הישרדות – החטיפה אל החופש

1. אל החופש

הימים הראשונים של חודש אפריל 1945 בישרו על בוא האביב. במשך שעות היום הבליחו קצוות של קרני שמש בעד העננים והפיצו אור ומעט חום על אדמת רוסיה המערבית. עצי היער התמסרו להבטחה והחלו להשיל מענפיהם את מעטה השלג הכבד. אחדים מהם אף הציגו בגאווה חלק מעלוותם החשופה. אולם, בימים האחרונים, שב החורף להכות בהם במלוא עוזו. נדמה היה, ששר החורף מסרב להניח לאביב לכבוש את מקומו. הימים היו קרים מאוד, עננים כבדים הסתירו את פני השמש ושלג לא פסק מרדת. גלגליה של משאית ה- TATRA הכבדה בה נהג יאנוש, התאמצו לפלס את דרכם על גבי המסלול הקפוא, שרוטש מעט בגלגלי שתי המשאיות אשר נסעו בראש השיירה. משני צִדי הדרך, התנשאו עצי אשוח וברוש גבוהי קומה, חנוטים בסגין לבן.

תריסר חיילי ה-אס.אס שנסעו בארגז המשאית חשו בטוחים מפני התקפה אווירית, אך חששו מהנעשה ביער. בתוך היער ארבו להם חבורות פרטיזנים ובעיקר, יחידות של הצבא האדום, שעסקו בטיהור האזור מהיחידות הגרמניות שנותרו לכודות בשטח. מרבית הכוחות של הגרמנים כבר נסוגו. המזדנבים ידעו שהם מכותרים ורק בדרך נס יצליחו להימנע מעימות עם מבקשי נפשם.

בתא הנהג, מימינו של יאנוש, ישב קצין אס.אס בדרגת לויטננט בגוו מתוח ודרוך. עיניו לא פסקו מסריקת שולי היער הנושקים לדרך. מדי פעם, שלח הקצין מבט חטוף אל השמים המעוננים וקיווה שחשרת העננים תימשך. לאחר כשעה של נסיעה אִטית זהירה, החל השלג הקל להתערבל באוויר. משבי רוח פתאומיים יצרו מן הפתיתים סחרחרות לבנות. לפתע, חדל השלג והרֵאות התבהרה. הקצין שלח מבט חרד אל על. תקרת העננים ממעל נפרמה. שמש זהובה, קרה ושקרנית הציצה מבין הקרעים והעננים פרחו עם הרוח ונעלמו בפאתי מזרח.

ההתבהרות הייתה פתאומית. דאגתו של הגרמני הלכה וגברה.

צמד מטוסי קרב סובייטים מסוג מיג 3 צללו מעל המשאית ביעף מחריש אוזניים. הם ירו על שיירת המשאיות וקליעים אחדים פגעו בדופן השמאלית של המשאית.

"עצור!" פקד הקצין על יאנוש.

המטוסים נסקו מעלה לקראת יעף נוסף.

חיילי ה-אס.אס זינקו מן הארגז בעקבות מפקדם ונסו בבהלה לתפוס מחסה במעבה היער.

יאנוש התמהמה מעט. הוא המתין ליעף הנוסף בקור רוח ובתקווה שלא ייפגע.

המטוסים צללו שוב בצריחה. עוד בטרם חלפו מעליו, נשמעו שני פיצוצים עזים. אחת הפצצות החטיאה את אחורי המשאית, אך מעוצמת ההדף התרוממה המשאית באוויר והתהפכה. הפצצה השנייה התפוצצה בשולי היער ורסיסיה התפזרו ופגעו במשאיות אחרות ובחיילים הנמלטים. קריאות נואשות וצעקות נשמעו מכל עבר.

יאנוש נחבט קלות, מישש את אבריו וכשגילה שלא נפגע, זחל מתא הנהג החוצה והמשיך בזחילה אל עבר היער. בעת שחלף על פני שורות העצים הראשונות, כשעיניו בולשות לימין ולשמאל, שמע קולות אדם ורעשי מנוע שהבליעו את הקולות. לפתע, ראה חייל גרמני פצוע שוכב בין שני גזעים וגונח בייסורים. יאנוש סקר את הגרמני שנפגע אנושות בחלקים שונים של גופו. הוא נטל את הרובה של החייל והמשיך לזחול על מרבד השלג, עמוק יותר לתוך היער.

המטוסים לא שבו לתקיפה נוספת. רעש המנועים התעמעם, עד שנדם כליל. ככל שהמשיך לזחול לעומק היער, שמע רק את ענפי העצים לוחשים אל הרוח ברחש קל. הוא קם מרבצו, הזדקף על מקומו, הכתיף את הרובה והחל ללכת על שתי רגליו.

לראשונה מזה ימים רבים, חש התרוממות רוח מוזרה מפכה בלבו. רגליו שקעו בשלג, אך היו קלות כנוצה. יאנוש רצה לצעוק אל השמיים, אך הסתפק בלחישה: "אישטנם [אלוהים] אני חופשי", מלמלו שפתיו בפרץ של שמחה גואה.

רגליו המבוססות בשלג נשאו את גופו בין העצים. היער נעשה סבוך וקשה למעבר. הוא המשיך לצעוד שעה ארוכה ואז עצר מתלבט, לאן עליו לפנות כדי לצאת מהיער. לא היה לו מושג היכן הוא נמצא.

לפתע נשמעה ירייה מעל ראשו. הוא השתטח במהירות וכבש את פניו בשלג. שתי יריות נוספות נורו לעברו ואחת פגעה בגזע סמוך. לבו פעם במהירות, תחושת פחד הזדחלה בחזהו והרעידה את גבו. הוא הניע את גופו וניסה להתרחק ולמצוא מסתור מאחורי גזע רחב. "עצור!" נשמעה פקודה רמה ברוסית.

יאנוש עצר בהכנעה והמתין לבאות.

הפסיעות הכבדות כתשו בשלג והתקרבו. הוא הרים את ראשו וראה זוג מגפיים שחורים מסיטים את הרובה שלו. זיק של תקווה ניצת במוחו. ניצלתי, חשב בשמחה. אט-אט קימר את גבו וכופף את ברכיו, עד שהתיישב וידיו על ראשו. מעליו עמד חייל מזוקן פרא, לבוש במדי הצבא האדום, שאחז ברובה מכוון אל חזהו של יאנוש. מעל המדים עטה החייל מעיל פרווה כהה, שהיה פתוח ושהשתפל עד למטה מברכיו. חגורת כדורים מוצלבת נחה על חזהו וחלקו העליון של אקדח הציץ מחגורת מותניו. על ראשו חבש החייל כובע פרווה אפור מעוטר בכוכב אדום. יאנוש הביט בו בשתיקה.

האיש פקד עליו ברוסית, בעודו מנפנף ברובה בתנועות איום נמרצות.

"לא מבין." השיב יאנוש בהונגרית.

"גרמני?" שאל הרוסי.

"לא. אני הונגרי."

נענועי הרובה המאיים פסקו. נראה שדריכותו של הרוסי רפתה לשמע דבריו. הוא סימן בידו ויאנוש הזדקף ונעמד מולו. הרוסי נטל את רובהו של יאנוש לידיו ונשען על כתו. אחרי שחכך בדעתו אמר: "בוא אתי." הוא נעץ את קנה הרובה בגבו של יאנוש ופסע אחריו. לאחר הליכה קצרה, התגלתה קרחת יער קטנה, בה עמדו והמתינו גבר ואשה.

אולי אלה פרטיזנים? שאל יאנוש את עצמו בתקווה, אך לא העז להשמיע קול.

הגבר, אף הוא מעוטר בזקן פרא שחור, היה חמוש בחגורת כדורים, שחזיתה התקשטה בשני רימונים מאיימים. הוא לבש מעיל פרווה בגווני אפור וכובע תואם לראשו. האישה הייתה נמוכה ממנו בראש ומתחת לכובע הפרווה המהודק לראשה בצבצו קצוות שיער בהיר. פניה היו נעימות סבר. גם את גופה עטף מעיל פרווה כבד שהסתיר את גזרתה. שניהם נעלו מגפיים שחורים.

האישה פצתה פיה ראשונה וקולה נשמע סמכותי ותקיף:

"למה לא ירית בו?!" דרשה לדעת.

יאנוש לא הבין את דבריה, אך מנימת דיבורה חשב שהיא המפקדת.

השלושה החליפו ביניהם משפטים קצרים ואז פנתה האישה אל יאנוש ושאלה בגרמנית: "מי אתה?"

"יהודי הונגרי. ברחתי מהגרמנים", העיד על עצמו בגרמנית, שפה שהוסיף לאחרונה למצבור השפות שרכש בעבר, בעת שירותו בלגיון הצרפתי וגם אחר כך. אוצר המילים שלו בגרמנית היה דל לעומת הצרפתית שרכש באותם ימים, אך לאחר שהחל להוביל אספקה צבאית לכוחות הגרמנים שצרו על לנינגרד, השתפרה הגרמנית שבפיו.

אחרי השירות בלגיון הזרים, הגיע יאנוש לפריז. בימים ההם החלה תעשיית הסרטים המקומית לשתף פעולה עם הקולנוע הבריטי והוא נשלח ללונדון, לסייע בהפקה ובצילום. אחרי מספר חודשים בבירה הבריטית, שוחח בחופשיות בשפה האנגלית, אם כי במבטא הונגרי. כאשר חזר להונגריה, רכש מצלמה ועסק בצילום פורטרטים בירידים נודדים ברחבי המדינה.

האישה שתקה רגע ובחנה אותו בעיניה.

"ניקח אותו לבונקר", אמרה לחבריה ועל יאנוש פקדה: "קדימה בחור!" והצביעה אל נתיב הליכה דמיוני בתוך היער.

הארבעה צעדו בתוך הסבך הלח. הצעידה הייתה מפרכת. גושי שלג שנערמו לתלוליות מוצקות הקשו על ההליכה. ענפי העצים הליטו את פני השמיים. לא היה זכר לשמש או לרוח. יאנוש כלל לא חש בקור, מחשבותיו נדדו. האם באמת ניצלתי, תהה בינו לבינו, האם כוחות בנות הברית קרובים מתמיד, האם החזית המזרחית משנה את פניה ומה על טרי והילדים בימים אלה?

הוא שמע את שוביו משוחחים ביניהם ברוסית. הם לא חששו לדבר בקול. נראה היה לו שהם חשים ביטחון, הסביבה מוכרת להם היטב והאפלולית לא מפריעה להם למצוא את דרכם. לתחושתו, הייתה ביניהם קִרבה כלשהי. בראש צעד שוֹבוֹ, שפילס את הדרך, אחריו האישה, אחריה צעד יאנוש ובמאסף הלך הגבר הנוסף. משיחתם למד, ששובו נקרא מישקה, שמה של האישה אינה ושמו של הגבר הנוסף הוא גרגורי.

הסבך התדלדל והואר קמעה. גרגורי האט, עצר, רקע ברגליו וניער את השלג ממגפיו. האישה הביטה לאחור אל גרגורי ונדה בראשה לעבר יאנוש.

מספר צעדים לפניהם מישקה עצר ואמר: "הגענו".

הבונקר לא היה אלא מחפורת מכוסה בענפים, חלקם נראה גדוע בגרזן וחלקם כענפים שקרסו מכובד השלג. בין הענפים הסתלסל סליל עשן אפרפר, שנבע מתוך צינור מתכת בקוטר כעשרה סנטימטרים. העשן התעצב לענן דק מעל המחפורת. עיניו המשתאות של יאנוש הבחינו בסלילי עשן נוספים מסביב. הוא הספיק למנות עוד חמישה בונקרים. האישה כיווצה את שפתיה ושרקה. הענפים זעו מעט. מישקה וגרגורי הסיטו מספר ענפים ופינו את הפתח. האישה חפנה את שולי מעילה בידיה וקפצה פנימה. במחוות יד, הורה גרגורי ליאנוש לקפוץ אחריה. מישקה גלש פנימה וגרגורי דילג אחריו. יאנוש כבר עמד על רגליו בתוך המחפורת, כאשר נחתו השניים.

בתוך המחפורת הצטופפו ארבעה גברים ושתי נשים סביב תנור מתכת עגול, שהוזן בענפים לחִים. האש ריצדה, ריחו הסמיך של העשן הכה בנחיריו של יאנוש והדמיע את עיניו. שני גברים קמו ואחד מהם עלה על ארגז עץ, ידיו עסקו בסידור הענפים ממעל והשני הביט במעשיו. יאנוש סקר את החבורה ותחושת הקלה נעימה פשטה בגופו.

"מי זה?" שאלה אחת הנשים.

אינה מיהרה להסביר: "מישקה תפס אותו ביער. הונגרי ויהודי. הוא אומר שברח מהגרמנים. צריך לחקור אותו."

"שב," הורתה והצביעה בידה על ארגז העץ.