הכבלים שמחברים בינינו 3: כבלים מדממים

1 נורת

גופות נופלות סביבנו בערמות מחליאות, איברים נתלשים וחלקים חסרים בפלגי גוף עליונים בגלל מאות יצורי הסיוט שמשוטטים במחנה.

שלושת הצוותים הטקטיים שפועלים איתנו היום מסתדרים במבנה הגנה היקפי ונזהרים שלא להיכנס בזמן שמרחץ הדמים משתולל, כי סיוטי דרייבן הידועים לשמצה לא מבדילים בין אויב לאוהב כשהם אחוזים ברעבון המוטרף שלהם. לא, הם מתמקדים רק בגופים שהם יכולים לכרסם ולקרוע לגזרים עד שדם וזוועה נוטפים ממלתעותיהם. עיניהם זוהרות באור מוזר ומחריד.

המחנה הזה ותיק, מבוסס ועמוס בבעלי כוחות שטופי מוח, שיעברו חודשים רבים עד שיחזרו לפעול ויוכלו לעבור תכנות מחדש. אני רוצה להפגין אצילות נפש ולומר שבאנו לכאן כדי להציל אותם, שעקבנו אחרי הנעשה במחנה הזה במשך חודשים ותכננו את מבצע ההצלה הזה כדי להחזיר את האנשים שלנו הביתה, אל חיק משפחותיהם. ולכאורה זאת גם האמת.

אבל יש עוד. בגלל שהמחנה הזה ותיק יש בו גם מסמכים רבים ותיעוד, וגריפין פיתח אובססיה לנבירה במסד הנתונים של כוחות ההתנגדות. לא קשה להבין את המניעים שלו. יש משהו שהוא יודע על הכבולה שלנו והוא בוחר לא לשתף איתנו את המידע. אבל כשהוא יגלה את מה שהוא מחפש...

אולי אז כולנו נקבל סוף־סוף תשובות.

רעש סטטי מתפצח באוזנייה שלי ואז אני שומע את גריפין. ״האסירים נמצאים באוהל הכי גדול בצד המזרחי. צוות בראבו, החוצה.״

אני שולף את אחד האקדחים שלי ושולח את כף ידי כדי לקרוא ליצורי הסיוט לחזור לתוכי, לאחר שרוב כוחות ההתנגדות טופלו. יש עדיין סיכוי שהחמצנו כמה מהם ולכן האקדח איתי, אבל הסיכון לפגוע בחפים מפשע גבוה מדי ולכן לא כדאי להשאיר את יצורי הסיוט בחוץ, הם יטרפו כל מה שזז.

רוב היצורים נמסים חזרה לתוכי בצייתנות, אחרים חוזרים פנימה בנהמות ובצרחות. הגדול מכולם, היצור שאני מסרב לקרוא לו אוגוסט, עוצר להביט בי בעיניים ריקות וזוהרות. הוא מביט בי כאילו הוא כלבלב צייתן, כמו שאוליאנדר מתעקשת להתייחס אליו. הוא נועץ בי מבט כאילו מעצבן אותו שהיא לא שם כדי לרדת על ברכיה ולהרעיף עליו אהבה וחיבה.

הוא נועץ בי מבט כאילו הוא יודע שמשהו אינו כשורה.

״הוא עדיין עושה לך צרות בגלל אוֹלי?״ שואל גריפין שצץ מאחוריי. הוא נועז ופחות זהיר לאחר שראה את היצור הזה מציית לכבולה הקטנה שלנו.

״כן, בהחלט. משהו לא בסדר במחנה הזה. תפקח עיניים ואל תתרחק.״

הוא מחייך כשהוא רואה את היחס שלי ליצור ונהנה להרגיז אותי בשם אוליאנדר, עניין חדש אצלו אבל גם אופייני לו מאוד באותה מידה.

הוא יהיה סיוט מתמשך, בעיקר אם הוא יישאר הכבול היחיד שבאמת נכבל עם אוליאנדר מבין כולנו.

אני צריך להרחיק את המחשבות שלי מהכיוון המסוים הזה, כי אם באמת אתחיל לחשוב בכיוון זה עלול להעסיק אותי במשך ימים רבים. אולי העובדה שנתקעתי בישיבות מועצה היא בעצם ברכה, כי זה הסיח את דעתי והעסיק אותי כל כך עד שלא הייתי צריך לחשוב על הכבולה הקטנה שלנו, לחשוב שאולי יש לה סיבה מוצדקת לברוח מכולנו. למרות הכול.

אני שוב מושיט יד ליצור, ומתחולל קרב בין רצונות וחוסן נפשי, עד שלבסוף בנהמה ובנחרה אילמת, הוא נעלם בתוכי בצליל פקיעה. הכבול הפנימי שלי מרים את ראשו בחזי. הוא לא נלהב מכך שמכריחים אותו לציית ואני נושם עמוק בזמן שגריפין קורא שוב לכולם, שיהיו מוכנים לתזוזה.

נוקס אפילו לא קורא ליצורים שלו לחזור אליו, אבל הם תמיד היו צייתניים לחלוטין בפני אדונם. כשהוא מתחיל לנוע בין האוהלים ולפנות אותם, שאר חברי צוות אלפא שמחים ללכת בעקבותיו. הם עדיין זהירים אבל כבר לא קפואים במקומם כמו פסלים, כמו שהם בנוכחות היצורים שלי. משהו בפערי הגדלים בין היצורים, או בעובדה הברורה שהיצורים שלי פראיים וחייתיים, מחזק את הנוהל הקבוע לשמור מהם מרחק, ואף אחד מחבורת הכבולים שלנו לא צריך לתת לצוותים שום תזכורת בנידון.

גריפין לוקח את הסגן שלו כגיבוי כשהוא ניגש לסרוק קבוצת אוהלים קטנים יותר, שאנחנו כבר יודעים מהמודיעין שלנו שהם משמשים למגורי החברים הבכירים בכוחות ההתנגדות. הסגן שלו, הריסון, הוא הבן של ארתור רוקל, ולהבה מיומן מאוד שתמיד היה נאמן ללא סייג. הוא הבחירה המתבקשת להיות הגיבוי של גריפין בזמן שקירן משובץ לצוות ההגנה של אוליאנדר.

אני הולך אחרי נוקס אל מתחם העינויים.

הוא תמיד מתחיל באזור החקירה והמיון. הוא מאתר את הגברים והנשים שעובדים שם בעצמו, רק כדי לוודא שימותו מוות מייסר ומלוכלך מידיו, כי לא נראה לו שמגיע לאנשים כאלה למות מסתם כדור בין העיניים.

אני מסכים איתו. אני רק קצת פחות קנאי בעניין.

ואכן, אנחנו מוצאים שם אמפתי ושני נוירו, מצטופפים יחד. התוכניות המבוהלות שהם לוחשים זה לזה הן מיותרות וחסרות תועלת, ואני צופה במין עניין קר כשנוקס ניגש אליהם בכף יד מושטת והכתמים השחורים של הקללה שלנו משחירים את עורו בעוד הצרחות שלהם קורעות לנו את האוזניים.

הוא תמיד משחק עם האוכל לפני שהוא נותן ליצורי הסיוט שלו לטרוף אותם.

כעבור שעה, אנחנו עולים לחלק האחורי של המשאית בידיעה שכל מי שהיה שייך לכוחות ההתנגדות במחנה הזה כבר מת. גריפין צעק לנהג שיחזיר אותנו לכביש ויצא לנקודת המפגש. כולנו מכוסים בדם מהברכיים ומטה.

צוות בראבו יישאר מאחור ויעביר את בעלי הכוחות שהחלימו למה שאנחנו קוראים ״מחנות העיבוד״ שלנו, אלא שבמקום לחטט ולדחוק בהם כדי להבין איזו תועלת יוכלו להביא למשימה המוטרפת שלנו, נתחיל בתהליך הממושך של ביטול כל התכנות והעינויים שסבלו מאז שנפלו בשבי.

כמה מהם ימותו שם.

זה לא מוצא חן בעיניי, לגמרי לא, אבל לפעמים הם נעשים אבודים מדי, הנזק גדול כל כך שאין דרך חזרה.

אני נושף ומפיל את ראשי לאחור על המושב, נהנה מהרגע השקט בלי מחשבות על ישיבות מועצה או מהלכים פוליטיים. למרות שלא רציתי להשאיר את הכבולה שלי מאחור, בהחלט לא אחרי שגילינו עוד חדירה של כוחות ההתנגדות, יש משהו בהתרחקות מכל המלכודות של החיים בדמותו של נורת דרייבן חבר המועצה, משהו שהייתי זקוק לו מאוד.

אני מרגיש שהכול שטויות, הכול כמו חול שחומק לי מבין האצבעות בזמן שהעולם בוער סביבנו בכל מקרה.

ויליאם היה יודע מה לעשות, יותר ממה שאדע אני אי פעם.

במחנה היו חמישים בעלי כוחות שבויים והוצאנו שלושים ושמונה בחיים. זה נשמע כמו כמות אדירה של נפגעים, ובמצב אחר ראשים היו נערפים על אובדן כזה של שנים־עשר בעלי כוחות, אבל במשימות סיור כאלה... שנים־עשר זה בערך הממוצע.

עד כה מעולם לא חילצנו את כולם בחיים. אנחנו נחותים מספרית ותמיד במגננה, החולשה הגדולה ביותר שלנו כאגודה, ובגלל זה נשפך יותר מדי דם. קל יותר לעכל את המספרים כאן, בשטח, כשרואים את הצוותים הטקטיים קורעים את התחת כדי להשתלט על המקרים הכי גרועים מבין הקורבנות שטופי המוח לפני שייהפכו סכנה לעצמם ולכל מי שסביבם. אבל כשאני במשרד שלי בבית ומקבל דיווחים, המספרים האלה פוערים לי בור עמוק במוח. זה אף פעם לא מספיק. לא משנה מה וכמה נעשה.

בגלל המחשבות העגמומיות האלה, אני כמעט מתגעגע לזה.

זה מתחיל כשאצבעותיו של גריפין מתופפות על מושבי העור, פורקן קטן לתסכול שלו. השלווה על פניו של נוקס, משהו שכמעט לא יוצא לי לראות ומתרחש רק כשתאוות הדם שלו הגיעה לשובע והיא נעלמת לאיטה עד שהקמט במצחו מתיישר.

דם וכאב.

הכבול הפנימי שלי לא הפסיק ללחוש לי כל הבוקר, לספר לי הכול על הדברים האפלים והעקובים מדם שהוא רוצה לעשות לכל חבר בכוחות ההתנגדות שניתקל בו היום. אני לא מצליח למצוא בעצמי את המתח שאני רואה אצל האחרים, אבל ברגע שאני רואה את הזעף על פניו של גריפין, אני נעשה קשוב יותר למה שקורה בתוכי. העור שלי מתוח מרוב גירוי, יותר ממה משהיה לפני עשר דקות, וכולי חסר מנוחה. אני מבחין שיש בי מתח שלא הרגשתי קודם. משהו קורה בכבילה שלנו.

אוליאנדר.

הטלפון שלי לא איתי, זהו הנוהל במשימות כאלה. אני מנסה לא להישמע מבוהל או נואש כשאני ממלמל לגריפין, ״תתַקשר עם אוליאנדר. תגיד לי איפה היא נמצאת ברגע זה.״

עיניו נודדות אל עיניי, הזעף לא סר מפניו. נרשמת הפוגה קצרצרה לפני שהוא מקלל ועיניו מבזיקות בלבן כשהוא מבקש מהכוח שלו חיזוק נוסף.

זה הדבר היחיד שאני צריך לראות כדי לדעת שלא טעיתי, שמשהו קורה עכשיו, כך שלמרות שמפרידים בינינו מאות קילומטרים, אני מרגיש אותה פה, מתחת לעור שלי. אולי לא נכבלנו אבל זה לא משנה. היא בתוך הדם שלי ובפינות העמוקות והאפלות ביותר של נשמתי.

הבהלה מחריפה.

נוקס מתבונן בשנינו בקפידה, לא מזייף את האדישות האופיינית שלו כשאנחנו רק שלושתנו, וכשגריפין מקלל שוב, הוא אומר, ״איפה היא? אנחנו שוב מתכוונים לרוץ אחרי הכבולה הקטנה והרעילה שלנו?״

גריפין מתעלם ממנו כשהוא מוציא את מכשיר הקשר שלו, וזה הישג, כי אפילו אני רוצה לנהום על נוקס בגלל העקיצות שלו ואני בטוח שלגריפין זה קשה פי מיליון, כי הם כבר נכבלו. כשהוא לא מקבל תשובה בקשר, הוא פותח את חגורת הבטיחות שלו, עובר לקדמת המשאית וחוזר עם הטלפון שלו בהבעת פנים של מישהו שעומד להקיא.

אני נושם עמוק וסופר מעשר עד אחת כדי להירגע, מכריח את הכבול שלי להימנע מהשתלחות.

״קירן לא עונה לי,״ אומר גריפין והזעף בפניו מעמיק. אני רוצה להושיט יד אל צווארו ולחלץ ממנו את התשובה בחניקה, עוד סימן לכך שמשהו השתבש בשעות שחלפו מאז שיצאנו מהאחוזה.

הכבול שלי מתפתל מרוב צימאון לדם.

״גם היא לא עונה. תעלה את גייב על הקו, תתקשר גם לבסינג׳ר,״ מתפרץ גריפין ומשליך אליי את הטלפון כשהוא מצמיד את כפות ידיו לרקותיו כאילו הוא סובל מרוב כאב.

העיניים של נוקס ננעצות בעיניי, הוא נראה כאילו הוא עומד לתלוש את הנהג ממושבו ולסובב את המשאית. ״מה קרה? למה אתה נראה כאילו אתה עומד להקיא?״

״כי לחצתי כדי לתקשר איתה, כדי לגרום לה לענות והיא לא... שם. זה לא שהיא מתעלמת ממני, קרה משהו, יש בעיה. תעלה את גייב על הקו. עכשיו.״

אבל השארנו הרבה אנשים מאחור, לא רק את הכבולים האחרים, כדי לפקוח עליה עין.

כשאני מתחיל לחייג, העיניים של נוקס נעות אל החושך וגריפין צופה בו כשהוא בודק מה קורה עם ברוטוס, כאילו זה גלגל ההצלה היחיד בלב הים שבו כולנו טובעים כרגע. ״היא חיה. היא נושמת. אני לא רואה הרבה מעבר לזה אבל הוא איתה, כך שאף אחד לא יוכל להתקרב אליה בלי שברוטוס יטרוף אותו. תנשום, גריפ, היא חיה.״

הוא לא נראה מעודד לשמע החדשות. ״אז אם ככה, איפה היא? אל תגידו לי להירגע אחרי שהיא שוב נעלמה.״

כשהטלפון סוף־סוף מצליח להתחבר וגייב עונה, אני שומע את בסינג׳ר נוהם, ״אז עכשיו אתם רוצים להתקשר אלינו? איחרתם!״

עיניו של גריפין מביטות אליי, רחבות ומזוגגות בגלל האנרגיה שהוא הפעיל כשניסה לתקשר עם הכבולה שלנו.

אני נוהם אל הטלפון, ״מה קרה? יצאנו לפני פחות משתים־עשרה שעות —״

גריפין קוטע אותי ונוהם, ״איפה היא, בסינג׳ר? אני אחזור לשם ואעקור לך את עמוד השדרה דרך הגרון, אם יש לך איזה קשר לעניין!״

בסינג׳ר נוהם אליו בחזרה בקול פראי, ״הסגן המניאק והעלוב שלך לקח אותה והם לא חזרו! אני פאקינג אהרוג אותך אם היא נפגעה. אני גם אעקור את הקרביים לבּלֶק המנוול.״