הנשים, אבל גם פריטש המשלם לו שכר טוב וגם שכר דירה, גרגור מתפתה להופעתו המרשימה ולדברנותו של זאסן: בתוך חודשים אחדים השתלט ההולנדי הערמומי על הספרדית ונקלט יפה בארגנטינה. פנקס הכתובות שלו מרשים את גרגור. בהקדם האפשרי הוא יציג לפניו את רוּדֶל, שלו הוא משמש מדי פעם נהג ונער שליחויות. כן, הקולונל המפורסם הנס אולריך רודל, אלוף האלופים של הלוּפְטְוָואפֶה, הטייס המעוטר ביותר בהיסטוריה הגרמנית (2,530 גיחות מבצעיות, טנקים מושמדים), אף הוא פליט בארגנטינה, הוא יכיר לו כמה תותחים כבדים. הוא יוכל להיפגש גם עם גנרל פרון "שמוכן תמיד להקדיש הרבה מזמנו לגרמנים."

13.

פרון לא שכח מעולם את קציני המטה הכללי הגדול של גרמניה אשר לימדו אותו את אמנות הפיקוד. הוא לא שכח את הזמנים שבהם צבא ארגנטינה היה חבוש קסדות מחודדות ומצויד ברובי מאוזר ובתותחי קרוּפּ. ברק, סמכות, משמעת: הגאונות הצבאית של הגרמנים מקסימה כל־כך את פרון הצעיר עד שהוא כותב חיבור על קרב האגמים המזוריים, ולרוב אינו נרדם בלי לעיין בכתבי האסטרטגים הפרוסים החביבים עליו: קלאוזביץ, הדוכס אלפרד פון שליפן, וקוֹלמַר פון דר גוֹלץ, התאורטיקן של האומה המגויסת, מודל של חברה שפרון מנסה לכפות על ארגנטינה, עתה, לאחר שתפס את השלטון. הכול חייב להיות כפוף למטרות של ביטחון המדינה.

גרמניה מרתקת אותו ואחר־כך איטליה, אחרי עלייתו של מוסוליני לשלטון בראשית שנות העשרים. כמו כל הבוקרים, אמני הפלצורים בני דורו, פרון מוקסם מהישגיהם של איטָלוֹ בַּלבּוֹ ושל פרנצ'סקו דה פִּינֶדוֹ, הפשיסטים המעופפים. טייסים אלה, העשויים ללא חת, פילסו דרכם בשמיים מכוּכבים כדי לחבר בין רומא לאמריקה הדרומית. פרון מאזין לקול הדוצ'ה המשודר בתחנות רדיו ארגנטיניות ורץ לקולנוע "לֶה פָּלָאס" כדי לצפות בגבר אחד, עם אחד. מוסוליני מרשים אותו: מנהיג שנשלח משמיים ומסוגל להציל אומה ולשבור את רצף ההיסטוריה.

הוא מגלה את איטליה ב־1939, במהלך קורס בצבא הפשיסטי ואחר־כך כנספח צבאי בשגרירות ארגנטינה ברומא. במשך שנתיים הוא נוסע, מעשיר את ידיעותיו, ורושם רשימות: פרון משוכנע כי הוא מצוי בלבה של התרחשות היסטורית שלא הייתה כמוה מאז המהפכה הצרפתית, ייסודה של דמוקרטיה עממית אמִתית. מוסוליני הצליח למקד כוחות פזורים ביעד שקבע להם, הנאציונל סוציאליזם. ב־10 ביוני 1940 נכנס הצבא האיטלקי למלחמה. מן המרפסת שבפיאצה ונציה מביא הדוצ'ה עד אורגזמה המון אדיר, לעיניו של פרון הלבוש מדי שרד.

חודשים אחדים אחר־כך, נסע פרון לברלין ולחזית המזרחית, אחרי פלישת הבזק לפולין.

פרון, אשר קרא את מיין קאמפף באיטלקית ובספרדית והעריץ את פסליהם של בְּרֶקֶר ושל תוֹרָק, המום מן השינויים המתחוללים. גרמניה חוזרת לאיתנה, הנאציזם ריפא את פצעיה, ואין עוד מקום באירופה שבו פועלת מכונה משומנת כל־כך. הגרמנים עובדים בצורה מסודרת בשירותה של מדינה מאורגנת למופת. הר הגעש, היטלר, מהפנט את ההמונים: ההיסטוריה הופכת לתיאטרון, הרצון מנצח, וכמו בסרטים סערה במון בלן והשיכרון הלבן, בהשתתפותה של לני ריפנשטאל, שאותה מגלה פרון בעת עלייתו לרגל לגרמניה, האומץ והמוות הם בני לוויה. הלבה ההיטלראית תהרוס כל מה שבדרכה.

בשובו לארגנטינה הוא מפתח תפיסה אישית משלו על המלחמה הסוערת. איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית מציעות אלטרנטיבה לקומוניזם ולקפיטליזם. ארצות הברית וברית המועצות כרתו ברית כדי להיאבק בהופעתו של אותו כוח שלישי, הציר, הגוש הראשון של מעצמות בלתי מזדהות, לפי פרון.

אחרי תבוסתן של גרמניה ואיטליה תמלא ארגנטינה את מקומן ופרון יצליח במקום שמוסוליני והיטלר כשלו: לא ירחק היום והסובייטים והאמריקנים ישמידו זה את זה בפצצות אטום. המנצח של מלחמת העולם השלישית ממתין כנראה לתוצאות ההתכתשות בין שני הקטבים הנגדיים, בידיה של ארגנטינה קלף אדיר. ואז, עד שהמלחמה הקרה תפשיר, פרון הופך לסמרטוטר גדול. הוא מחפש באשפתות של אירופה ויוזם מבצע ענק של מחזור: הוא ישלוט בהיסטוריה בעזרת פח האשפה של ההיסטוריה. פרון פותח את שערי ארצו לאלפים רבים של נאצים, פשיסטים ומשתפי פעולה; חיילים, מהנדסים, מדענים, טכנאים ורופאים; פושעי מלחמה המוזמנים כדי לצייד את ארגנטינה בסכרים, בטילים ובתחנות כוח גרעיניות, להפוך אותה למעצמת על.

14.

פרון דואג אישית להתנהלותה הסדירה של הבריחה הגדולה. בבואנוס איירס הוא מקים משרד מיוחד, משרד המודיעין, אשר מנהל אותו רוּדי פרוֹידֶה בנו של לודוויג פרוידה, בנקאי עשיר מופלג, נאצי ובעל מניות בהוצאת דירר, שהיה התורם המרכזי לניצחונו של פרון בבחירות 1946. רודי שולח את הרמאי בעל העיניים הכחולות, סרן לשעבר באס אס, קרלוס פוּלדנֶר, לספרד של פרנקו, לשווייץ, ואחר־כך לאיטליה, לרומא ולג'נובה, שממנה הפליג גרגור. פרוידה ופולדנר קובעים את הרַטְלינים, דרכי המילוט, ומתאמים את רשתות ההברחה, הכוללות שורה ארוכה של דיפלומטים ופקידים מושחתים, סוכנים חשאיים ואנשי כנסייה, המעניקים מחילה לפושעי המלחמה, כמו בצו הפוטר על הסף ממשפט. המאבק הסופי נגד הקומוניזם האתאיסטי יוצא לדרך.

בסוף שנות הארבעים הייתה בואנוס איירס לבירת הנשורת של המסדר השחור המובס. זה לצד זה מצטלבים נאצים, אוסטאשים קרואטים, לאומנים קיצוניים סרבים, פשיסטים איטלקים, הונגרים אנשי צלב החץ, ליגיונרים רומנים ממשמר הברזל, אנשי וישי צרפתים, רקסיסטים בלגים, פלנגיסטים ספרדים, קתולים קנאים; רוצחים, מענים והרפתקנים: רוח רפאים של רייך רביעי.

פרון מפנק את הפושעים האלה. ביולי 1949 הוא מעניק חנינה לכל מי שנכנסו למדינה תחת זהות בדויה ולעתים מקבל את פניהם בארמון הנשיאות.

לילה אחד מתקיים מפגש של בכירים כאלה על ספינת מפרש העוגנת בנמל.

זהו לילה נעים של דצמבר, הירח לא זורח, חבלי הספינה מיטלטלים, הרוח הצפונית משכשכת במים; גרגור צועד על אחד הרציפים בעקבות זאסן, לאורך שורה של יאכטות. "קנטאור", לוחשים שני הגברים באוזנו של גורילה, שבודק אותם בקפידה, מלוּוה בשלושה ניצבים בעלי ממדים דומים. ההולנדי והגרמני עולים על הגשר של הפַלְקֵן ונכנסים לסיפון העליון אפוף העשן, שפורץ ממנו בליל של שפות מרכז אירופיות ושל ספרדית.

זאסן מקבל ברצון את כוס הבירה שמגישה לו אישה שמנמנה, גרגור מסתפק במעט מים. "אתה בר מזל," משחיל לו זאסן, "יש פה קהל משובח הערב." הוא מצביע על אדם המסתתר מאחורי זקנקן מחודד ומשקפיים כהים עגולים בעלי מסגרת מתכת שחורה, "אנטון פַּבלֶביץ', הפּוֹגלַבניק הקרואטי" (שמונה מאות וחמישים אלף קרבנות סרבים, יהודים וצוענים), מוקף בשורה של אוסטשים; "סימון סַבְּיאני", ‘ראש העיר' לשעבר של מרסיי שנידון למוות בהיעדרו בצרפת, "וחבריו מה־PPF" י; "ויטוריו מוסוליני", בנו השני של הדוצ'ה ואתו "קרלו סְקוֹרצָה", לשעבר המזכיר הכללי של המפלגה הפשיסטית; "רובר פֶּנסמַן", אשר פיקד על המיליציה במחוז אַריֶיז' שבצרפת; "אדוארד רוֹשמַָן" הקצב של ריגה (שלושים אלף יהודים לטבים נרצחו), "מבוסם כתמיד"; הפיזיקאי "רונלד ריכטר, חביבו של הנשיא: הוא הבטיח לו להיות הראשון שיצליח ליצור היתוך גרעיני. פרון העמיד לרשותו אי באגם בפטגוניה כדי לנהל בו את מחקריו." רוּדל טרם הגיע אך לא יאחר לבוא.

אשר לגרגור, הוא אינו מכיר איש מלבד קוּפְּס, שוומברגר והשרירן בבגדי גולף שאִתו הם משוחחים ליד אשנב של הספינה, איזו הפתעה, זהו המשפטן גרהרד בּוֹנֶה, המנהל האדמיניסטרטיבי של תכנית האותנזיה T4 (שני מיליון מעוקרים, שבעים אלף נכים שהומתו בגז), שאותו פגש פעמים אחדות באושוויץ. הוא ניגש לברך אותם לשלום, אך אז הקהל קופא על עומדו. ארבעה גברים טיפסו לספינה מרציף מאולתר, קולונל ארגניטאי, "פולדנר ופרוידה הצעיר, המלאכים השומרים עלינו", וגבר כבן ארבעים בחליפת שלושה חלקים ועניבת פרפר, "ההומו הבלגי", מחייך זאסן, "אדון פּיֶיר דַאיי", הנוטל את זכות הדיבור.

חודשים אחדים קודם לכן השתתף דאיי בבואנוס איירס בייסוד המרכז לכוחות הלאומיים: קבוצה של רקסיסטים, פשיסטים ואוסטשים, שכל מאוויה הוא לחסל את הקפיטליזם האמריקני ואת הבולשביזם הרוסי, והיא לוחמת למען מתן חנינה "נוצרית" לפושעי המלחמה הכלואים באירופה. על סף מלחמת העולם השלישית אין יבשת אירופה יכולה לוותר על לוחמים כה מנוסים.

דאיי מזכיר את הנפילה הקדומה, רצח הבל בידי קין והמאבק הרצחני הנצחי בין אחים, הפושה בחברה האנושית מאז בריאת העולם. "המטריאליזם העולמי המגונה, הכחשת האלוהים הזאת, הם האויב, זוהי הסיבה לכל אסונותינו!" רועם הקתולי האדוק. "עלינו לאחד את משפחותינו כדי להצליח במאבק. שום דבר ושום אדם לא יפריעו לצעידתנו אל הניצחון אחרי שנשכין שלום בין הנאציזם לנצרות..." הקהל שורק ומוחא כפיים, דאיי חוגג ובקולו המאנפף ממשיך: "הנשיא המצוין פרון, שלו אנו חבים את חירותנו, שם לו ליעד להביא להתקרבות הזאת. ואנו נעזור לארגנטינה כדי שתהיה משקל נגד לארצות הברית בחצי הכדור הזה. ראשית כול, חברים יקרים, קרוב היום שבו הרוסים והאמריקנים ייכנסו למאבק עד מוות. לפני שנה עמד המצור על ברלין לדרדר את המצב. כיום מתרבים המתחים בכל ארבעת קצווי תבל. לכן הבה נתאזר בסבלנות, העתיד שייך לנו, אנו נחזור לאירופה..."

זאסן לופת את זרועו של גרגור ומבקש ממנו לעלות לגשר, הוא מבקש להציג לו "שני חברים יקרים ביותר".

"אוברסט רודל", ממלמל צל של דמות קטנה וחסונה.

"מלברנק", לוחש קול מעט חביב יותר.

ז'ראר מלברנק, סוף־סוף.

15.

לפעמים גרגור עדיין הוגה ברעיון לעלות על אנייה המפליגה להמבורג, מובילה מטען של תירס אדום ופשתן ארגמני, שתקרב אותו אל אירנה. ממסבאה בנמל הוא כותב לה מכתב בסגנון החורג מאוד ממנהגו. זהו יום ראשון, השלישי מתוך ארבעת ימי הבשורה. מעולם לא הצהיר בחום כה רב על הלהט הבוער בו, מעולם היא לא חסרה לו כל־כך, ומעולם לא חזר והעלה כך את זיכרונותיהם המשותפים, את אלף לילות האהבה שלהם, את הקיץ מלא התשוקה באושוויץ, את ימי חג המולד שבהם הצטנפו יחדיו בשובו מן החזית. את חג המולד האחרון בילו ביערות מכוסים שלג, והפתיתים ברקו על שערה המוזהב. הוא שב והזמין אותה להצטרף אליו, הוא התחנן לפניה שתסכים לחצות את האוקיאנוס. בתשובה שלחה לו אירנה תמונה של רולף במכנסי עור, בלשון מאופקת איחלה לו שנה טובה ל־1950, והציעה לו לקנות כלב כדי להקל על בדידותו. מוזר, אך הוא מיהר לעשות זאת, הוא קנה לו כלבלב שקרא לו היינריך לַיונס. אירנה היא שהציעה לו את השם במכתבה - שמו של סבא רבא אמריקני, הארי ליונס, שאותו הפך לשם גרמני, איזו מציאה! כלבו של גרגור נושא את שמו של מייסד העיר מינכן, היינריך הארי, נסיך כובש, דוכס בוואריה וסקסוניה, הכלב של גרגור.

מגרמניה מגיעה בכל זאת הפתעה טובה - מותו בחג המולד של קרל תָדֶאוּס, אחיו הצעיר שנולד בלידה מוקדמת. רק שישה־עשר חודשים הפרידו בינו ובין קרל, שאותו שנא תמיד בסתר. גרגור מתהלך לו כטווס על המרפסת השמשית של מסבאה ברחוב פלורידה ומהרהר בילדותם, בבית הגדול בעל החלונות הצרים הדומים לחרכי ירי. יום אחד גנב ממנו קרל את רכבת הצעצוע שלו ואז נכנסה אמם, הקטן התבכיין והבכור קיבל עונש. וַלְבּּורגָה הרודנית הכתה אותו וסגרה אותו במרתף. קרל זכה תמיד למנות הגדולות יותר בארוחות הערב. קרל הורשה ללוות את אִמם לקונדיטוריות במַרְקֵט־פלאץ. הממזר הקטן: אלף פעמים ייחל בֶֶּפּוֹ למותו, בשרפה או בתאונת דרכים; אלף פעמים הוא הרהר בקנאתו תוך השלכת אבנים בדנובה הגובלת בגינצבורג ויערותיה. עתה הצטרף קרל לווַלְבּוּרְגָה וכמוה נשרפה גופתו בכבשן.

במכתב שבו הודיע לו אביו על מות אחיו, הוא גם סיפר לו כי בנות הברית "מגלות יותר ויותר תבונה". זה חודשים אחדים שהם מעכבים את ההליכים המשפטיים נגד פשעי מלחמה ומתירים לנאצים ותיקים למלא תפקידים חשובים בממשלה ובתעשייה של הרפובליקה הפדרלית החדשה. "לאט־לאט הם מבינים מי אויביהם האמִתיים. המלחמה הקרה פוקחת להם את העיניים. ואנו, יוזף, אנו שוכחים את המלחמה, אנו נרתמים לעבודת השיקום וצועדים קדימה. נראה איך הממזר הזקן אדנאואר ינהל את העניינים."

גרגור מסתובב ברחוב פלורידה חסר מעש כיוון שזה עתה עבר לגור אצל מלברנק. הם התראו שוב אחרי פגישתם על הפאלקן. מלברנק לא ידע באילו תירוצים להשתמש: לעתים תכופות מאוד הוא נוסע לנסיעות עסקים, וכאשר הוא בבואנוס איירס הוא שוהה זמן רב יותר במשכנו באוֹליבוֹס מאשר בביתו ברחוב פלורידה, לאשתו נוח שם יותר. לא התמזל מזלו של גרגור ובוודאי ביקר או טלפן ברגע הלא נכון. כאשר הציע לו מלברנק לעבור לגור אצלו, נענה גרגור מבלי לחכות לבקשה נוספת. הוא עזב את הפרבר העלוב שלו ועבר לווילה המקסימה, מיטה רכה, חדר מלא אור אל מול המזרקה שבפטיו, לחמניות, ביצים, ומשרתת אוסטרית המטפלת במטבח מבוקר עד ערב.

מארחו מתגלה כאדם יקר ערך: מלברנק, המרגל הנאצי לשעבר אשר הסתיר משדרי רדיו וקנה נשק בזמן המלחמה, הוא אחד מעמודי התווך של החברה הנאצית הגבוהה בבואנוס איירס. אצלו מבקרים בקביעות קרל קלינגנפוס, הדיפלומט הבכיר לשעבר מן המחלקה היהודית במשרד החוץ; בּוּּבּי הגדול, לודולף פון אַלְפֶנְסְלֵבֶּן, אשר נדון למוות שלא בפניו בפולין, לשעבר שלישו הראשי של הימלר וחברו של הרברט פון קריאן; וקונסטנטין פון נויראט, בנו של שר החוץ לשעבר של היטלר. פריטש וזאסן באים הנה לשחק פוקר, מלווים באדריכל המעריץ בלהט מוזיקה וספרות קלאסיים גרמניים, פרדריקו האסה, העונד פרח ציפורן בלולאת בגדו ומתלהב מאוד מגרגור.

דרך מחילות עם מעברים נסתרים מצא גרגור את דרכו במבוך של בואנוס איירס.

16.

"1950, שנת הליברטדור", מכריז פרון. אֶל לידֶר מתחזה ליורשו של סן מרטין, אבי עצמאותה של ארגנטינה.

ב־25 ביוני פורצת מלחמת קוריאה.

ב־14 ביולי מגיע תורו של אדולף אייכמן לנחות בחופי בואנוס איירס תחת שם הכיסוי ריקרדו קלמנט.

הוא עוזב מהר את עיר הבירה. פולדנר מצא בשבילו עבודה בקַפְּרִי, חברה ציבורית הבונה מפעלים הידרואלקטריים באזור טוקומן.

17.

מכל חבריו החדשים מעדיף גרגור את אוּלִי רוּדֶל. אף שהופל שלושים ושתיים פעמים, הצליח תמיד הנשר של החזית המזרחית לחזור אל קווי הגרמנים, וזאת אף שסטלין קבע פרס על ראשו - מאה אלף רובלים, הון תועפות. אחרי שבפברואר 1945 נפגע רודל מפגז נ"מ ונקטעה רגלו, שב חודשיים אחרי הניתוח ועלה על מטוס השְטוּקָה שלו ובשריקות מחרישות אוזניים השמיד עוד עשרים ושישה טנקים סובייטיים לפני שהסגיר את עצמו לידי בנות הברית ב־8 במאי 1945.

כאשר הראה לו הטייס את עיטור אביר צלב הברזל, עם עלי האלון והחרבות מזהב בוהק, שהוא היחיד הנושא אותו ושהיטלר העניק לו אותו אישית, הביט בו גרגור בעיניים כלות: רודל מייצג נאמנה את גזע האדונים. על אף התותבת הוא משחק טניס ולאחרונה טיפס לפסגת האָקוֹנקַגוּאה, הגבוהה בפסגות שבשתי האמריקות. הוא צאצאם של האבירים הטווטוניים, שבֶּפּוׂ סיפר את אגדותיהם למול האש בחגיגה שערך לציון היום הארוך בשנה בהיותו בן שש־עשרה או שבע־עשרה ועמד בראש התא המקומי של הגרוֹסְדוֹיטְשֶה יוּגֶנְדְבּוּנְד, תנועת נוער לאומנית שמרנית. רודל הוא בעיניו של גרגור לוחם גרמני, ונראה שרודל אף הוא מתייחס אליו כך, למרות הקריירה הצנועה יותר שלו. אחרי הכול גרגור הוא רק סרן קטן באס אס ואף על פי כן נהנה הקולונל לפגוש אותו ב־ABC בעת ביקוריו בבואנוס איירס.

בכל אחת מפגישותיהם משוחחים שני הנאצים ארוכות. הם אינם שותים אלכוהול, חושבים במונחים אריתמטיים, וחולקים אותן אכזבות אישיות - אשתו של רודל דרשה ממנו גט גירושים לפני נסיעתו לארגנטינה; אותה תפיסה אפוקליפטית לגבי רפובליקת ויימאר ה"מנוונת" וה"לא מוסרית" מתקופת צעירותם; אותו ביטחון כי ננעצה סכין בגבה של גרמניה ב־1918; אותה מסירות "טוטלית" לעם הגרמני, לדם הגרמני. מאבק, הכול מאבק: שורדים רק הטובים ביותר, זהו חוק הברזל של ההיסטוריה, החלשים והלא ראויים חייבים להישמד. גרמניה מטוהרת וממושמעת היא המעצמה הגדולה בעולם.

הם ישובים סביב השולחן וגרגור מהלל בפני הטייס הגיבור את עברו שלו כחייל בתחום הביולוגי ואינו מסתיר מפניו דבר. מנגלה מוריד את המסכה מעל פניו של גרגור. כרופא הוא טיפל בגוף של הגזע והגן על קהילת הלוחמים. הוא לחם באושוויץ נגד ההתנוונות ונגד האויבים מבפנים, ההומוסקסואלים והאנטי סוציאליים; נגד היהודים, החיידקים האלה שזה אלפי שנים פועלים לאבדן האנושיות הנורדית: היה צריך לחסלם בכל האמצעים האפשריים. הוא פעל כאיש מוסר. בכך שהעמיד את כל כוחותיו למען טוהר הדם הארי ופיתוח כוחו היצירתי, הוא מילא את חובתו כאיש אס אס.

גרגור נופל בקסמו של רודל לאור הצלחותיו המסחררות. הוא יועצו של פרון והוא מנחה את פיתוחו של מטוס הקרב הסילוני הראשון של דרום אמריקה, הפּוּלקוּי, לצדו של איש תעשיית המטוסים הגאון קוּרט טַנק, שאף הוא הוברח מגרמניה. הוא מרוויח הון כמתווך בין חיל האוויר לבין אחדים מענקי התעשיינים הגרמנים: דיימלר־בנץ, סימנס, בונה המטוסים הימיים דורניר, והודות לרשיונות היבוא שפרון מעניק לו בנדיבות. רודל, שאינו מוגבל בתנועותיו נוסע ומפליג ממרכז אחד לאחר, מאירופה לאמריקה הדרומית, הוא מצוי בלב כל התככים, הרשתות להברחת הפושעים: אודסה, מנעול, עכביש. רודל, שייסד ביחד עם נויראט את הקָמֶרָאדֶנְוֶורק, השולח חבילות ומשלם את שכרם של עורכי דין של חבריו הכלואים בגרמניה, הוא המצביא של ההגירה הנאצית.

רודל לוקח את גרגור תחת חסותו ומזהיר אותו: אסור לגעת בנושא האוצר הנאצי, שום שאלה, שום מילה לאיש, לעולם לא.

על אותו אוצר מפורסם מסתובבות שמועות מטורפות בבואנוס איירס. לפי השמועות, זמן קצר לפני תום המלחמה שיגר מרטין בורמן, ראש לשכת הקנצלר היטלר, מטוסים וצוללות עמוסים בזהב, תכשיטים וחפצי אמנות שנשדדו מן היהודים: מבצע ארץ האש. מספרים כי רודל היה אחד המלווים של השלל הגזול אשר הופקד בחשבונות אחדים, תחת שמה של אווה דוארטה. אחרי נישואיהם, ממשיך הסיפור, שׂם פרון את ידו על זהב הנאצים ואפשר בכך לאשתו לממן את הקרן שלה. לא מזמן נמצאו ברחובות בואנוס איירס הגופות של שני בנקאים שנחשדו בטיפול באוצר.

"הכול אפשרי בארגנטינה," אומר רודל לגרגור, "אתה מכיר את סיסמתי? אבוד הוא רק מי שמרים ידיים."

18.

עכשיו משתחרר גרגור ונעשה עצמאי. בהסכמה עם אביו ועם זֶדֶלמאייר, הממשיכים לממן אותו, הוא יהיה נציגה של החברה המשפחתית בארגנטינה ויסרוק את השווקים הענקיים של מכונות חקלאיות בתת היבשת. רודל מעודד אותו ומטיס אותו במטוס פרטי לפרגוואי, במחשבה לחבור אליו כשותף: במדינה ישנן מושבות של חקלאים גרמנים ואחת הוותיקות שבהן, נוּאֶבָה גרמניה, הוקמה על־ ידי אליזבת ניטשה, אחותו של הפילוסוף ואנטישמית פנאטית. דרום מזרח המדינה שופע ערבות פוריות הזקוקות למריצות, לקומביינים, למפזרי זבל ודשן, ומנגלה יהיה מציאה גדולה. וזוהי ארץ בטוחה, לרודל יש שם חברים רבים והם הקימו ב־1927 בווילֶריקה את המפלגה הנאצית הראשונה מחוץ לגרמניה.

גם זאסן מקדיש מחשבה לחברו הרופא. הוא מציע לו עסקה מזדמנת, רגישה יותר אך מתאימה לכישוריו ומתגמלת מאוד: לסייע לצעירות שובבות מן הבורגנות של בואנוס איירס להיפטר בחשאי מפרי חטאיהן, במקום ללדת בעיר מרוחקת ולהפקיר את התינוק בבית יתומים. הפלה היא פשע חמור בארגנטינה הקתולית, אך גרגור מסכים לעסקה. אחרי שעבר לגור אצל מלברנק הוא החזיר לעצמו את מזוודתו הקטנה שבה דגימות ומכשירים רפואיים (אזמלי מנתחים, תערים, סיכות). להציל את המשפחות המכובדות ביותר - איך אפשר לסרב? ידיו מדגדגות, הן עומדות לחדש את הקשר עם הרפואה המעשית, סוף־סוף, אחרי כל השנים הללו כמחסנאי וכאיכר.

בסוף שנת 1950 שוררת אופוריה מסוימת בקרב הפשיסטים של בואנוס איירס. מלחמת העולם השלישית היא במרחק של ירי תותחים. פרון עוקב אחרי המברקים עם יד אחת על ההדק. הידרדרות בקוריאה. הנשיא טרומן מבטיח להשתמש בכל הארסנל הצבאי של אמריקה כדי להדוף את המתקפה הצפון קוריאנית על הדרום, הגנרל מקארתור מציב חגורת ביטחון של קובלט רדיואקטיבי בין הים הצהוב לים יפן כדי למנוע מן הסינים ומן הסובייטים להיכנס לאזור הקרבות.

ובינתיים, עד שיתגשמו חלומות האימפריה של פרון, מנהלים גרגור וחבריו החדשים חיי מותרות. מגפונים מבריקים, שיער סדור מבריק. האסה וגרגור צופים בהפקות האופרות טריסטן ואיזולדה מאת וגנר וכרמן מאת ביזה, בתיאטרון קולון, היפה בעולם לפי דברי קלמנסו. האדריכל והרופא המכורים למוזיקה סועדים בקפה טוׂרטוׂני או בקַסְטֶלָר, ובין נגיסה לנגיסה בסטייק מובחר מעלים על נס את המוזיקה הגרמנית הנעלה, מוזיקה הכובשת את כל החושים ומקרבת לאינסופי. זאסן, חובב מופעים מקסיקניים קלים, גורר אִתו לפעמים את חברו, יחד עם פריטש, לקברטים או לפנטאזיו אוֹליבוֹס, אולם הריקודים שהוא מכור לו ובין לקוחותיו מפיקים ושחקניות. משחק תפקידים: פריטש משלם, גרגור נועץ מבטים ביפהפיות בעלות השיער האינדיאני, זאסן שותה, רוקד, שולח ידיים - סוסות - סייחות, וזאת בשעה שאשתו ובנותיו יושבות בטל בבית. פעמיים בשבוע, בימי רביעי ושבת, הולך גרגור אל חולבת המספקת לו מין אורלי במועדון בררני בשדרות קוריינטס, עוד עצה של זאסן. על בנות ממושמעות אלה אוסֵר גרגור לנגוע בעורו, רק באיברו, לא נשיקות, שום אינטימיות, הוא משלם, פולט ומסתלק.

כאשר חם מדי בבואנוס איירס, הם מבלים את סופי השבוע בפַּמפָּה אצל דיטֶר מֶנגֶה, טייס לשעבר, חבר נוסף של רודל שעשה הון ממִחזוּר מתכות ובבעלותו אחוזה גדולה מוקפת עצי איקליפטוס ואַקָציה. פרוטומה של היטלר מייפה את הגן, צלב קרס עשוי גרניט מקשט את תחתית הברכה. אצל מנגה הלילות מתארכים, האוויר צלול, ומה שמלכד את הגברים הוא אחוות הנשק, מבחן האש, הביטחון באמונותיהם. הנאצים בלבוש חופשי, שותים בירה ושנפס, צולים רבעי עגלים, חזרזיר, מגהקים, ומדברים על המולדת הרחוקה ועל המלחמה. גרגור אינו דברן גדול, אך זאסן מצטיין בכך, כולו להוט, הוא מחקה את רעש הפגזים ואת שריקות הרקטות, משחזר את גלי האש, הזיכרון שנטבע מן הפנים שהשחירו וממדי הסחבות של הדיוויזיות הסיביריות של סטלין. כל 20 באפריל מארגנים מנגה וחבורתו תהלוכת לפידים לציון יום הולדתו של הפיהרר. לעתים מביא אִתו רודל מהגר חדש לארץ המובטחת. כך וילפרד פון אופֶן, משתף פעולה לשעבר של גבלס, או אורח בעל יוקרה, דוגמת איש האס אס המצולק אוטו סְקורצֶני, אשר תחת השפעת סמים חטף בדאוׁן את מוסוליני שהיה כלוא במחוז אברוצו אחרי פלישת בנות הברית לדרום איטליה. סקורצני, שהחליף מקצוע למבריח נשק, טוען כאילו הוא פיתה את אוויטה בהיותה בספרד, במסגרת הסיור העולמי שלה, "בנג־בנג, זנזונת שכמוה, הסניורה פרון," הוא רועם. פריטש מגחך, זאסן מרים כוסית לכבוד הרייך ולכבוד ארגנטינה המעניקה לנאצים חיים מתוקים.

באמצע מרס 1951 אוסף מנגה את כל החבורה הפראית באחוזתו. רודל, מלברנק, פריטש, בונה, זאסן, האסה, כולם באים לחגוג את יום הולדתו הארבעים של חברם גרגור. יש להם מתנה בשבילו - תחריט אגדי של דירר: האביר, המוות והשטן.

19.

לאחר שמקארתור מודח מן הפיקוד במזרח הרחוק, החזית מתייצבת. פרון זועם, היציאה מעידן הקנטאור ומלחמת העולם השלישית נדחו למועד אחר. את האמביציות הגרנדיוזיות שלו הוא יפנה עתה לזכייה מוחצת בבחירות. הוא מהדק את שליטת המשטר: חל איסור על הוצאת לשון הרע על הרשויות, היומונים העיקריים עוברים צנזורה, עיתון לַה פְּנְסָה נסגר, מוחרם והופך לביטאון המפלגה CGT. סדר הכוחות הצבאי מוכפל, התעמולה מתעצמת; מתנגדים למשטר מושלכים לכלא, חברי פרלמנט מוצאים מקלט במונטווידאו. פרון מגייס את גברת התקווה כדי להבטיח לעצמו את הגדול בניצחונות: הוא מציע לאשתו להיות סגנית הנשיא בתקופת כהונתו הבאה.

תור אינסופי ממתין מדי יום לאוויטה במשרד העבודה ובפתח הקרן שלה שתקציבה הוגדל פי עשרה. האנשים מתקוטטים כדי להחליף אִתה כמה מילים או לפחות לזכות במבטה. להתחכך בידה זה כמו לגעת בצלוב, היא הנדיבה שבאלות: מעולם לא חילקה אוויטה בתים, תרופות ובגדים רבים כל־כך לאומללים של ארגנטינה, מעולם לא הייתה נכונה להקרבה כזאת, כאילו ימיה ספורים. היא אינה ישנה עוד ופועלת בכל החזיתות, כאילו קיימת סכנה למשטר, היא מסתירה כלי נשק ושוקלת להקים בכספה מיליציה פרטית של עובדים.

בואנוס איירס מתכסה במודעות עם תמונתה. על האובליסק בשדרות 9 ביולי תלויים שלטי בד הקוראים להצביע "פרון - אווה פרון, הנוסחה של המולדת".

ב־22 באוגוסט 1951, בשדרה הרחבה בעולם, מתאספים מאות אלפי ארגנטינאים, עם הסמל הפרוניסטי על גבות בגדיהם, במקום שבו אמורים בני הזוג להודיע רשמית על מועמדותם. אבודים בים האדם, נעוצות עיניהם של רודל ושל גרגור בבמה הרשמית ובפרון המאושר, שערו סרוק לאחור ומשומן, זרועותיו שלובות. לפתע, זעקה אדירה: אוויטה מופיעה. היא שולחת נשיקות אל נאמניה הכורעים ברך ובוכים, מן המרפסות סביב מפזרים המון פתיתי קונפטי, וכמו באצטדיון, לפידים, דגלים, מטפחות ונורים מקדמים את פניה של האלילה.

כאשר מבקש המזכיר הכללי של המפלגה להכריז עליה כמועמדת לסגנית נשיא, מתרפקת אוויטה על זרועות אֵל לִידֶר, מגמגמת, ומבקשת ארבעה ימים לשקול את הדבר. אכזבה, ההמון כועס. אוויטה מתחננת: "יום אחד?" ההמון מוחה ברקיעות רגליים. אוויטה מפצירה: "אולי כמה שעות?" לא בא בחשבון. במשך שמונה־עשרה דקות קוראת המקהלה בשמה וקוראת ahora, ahora", עכשיו!" אוויטה מהססת, פורצת בבכי ומודיעה כי עוד באותו ערב היא תפרסם ברדיו את החלטתה.

רודל וגרגור מסתלקים, מספיק להם עם הפארסה, הבּוֹמְבּוֹס, התופים הגדולים מחרישים להם את האוזניים; הנֶגְרָאדָה, האספסוף של פרברי הפועלים של בואנוס איירס המקיפים אותם, מעוררים בהם סלידה: קרקס כזה מעולם לא היה עולה על הדעת בגרמניה של הפיהרר. הכנס הולם את דיקטטורת האופרטה של פרון, חושבים שני הנאצים, והוא גם מתאים לארגנטינאים, "מלכי הפסיכודרמה המצייתים להוראות מבלי לבצען. מי שלא יודע לציית לא יֵדע אף פעם להנהיג".

אחרי שהם נחלצים סוף־סוף מן ההמון, רודל חולק עם גרגור שמועה סודית ביותר: אומרים שאוויטה חולה, אפילו חולה מאוד. "אם זה נכון, חברנו אבוד."

ה־justicialismo הפֶרוניסטי אינו מקיים את אשר הבטיח. במדרכות של מרכז בואנוס איירס עדיין יש שקעים; הרכבות אינן מגיעות בזמן; פרון מוציא כסף בלי חשבון והתוצאה אפס; בפטגוניה רימה אותו ריכטר, בלע מאות מיליוני פזוס מבלי לייצר ולו ואט אחד של חשמל מאנרגיה גרעינית; הכלכלה הארגנטינית מקרטעת ומייצרת זוטות: רודל וגרגור מייחסים זאת להשפעה ההרסנית של הנצרות. פרון אינו פועל בברוטליות הדרושה משום שהוא שבוי בהבלים היודו־נוצריים, החסד והחמלה, כל צורות הרגשנות שהנאציזם נפטר מהם.

גרגור מתעב את הקליקה הקתולית־פשיסטית המקיפה את אל לידר - אנשים חלשים, נמרים חסרי שיניים, כמו דאי, הרברבן הזה שמתיימר כי שתה תה עם היטלר ועם השאה האיראני. התנועה שהוא עומד בראשה למען אחדות עממית בינלאומית - בּלָה בּלָה. מלחמת העולם השלישית שלו: שיגיון של ילד. עכשיו דאי מדוכא בכותבו את זיכרונותיו, בנו של מוסוליני נכנס לתעשיית הטקסטיל, וסביאני, ראש העיר לשעבר של מרסיי, מטביע את בדידותו באלכוהול. כשנודע דבר מותו של המרשל פטן, שבועות אחדים קודם, הם התאספו כולם לערב של אֵבֶל בקתדרלה של בואנוס איירס.

אנשים אלה גמורים. פניהם אל העבר ואילו הנאצים של בואנוס איירס מחפשים את העתיד.

גרמניה.

20.

האמביציה שלהם היא לכבוש מחדש את גרמניה. הגברים מחוג דירר לא מאמינים ב"דמוקרטיה" שכפו בנות הברית. מולדתם הנערצת לא השתנתה במטה קסמים, הדבר לא ייתכן. הם עוקבים אחרי ההתרחשויות ומגיבים עליהן בכתב העת שלהם שתפוצתו עולה בהתמדה, על אף הצנזורה והאיסורים. הם יודעים שלבני עמם רגשות נוסטלגיים כלפי האימפריה של וילהלם ולשנים הראשונות של הרייך השלישי; כי הם לא מאמינים שנעשו "מעשי זוועה" במחנות, ושהם קראו לנקמה במנצחים אחרי משפטי נירנברג. הם משוכנעים בכך, הגרמנים לא התנערו מן הנאציזם. האם לא הם בחרו במשאל עם במשטר ובכיבושיו? האם לא העריצו את הפיהרר? כך מספר גרגור לפריטש, זאסן ורודל. התלהבות אנשי האקדמיה והרופאים בשנות השלושים; צהלתם כשנפטרו מן ההומניסטים הזקנים והמזוקנים ושאיפותיהם לשינויים קיצוניים ביותר; הפופולריות של הדרוויניזם החברתי ושל טוהר הגזע בכל החוגים; ניצול השבויים בידי ענקי התעשייה במחנות; שפני הניסיון האנושיים במעבדות של התעשיות הרפואיות; הזהב שנעקר מן השיניים התותבות ונשלח לרייכסבנק מדי חודש בחודשו.

כולם הפיקו תועלת מן המערכת עד לחורבן של שנות המלחמה האחרונות. איש לא מחה על כך שיהודים ישבו על ברכיהם וניקו את המדרכות ואיש לא פצה פה כאשר הם נעלמו בִּן יום. אם לא היה כל העולם חובר יחד במזימה נגד גרמניה, היה עדיין הנאציזם בשלטון.

הגברים בחוג דירר מאמינים בתחייתה של גרמניה הנאצית. הם סולדים מן המציאות הטריוויאלית של חייהם הבורגניים החדשים בקצה העולם, ואינם מסתפקים בטיפול בעסקיהם ובאחזקת פילגשיהם. התבוסה עצרה את עלייתם המסחררת. לפיכך, בגיל שלושים ומעט יותר מחליטים פריטש, זאסן ורודל להמשיך במאבק. עליהם לפעול, ומהר. המולדת בסכנה. אדנאואר מוכר את גרמניה המערבית לארצות הברית ומשלב אותה במערב, ואילו את גרמניה המזרחית שודדים הסובייטים.

הם מהססים. מארגנטינה הרחוקה לא קל להעריך את יחסי הכוחות, ולא קל להתארגן. האם עליהם להקים ממשלה גולה? להתסיס מהפכה בגרמניה? להפיל את אדנאואר בהפיכה? הקושרים מחליטים ללכת בדרך שאותה התווה היטלר עשרים שנה קודם: להיכנס למשחק הפוליטי, לקשור בריתות, להשתלט על השלטון דרך הקלפי. הבחירות הפדרליות הבאות יתקיימו בספטמבר 1953, רודל רתום כולו, הגרמנים לא שכחו את הישגיו.

בקיץ 1952 טס הטייס כדי לרקום שיתוף פעולה עם הפעילים הנאצים במפלגה הסוציאליסטית של הרייך. צירוף האירועים נראה מתאים לקידום יעדיו של חוג דירר, שכן בספטמבר פורצת בגרמניה שערורייה: במסגרת הסכמי לוקסמבורג, "רבי אדנאואר", כפי שאומר רודל, מכיר באשמת גרמניה ומחייב את הרפובליקה הפדרלית לשלם מיליארדי דולרים של שילומים לישראל ופיצויים ליהודים. כעבור חודש מצליח הקנצלר להביא לאיסור פעילותה של המפלגה הסוציאליסטית של הרייך. רודל חוזר לבואנוס איירס ומתייעץ עם שותפיו. זמן קצר אחר־כך הוא שב לגרמניה ושם מאמצת אותו המפלגה הקיסרית - תנועה לאומית־שמרנית. אך בהיותם מנותקים מן הנס הכלכלי בגרמניה טועים אנשי חוג דירר. הגרמנים מעדיפים את החופשות באיטליה על פני הנוסטלגיה לנאציזם. אותו אופורטוניזם שמשך אותם לשרת את הרייך דוחף אותם עתה לאמץ את הדמוקרטיה: לגרמנים עמוד שדרה גמיש, ובבחירות של 1953 יורדת המפלגה הקיסרית מן הבמה.

21.

כאשר מגלה גרגור את אכזבותיו של יקירו רודל, הוא מצוי באמצע לעיסת פרלין, שרוע על ספת עור חומה בחדר האורחים של הדירה שאליה עבר חודשים אחדים קודם לכן, בקומה השנייה של בית 431 ברחוב טקוארי, בלב לִבה של בואנוס איירס. הוא שָׁפע עצות לחבריו מחוג דירר, אך הסתפק במעקב אחר מזימותיהם ממרחק. למען האמת, מעולם לא היה אדם פוליטי מאוד, ומאז ילדותו, עד כמה שהתיימר לאהוב את גרמניה או להיות נאמן לנאציזם, הוא חשב תמיד אך ורק על עצמו, מעולם לא אהב אלא את עצמו. בסוף אותה שנת 1953, אצל גרגור החכם הכול שפיר, ואפילו הולך ומשתפר. מה זה חשוב אם ארגנטינה עדיין מבכה את מותה של אוויטה מסרטן בצוואר הרחם ושוקעת לשפל; מה חשוב אם אדנאואר סיכל את תככיהם של חבריו הגולים; העיקר מובטח. הוא רכש את אהדתם של מקביליו, ועסקיו הקטנים משגשגים. גרגור מבלה יפה ומתעשר.

הוא מנהל נגרייה ומפעל לרהיטים הממומנים מכספי המשפחה הבלתי נדלים ונופלים עליו כמן מן השמיים. הוא מבצע הפלות אסורות, ובפני חוואים בפרובינציות של צ'אקו וסנטה פֶה הוא מפאר את עצמתן האגדית של המכונות החקלאיות מתוצרת מנגלה. השבט המשפחתי סובב את דרום אמריקה, אחד־אחד נוחתים בבואנוס איירס אחיו אלואיס ואשתו, זֶדֶלמאייר הנאמן המגיע פעמים אחדות, וזמן מה אחר־כך מגיע קרל האב, אבי המשפחה המזדקן והמטיל אימה, שהיה נאצי כאשר היה צריך, במאי 1933, וכיום הוא משמש סגן לראש עיריית גינצבורג בלי כל שיוך פוליטי. בואו של קרל האב מטריד את גרגור. אביו נזף בו תמיד על נישואיו עם אותה "מופקרת אירנה", ועל כך שלא לקח חלק בחברה המשגשגת שהוא בנה מן המסד עד הטפחות, שבעת ביקורו אצל בנו הבכור היא מעסיקה יותר משש מאות עובדים.

אצל גרגור מתעכב קרל האב מול התחריט של דירר ומלטף את היינריך הארי "חיה מאולפת היטב", וזה הכול. שום חום, שום השתפכות. כמצופה ממנו מקדיש אביר התעשייה את כל מרצו לעסקיו, בבואנוס איירס כמו בגינצבורג. גרגור משמש לו מתורגמן בפגישותיו עם אנשי עסקים ארגנטיניים מבלי לציין כי הוא בנו, וכן מציג אותו לאחדים מחבריו שבעמדות מפתח. הוא גאה מאוד להציגו לפני קְלִינְגפוּס, דיפלומט לשעבר במחלקה היהודית של משרד החוץ, כיום אישיות חשובה בלשכת המסחר גרמניה־ארגנטינה, ולפני נויראט זה עתה קיבל לידיו את השלוחה הארגנטינית של חברת סימנס. הוא קושר שותפות עם אוֹרְבִּיס, חברה שמייצרת תנורים מופעלים בגז למטבח ולתעשייה, חברה מבטיחה שמנהל אותה נאצי מדרזדן, רוברטו מֶרטִיג. ההצלחה והפטריוטיות של מרטיג, שכל עובדיו הם גרמנים, מפתות את האב מנגלה. בהיפרדם מבטיחים זה לזה האב והבן להתראות בקרוב, אולי באירופה, מי יודע?

שדה ציד נוסף של שבט מנגלה הוא פרגוואי. כפי שציווה עליו אביו, גרגור מבלה שם זמן רב יותר ויותר, יחד עם רודל, שפיצה על אכזבותיו בבחירות בטיפוס על הר הגעש לוליילקו, ועם בני הזוג האסה - אשתו הפרגוואית של חובב המוזיקה הזה היא בתו של שר הכספים של הגנרל סטרוסנר, השולט במדינה מאז ההפיכה של מאי 1954. מלווה בהיינריך הארי ובקטלוגים של הציוד החקלאי חורש גרגור את מרחבי השדות הפוריים של האי המוקף אדמה, את יערות הדקלים, את הרמות החשופות של הצ'אקו הגדול, שדות המָאטֶה והכותנה; הוא מבקר אצל מגדלי בעלי החיים, אצל קהילות המנוניטים וצאצאי החלוצים הקנאים של נוּאֶבָה ג'רמניה (גרמניה החדשה). הוא כבר קשר קשרים יקרי ערך בכל המדינה. האסה מציג אותו לפני וֶרְנֶר יוּנג, בעבר מנהיג תנועות הנוער הנאציות בפרגוואי, והודות לרודל הוא נעשה חברו של אָלֶחַ'נְדרוֹ פון אקשטיין, ברון בלטי גולה, סרן בצבאו של סטרוסנר ואחיו לנשק של הרודן. בשנות השלושים הם הכריעו את הבוליביאנים במלחמת מדבר חסרת טעם, שכן על אף הטענות של ראש המטה הכללי לא הייתה טיפה אחת של נפט בצ'אקו.

גרגור חושב לעצמו כי פרגוואי תוכל להיות מקום מקלט טוב אם תהיה התמוטטות בארגנטינה. ניסיון התנקשות עלה כמעט בחייו של פרון באפריל 1953, המצב מידרדר, האינפלציה מרקיעה שחקים, פועלי המתכת שובתים, המשכורות צונחות. כמו ילד שבידו מופקד מטוס, לוחץ אל לידר על כפתורי הפיקוד של הכלכלה ככל העולה על רוחו הגחמנית. מאז מותה של אוויטה, שאת גופתה ציווה לחנוט, פרון אובד דרך. באחוזתו באוליבוס הוא מתפטם ברביולי ומארח בקביעות נערות צעירות מאוד שאותן הוא מלמד לרכוב על טוסטוס. נֶלִי, חברתו החדשה, היא בת שלוש־עשרה: כשהיא מתנהגת יפה הוא מרשה לה לענוד את תכשיטיה של אוויטה. העיתונות מייחסת לו רומן עם ג'ינה לולובריג'ידה, ואילו הכנסייה נרעשת מן האורגיות הנשיאותיות. כולם מכנים אותו אֶל פּוֹצ'וֹ - השמן.

גרגור נוכח בכך בעצמו, לפרון כיסי שומן מכוערים מתחת לעיניו. כאשר קיימו זאסן ורודל סוף־סוף את הבטחתם, העניק להם הנשיא מפגש קצר, ובמהלכו שיחק עם כלבלביו, כאילו איננו אִתם, בעוד שלושת הנאצים בוחנים אותו בהערצה. עם גרגור הוא החליף רק מילים אחדות. סבו היה רופא וגם הוא רצה ללמוד רפואה, אך למזלם הגדול של הארגנטינאים הנחתה אותו יד האל אל המכללה הצבאית. פרון שילח אותם אחר־כך בתנועת יד רחבה, וכבר הופיע חביבו החדש, האח טומי, מרפא אמריקני.

22.

גרגור הלבוש תמיד באלגנטיות ורוחו טובה עליו רכש לו שם טוב בקרב הקהילה הגרמנית של בואנוס איירס. הוא נחשב לאינטלקטואל ומשלב בדבריו ציטטות מפיכטה ומגתה. הנשים משבחות את ההשכלה הגרמנית העשירה שלו. בקהילה יש רק אדם אחד שקסמו אינו פועל עליו. זאסן הציג לו אותו יום אחד בעת שגרגור סעד ב־ABC, בתאו הרגיל, מתחת למגן האבירים של בוואריה. כאשר בירך לשלום את הטיפוס הזה, המקריח והלבוש גרוע, הוא ידע מייד כי הם לא יסתדרו. ידו של ריקרדו קלמנט הייתה דביקה, מבטו לא ישיר, מוגן במשקפיים עבים המונחים במעוקם על עיניו.

באותו יום זאסן לא יכול שלא לחשוף בפני שני הגברים את זהויותיהם האמִתיות. "אדולף אייכמן, אני מציג לפניך את יוזף מנגלה; יוזף מנגלה, הרי לפניך אדולף אייכמן." שמו של מנגלה אינו אומר דבר לאייכמן. המנצח הגדול על השואה ראה מאות ואלפי סרנים ורופאי אס אס. מנגלה הופקד על פעולות נחותות, יתוש בעיניו של אייכמן, והוא גורם לו להרגיש כך. בפגישתם הראשונה הוא מקפיד להזכיר לו את הקריירה המזהירה שלו עד לפסגת הסודות הכמוסים של הרייך השלישי, את המשקל המכריע שהיה לסמכויותיו, את עצמתו: "כל העולם ידע מי אני! היהודים העשירים ביותר נישקו את רגליי כדי שאציל את חייהם."

לפני שהגיע לארגנטינה התחבא גם אייכמן בחווה, בצפון גרמניה, שם עבד כיערן וגידל תרנגולות. לאחר מכן, בטוּקוּמַן, הוא ניהל צוות של מודדים ומאּתרי מיקום גאוגרפי בחברת קַפְּרִי, חברה ממשלתית שייסד פרון כדי לנצל את כישוריהם של הנאצים שלו ואולי גם לבנות מפעלים הידרואלקטריים. ב־1953 פשטה קַפְּרִי את הרגל; אייכמן, אשתו ושלושת בניהם התיישבו בבואנוס איירס, ברחוב צָ'קַבּוּקוׂ, ברובע אוׂלִיבוׂס.

גרגור משתדל להתחמק מן הקלמנטים, אך מאז שעבר לגור באותו רובע בתחילת 1954, בבית יפה בסגנון מאורי עם גינה, ברחוב סרמיינטו 1875, הוא פוגש אותם לעתים קרובות, בעיקר את הזאטוטים, לבושים תמיד בלבוש של גאוצ'ו, כאילו היה זה יום קרנבל. אייכמן הוא חיה מוזרה, כשהוא מוזמן למפגשים על סיפון הפאלקן ולמסיבות בכפר אצל מנגה, דומה כי ההילה המרושעת שלו כובשת את חבורת הנאצים. כאשר זאסן מדבר אליו דומה כאילו דיבר עם הימלר, גרינג והיידריך גם יחד, בכירים שאייכמן מתפאר בקרבתו אליהם. לכל מקום שאליו הוא מגיע בחוגים הנאציים, אייכמן משתכר, מנגן בכינור, עושה הצגה. הוא מציג עצמו כאינקוויזיטור הגדול, וכצאר של היהודים. הוא היה חברו של המופתי הגדול של ירושלים. עמדו לרשותו מכונית רשמית ונהג כדי להטיל אימה על אירופה לפי רצונו. השרים רצו אחריו ופינו לו דרך כשעבר. הוא טעם מן הנשים היפות ביותר בבודפשט. למעריציו, בסוף הערב, הוא לעתים מחלק תמונות עם הקדשה: "אדולף אייכמן, אס אס אוברשטורמנפיהרר בדימוס."

רדיפתו של אייכמן אחר פרסום מכעיסה את גרגור הנשמר כל־כך מאז הגעתו: הוא לא גילה את זהותו האמתית ואת טיב פעילותו באושוויץ אלא ליחידים המקורבים אליו ביותר. לכל האחרים הוא מספר גרסה חמקנית מאוד על עברו: רופא צבאי, גרמני, שנסע לעולם החדש כדי להכניס שינוי בחייו. כאשר הוא נתקל בו, גרגור סולד מן הסוחר לשעבר חסר התרבות, בנו של מנהל חשבונות שלא סיים את לימודי התיכון ומעולם לא התנסה בלחימה בחזית. אייכמן הוא טיפוס עלוב, כושל מן המעלה הראשונה, אפילו המכבסה שפתח באוליבוֹס כבר נסגרה, והוא איש נוטר, המקנא בביתו היפה, בחיי הרווקות שלו ובמכוניתו החדשה, מכונית קוּפֶּה נהדרת בוׂרְגְוַורְְד איזבלה.

דעתו של אייכמן על מנגלה אינה טובה יותר. גרגור או מנגלה, אין זה חשוב, הוא חי על חשבון אביו, מוג לב: הוא חתיכת זבל כהה עור.

23.

גרגור מוציא את התמונה ממסגרתה ומעלה אותה באש סמוך לחלון, תיכף כל שיישאר מן הדיוקן יהיה ערמת אפר קטנה. משב רוח מפזר את האפר באוויר החמים של בואנוס איירס. אירנה דורשת גירושים כדי להינשא לסוחר הנעליים מפרייבורג. גרגור קורא להאסה ולרודל, הוא זקוק לסנגור ארגנטינאי טוב שייצור קשר עם עורך הדין שלו בגינצבורג. הכסף אינו בעיה, אך הוא רוצה להכפיל את מספר המתווכים בדרך, את מספר המחיצות. הוא לא יעשה שום הטבות לאשתו. הגירושים מוכרזים בדיסלדורף ב־25 במרס 1954.

"ידיעה מצוינת," כותב לו בלשון יבשה קרל האב, "סוף־סוף אתה פוטר אותנו מן הכלבה הזאת. עכשיו תפסיק לחשוב על השבתה אליך, בגילך זה לא מכובד." האב מנגלה מרוצה מהגירושים ובראשו תכנית מקיאבלית. מהלך מנצח שבו מעורבים שלושה: החברה היקרה לו, יוזף, ועוד מרשעת אחת הגורמת לו כאב ראש - מרתה, אלמנתו של קרל הבן ויורשת חלקו של בעלה המת בחברה. זה זמן מה מרתה מאוהבת, קרל האב חושש שמא היא תתחתן עם זר שבהכרח ייכנס למועצת המנהלים של החברה. הוא מציע ליוזף לשאת את גיסתו לאישה כדי שהחברה תישאר בידי שבט מנגלה, ואחרי הנישואים יפקיד בידי מרתה את כל מניותיו, כך שאם בסופו של דבר יוגש נגדו צו מעצר לא תהיה החברה משותקת. מכל מקום, יוזף יכתיב למרתה את החלטותיו במועצת המנהלים.

שרוע על כיסא מתקפל בגינת ביתו שבסגנון מאורי, גרגור מברך על גאונותו של אביו וצוהל לרעיון לקחת מאחיו השנוא את אלמנתו, ולהביך ולהרגיז את אירנה כשזו תשמע שגם הוא מתחתן, ועוד עם מרתה שאותה לא סבלה מעולם.

קרל האב מציע ליוזף להיפגש עם גיסתו באלפים השוויצריים. "אתה תיסע עם דרכון ארגנטיני בזהות בדויה. אתה מכיר מספיק אנשים בבואנוס איירס כדי להשיג דרכון כזה ללא קושי. אני אשכנע את מרתה לחשוב בהיגיון ואטפל בכל היתר - הכרטיסים, השהייה, הנסיעות, ואני אדאג לכך שרולף יצטרף אליה. הגיע הזמן שתכיר את בנך."

24.

גרגור מתחיל בהליכים להסדרת מעמדו באביב 1955. על אף קשריו וערמות הדולרים שלו יימשכו ההליכים זמן רב, הביורוקרטיה הפרוניסטית היא מבוך ובידי גרגור רק אישור שהייה, הוא צריך לבנות תיק שמן (המלצות, ערבויות, תעודות יושר, תעודות נאמנות למקור) לפני שיורשה לבקש דרכון של תושב שאינו אזרח המדינה. הוא המתין לדרכון קרוב לשנה ובינתיים הידרדרה ארגנטינה לאלימות ולהפיכת נגד.

ב־16 ביוני 1955 מפגיזות ה"גורילות" הצבאיות האנטי־פרוניסטיות את ארמון הנשיאות ואת כיכר מאי. פרון שורד בפוטש, אך ימיו כראש המדינה ספורים. הכנסייה, מפלטם של כל המתנגדים, מבקשת את ראשו: הוא ביטל את הסובסידיות לבתי הספר הדתיים, הוא נתן תוקף חוקי לגירושים ולזנות, עודד את התפשטותן של כתות בהשפעתו של האח טומי. "פרון כן! כמרים לא!": הפגנות בעד והפגנות נגד; פרון האנטי־כריסטוס עוצר כמרים, הכנסייה מנדה אותו, כנסיות מושחתות, החל החורף הדרומי של האנרכיה. על כל פרוניסט שנהרג נשבע ‘אל פוצ'ו' לרצוח חמישה מאויביו. בספטמבר, כאשר הצליח גרגור לקבל סוף־סוף "תעודת יושר", מתרוצצות שמועות על הפיכה, מרידות פורצות בקורדובה ובנמל של בָּהִיָיה בְּלַנְקָה. ב־16 שַׂם חיל הים מצור על בואנוס איירס ומאיים להפגיז את בתי הזיקוק. "אלוהים צודק" זאת סיסמת המהפכנים.

ארגנטינה על סף מלחמת אזרחים, פרון מתפטר. הוא משליך לאש את קלסריו הפחות רצויים, וכדי להימנע מתלייה על עמוד תאורה כמו מורו מוסוליני, הוא מפליג בספינת קרב פרגוואית ומגיע לאסונסיון. חונטה צבאית בראשותו של גנרל שתיין תופסת את השלטון. שבועות אחדים אחר־כך מודח הגנרל על־ידי גנרל אחר, ארמבורו האכזר, המבטיח לטהר את ארגנטינה ולמחוק כל זכר לפרוניזם.

גרגור יושב מול רהיט הרדיו שלו ומאזין לקולו הלוחמני של ארמבורו הרועם בקולו: "כל מי שמציב במקום נראה לעין תמונות או פסלים של הרודן הנמלט, ושל בת זוגו המנוחה, מבטא בפומבי מילים או ביטויים דוגמת פרון, פרוניזם, הדרך השלישית, המפארים את הישגיה של הדיקטטורה שהופלה, יידון למאסר של שישה חודשים עד שלוש שנים..." בשם המהפכה המשחררת נעצרים מנהיגי ארגוני הפועלים, אלפי בעלי תפקידים מסולקים. כל האתרים הנושאים את שמותיהם של שני הפרונים (ערים, רבעים, מחוזות, רחובות, תחנות רכבת או אוטובוס, כיכרות, ברֵכות, מגרשים למרוצי סוסים, אצטדיונים, אולמות ריקודים) נדרשים להחליף את שמותיהם; האוויטות הקטנות ישנו את שמותיהן. הקרן נסגרת, סדיניה מועלים באש, מערכות הסכו"ם מותכות, הפסלים מפורקים, הטוסטוסים ומערכות הבגדים מוצגים לראווה כדי להצביע על השחיתות והחמדנות של הזוג המודח. הגופה החנוטה של אוויטה נעלמת. בורחס מתמנה למנהל הספרייה הלאומית ולפרופסור בפקולטה למדעי הרוח של בואנוס איירס. פרון מוצא מקלט בפנמה, גלות מוזהבת, קברטים, סיגריות, ויסקי, חתיכות יפות, והוא מתאהב ברקדנית - מָריה אֶסְטֶלָה מַרְְטִינֶז, שבקרוב תהיה אשתו השלישית, ואת שמה הוא מחליף לאיזבל.

עכשיו שמגינם התעופף הנאצים מודאגים. ארמבורו הבטיח לשבור את רגליהם של כל נצלני המשטר הישן. חברות אחדות המבוססות על הון גרמני חייבות להיסגר. המשטרה מחרימה את ביתו של רודל בקורדובה, ומוטל עליו מעצר בית. בוֹנֶה ופושעי מלחמה אחרים עוזבים את ארגנטינה, דיי מתוודה בעיתונו כי "כאבי הגלות צורבים". גרגור שוקל לברוח לפרגוואי אך חוזר בו: הוא התרחק מהפוליטיקה ומעולם לא השתייך לחוג הראשון של מקורבי פרון, אחרי הכול הוא רק איש עסקים ישר דרך. הוא מפסיק את ההפלות הבלתי חוקיות שלו וממתין לשוך הסערה. נראה שארמבורו מעריץ אף הוא את המסורת הצבאית הפרוסית; הוא יוכל להגיע להבנה עם הנאצים.

גרגור משיג בסופו של דבר דרכון, תקף לשלושה חודשים. הוא טס ב־22 במרס 1956 במטוס DC-7 של חברת פן־אם ומגיע לג'נבה אחרי חניית ביניים קצרה בניו יורק.

25.

זֶדֶלמאייר ממתין לו בשדה התעופה ומסיע אותו לאֶנגלבֶּרג, למלון אֶנגֶל, מלון ארבעה כוכבים הטוב ביותר שיש למצוא באתר ספורט החורף הזה.

באולם הקבלה מקבלים את פניו שני ילדים בני שתים־עשרה ושחרחורת נאה: מרתה, בנה קרל־היינץ, ובנו שלו, רולף.

26.

בחדר האמבטיה מרתה שרה לעצמה אל מול המראה בעוד המים זורמים אל תוך האמבט. שרוע על המיטה בחדר הסמוך שבו מלחכת אש באח, ידיים על העורף, גרגור היחף שומע את שכשוך המים, אישה שמחה. הוא רואה את השלג יורד ומחייך בנחת. שהותו בשווייץ אידילית, אוויר ההרים הצח מזרים בו כוח. מרתה הציגה אותו לילדים כדוד פריץ מאמריקה. לרולף, כשהיה קטנטן, סיפרו כי אביו יוזף נהרג בקרב ברוסיה זמן קצר אחרי שנולד.

רולף וקרל־היינץ הם ילדים דייקנים, קשובים ואסירי תודה, יושבים על יד השולחן בגו זקוף ואינם מדברים אלא כאשר מנגלה־גרגור־פריץ מרשה להם. הם מביטים בו בהערצה. הדוד פריץ גולש סקי לשעבר מתקופת שירותו הצבאי ביחידת הציידים האלפינים, סיפוריו מרתקים אותם עד טירוף. בארוחת הערב, בזמן טיול, בערבים המשותפים, הם לוחצים עליו שיספר. קרל־היינץ מבקש סיפורים על קרבות טנקים, על גבורה, ועל גילויים של אחוות לוחמים בערבות המאובקות של רוסיה; רולף מבקש לשמוע על הרפתקאותיו של סן מרטין באנדים, הרפתקאות של גאוצ'וס ושל אינדיאנים מן הפמפס: "על גדות הריו דה לה פלטה, נהר הבוץ המתפתל כמו נחש עד ללווייתנים הכחולים של האוקיאנוס". הדוד פריץ מספר על כיבוש המדבר הארגנטיני, על "ניצחון הציביליזציה על הברבריות הפראית, כפי שעשינו אנו הגרמנים בשטחי המזרח בזמן המלחמה. אל תשכחו אף פעם, ילדים, הגרמנים היו מוכשרים יותר מהיוונים וחזקים יותר מהרומאים."

גרגור בוחן את בנו בכל הזדמנות. לרולף הידיים והאף של אִמו, עיניו עטופות עצב, יופיו ביישני, הוא תמים, יש לו פחות ביטחון עצמי מאשר לקרל־היינץ הגבוה ממנו בראש וגולש טוב בהרבה ממנו. קרל־היינץ הוא גבר קטן ואילו רולף עדיין ילד. כבאי, קוסמונאוט, מהנדס - אין לו מושג מה יעשה כשיגדל וכל יום הוא משנה את דעתו. בגילו היה גרגור החלטי יותר.

הוא מלבה את האש שדעכה, משתרע והוגה בילד שהיה. הוא לא נפרד מן המיקרוסקופ שאביו נתן לו במתנה ליום הולדתו העשירי. הוא היה משוכנע כי יוזף מנגלה יהיה יום אחד מפורסם לא פחות מאישים שהעריץ בעבר: הרופא רוברט קוך, קיסר הבקטריולוגיה, ואוגוסט קֶקוּלֶה שגילה את הקשרים המרובעים של תרכובות פחמן ואת הנוסחה המלאה של הבֶנְזֶן. בשלב מוקדם מאוד הוא הבין כי רופאים וחוקרים יהיו הכמרים והכוכבים של המאה העשרים. הוא נזכר בסרז' וורונוף אשר עשה כותרות כאשר השתיל אשכים של שימפנזים צעירים במטופלים מבוגרים בני מזל במרפאתו שבריוויירה הצרפתית, שהעיתונות עשתה מסיפורו הון בשנות העשרים. וורונוף היה נוכל, אך גרמניה היא בלי ספק גן העדן של הרפואה המודרנית, של המדע; הביולוגיה, הזואולוגיה, האספירין, המיקרוסקופ, המעבדות - כל אלה המצאות גרמניות. הוא לא יישאר לאורך זמן בגינצבורג כפוף לחברה של אביו, על כך החליט כבר בגיל חמש־עשרה. עם זאת, הוא ירש מקרל האב את הנחישות, את הערמה והשאפתנות, ומאִמו ווַלבוּרגה הוא ירש את הקרירות ואת הלב הקשוח, לב מנוון.

גרגור מהרהר שוב בימיו כסטודנט, במינכן, בווינה, בפרנקפורט - תקופה מסעירה, שנות השלושים, שנות הטלטלות הגדולות. בשעה שחבריו ללימודים שתו ושיחקו את משחק הגיבורים אצל האֶס אָה, הוא עבד קשה מאוד ועמלו השתלם: אנשי המקצוע הבכירים ביותר גילו אותו: אויגן פישר, חוקר התורשה הנודע שהיה נוכח בטבח בשבטי הרועים הֶרֶרוׂס ונָמַס בנמיביה בראשית המאה, והפרופסור מוׂלינסון, מומחה לתורשה ולהיגיינה גזעית, המנחה שלו לתזת הדוקטורט ("מחקר מורפולוגי גזעי על חתכים של הלסת התחתונה של ארבע קבוצות גזע" - תזה שאושרה בהצטיינות יתרה). מולינסון המליץ עליו לפני הגנטיקאים הגרמנים הנודעים ביותר, הברון אוׂטְמָר פון פֶרְשוּאֶר, המומחה הגדול לתאומים, שגרגור נעשה עוזר המחקר שלו כבר בגיל עשרים ושש; זמן קצר אחר־כך הוא היה לבחיר המכון של הרייך השלישי לביולוגיה ולטוהר הגזע באוניברסיטת פרנקפורט. כאשר מונה פֶרְשוּאֶר לראש המכון לאנתרופולוגיה, להוראת התורשה האנושית והגנטיקה על שם הקיסר וילהלם בברלין, הוא שלח את מנגלה לאושוויץ, "המעבדה הגדולה בהיסטוריה, אות כבוד לחוקר צעיר מבריק וחרוץ. אולי תגלה שם את הסודות של לידות התאומים." הברון מימן את מחקריו ומנגלה שלח לו באופן סדיר את הפריטים שעקר (מח עצם, עיניים, דם, איברים), שלדים, וכן את תוצאות הניסויים שלו. הוא לא התבטל בעשרים ואחד החודשים שלו במחנה. הודות לדרישותיו הגבוהות הוא הביא לצחצוח הרמפה, טיהר מטפילים מאות צריפים, וחיסל מגפות טיפוס אחדות. על התמסרותו הוא גם קיבל פרס - צלב ברזל עם חרבות בצירוף דברי שבח והערכה מאת הממונים עליו. את רולף יהיה צריך לקחת בידיים, חושב לו גרגור בסוויטה הגדולה בעלת מרפסת של מלון ארבעת הכוכבים, הוא לעולם לא יגדל להיות קשוח כל עוד הוא לצד אִמו וסוחר הנעליים של פרייבורג. הנשים אינן אוהבות את הרכרוכיים, הן מעדיפות גברים המקרינים עצמה ונחישות כמוהו, בכך הוא משוכנע.

מרתה חשה מייד מי הוא, הוא אגוז קשה יותר מאחיו המנוח. בערב הראשון, בזמן ארוחת הערב, בעוד הילדים מרוכזים בצלחותיהם, הוא הפשיט אותה במבטו. מבטו התעכב בשערה השחור האסוף לאחור, בשפתיה האדומות ובפיה הסוסי, וכאשר קמה לשירותים הוא בחן באריכות את ישבנה השרירי שהיה לשם דבר בגינצבורג, הליכתה הגלית של מרתה מנגלה, וַייל לפני נישואיה, איזה חוסר מזל. אין לה שיעור הקומה של אירנה ולא המראה העדין שלה. במלון אנגל נשבע גרגור לא לחשוב עוד על אשתו לשעבר, לעולם לא לעשות השוואות. למרתה מזג ודעות משלה, רולף וקרל־היינץ מצייתים לה, היא נאצית נאמנה, אם קשובה, ואף שאינה יפה היא אישה חושנית בת שלושים וחמש. מעל לכול היא אלמנתו של קרל הבן: כאשר, בלילה השני, הסיר מעליה את החזייה המקושטת, חש תחושה נהדרת שהנה הוא נותן לאחיו את מכת החסד הסופית, הוא קובר אותו בשנייה. "לוּ רק ראה אותי טוחן את אשתו," הוא מחייך בציניות בקופצו מהמיטה.

הוא מתפשט ונכנס לחדר האמבטיה. מרתה ממתינה לו באמבט.

27.

מכונית המרצדס של זֶדֶלמאייר מטרטרת בחזית המלון. מרתה והבנים יחזרו ברכבת, וגרגור במכונית עם חברו. הוא לא ראה את גינצבורג מאז נובמבר 1944.

משעברו את מעברי ההרים המושלגים, גרגור מתכווץ. הארוחה על גדות אגם קונסטאנץ אינה משנה דבר; הדופק שלו עולה, וכשיורד הלילה הוא מזהה את העיקול בדנובה בכניסה לעיר, את הטירה מתקופת הרנסנס, את הכנסייה בסגנון הבארוק, הוא מבקש מזֶדֶלמאייר לשתוק, הוא לא חש בטוב.

הנה הוא שוב בבית האפור הגדול מימי ילדותו. לבד מן הציור שבכניסה וכַדֵּי האפר של אמו ושל אחיו המוצבים על אדן האח, דבר לא השתנה. גרגור רואה שוב את חיפויי העץ הכהים, את תיבת הרדיו בסגנון בידרמייר, את הפטפון בחדר האוכל שבו הוא סועד עם זֶדֶלמאייר, אחיו ואביו, אשר שחרר את המטפלת ואת הטבחית לערב חופשי על פי דרישתו. גרגור מודה להם. המלון היה נפלא, הבנים בריאים להפליא, מרתה מעולה. התכנית פעלה, הוא יתחתן אִתה, ברצון. אך מייד אחר־כך הוא מתקדר, הוא לא היה צריך לבוא לגינצבורג. מה יש לו לעשות כאן? כמי שנחשב לנעדר מאז סוף המלחמה, יוזף מנגלה לא יסתובב ברחוב אוגסבורגר! ואם הוא כבר כאן, אולי גם יופיע לפני עובדי המפעל! הוא אומר בציניות. כולם יכירו אותו, אנשים מדברים והעיר קטנה, זה יהיה סיכון מטורף.

קרל האב מנסה להרגיעו. גינצבורג היא שלו, החברה היא אימפריה קטנה והיא המעסיקה הגדולה ביותר בעיר, מעל ומעבר לכל חברה אחרת, איש לא יעז להסגיר את בנו של בעל הבית, ולידי מי יש להסגירו? הוא אפילו לא מבוקש בגרמניה, שום צו מעצר לא הוצא נגדו: "די, יוזף, אתה כל הזמן פוחד, אחרי הכול כאן אתה בבית! האנשים זוכרים אותך לטובה ולעתים קרובות מדברים אִתי על הצלחתך המבריקה בלימודים. מר גלובקה לא שואל את עצמו הרבה קושיות כשהוא נכנס כל בוקר למשרד ראש הממשלה, שם הוא בתפקיד מזכיר המדינה. כל העולם יודע שהוא הילל את חוקי נירנברג וכפה על היהודים שמות פרטיים: ישראל ושרה. אז מה? מצפצפים, ואדנאואר ראשון המצפצפים; גם לאיש לא אכפת איפה היית בזמן המלחמה! מילאת את חובתך, נקודה." אלואיס מנסה להרגיע את קרל האב, שנחלש בחודשים האחרונים. הוא מאשר ליוזף כי אביהם מעולם לא היה כה חזק ואהוב על עובדיו, עוד מעט הוא גם יהיה אזרח כבוד. "בלעדינו גינצבורג מתמוטטת. אנחנו מממנים את בניית בתי הדיור הציבורי החדשים ובית חולים וברֵכת שחייה. אבא מתכנן לחלק נקניקיות לכל הילדים לציון יום הולדתו השבעים וחמישה."

לגרגור אין מנוח. עשרת הימים שבילה בספורט החורף החלישו אותו, הוא עומד לאבד את חומות המגן שלו, להשליך את עצמו לתוך לוע הארי, הם לוחצים עליו. גם אם לא יצא מהבית כל השבוע, הגרוע מכול עלול להתרחש בכל רגע. שמו אכן מופיע ברשימה של פושעי מלחמה, אין לתת אמון באיש, ולא חשוב מיהו, בני משפחתו אינם מבינים דבר. מחר, כבר הוחלט, הוא יבקר אצל חבר מדיוויזיית ויקינג, במינכן, רוקח שאצלו הוא התחבא חודש ימים לפני שיצא אל החווה, אחרי שהחזיר לעצמו את רשימותיו ואת הדגמים באזור הסובייטי בתחילת בריחתו. האנונימיות של עיר גדולה עדיפה. הוא ייסע במכונית. זֶדֶלמאייר ישכור אופל פשוטה על שמו של גרגור. אחר־כך, אם הכול ילך כשורה, הוא בכל זאת יבלה ימים אחדים בגינצבורג: ארגנטינה, פרגוואי, בקרוב אולי צ'ילה, עליו לדבר ביזנס עם בני השבט.

גרגור נוהג ומקלל למשמע החדשות. צבא גרמניה ישתתף בתמרונים של נאט"ו, כומר משבח את הקמתו של חוג ידידות יהודי־נוצרי בפרנקפורט, המשלחת המסחרית הישראלית בקלן מקבלת בברכה מנהל חדש. והג'ז הארור הזה: גרגור מחפש תחנה המשדרת מוזיקה קלאסית. הוא רוכן אל המקלט, משחק בכפתורים שנייה או שתיים ומתנגש במכונית שבלמה לפניו.

גרגור מנסה לפייס את הנהגת ומציע לה כסף, המגן האחורי שלה בקושי נשרט, למה למלא דו"ח, יורד גשם ולא כדאי לבזבז זמן. הגברת העטופה היטב במעיל פרווה מסרבת, חוק הוא חוק, "אנחנו בגרמניה, מדינה מתורבתת." מכונית הב.מ.וו המוכספת של בעלה יצאה זה עתה מן החניה המקורה. גרגור מתעקש, מוסיף שלושים מרקים; היא מוציאה ערמת מסמכים מתא הכפפות; הוא, בתקיפות, מאיים להסתלק, היא מאיימת להזמין את המשטרה. עוברים ושבים מתקרבים, גבר במעיל גשם רושם את מספר האופל, ולפתע מגיע סיור משטרתי. הקצין, המופתע מהמסמכים הארגנטיניים וממבטאו הבווארי הכבד, מבקש מגרגור שלא לצאת ממינכן לפני שיסיימו לבדוק את זהותו.

מייד עם הסתלקותם של השוטרים רץ גרגור לתא הטלפון הראשון שבדרך. הוא רועד בשעה שהוא מחייג את מספר הטלפון של אביו. שעתיים אחר־כך ממהרת להתייצב בתחנת המשטרה של מינכן משלחת מרשימה. קרל האב, עורך דינו, מפקד משטרת גינצבורג וזֶדֶלמאייר ובידו מזוודונת שחורה, הם מאתרים את הקצין, יוצאים לשתות כוס בירה, מפטפטים, מתמקחים, והעניין מסודר.

למחרת טס גרגור בחזרה לאמריקה הדרומית.

28.

מקומו בארגנטינה, שם יצטרפו אליו מרתה וקרל־היינץ. בגיל ארבעים וחמש מבקש גרגור מקום שקט, בית חדש וגדול כדי לארחם בו. הוא מוצא וילה קליפורנית בוִוירֵי וֶרְְטִיז מס' 970, רחוב צדדי ועטור עצים באזור היותר עשיר של אוליבוס, שני צעדים מן החוף. על החוף יש בתי קפה ומעגן לסירות נופש, מרתה וקרל־היינץ ירגישו פה נוח, המקום מקסים ודומה לרובע של אגם אַלְסטֶר בהמבורג ולואנזה בברלין.

על אף אמצעיו הכספיים גרגור צריך ללוות כסף כדי לקנות את ביתו ולמלא כנדרש את המשימה שהטיל עליו אביו: להשקיע בחברה לפרמצבטיקה, פַדְְרוׂ פארם, ששותפו הדרום אמריקני מרטיג, בעליה של חברת אורביס, המליץ עליה. אחדים מחבריו כבר השקיעו בתעשיית התרופות ובמחקר לדרכי טיפול בשחפת. אך הבנקים לא ילוו אפילו פזו אחד לאדם חסר נתינות שתוקף דרכונו עומד לפוג בקרוב. הוא רוצה להכות פה שורשים ולהתחתן שוב, גרגור צריך לחזור אל זהותו: להיות שוב מנגלה.

כמו תמיד, גרגור מתייעץ עם חוג ידידיו הקרוב. בארגנטינה אין כל סיכון. לאמריקנים יעד מרכזי אחד - להיאבק בסובייטים, והגרמנים לא רוצים לשמוע עוד על הנאציזם. המלחמה הסתיימה. שְוַומְבֶּרגר אשר חיסל גטאות אחדים בפולין זכה לדרכון, הקונסוליה של גרמניה המערבית לא העמידה בפניו שום קשיים. והשגריר החדש הוא טיפוס יוצא מן הכלל, אומר לו זאסן. וֶרְנֶר יוּנקֶר היה נאצי ושיתף פעולה מקרוב עם ריבנטרופ במשרד החוץ. הוא שימש בתפקיד בבלקנים ושמח לפגוש בבואנוס איירס את חברו פָּבֶליץ', הדיקטטור לשעבר של קרואטיה.

גרגור מתייצב בשגרירות ומציג את כל המידע שהתאמץ להסתיר מאז סוף המלחמה, כדי להוכיח שהוא אכן יוזף מנגלה. הממונה על העניינים הקונסולריים לא מניד עפעף כאשר גרגור מודיע כי מאז הגעתו לארגנטינה הוא חי בזהות בדויה. הוא מעביר את התיק לבון, ושם איש אינו בודק אם הוא ברשימות פושעי המלחמה המבוקשים. נראה כי חרדתו של גרגור במינכן הייתה מיותרת: הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מגַנה את הנאציזם אך משלבת את בכיריו ואת רוצחיו ברצון, מפצה את היהודים אך מניחה לרוצחיהם לעסוק בעיסוקיהם בדרום אמריקה ובמזרח התיכון. הכרה בזכות ל"משגה פוליטי", מחילה ל"קרבנות הדנאציפיקציה", אחדות לאומית, שכחה כללית... להתראות גרגור: בספטמבר 1956 מוסרת הקונסוליה של גרמניה המערבית בבואנוס איירס ליוזף מנגלה תעודת זהות ותמצית תעודת לידה.

עתה עליו להסדיר את מעמדו מול הרשויות הארגנטיניות. הוא מופיע לפני בית המשפט ומוסר טביעות אצבעות במשטרה. שום שופט אינו מתרשם משקריו, אין מעקב, אין עונש, לאחרונה כל־כך הרבה גרמנים נזכרים בעברם. Bienvenido, senior Mengele ברוך הבא, מר מנגלה: בנובמבר הוא מקבל תעודת שהייה חדשה ומספרה 3940484, הוא חוזר לקונסוליה ומקבל דרכון גרמני הנושא את שמו, יוזף מנגלה, יליד 16 במרס 1911, בגינצבורג, מתגורר ברחוב סַרְמיֶינטוֹ 1875, בואנוס איירס, גובה 1.74 מ', צבע העיניים חום־ירוק, איש עסקים ויצרן רהיטים וצעצועי עץ. בתצלום שסיפק חוצה שפם את פניו הכהות.

מרתה וקרל־היינץ מגיעים לבואנוס איירס. מנגלה משיג את ההלוואה וקונה את הבית המקסים שבו חשק. הבית גובל בביתו הקודם של פרון, יש לו גינה וברֵכת שחייה. מרתה נרשמת בספר הטלפונים ומנגלה מציג את קרל־היינץ כבנו.

הפּאשה מקיף עצמו במכרים ומתברגן.

החיים מיטיבים עמו.

29.

בנובמבר 1956 מוציא פריץ באואר, התובע הכללי של הֶסֶה, צו מעצר לאדולף אייכמן "בכל מקום שיימצא". באואר היהודי, סוציאל דמוקרט והומוסקסואל, שהגסטפו סילקוֹ מתפקידו הציבורי, היה עצור במחנה ריכוז עד שברח לסקנדינביה. מאז שחזר לגרמניה בסוף שנות הארבעים מבקש באואר לאלץ את בני ארצו להתמודד עם עברם.

30.

לאט־לאט מתחיל העולם לגלות את דבר השמדתם של יהודי אירופה. יותר ויותר ספרים, מאמרים וסרטים דוקומנטריים עוסקים במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה הנאציים. ב־1956 מפעילה ממשלת מערב גרמניה לחץ, דורשת, ומצליחה להוציא מרשימת הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן את הסרט לילה וערפל מאת הבמאי אָלֶן רֶנֶה, וזאת בשם הפיוס בין צרפת לגרמניה, אך למרות זאת מסעיר הסרט את מצפונם של הצופים. יומנה של אנה פרנק זוכה להצלחה מסחררת. מדברים על פשעים נגד האנושות, על הפתרון הסופי, על הרצח של שישה מיליון יהודים.

חוג דירר מכחיש מספר זה. הוא אמנם שמח על מבצע ההשמדה, אך מעריך כי הניב רק 360 אלף קרבנות יהודים; הוא מכחיש את הרצח ההמוני, את משאיות הגז ואת תאי הגזים; ששת המיליונים אינם אלא סילוף ההיסטוריה, עוד מזימה של הציונות העולמית שמטרתה להפליל את גרמניה ולפגוע בה; הציונות היא שהכריזה מלחמה על גרמניה, גרמה להרס נוראי, לשבעה מיליון הרוגים, להרס עד היסוד של עריה היפות ביותר ולאובדן שטחי אבות במזרח.

לדידם של זאסן ופריטש רק אדם אחד מסוגל להחזיר את האמת על כנה - אדולף אייכמן. הוא פיקח על כל שלבי המלחמה נגד היהודים. מאז מותם של היטלר, הימלר והיידריך, הוא נותר המומחה ללא עוררין, עֵד המפתח האחרון. הוא מכיר את הדמויות הפועלות, את המספרים; הוא יוכל להכחיש. היהודים השקיעו את גרמניה בבוץ, אייכמן ישיב לה את כבודה. הם המציאו את השקר הגדול ביותר בהיסטוריה כדי להשתלט על פלשתינה, אך שקרם יוכח ברבים, יסירו מעליהם ומעל עושי דברם את המסכות. חוג דירר יכשיל את מזימותיהם ויפעל לשיקומה של גרמניה, לגאולת הנאציזם והפיהרר.

פריטש וזאסן מציעים לאייכמן לספר את סיפור "הפתרון הסופי כביכול"; עליהם לחבר ספר והוצאת דירר תשמח לפרסמו. הרעיון שובה את לבו של אייכמן. מאז סגירת המכבסה שלו הוא עבד, בהיעדר בחירה טובה יותר, בחברה למוצרים סניטריים, מגדל מעתה ארנבות אנגורה ותרנגולות, תחת השמש הקופחת של הפמפה. ימיו ארוכים וחד־גוניים, הוא מאכיל את בעלי החיים, מנקה את כלוביהם, אוסף את הפרשותיהם ומהרהר בעבר, בתהילתו דאז, במשפחתו שנשארה בבואנוס איירס, בבנו הרביעי ריקרדו פרנסיסקו שזה עתה נולד - זהו נס, אשתו בת ארבעים ושש והוא מתקרב לגיל חמישים. הכנסותיו צנועות מאוד. לפיכך אם יתפרסם ספר על מפעלו הגדול, הסוף לאלמוניותו ולתרנגולותיו, הזדמנות שכזו אין להחמיץ. הוא ישוב להיות כוכב ויגן על עצמו. הוא, הקורא בקפידה את העיתונים ואת הספרות ההיסטורית, יודע כי שמו מופיע בהם לעתים קרובות, ולרעה, והוא רואה את עצמו פגוע; ילדיו צריכים לדעת את האמת. רוב הגרמנים יתמכו בו, ומשפחתו תוכל לשוב לאירופה בראש מורם. בינתיים ירוויחו אייכמן, פריטש וזאסן הרבה כסף ממכירת הספר.

31.

ישיבות ההקלטה של אייכמן מתחילות באפריל 1957 בביתו העשיר של העיתונאי ההולנדי. מדי יום ראשון מתאספים גברים ונשים סביב המנצח הגדול על השואה. מחמיא לו שהוא מעורר עניין כה רב, והוא נהנה מהסיגרים ומהוויסקי המשובח אצל בעל הבית. אייכמן משחק בטבעת הכבוד של האס אס בשעה שהוא עונה על שאלותיהם של זאסן ושל פריטש, ולפעמים מחזקים את דבריו מוזמנים בעלי כישורים גדולים משלהם - בּוּבִּי פון אַלְפֶנסְלֶבֶּן הגדול, שלישו לשעבר של הימלר, ודיטר מֶנְגֶה, הטייס המנוסה הקנאי, בעליה של האחוזה הגדולה שבה אוהבים הנאצים להיפגש.

אף שזאסן לוחץ, מנגלה מסרב להשתתף במפגשים. הוא אינו מעוניין לשמוע את דברי השחץ של האידיוט החמוץ והוא מזהיר את חברו: בסופו של דבר אייכמן יביא עליהם צרות, שמו מתגלגל בעיתונות, שלטונות החוק הגרמניים מחפשים אותו, אם לא יסתום את הלוע הגדול שלו, הם יֵדעו במוקדם או במאוחר שהוא מסתתר תחת השם קלמנט. מנגלה אינו רוצה פרסום. עדיף לו להתעשר ולזיין את מרתה.

הוא חוזר משבוע של חופשה בצ'ילה. יחד עם רודל במטוסו הפרטי הקטן הם נחתו בסנטיאגו, שם חיכה להם חברו הוותיק של הטייס, "הרוצח ממילנו", ולטר ראוף (רצח תשעים אלף נפש), הממציא של משאית הגז, ששימשה דוגמה לתאי הגזים במחנות ההשמדה במזרח. שלושת הגברים צפו בהרי הגעש שבמדבר אָטָקָמָה, שחו עירומים בלגונות הכחולות, ולנו בשטח תחת שמיים צחים ומכוסי כוכבים.

בשובם לארגנטינה, מלווים בהיינריך הארי, נוסעים מנגלה, מרתה וקרל־היינץ לסוף שבוע במַר־דֶל־פְּלָטָה לחוף האוקיאנוס, ולטִיגְרֶה, העיר שבה תעלות משובצות באיים קטנים עטורים עצים פורחים, בדלתה שיוצרים הנהרות פָּרָנָה וריו דה לה פְּלָטָה. הם שוהים במלון טיגרה, שבו לנו הנסיך מוויילס והטנור קרוזו. מאז בואה של מרתה לארגנטינה מגלה מנגלה מחדש את תפארתה של בואנוס איירס, מסתכל בהערצה על המזרקה הגרמנית בשדרות לִיבֶּרְטָדוֹר, על מגדל האנגלים ליד תחנת רֶטִירוׂ, ועל המנורה בסגנון ארט דקו של בניין קָוָונָה, בכיכר סן מרטין. הזוג הולך להצגות תיאטרון ולקונצרטים, סועד עם משפחות האסה ומרטיג, לוקח את קרל־היינץ למגרש מרוצי הסוסים של סן אִיזִידְְרוׂ. הוא עושה את קניותיו בין הנשים האלגנטיות והמתעשרים החדשים בחנות הגדולה גַת את צָ'ווס.

שנת 1957 היא שנת מנעמים. מנגלה נהנה מן הפינוק של שגרה לא מתוכננת, המאפשרת לו להשגיח על שיעוריו של קרל־היינץ, ליהנות מהירכיים ומהמטעמים של מרתה, משטיפת קישוטי הכרום בצעצוע שלו, מכונית הקופה בורגוורד איזבלה, מן הביקורים בבית הזונות עם זאסן, השד הזה, אם כי לעתים רחוקות יותר מבעבר.

העתיד נראה מבטיח, הגרוע מכול מאחוריו ומנגלה חש ביטחון. הוא מכר את הנגרייה שלו כדי להשקיע בפדרו פארם. הוא שב ומתעמק בהנאה רבה בכתבי העת הרפואיים והמדעיים, מעבד את רשימותיו השונות, משלים אותן; הוא לא ויתר על משרה של פרופסור באוניברסיטה ולא על ההשבחה הגנטית של המין האנושי, ואף לא על התהילה.

בזמן זה ממשיכים זאסן ופריטש את מפגשיהם עם אייכמן. במשך שישה חודשים, "עם הרוח הבלתי נלאית של הגרמני הנצחי", הוא נושא בגאווה מונולוגים, לעתים נרגש עד דמעות מסיפוריו שלו, מהצלחתו - "שישה מיליון יהודים נרצחו", מחרטותיו - הוא לא השלים את משימתו, "ההשמדה הטוטלית של האויב". לזאסן, לפריטש, בחוג דירר, שלא רצו להאמין ל"תעמולה העוינת", אייכמן מאשר את היקף ההשמדה, מספר בפירוט על רצח ההמונים, תאי הגזים, הכבשנים, עבודות הפרך, צעדות המוות, הרעב: המלחמה הטוטלית שציווה עליה הפיהרר.

זאסן ופריטש, השיות התמימות האלה, חשבו כי הנאציזם היה טהור, הם לא ציפו לתיאורים המפורטים של אייכמן, או אולי קיוו שזאת הייתה בגידה בהיטלר וכי מעצמות זרות הן שהפעילו את אייכמן. שישה מיליונים, המספר הזה מזעזע אותם. מייד אחרי סיום ההקלטות הם מתרחקים מהפושע נגד האנושות. הם הטילו את הקלף האחרון שלהם אך הפסידו. זאסן שומר בקפדנות על סלילי ההקלטה, אך הוצאת דירר מסרבת לפרסם את הספר. סוכנים חשאיים יוגוסלבים ירו בפבליץ' וזה נאלץ לברוח לאורוגוואי. בבחירות של סתיו 1957 זכה אדנאואר פעם נוספת. שנה אחר־כך מוקם שירות חקירות מרכזי לחקר פשעי הנאצים, בלוּדוויגסבוּרג. לנאציזם אין עוד עתיד בגרמניה: הופכים דף, סופית.

כתב העת דֶר וֶג נעלם, פריטש מחסל את בית ההוצאה שלו, ובראשית 1958 הוא מתיישב באוסטריה. מאחר שנאסר עליו לעסוק בפרסום הוא נעשה שומר לילה במלון גדול בזלצבורג.

מאז נסיעתו של פריטש נפסקו הכנסותיו הקבועות של זאסן. הוא מקדיש את זמנו לקריירה העיתונאית שלו תחת שמות כיסוי שונים, וחולם לחזור לאירופה: גם הוא היה רוצה להרוויח מהנס הכלכלי שם.

אייכמן מר הנפש והמתוסכל לא ויתר על השמעת קולו. הוא מתכנן להתייצב לפני בית משפט גרמני, והוא בטוח כי כבודו והמוניטין שלו יטוהרו בסוף משפט סנסציוני שהוא יככב בו. בניו ומכריו ממליצים לו לא לעשות זאת. עכשיו הוא מועסק במשרה פחותת ערך באוֹרְבִּיס, החברה של מרטיג, אחרי שפשט את הרגל בגידול תרנגולות וארנבות.

מנגלה אינו מופתע מכישלונם של כולם. הוא סולד מהם - נאצים של סלון, אייכמן הרברבן, זאסן איש הפורנוגרפיה הרגיש, ופריטש הילד הרברבן! הוא יודע, הוא ראה והוא פעל בלי חרטה ובלי צער.

מנגלה מתרחק מזאסן, בורח מאייכמן, וממליץ לכל הנאצים של בואנוס איירס לעשות כמוהו: "אייכמן מסוכן."

ממתינים לו פרויקטים מרתקים אחרים.

32.

ב־25 ביולי 1958 נושא יוזף מנגלה את מרתה לאישה בנוּאֶבָה הֶלְוֶוסִיָה שבאורוגוואי. טקס נישואים שקט בהשתתפות החוג הקרוב. קרל־היינץ, רודל וזֶדֶלמאייר הם העדים היחידים, ואִתם הזוגות מרטיג והאסה וחברים שהגיעו מפרגוואי: יוּנג, לשעבר ראש הנוער ההיטלראי שעבר לעסקים, ואקשטיין, הברון הבלטי. זאסן לא הוזמן, קרל האב לא חש בטוב ומחוסר ברֵרה נותר בגינצבורג. אלואיס העדיף לא לוותר על תאו בפסטיבל בעיר ביירוית. נהג פראי דרס את היינריך הארי שבועיים לפני הטקס. אחרי הרמת הכוסיות ואכילה זריזה (דג פורל מעושן וסלט של נקניק סֶֶרוֵֵולָָט, גולש של צבייה, שטרודל שזיפי קֶץ', ריזלינג מוֹזֶל 1947), משאירים בני הזוג מנגלה את בנם הגדול אצל ההאסים ואורזים את מזוודותיהם בדרך אל בַּרילוֹצֶ'ה הרחוקה.

מרתה מתכרבלת בחיק יוזף הנוהג את הבורגווארד איזבלה. כיסוי המכונית שורק, מכונית הקוּפֶּה טסה בכל המהירות, בפמפה הצבע הירוק־תרד מתחלף בערבה סלעית, את השמיים אדירי הממדים מכסים סנוניות סגולות ונשרים שחורים; קילומטרים על קילומטרים של משטחים קוציים לכל רוחב הארץ האינסופית. ואז מטפסת הדרך, צצים ההרים המשוננים, בעלי שלושה חודים, לסתות כרישים, צצים האנדים פרועי הראשים - הטירול של ארגנטינה. עתה נוסע הזוג מנגלה לאורך אגם מרהיב שטוף שלג, עד שלבסוף מצטיירים באופק בַּרילוֹצֶ'ה ומלון הפאר שלהם.

הכול נהדר בלאו לאו. זר פרחים ושוקולדים ממתינים לנשואים הטריים בחדרם הענק והמרוהט בשמרנות, כפי שמתחייב. מן המרפסת שלהם נשקף מראה פנורמי של האגמים נָהוּאֶל הוּאַפִּי ומוׂרֶנוׂ המחבקים את חצי האי ואת הגבעה שעליה ניצב המלון, ריכוז של בניינים יפים בעלי גגות משופעים, כמו עיירה גרמנית ימי ביניימית, מוגנת מפני הרשעות וההמולה של העולם. בערב הראשון מסתובב על צירו עגל פטגוניה צלוי, נוטף דם. מרתה מאושרת. עם שחר, כאשר מתפזרים הערפילים, גופה מצטמרר למראה היופי העצום הזה, נוף האדירים, פסגות הארגמן, קרני האור הבוקעות מיערות עצי האשור האנטרקטיים והאלונים המושלגים. יוזף, ששנתו אינה שקטה, עדיין ישן, חבוי בתוך השמיכות.

ירח הדבש שלהם מטריד אותו. מעולם לא היה עולה על דעתו נוכחותה של אישה אחרת. מרתה מתוקה וסבלנית, מקבלת את הסבריו על נפילתה של רומי, את המונולוגים הארוכים הבאים לבדרם בטיוליהם הרגליים, כאשר הוא מספר על חייהם הסוערים של וגנר ושל אלברכט פון הָלר, אבי הביולוגיה הגרמנית, הראשון שחקר את איבריהם הפנימיים של בעלי החיים. כמה מוזר, אך הוא מעולם לא חש תשוקה כה עזה כמו לאישה זו, בעלת השיניים הגדולות והאצבעות המוצקות. מרתה היא מעיין נעורים, היא מאהבת בחסד המובילה אותו במשעולים נסתרים. לכשישובו לבואנוס איירס הוא יעניק לה במתנה בית קיץ באתר רחצה על חוף האוקיאנוס.

אחרי המלחמה קלטה בַּרילוֹצֶ'ה חבורה גדולה של נאצים, אוסטרים רבים, ששמחו לאפשרות לנעול שוב נעלי סקי, וכן צייר פלמי שעמד בראש התעמולה ההיטלראית בבלגיה הכבושה. גם גרמנים הגיעו לשם. קוׂפְּס, המרגל לשעבר של הימלר, שאותו פגש גרגור במערכת של דֶר וֶג, פתח שם בית מלון, הקַמְפָּנָה, והמכולת־מעדנייה הטובה בעיר, הדליקטסן וין, שייכת לסרן האס אס אריך פּריִבְּקֶה שהיה מעורב ברצח שלוש מאות וחמישים אזרחים במערות האַרְדֶאָטִיניות ברומא. רודל, המבקר בקביעות בעיר וחבר במועדון האנדיני שלה, השאיר למנגלה את פרטיהם.

ערב אחד נפגשים כולם יחד סביב קערת פונדו. ראוּף חצה את הגבול מצ'ילה כדי לברך את הזוג הטרי. בפעם המי יודע כמה מדברים הנאצים על הזמנים הטובים של העבר, ונזכרים בריכטר, מדען הגרעין שרימה את פרון ובלע את המיליונים שלו בכורים המדומיינים במעבדתו הסודית על האי הוּאֶמוּל, קרוב מאוד למקום הימצאם, במרחב של בַּרילוֹצֶ'ה. הבדיחות מתגלגלות, הכוסות משקשקות. קופס מודיע כי מזימה ענקית, המשותפת ליהודים ולבונים החופשיים, מתרקמת בבית הלבן ובקרמלין. מנגלה מפהק ומחבק את מרתה. הוא מעדיף את הסקס המפעים של אשתו על פני החבורה הגברית שריח של ברנדי גרוע עולה ממנה.

למחרת מטפסים מרתה ויוזף וצועדים בשבילים דרך קרחות יער וחורשות. צעדיהם נטבעים בשלג היורד בפתיתים גדולים, והם נעצרים כדי לאכול ארוחת בוקר על לשון יבָּשה החודרת לאגם וממנה הם רואים את העמק שמתחת. מנגלה עומד על פי התהום בעוד השמש הביישנית חורצת קווים בשכבת הצמר־גפן העבה, ומתגלים פסגות הקרחונים, האגמים הכחולים, הטבע המהפנט. תוקפת אותו סחרחורת, כמו נוסע המתבונן בציור של ים של עננים פרי מכחולו של קספר דוד פרידריך, הוא פושט את זרועותיו ומתגלגל מצחוק. חזהו מתרחב, זרם דמו גובר, הוא חש את הלמות הדופק בצדעיו. מרתה מדברת אליו אך הוא אינו שומע, הוא שקוע בהרהוריו, כה מאושר, כה גאה, בעולם זה של הרס ועזובה, עולם שאלוהים נטש, הוא נהנה מחופש, מכסף, מהצלחה. איש לא עצר אותו ואיש לא יעצור אותו לעולם.

33.

בשובם ממתינה לזוג מנגלה ערמת דברי דואר. בין הקבלות ועלוני הפרסום מכתב מאביו וזימון למשטרה: מנגלה היה צריך להתייצב במשטרת אוליבוס שלושה ימים קודם לכן. הוא משוחח בטלפון עם עורך דינו ואז שומע צלצול עקשני של שכן הנראה נסער: המשטרה באה אתמול ושלשום. והמשטרה אכן חוזרת. מנגלה טרם פירק את מטענו כשנכנסים שני סמלים חסונים, אוזקים את ידיו ומעלים אותו לטנדר שלהם ויוצאים בצפירות עזות.

קצין מטיח בפניו את עיתוני יום האתמול, "הקצבים של בואנוס איירס", "רופאי המוות", אלה כותרות היומונים השמרניים; "הרוצח נועל נעליים לבנות", מפרסם המגזין דטקטיב. בתו של תעשיין חשוב מתה בעקבות הפלה שעברה לפני ימים אחדים, שערורייה, היא הייתה בת פחות מחמש־עשרה. הרופא שנעצר והואשם הסגיר שמות של עמיתים למשטרה, שדרשה לקבל את כל הרשימה. המשטרה העלתה בחכתה חבורה שלמה, זהו הישג היסטורי, וארגנטינה נרעשת ושמחה לעריפת הראשים. "הוא זרק לנו את השם של אדם בשם גרגור, אתה, יוזף מנגלה, זועף הקצין. הכנסת את עצמך לצרה צרורה: פעילות רפואית לא חוקית, הפלה חשאית, פגיעה בסדר המוסרי של האומה שבנדיבותה קיבלה אותך אליה." עורך דינו לצדו, מנגלה נושך את שפמו, דוחה מכול וכול, ואז משנה את דעתו, "זה היה מזמן, עשיתי זאת כשירות, שניים או שלושה ניתוחים שעברו בהצלחה מלאה... אני מגנה בכל תוקף את מעשיי ואין לי כוונה לחזור עליהם. אם כך, אדוני הקצין, מדוע לא נסתדר ונחסל פרשה מכוערת זו?"

הקצין משפשף את עיניו, מנגלה מושלך לכלא. האדם העליון סובל. התא מסריח משתן, המזרן שורץ כינים, הדייסה שהסוהרים מגישים לו בוקר צהריים וערב דוחה. ביום השלישי קורא לו הקצין: "כמה?" מנגלה מכפיל את הסכום שהציע תחילה, ואחר־כך משלש אותו - כמה מאות דולרים המאפשרים להתקיים בבואנוס איירס בנוחות רבה במשך חודשים אחדים.

מסובך עם החוק ונתון לחסדי שוטר מושחת המתייק את תיקו בארכיונו הפרטי, חוזר מנגלה הביתה מבולבל, מותש, מיואש. מרתה נרגשת עוד יותר כשהיא נופלת בזרועותיו. היא מראה לו ביד רועדת מברק מאת זֶדֶלמאייר שהתקבל אמש: "בתחילת אוגוסט הגיש עיתונאי תלונה נגדך באוּלְם."

חודשים אחדים קודם לכן פרסם ארנסט שנאבל רב מכר בשם בעקבותיה של אנה פרנק. הוא חקר את נסיבות מותה בברגן־בלזן והביע צער על שאנשי אס אס רבים נעלמו כלא היו. "כך לדוגמה, איש אינו יודע מה קרה לדוקטור מנגלה, רופא הסלקציות באושוויץ, אם הוא מת או חי במקום כלשהו." יומונים אחדים במחוז פרסמו קטעים מתוך הספר, ובהם האוּלמֶר נאכריכטן. אוּלְם מרוחקת מגינצבורג שלושים קילומטר בלבד. בראשית קיץ 1958 קיבל העיתון מכתב אנונימי: "מנגלה הזקן סיפר למנהלת הבית הקודמת שלו כי בנו, רופא אס אס, חי באמריקה הדרומית... אלמנתו של אחד מבניו האחרים נסעה אליו לשם." העורך העביר את המכתב לשנאבל וזה העביר אותו לתובע של אוּלְם. שנה קודם הביא אותו תובע להרשעה וגזר דין לכליאה ממושכת של תשעה מחברי האיינזצגרופן A שפעלו באכזריות בליטא.

התלונה נרשמה; השופט החוקר ביקש פרטים ממשטרת גינצבורג, וזו מיהרה להזהיר את שבט מנגלה.

34.

מנגלה דוחה מעליו את מרתה בתקיפות ומשליך לקיר את הצלחות שהונחו על השולחן לקראת ארוחת הערב. עיניו אדומות, חורגות מארובותיהן. הוא צורח כמו מטורף, כמו זאב טורף, כמו באושוויץ כאשר היה מגלה תאומים על הרמפה. מרתה אינה מכירה אותו עוד, נמנעת מלהתקרב, הוא משליך את הסכו"ם, את הכוסות, פמוט, כל מה שבדרכו, ואז עולה לחדרם, דוחס כמה בגדים בתיק ספורט, חבילות של שטרות, הדרכון שלו, ממהר למכוניתו וממריא בסערה מבלי לשלוח אליה ולו מבט אחד. הוא יכול למרוט את שערותיו, הוא היה תמים כל־כך, מתנשא כל־כך. איזה אידיוט, איזה טיפש, הוא צחק על אייכמן המתחבא תחת שם כיסוי בעוד הוא מופיע בספר הטלפונים בשמו האמִתי! ילד יוכל לאתר אותו! מנגלה כמעט דורס הולכי רגל כשהוא טס כמו טיל צפונה, לכיוון פרגוואי, להסתתר בפרגוואי. הוא מנסה להתעודד: עם מעט מזל הכול יסתדר בסופו של דבר - ההפלות, תלונת העיתונאי; משפחתו חזקה, הכול אפשר לקנות בכסף, צריך רק לנקוב במחיר, בינתיים אין שום צו מעצר נגדו.

מנגלה מתיישב באסונסיון. פון אקשטיין ויונג מקבלים את פניו; זֶדֶלמאייר ואלואיס באים לבקרו. קרל האב עייף, צעיר הבנים מחזיק עתה במושכות החברה הרב־לאומית. שלושת הגברים מתדיינים באריכות ומבקשים את עצתו של רודל. הוא איש אמונו של סטרוסנר ומתווך מועדף של הצבא הפרגוואי, שלו הוא מוכר נשק. הטייס מרגיע את הנמלט: פרגוואי של סטרוסנר כמוה כארגנטינה של פרון, אין מה לחשוש והוא צריך לקנות כאן קרקעות, המדינה בלי ספק מושחתת וכאוטית אך היא יציבה, איש לא יבוא להפריע לו. מנגלה החיוור חורק שיניים: "לא עכשיו!" הוא שיקם את חייו בבואנוס איירס, ביתו מקסים, המעבדה הפרמצבטית שלו מצליחה יפה. אלואיס וזֶדֶלמאייר מפצירים בו לא לנהוג בחופזה, אלפי תלונות מוגשות מדי שנה ולמרביתן אין כל המשך, ובזמן שהוא בפרגוואי הם מטילים עליו משימה חדשה, למכור מפזר דשנים הזוכה להצלחה גדולה באירופה.

מנגלה חוזר לפגוש את האיכרים הבורים, את הדרכים המשובשות, את החום הלוהט של הצ'אקו. אך הלב אינו שם עוד. דאגה מודחקת מעיקה עליו, תחושה כבדה מבשרת רעות, חייו עלולים להתהפך שוב. ובשעת נהיגה הוא חושב על הציור בפִּינַקוׂתֶקֶה של מינכן שהטיל עליו אימה בילדותו, יונה בלוע הלווייתן, הנביא שזה עתה בלעה אותו המפלצת הימית. חבריו מוצאים כי השתנה, הוא הזדקן קודם זמנו. במקום האינטלקטואל התוסס, לפניהם אדם שתקן ורגזן. אחר צהריים אחד הוא גידף את בנו של יונג בשעה שדקלם לפניו את שיעורי הביולוגיה שלו. בערבים שחבריו מארגנים סביב ברֵכת השחייה הוא אוכל לו אי־אלו כריכים הרחק מהם, מתייסר. כאשר פון אקשטיין מנסה לדבר אִתו מסתפק מנגלה בחיוך עצבני. הוא מוצא מנוחה רק אצל ההאסים, אצל מרתה וקרל־היינץ הבאים לבקרו באופן סדיר בחודשים האחרונים של 1958. אחיינו מתגלה כבן חביב, מעודד ונבון, והוא ראוי לקבל במתנה את העתק התחריט של דירר שמנגלה קיבל ליום הולדתו הארבעים. הם חוגגים את חג המולד ואת השנה החדשה באווירה משפחתית אצל משפחת יונג. הנאצים שותים לשוכרה, הבציר של 1959 יהיה מצוין, מנגלה מקיש בעץ.

תוקף הוויזה שלו עומד לפוג, הוא מחליט לנסוע לבואנוס איירס.

35.

הוא עדיין לא מודע לכך, אך בלש נוסף מחפש אחר עקבותיו. קומוניסט אוסטרי שלחם במלחמת האזרחים בספרד, גורש לדכאו ולאושוויץ ושם שימש מזכירו הפרטי של אדוארד וירתס, הרופא הראשי של המחנה. הוא, הֶרמָן לַנְגבַיין, לא שכח מעולם את מנגלה וגם לא האמין כי הוא נעלם. הוא מצא עדות לקיומו כאשר גילה בדרך מקרה את ההודעה הרשמית על גירושיו, ב־1954. שנתיים קודם לכן הוא היה שותף להקמתו של הוועד הבינלאומי של אושוויץ לפיצוי ניצולי המחנה ולהגשת סיוע להם, באמצעות איסוף מידע ועדויות, כדי להביא לדין את מעניהם. בסבלנות, בשקט, לנגביין חוקר וצובר הוכחות נגד מנגלה. הוא משוכנע כי הוא חי בבואנוס איירס, הוא שׂם לב לתיווכו של עורך דין ארגנטיני בהליך הגירושים. לנגביין מוסר את תיק החקירה שלו לשר המשפטים הפדרלי, אך זה מודיע כי הוא אינו רשאי לדון בכך, על בית המשפט של מדינת המחוז לעסוק בתיק של מנגלה. השופטים נרתעים, מלבד בפרייבורג, מקום מגוריו הידוע האחרון של מנגלה, אשר עזר לאירנה להתיישב שם בסוף המלחמה. שם, ב־25 בפברואר 1959, מוציא התובע צו מעצר על פשעים של רצח בכוונה תחילה וניסיונות רצח. לנגביין טוען בתוקף כי מנגלה חי בבואנוס איירס וכי על משרד החוץ לדרוש מממשלת ארגנטינה את הסגרתו.

זֶדֶלמאייר מבריק למנגלה את הידיעה שאותה קיבל מאחד ממודיעיו במשטרה. הפעם אין עוד מקום למשחקים, יש למכור את הווילה ואת מניותיו בפדרו פארם, לסגור את חשבונות הבנק, ולהתיישב בפרגוואי. אין שום סימן לכך שהממשלה הליברלית החדשה של ארגנטינה, שנבחרה בצורה דמוקרטית, תהיה סלחנית כלפי הנאצים כמו קודמותיה הפרוניסטית והצבאית. בואנוס איירס עלולה בהחלט להיענות לדרישת בון. מנגלה מוטרף, על סף התקף עצבים. הוא אורז בארגז את כתבי העת המדעיים שלו ונפרד לשלום משותפיו למעבדה הפרמצבטית מבלי להסביר מדוע. מרתה וקרל־היינץ נשארים בארגנטינה אך עליהם להעתיק מקום מגורים, ומנגלה דורש מהם להקפיד ולשמור. הוא נושק להם וקובע להיפגש אִתם באסונסיון, "נתראה בקרוב."

גם הפעם נחלץ רודל לעזרתו. הוא יסייע לו להשיג אזרחות פרגוואית. אין שום הסכם הסגרה בין בון לאסונסיון, הנשיא סטרוסנר מעולם לא יסגיר אחד מאנשיו לידי מדינה זרה, ריבונותה של פרגוואי מקודשת. מנגלה נחרד מן הרעיון להתגורר בעיר גדולה והוא מתחנן לפני חברו למצוא לו מקום מסתור באזור כפרי, באחת המושבות הגרמניות. רודל, הנענה תמיד ברצון, מפקיד אותו בידי אַלבָּן קרוּג, נאצי בעל עור סמוק, עם כתפיים של מתאגרף, שבבעלותו חווה בנוּאֶבָה בוואריה, קילומטרים אחדים מהגבול עם ארגנטינה.

36.

החיים מתנהלים לאִטם בהוֹהֶנָאו. הכפר פרוש מסביב לכיכר הכנסייה, שם ניתן לראות את האינדיאנים הגוארנים הערמומיים והמאמינים באמונות טפלות. ברחובות האדומים של המרכז רובצים פרות וחזירים, להקות של חרקים חגות סביב סלי נקניקים ועורות נחשים, ילדים לבנים נוהגים בכרכרות שוורים אל נהר הפָּרָנָה שלמטה. בשדות שמסביב עמלים מתיישבים אירופאים בשיער ספוג זיעה בשדות התירס והאבטיחים, תחת שמש לוהטת. שירת ציפורי הקוליברי מלווה בקצבה את השגרה העגומה של הכפר. את הבידור שלהם מוצאים האיכרים מדי סתיו בחג הבירה, ובאביב במסיבה השוואבית שבה הם עליזים, זוללים וחגים בריקודים שאין להם סוף, כמו בציור של ברויגל הזקן מלפני ארבע מאות שנה, לעיני מנגלה המביט בהם בתדהמה.

אלבן קרוג, הנאמן, הגרגרן חסר החינוך, מזכיר לו את היינריך הארי. הוא מנהל בנונשלנטיות קואופרטיב של חוות אך על פני גיליונות החשבונות הוא מעדיף את הבירה שמייצר אחד משותפיו, את המאכלים הממריצים של אשתו, את הצַיִד והדַיִג, את בנו אוסקר ואת בנותיו כשהן לצִדו. קרוג אינו מבין דבר בשיטות הניהול המודרניות שאורחו מנסה ללמדו. מנגלה נמצא הרבה בדרכים וממלא את תפקידו כנציג מכירות, נודד בחריצות בין מושבות וחוות בכל רחבי פרגוואי, ומלווים אותו בדרכים רק הקטלוגים של המכונות החקלאיות ורגשות החרטה. מנגלה נשבע, מקלל, זועם על שאיבד את מחסהו הארגנטיני המפנק, נאנח על מר גורלו, חרד שמא ייתפס או ייאלץ לחיות לעד במסתור אצל האידיוט הזה קרוג. הזיעה הקרה מתחלפת לעתים באופטימיות זהירה. אם יקבל אזרחות פרגוואית הוא יוכל לשקם את חייו, לרכוש אדמות, להתיישב בקביעות יחד עם קרל־היינץ ומרתה, אם כי הוא יתקשה לשכנעה. אשתו היא מקור הדאגה הגדולה ביותר שלו: במקום שתתמוך בו, היא אינה סובלת את החום, את הפסקות החשמל, את האבק האדום המסתנן לכל מקום, "הוהנאו והאזורים הכפריים של פרגוואי אינם לטעמה של מאדאם". היה עליו לסטור לה כאשר פרצה בבכי אחרי שעכביש עקץ אותה בערב שבו הגיעה. היא אינה רוצה חיים של מילוט, לשנות מקומות מגורים בלי הרף, לישון בבתי מלון; הוא הרגיל אותה לרמת חיים אחרת. היא מתלוננת מרות על היעדרותו; מכריהם בבואנוס איירס אינם מפסיקים לשאול על־אודותיו והיא לא יודעת מה לענות, גם בבית הספר שואלים עליו הילדים את קרל־היינץ והוא מודאג מאוד מאז נסיעתו. אם יתיישבו בג'ונגל היכן ילמד הנער המתבגר? בן משפחת מנגלה לא ילמד בכל בית ספר מזדמן. מרתה משוכנעת כי יוזף מגזים. הוא צריך לחזור לבואנוס איירס, שם יחיו באושר כמו בימים הראשונים, אין בכך שום סכנה. בעצם, היא חושבת, קרל הבן היה אמיץ יותר ממנו.

מנגלה מסכים לפגוש אותה באסונסיון, שם הוא משתדל להשאיר רושם טוב כשהם סועדים בחברת הזוגות יונג ופון אקשטיין. חייו נתונים בידיהם, שני הגברים תומכים בבקשתו להתאזרח, ופון אקשטיין מציג אותו לפני אחד מעורכי הדין הטובים במדינה, אך המעשה אינו חוקי: ככלל צריך להתגורר חמש שנים בפרגוואי כדי להיות זכאי לקבלת אזרחות.

37.

מתחיל מרוץ נגד השעון. בון העבירה לבואנוס איירס בקשה להסגרת מנגלה ועוד בקשה בדרך לאסונסיון. מתרוצצות שמועות כי הוא נמלט לפרגוואי. בארגנטינה ההליך מתארך, נערמים מכשולים משפטיים ומנהליים. שגריר גרמניה, יונקר, נרתע, מתחמק, הבקשה עוברת דרך משרד החוץ אל נשיא הסנאט, ומשם אל התובע הכללי, אל שופט של בית משפט פדרלי, אל המשטרה, ואל בתי משפט. למען האמת ממשלות ארגנטינה ומערב גרמניה מרוצות מן הסבך הגדול. בפרגוואי הגיע לידיעת שר הפנים והמשטרה כי בקשת הסגרה נמצאת בדרך. האינטרפול ביקש מהם העתק מתיק הבקשה של מנגלה לקבלת אזרחות, אך רודל מתערב אצל השר. חברו, הרופא המבריק, חוזה מנגלה, נרדף בגרמניה בשל דעותיו הפוליטיות, אין בו מתום, הוא נכס יקר לפרגוואי ולכן יש לאזרחו בדחיפות. בנובמבר 1959 העניין סגור: בית המשפט העליון של פרגוואי מעניק למנגלה אזרחות, רשיון שהייה, תעודת יושר ותעודת זהות.

ועל אף כל זאת מגיע מנגלה אל הזוג יונג שבור, הם עורכים מסיבה קטנה כדי לחגוג את החדשה המשמחת. בעיניים מלאות דמעות הוא מגמגם: אביו מת זה עתה. גרמניה מאבדת פטריוט והוא מאבד את בן בריתו האיתן ביותר, המגן שלו, אב נורא ונוקשה שמעולם לא נטש אותו למרות הכול. במרחק אלפי קילומטרים מגינצבורג, שבה מוצבת תמונת דיוקן גדולה של המנוח בחזית בית העירייה, רוכן מנגלה על שפת הברֵכה המעוטרת בשרשרת אורות, בלילה הדביק של אסונסיון. הוא מספר לפון אקשטיין, לקרל־היינץ, לזוג יונג, לזוג האסה ולרודל את סיפור הטיפוס שלו על הר הירשברג עם אביו, בקיץ 1919. לראשונה היו שניהם לבדם, הם טיילו ואכלו בטבע, פרפר התיישב לו על השרוול ומן הפסגה נצנצו האגמים של בוואריה כגלילי סרט מוכספים. לפני השינה, בהיותו ילד, היה אביו, שממנו פחד כל־כך, מדקלם לו תפילה בלטינית שלמד אצל הנזירים הטרפיסטים, אחרי שכמעט טבע במאגר מי גשמים בהיותו בן שש: procul recedant somnia et noctium phatasmata מי ייתן וירחקו מאתנו החלומות והתעתועים של הלילה.

מנגלה שאינו מוצא ניחומים ממלמל ומייבב כמו ילדה קטנה. הוא ייסע להלוויה יהא אשר יהא, הוא יתפוס מחר את המטוס הראשון לאירופה. רודל מניא אותו מלעשות זאת; זאת התאבדות, המשטרה תקטוף אותו כפרי בשל בבית הקברות, הוא צריך לוותר.

על הקבר, ביום הקבורה, מציבים עורכי הטקס זר כבוד גדול ועליו מילים ממוען לא ידוע: "ממרחקים אני מצדיע לך".

38.

בבואנוס איירס, אייכמן העובד עתה כאפסנאי בחברת מרצדס - נחשף.

לוֹתַר הֶרמן, יהודי עיוור יליד גרמניה, שמצא מקלט בארגנטינה, משוכנע שעלה על עקבותיו. תקופה ארוכה התרועעה בתו עם ניק אייכמן, שהתפאר בהישגיו של אביו בזמן המלחמה והביע צער על שגרמניה לא השמידה את כל היהודים. ב־1957 הרמן כותב לתובע של הֶסֶה, פריץ באואר. במקום לשתף פעולה עם שגרירות גרמניה והשירותים החשאיים בבואנוס איירס, השורצים נאצים לשעבר, באואר מעדיף להעביר את המידע בצורה חשאית למוסד. השירותים החשאיים של ישראל יוזמים בדחיפות חקירה בארגנטינה, אך היא אינה מגיעה למסקנה החלטית והמוסד מפסיק את חקירותיו: הרמן מבקש יותר מדי כסף; מקום מגוריו של האיש החשוד כמחסל הגדול של יהודי אירופה הוא בית עלוב, בפרבר של בואנוס איירס. אין זה עולה על הדעת. אולם באואר רוצה להאמין לטענותיו של הרמן. הוא מאתר מקור שני המאשש את סיפורו: ריקרדו קלמנט הוא אכן אדולף אייכמן. הפעם המוסד יתערב, ההחלטה לחטוף את איש האס אס מתקבלת בדצמבר 1959.

איסר הראל, הבוס של המוסד, הוגה בלבו חטיפה נוספת. הוא חולם להוסיף לרשימת הציד שלו את השם מנגלה. דרישת ההסגרה של מערב גרמניה דולפת לעיתונות, והקונגרס היהודי העולמי קורא לניצולים מאושוויץ להעיד על פשעיו של מנגלה לפני לנגביין. בידי הראל ידיעות דלילות ומיושנות: מנגלה מכנה את עצמו גרגור, הוא מנהל מפעל לרהיטים במרכז בואנוס איירס. תכניתו פשוטה: אחרי מעצרו של אייכמן, שנקבע ל־11 במאי 1960, יעמדו לרשות אנשיו תשעה ימים כדי לתפוס את הרופא הנאצי ולהטיסו לישראל באותו מטוס יחד עם אייכמן.

מאז שנעשה אזרח פרגוואי וקיבל את חלקו בירושה, משתדל מנגלה לגרש מעליו את מחשבותיו השחורות. הוא גולש סקי ימי, מגלה את שבטי הגוּאיָאקי יחד עם פון אקשטיין האקסצנטרי, וצופה שוב לעתיד שליו יותר. המתחים שלו עם מרתה חולפים והוא שוב יכול לנוע ביתר חופשיות. בתחילת 1960, בשעה שצוותי המוסד מתכננים את חטיפת אייכמן בבואנוס איירס, הוא שוהה שם ימים אחדים בפנסיון שבו מתגוררת מרתה יחד עם קרל־היינץ, ברובע וִינְסֶנְטֶה לוׂפֶּז. שבועות אחדים אחר־כך, באפריל, הם נפגשים במלון טירול, מוסד מפואר בעיר הפרגוואית אֶנקַרנָסיוׂן. זֶדֶלמאייר הבלתי נלאה מצטרף אליהם. הם דנים בענייני כספים, בדרכי תקשורת ובתכניות הפיתוח של הסניף שלהם בפרגוואי. מנגלה מראה לחברו תמונות של נכס יפה שברצונו לקנות באזור אלטוֹ פָּרָנָה. הוא חוזר אל קרוג מעודד, כמעט עליז - מרתה מסכימה סוף־סוף להצטרף אליו במקום גלותו.

ראשית מאי, מבצע אטילה נכנס לשלב מעשי עם הגעתם לבואנוס איירס של לוחמי המוסד. הראל משחיל במטענו את התיק המסווג של מנגלה. ב־11, על פי המתוכנן, נחטף אייכמן. במקום המסתור שבו הוא עצור לוחצים עליו הסוכנים הישראלים: האם הוא מכיר את מנגלה? היכן הוא מתחבא? איך הוא נראה כיום? מה הרגליו בבואנוס איירס? מה חוג מכריו? "אייכמן, היכן מנגלה?" אייכמן אינו זז ואינו מש. על אף חילוקי הדעות עם עמיתו והכעס שלו עליו הוא מסרב לבגוד בחברו לנשק: "הכבוד שלי נקרא נאמנות." הישראלים מתעקשים, מבטיחים, מאיימים, דורשים, ולבסוף משחרר אייכמן את שם הפנסיון בווינסנטֶה לוֹפֶּז.

הזמן דוחק, הישראלים מקפידים על זהירות ואילו הנאצים של בואנוס איירס עומדים על המשמר. מייד עם גילוי העובדה שאביהם נעלם, ממהרים בניו של אייכמן אל זאסן כדי לתאם את חיפושיהם. זוהי פעולה של היהודים, בכך אין להם שום ספק, וכתגמול הם מתכננים לפוצץ את שגרירות ישראל או לחטוף את השגריר הישראלי; הם סורקים בשיטתיות את העיר בסיועם של הפשיסטים ממיליציות הטָקוּאָרָה והנוער הפרוניסטי; זאסן מופקד על הפיקוח על נמל התעופה.

הראל שולח שני סוכנים לפנסיון - וילה מבודדת מוקפת גדר בקצה רחוב צר שקשה לתצפת עליה ללא חשש של גילוי מהיר. בעלת הפנסיון אינה מכירה לא אדון גרגור ולא אדון מנגלה. דוור משחרר יותר את לשונו: משפחה בשם מנגלה אכן התגוררה כאן, אבל היא נעלמה לפני שבועות אחדים בלי להשאיר כתובת למשלוח דואר עוקב. במפעל הרהיטים איש מעולם לא שמע על גרמני הנושא את השם גרגור. הימים רצים, את הרופא המסתתר בפרגוואי לא מוצאים, אך הראל אינו משלים עם כך. מנגלה בוער בעצמותיו, הבוס של המוסד חושב אפילו על פריצה לפנסיון, משוכנע שהוא עדיין מסתתר בו. אנשיו מפצירים בו לא לעשות זאת, הוא עלול להכשיל את כל המבצע.

ב־20 במאי ממריא מטוס אל על מבואנוס איירס בדרכו לתל אביב ועליו אדולף אייכמן במדי נווט, מסומם. הראל נשבע לפני אנשיו כי קרוב היום וישימו יד על מנגלה. הם מקימים יחידה מיוחדת חדשה האחראית לאיתור הנאצים, והרופא מאושוויץ הוא יעדם הראשון.

39.

ימים אחדים אחר־כך, כאשר מכריז בן גוריון בכנסת על תפיסת אייכמן, מכה הידיעה את פושעי המלחמה בדרום אמריקה בהלם. מי יהיה הבא בתור? את מי יחטפו, מי יוכה, יחוסל בדם קר במיטתו, או בחניה, בידי לוחם של הנוקמים שיצוץ לפתע? מי יובא בכוח לישראל, יועמד למשפט לפני היהודים ולפני דעת הקהל העולמית ויוצג בכלוב זכוכית משפיל, כמו מפלצת ביריד, כפי שנעשה לאייכמן במשפטו בירושלים שנה אחר־כך? הנאצים הגולים לא יֵדעו עוד מנוחה. אם הם רוצים להציל את עורם, הם צריכים להתרחק, לוותר על מנעמי החיים, להסתפק בקיום חשאי של רדופים במנוסה ללא מפלט וללא מנוח.

הפעם צֵיד הנאצים נעשה בגלוי.

עיתונאים מכל העולם באים לערוך תחקירים בבואנוס איירס. חטיפת אייכמן פותחת עידן חדש: זהו עלבון לארגנטינה, אסון לגרמניה המערבית. הראשונה צריכה להוכיח כי אינה מקום מקלט לנאצים: ב־20 ביוני יוצא צו מעצר נגד מנגלה, ושנה לאחר מכן יביא הצו לתפיסתו של... לוֹתָר הרמן, המואשם בכך שהוא הרופא מאושוויץ; ואילו גרמניה צריכה להוכיח כי היא מוכנה לשפוט את פושעיה ולהתמודד עם עברה. הניקיון הגדול מתחיל, החוגים הנאציים של בואנוס איירס מתפרקים. זאסן, שחבריו חושדים בו כי בגד באייכמן, מוכר את הקלטותיו במחירים מרקיעי שחקים למגזין לייף ולכלי תקשורת גרמניים והולנדיים, ואז בורח לאורוגוואי, שם הוא מציג את עצמו כ"נאצי שחזר בתשובה".

"האוויל המתנשא הזה אייכי וההיבריס הארור שלו!" מתפוצץ מנגלה מכעס כשהוא שומע ברדיו, במטבח של משפחת קרוג, על חטיפתו של אייכמן. הוא משקץ ומקלל את היהודים, את הארגנטינאים הכושלים, את הגרמנים ששיחדו, את העולם כולו, וכאשר קרוג אומר כי אין לו מה לחשוש שהרי הוא ציית לפקודות וריפא אנשים במחנה, מתחשק לו לתקוע לו כדור בראש, לו ולכל בני משפחתו, הרובצת לה ליד שולחן האוכל. כן, הוא היה מחסל אותם אחד־אחד, הבנות אחרונות, לרדת על הברכיים, מטומטמות. בני קרוג חוטפים על חשבון היהודים, הארגנטינאים, הגרמנים, העולם כולו, בגלל הבן זונה הזה אייכמן. לו רק יכול, היה מחסל אותו בתא המאסר הישראלי ואז נמלט אל הג'ונגל ונעלם לתמיד. אבל מנגלה מתחיל לרעוד, ידיו, זרועותיו, שוקיו רוטטות, ומאחר שהוא עומד לאבד שליטה, מושיבה אותו אם המשפחה ומכריחה אותו לשתות מים מומתקים בסוכר. כששבה אליו רוחו עדיין ניצבת לפניו אותה מציאות נוראה: אותה בִּיצה שלתוכה השקיע אותו אייכמן ובה הוא לבטח יטבע. אייכמן ישמח לספר עליו לישראלים. אחרים ידברו, הוא השאיר עקבות בכל מקום, מסמכיו רשומים על שמו, ישנם אשתו, בנו, יהיה קל לעלות על עקבותיו, עד לאותה חווה הפתוחה לארבע רוחות השמיים וכל מה שמגן עליה הוא רק קרוג, אקדח ולטר ישן וכמה קלשונים - בדיחה אל מול רוצחי המוסד הקשוחים. ואז נע מנגלה הלוך ושוב בלי הרף; הוא לא חש בטוח בשום מקום. ביום, בלילה, הוא נושך את שפמו וחג בעיגולים כמו צרעה לכודה בכוס ועומדת להיחנק. כשהוא נרדם בסביבות שלוש־ארבע לפנות בוקר לאחר שבלע כדורי שינה אחדים, מעיר אותו בקפיצה כל רחש, ולו הקל ביותר - חריקת לוח עץ, או סתם חרק. הוא חושש שיזהו אותו, עכשיו שממשלת מערב גרמניה העמידה פרס של עשרים אלף מרק על ראשו, והוא הפך (סוף־סוף) לידוען בעל שם עולמי. העיתונות מספרת על הזוועות שביצע ומפיצה את תמונתו. רולף יודע עכשיו כי אביו לא נעלם ברוסיה אלא הוא מלאך המוות של אושוויץ. בקרב חבריו באסונסיון מנסה מנגלה להצטדק, להפחית מחשיבות תפקידו, אך האנשים מתרחקים, יונג משתחל חזרה לגרמניה, רק פון אקשטיין נותן אמון בדבריו. הוא פוחד, הוא סובל, הוא גונח: האסה, החבר הנאמן שנהג לשלוח לו בקביעות קובצי שירה וכתב לו לשמור על עצביו, להתמודד, לעמוד באתגר, האסה מת לא מכבר בבואנוס איירס מנפילה מסולם.

בספטמבר 1960 מחליט מנגלה כי עליו להסתלק במהירות האפשרית, לברוח, לזנוח את הכול, להמציא את עצמו מחדש בגיל ארבעים ותשע, וָלא, יעצרו אותו הישראלים. היחידה המיוחדת של המוסד עוקבת אחר כל התנועות של אשתו ושל בנו, ומתקרבת בצורה מסוכנת לחווה של משפחת קרוג. רודל מספק לו אקדח מאוזר ותעודת זהות חדשה, ברזילאית, תחת השם פטר הוׂכְבִּיכְלֶר. מנגלה צריך להיפרד ממרתה ומקרל־היינץ, ואלה חוזרים לאירופה מבלי להיפרד ממנו לשלום. הוא שורף חיש מהר את רשימותיו ואת דרכונו הגרמני, ומשמיד את הדוגמיות שלו מאושוויץ. עם שחר של יום בהיר אחד באוקטובר מסיעים אותו קרוג ורודל בג'יפ אל הגבול הברזילאי. כאשר צועק אליו האיש הענק כי מלחמתו טרם הסתיימה, מנגלה אינו מסב את פניו. הוא נכנס עמוק אל תוך הפיתולים הירוקים של הג'ונגל.

רובצת עליו קללת קין, הרוצח הראשון באנושות: נע ונד יהיה בארץ, כל הפוגש אותו יהרוג אותו.