הכוח לעשות

צמחתי במושב קטן של ניצולי שואה, כפר אחים, בפאתי הדרום. שם נמצאים השורשים שלי, הבסיס והעוגן שלי. גדלתי בחבל ארץ נידח, חבל לכיש, הרחק ממרכז הארץ, ומחוץ לממסד. הורי היו בין 70 המשפחות שהקימו את המושב, כולן משפחות של ניצולי שואה. לכל משפחה היה משק וצריף שוודי בן 48 מטר מרובע. שם התגוררנו, הורי, אחיותי תקווה ואסתר, ואני.

הורי עבדו קשה כל חייהם. הם לא קיבלו מיטות או פרות מהסוכנות. כל מה שהשיגו בימי חייהם היה בעשר אצבעות. אבי, מאיר, עבד במפעל הברזים של קיבוץ דורות במשך שבע שנים, ובכסף שהרוויח קנה פרות, הקים רפת יחד עם אמי, מלכה, והיא זו שטיפלה בה בשנים הראשונות. כשעזב את עבודתו במפעל הברזים, השקיע אבי את כל מרצו בטיפול ובהרחבת הרפת. בשנות ה־60, בשעה שמשפחות רבות עזבו את המושב בגלל קשיים כלכליים, אבי קנה טרקטור, ובחורף עבד - במקביל לרפת - בפינוי פרי הדר מהפרדסים, ובקיץ בפיזור זבל אורגני בקיבוצים.

עוד כנער סייעתי לו מדי פעם. הייתי משכים בארבע בבוקר ויוצא איתו לעבודה, כשאני רואה בזווית העין שלי את אמי סוחבת על גבה את שקי התערובת. מאז ומתמיד הם התנהלו כצוות. העבודה הקשה שלהם, ההתמדה, המסירות והחריצות השתלמו כאשר אבי היה בן 70 והחליט למכור את הרפת והפרות ולטפל רק במטעי הפרי שנטע. באחרית ימיו אשתי ואני נטענו במקום זיתים במקום הענבים, ועד היום אנו מפיקים מהם שמן זית נהדר.

למרות שזה היה די נדיר באותם ימים, הורי הצליחו להרוויח מחקלאות. הם ידעו להתנהל היטב מבחינה כלכלית, לקבל את ההחלטות הנכונות, ולא נרתעו מעבודה קשה. אבי נולד בטרנסילבניה, שהיתה אז חבל ארץ ברומניה, ולמד בישיבת סאטמר. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הוא היה בן 21. הוא הבין מה יהיה גורלו וקפץ מהרכבת שהיתה בדרכה למחנה ההשמדה. הוא התחזה לגוי עד שנתפס, הוכה קשות ונלקח למחנה. כל משפחתו הושמדה בשואה, מלבד אחות אחת, שלימים עלתה לישראל והיתה קרובת משפחתו היחידה עלי אדמות. עד היום, כשאני חושב על כך, עולות בעיני דמעות. אני לא מצליח להבין איך הוא ואמי הצליחו לקום מזוועות השואה, לעלות לישראל ולבנות לעצמם חיים חדשים.

אני דור שני קלאסי. אני נושא בתוכי את זיכרון השואה והוא כל הזמן נמצא אצלי ברקע. השקפת העולם שלי, האידיאולוגיה שלי, הפעילות הציבורית שלי - כולן נשענות על הטראומה ההיסטורית הגדולה של העם היהודי. אני רגיש מאוד לאנטישמיות. בכל שינוי או מהפכה, היהודים היו תמיד הקורבן הראשי. תמיד חיפשו להאשים אותם בעוולות שונות כדי להיפרע מהם. זה נבע, בין היתר, מקנאה בהצטיינותם ובהצלחתם של היהודים בכל מקום שאליו הגיעו. עד היום, כשאני מגיע למדינה מסוימת - ארצות הברית, אנגליה, דרום אפריקה, ברזיל, קולומביה - תמיד בין העשירים הגדולים ביותר יימצאו כמה יהודים. כך זה היה בעבר גם במדינות ערב. ההצטיינות היהודית בכלכלה או בתרבות האמריקאית - הרבה מעבר למספרם או למשקלם באוכלוסייה הכללית - היא תופעה מרתקת בעיני. הוליווד, למשל, זו יצירה יהודית. היהודים הם שהפכו את הוליווד למה שהיא. דרך הקולנוע הם הגשימו את חלומותיהם. הם היגרו לארצות הברית ממקומות שבהם היו נרדפים, והצליחו לפרוח ולשגשג בעזרת חזון וכישרון אינסופיים. היתה בהם איכות מיוחדת, מלווה בסקרנות וברצון לשנות את העולם, דבר שאופייני ליהודים שחיים בחו"ל, אף יותר מאשר בישראל. ולמרות שאני מביט על התופעה הזו בהתפעלות גדולה, כולל על המשקל העצום של יהודים בקרב זוכי פרס נובל, אני יודע שהעם היהודי, כשהוא מנותק ממדינה ריבונית, הוא חלש ונתון לחסדי העולם.

מעולם לא דרכתי על אדמת גרמניה או פולין. אני פשוט לא מסוגל. קשה לי אפילו לשמוע את השפה הגרמנית או הפולנית. כאשר הגיעו לכנסת פוליטיקאים גרמנים ונשאו דברים במליאה, הרגשתי שאני לא יכול לשבת בפנים ולהקשיב, ויצאתי מהמליאה בשקט, בלי הפגנות. זה עניין פרטי שלי, לא נושא למהומה. עם זאת, כאשר נדרשתי לחתום על הסכם לשיתוף פעולה בנושא פיתוח הרכבות עם ממשלת גרמניה, עשיתי זאת בלב כבד. אני לא מערב את התחושות האישיות שלי עם האינטרסים הלאומיים או הכלכליים של מדינת ישראל.

אמי נולדה באוקראינה, בכפר קטן בשם ליי, שעל גבול טרנסילבניה. אמה, אסתר, נפטרה בגיל צעיר ונקברה בבודפשט. אמי היתה בת 15 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא שרדה שמונה מחנות ריכוז, כולל אושוויץ, והשתתפה בצעדת המוות מהמחנה. גם כל משפחתה של אמי הושמדה בשואה, מלבד אחיה ואחותה ששרדו ועלו לישראל. לימים הקים דודי, רפאל, אחיה של אמי, את קולנוע "אסתר" באשקלון, על שמה של אמם, סבתי, שלא זכיתי להכיר.

הורי נישאו ברומניה, שם נולדה אחותי הגדולה. הם עלו לישראל ב־1949 ונשלחו למעברת קסטינה. משם עברו לתקופה קצרה למג'דל שבאשקלון, ואז הצטרפו לגרעין ההקמה של כפר אחים. זה היה המושב הראשון שהוקם בדרום הארץ לאחר מלחמת העצמאות. זו היתה תקופה קשה עם תנאי חיים בסיסיים וספרטניים. הכול היה חלוצי, הישרדותי, מלווה באווירת חירום.

אמי היתה אישה חזקה מאוד. מעולם לא עשתה לעצמה הנחות. עשרות שנים היא קמה השכם בבוקר, 365 יום בשנה, כדי לחלוב את הפרות. כשהייתי תינוק, היא היתה חולבת את הפרות כשאני בעגלה לצדה. היתה לה משמעת עצמית גבוהה מאוד. כל המשפחה נשענה עליה בכל דבר ועניין. היא מעולם לא התפנקה, ושמרה תמיד על סדר יום קפדני, שכלל גם הליכה ברגל בכל מזג אוויר.

אבי היה חקלאי, איש אדמה מובהק: בעל שכל חריף, חרוץ ודומיננטי. שנים ארוכות היה יו"ר ועד המושב. הוא סירב לקחת הלוואות בשם המושב, ובכך מנע מכפר אחים לשקוע בחובות ולקרוס. מי שנשען על הבנק לחקלאות או על הסוכנות נאלץ כל חייו להחזיר הלוואות. מי ששמר על עצמאות כלכלית - שרד והרוויח.

אבי ואמי היו אנשים קשוחים מבחוץ - ורכים מבפנים. הם לא היו צריכים להגיד לי שהם אוהבים אותי. ידעתי את זה גם בלי שאשמע את המילים המפורשות. הם לא הביעו רגשות ולא הפגינו גילויי חיבה פומביים, אבל בכך הם לא היו יוצאי דופן. זו היתה רוח התקופה, וכך היה נהוג בכל המשפחות שהכרתי סביבי. כשנולדו בנותי, אמי התרככה והצליחה לבטא כלפיהן רגש סבתאי טיפוסי. היא גם היתה פתוחה איתן יותר מאשר איתי ועם אחיותי, וידעה לפנק אותן. זה גרם לי שמחה גדולה. הרגשתי שהשנים האחרונות לחייה היו מעין פיצוי עבורה ועבור אבי על כל השנים האיומות של ראשית חייהם.

אחיותי ואני היינו מרכז החיים של הורי. המשפחתיות, יחד עם עבודת הכפיים במשק, היו עבורם ערך עליון. כל שהם רצו זה שהילדים ירכשו השכלה ושהמשפחה תצליח בדרכה. הקריירה הפוליטית שלי היתה עבורם הגשמת חלום. הם היו איתי בהשבעה הראשונה לכנסת, והיו מאושרים ונרגשים. כשהתמניתי לשר החקלאות, אבי אמר: "היום ניצחתי את הנאצים. הבן שלי התמנה לשר בממשלה יהודית במדינה יהודית". הוא נפטר ב־2007. אמי עוד הספיקה לראות אותי בתפקיד שר החוץ.

מותם של הורי היה קשה לי מאוד. אהבתי אותם, הייתי קשור אליהם, וראיתי בהם משענת. הם העבירו לי את התחושה שהבית הוא מבצר שבו אתה מוגן מפני הכול. בני הבית כולם נמצאים איתך ולמענך. גם הבנות שלי, מור ועדי, רואות אותי ואת אשתי כמשענת לחיים. הן יודעות שמשפחה זה כוח. כל חיי השתדלתי תמיד להתנתק בסופי השבוע מכל עיסוקי ולהיות יחד עם אשתי והבנות.

תמיד היה לי ברור שאישאר בכפר אחים, שאקים בו את המשפחה שלי. המושב הוא הבית שלי במלוא מובן המילה. אין מקום שיותר טוב לי בו מאשר בכפר אחים. כשהכרתי את רונית, אשתי, אמרתי לה שאני רואה את עתידי במושב. היא עצמה היתה עירונית קלאסית מהרצליה פיתוח. לקחתי אותה מהעיר אל הכפר. כשנישאנו ב־1989, הכבישים של המושב עוד היו סלולים מכורכר, לא מאספלט, והמושב עצמו היה מרוחק ונידח. סוף העולם עם בוץ ברחוב. כיום, כפר אחים הוא יותר יישוב קהילתי. החקלאות תופסת אולי שני אחוזים מתעסוקת התושבים. גם אנחנו שומרים על השדות של עצי הזית בעיקר מתוך סנטימנט.

פס הקול שליווה את ילדותי ונעורי היה רעש ההמראות והנחיתות של מטוסי חיל האוויר מבסיס חצור הסמוך. נולדתי אל תוך רעש המטוסים וגדלתי איתו. אני מומחה להמראות ולנחיתות, יודע להבדיל ביניהן לפי הרעש, ובעבר אף ידעתי לזהות כך את סוגי מטוסי הקרב. אנשים שבאים אלינו נדהמים מהרעש, אבל אני אפילו לא שם לב לכך. לכל מטוס כזה בשמים יש משמעות בעיני. להורי, כמו למרבית ניצולי השואה, זה היה אפילו עוד יותר חשוב. זה העניק להם תחושת ביטחון. גם עבורי זו תחושה של ביטחון, והיא חלק מתפיסת העולם שלי. תמיד תמכתי בצורכי ההצטיידות של הצבא - הן כחבר קבינט והן כשר בממשלה. כאשר הרמטכ"ל פנה אלי בהיותי שר האוצר כדי לאשר לו תוספת, נעניתי תמיד. קל לשכנע אותי בדברים נחוצים. הצורך שלי לתרום לחוזקה ולביטחונה של המדינה הוא אחד המניעים החזקים והמאפיינים ביותר שלי.

אבי הסיר את הכיפה מראשו אחרי השואה. כשקפץ מהרכבת, הוא כבר לא האמין יותר. אביו, סבא שלי, שירת בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה. זה לא עזר לו. הוא נרצח במלחמת העולם השנייה. רק בבגרותו חזר אבי לחבוש כיפה ולהתפלל בבית הכנסת. הוא היה ימני, יוצא דופן במובן זה במושב, שמרביתו היה מזוהה עם מפלגת העבודה. זה לא הפתיע אותי, כי אבי היה אינדיווידואליסט מובהק. מעולם לא הלך בתלם ולא הרגיש צורך להתיישר עם מה שעשו כולם. האינדיווידואליזם הזה עבר אלי בתורשה. מה שמניע אותי הוא הרצון להשפיע, להטביע חותם. בכל תפקיד שביצעתי עשיתי מהפכות, זעזעתי מערכות, טלטלתי גופים. לא חששתי להתעמת עם גופים גדולים וחזקים, שלא פעלו לטובת הציבור. הרצון לשנות, לשפר, להשפיע, נובע מן הבית שבו גדלתי, מהשורשים. וכמו אבי, מעולם לא אהבתי ממסדים.

למדתי בבית ספר דתי כי כל מייסדי המושב היו דתיים או מסורתיים, והמשכתי לישיבת אור עציון בראשות הרב דרוקמן. למדו בו בין היתר יוחנן דנינו שהיה המפכ"ל, יוסי כהן שהיה ראש המוסד, ודודי אמסלם מהליכוד. כולם הגיעו לישיבה מיישובי הסביבה. את בני גנץ הכרתי מילדות כיוון שמשפחתו התגוררה בכפר אחים. מול בית הוריו הפכתי לשמאלי. כלומר לאחד שכותב ביד שמאל. באחד הימים נסעתי מבית הורי שבקצה המושב לעבר המחלבה יחד עם אחותי. ישבנו על העגלה שהיתה רתומה לפִרדה לבנה בשם מורה. זו היתה דרך כורכר, והפִּרדה היתה רתומה בשני יצולים לעגלה. ליד בית משפחת גנץ נשמט היצול בגלל טלטלת הדרך ונתקל בכורכר. עפתי מהעגלה ונָחַתִּי מתחת לרגליה של מורה. היא דרכה עלי במלוא משקלה ומשקל העגלה, וריסקה לי את האגודל של יד ימין. השכן שפמן שמע את זעקות השבר שלי ויצא מהבית בתחתונים. הוא חילץ אותי מתחת לעגלה ונלקחתי לבית החולים קפלן. שם גיבסו אותי לתקופה ארוכה. הייתי בדיוק בכיתה א' והתחלנו ללמוד לכתוב. כיוון שיד ימין היתה מגובסת וחלשה, נאלצתי ללמוד לכתוב ביד שמאל. עד היום אני ימני שכותב בשמאל, למרות שהיד הימנית שלי היא היד החזקה.

יום לאחר שסיימתי את הלימודים בישיבה, הורדתי את הכיפה. זה לא היה אקט של מחאה - המסורת טבועה בי עד היום - אלא בגלל שידעתי שאני עומד להתגייס לצבא ולא רציתי שדבר ימנע ממני להתנדב לצנחנים.

התגייסתי בנובמבר 1973, שבועות אחדים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים. באתוס שלי גדלתי על דור הלוחמים. גיבורי הילדות שלי היו מאיר הר־ציון, מהלוחמים האגדיים של ה־101, אריק שרון ורפול. בהשראתם התנדבתי לצנחנים. כשהגעתי לבקו"ם, המגייסים עטו עלי. הייתי עם כושר טוב, גבוה וחזק. אחד מהם היה אבשלום (אבו) וילן מסיירת מטכ"ל, לימים חבר כנסת מטעם מרצ.

התחלתי את המסלול בגדוד 890 של הצנחנים. המח"ט היה איציק מרדכי. כל המפקדים היו בוגרי מלחמת יום הכיפורים. הם השתתפו בקרבות המרים של החווה הסינית שבסיני, איבדו רבים מחבריהם, והיו משוכנעים שהמלחמה עומדת לחזור. הם היו עדיין תחת טראומה ואימנו אותנו לקראת המלחמה הבאה, שלתחושתם כבר הידפקה על הדלת. הגדוד שלהם שילם מחיר כבד מאוד במלחמה, בהרוגים ובפצועים. הם עברו שם, בחווה הסינית, חוויה איומה ונלחמו בגבורה מול הצבא המצרי כשכל מה שיש להם זה רק נשק אישי. מעטים מול רבים, ממש כך.

גם המ"כים והסמלים היו עדיין תחת התחושות הקשות של המלחמה. חלקם היו פגועים, ללא ספק. הם השליטו אווירה של טרור, והאמירות שלהם היו בנוסח "תבינו מול מה אתם עומדים ומה עלול לקרות לכם". המ"כ שלי היה אהוד בלייברג. היה לו צורך פנימי עמוק להעביר לנו מה קרה במלחמה. הוא היה תקיף במיוחד, בלשון המעטה.

מלחמת יום הכיפורים ליוותה את כל השירות שלי, בעצבנות של המפקדים, במוטרפות שלהם, בתחושה שעוד רגע הכול שוב יתלקח, ברגשות האשם על כך שהם נשארו בחיים והחברים שלהם לא. הם כל הזמן שידרו לנו תחושה של חירום ושל איום שמתקרב והולך. הרגשתי שהם עדיין נמצאים עמוק בתוך המלחמה, ואולי לעולם כבר לא ישתחררו ממנה.

בתוך כמה חודשים העלו אותנו לתל שמס שבמובלעת הסורית, 40 קילומטרים מדמשק, שם התנהלה מלחמת התשה מול סוריה. במובלעת היו כפרים סוריים רבים, מוצב החרמון ופסגת שיא החרמון. הסורים יזמו תקריות ירי על בסיס יומיומי, בעיקר ארטילריה, וספגנו ירי תותחים ומרגמות כמעט ללא הפוגה. זו היתה מלחמת התשה שהתנהלה לאורך כל שעות היממה. היינו תחת ירי כל הזמן, מתרוצצים בין הבונקר לבין השמירות, בין מילוי שקי חול לבין ביצור הבונקר ותפיסת מחסה. לא אחת בזמן מילוי שקי החול החלה הפגזה. היינו בסך הכול צנחנים צעירים, כמה חודשים בצבא, ונקלענו לתוך מלחמה. לפעמים הייתי במארב או בשמירה רק עם עוד חייל אחד, ופתאום הפגזה, שמרססת הכול מסביב, ואתה צריך לשמור על קור רוח כי אחרת תעשה טעות - ואולי תיהרג.

חיילים רבים נהרגו באותם ימי לחימה. אני הייתי המאגיסט של המחלקה, זה שסוחב על גבו 11 קילו ושני פק"לים של תחמושת. עד היום אני זוכר את המ"מ שלי אומר למחלקה: "המאגיסט הוא הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת. מה שהוא אומר, זה מה שצריך לעשות".

ימים ארוכים שכבנו במארבים על פסגת החרמון, בשפניות, בפיתולי ההר, בין המוצבים. חודשים שלא יצאנו הביתה. ההורים שלי אפילו לא ידעו איפה אני, לא רציתי להדאיג אותם. מדי פעם הייתי מקבל מהם חבילות שהיו קשורות בחוטים השחורים של ערימות הקציר. אחד השכנים שלנו במושב הגיע לשירות מילואים במובלעת, ראה אותי, ודיווח להורים שלי באקראי. הוא לא ידע שלא סיפרתי להם.

אני זוכר שיצאתי סוף־סוף לחופשה ונסעתי הביתה. ירדתי מהאוטובוס בתחנה של המושב והתחלתי ללכת הביתה ברגל. פתאום הגיע מולי כלב. נדרכתי בבת־אחת, וישר דרכתי את הנשק. עד כדי כך הייתי מתוח.

התקופה הזו היתה מבחינתי חוויה מעצבת. עד היום, כשמדברים איתי על רמת הגולן, אני חושב על תל שמס. כשר לענייני מודיעין, כשהייתי שומע תדרוכים על החדירה האיראנית לסוריה ועל האפשרות שהגבול הזה ישוב לאיים על מדינת ישראל אחרי עשרות שנים של שקט, הייתי נדרך. הנחישות שלי, שלא לאפשר לזה לקרות, נשענת בין היתר על מה שעברתי שם. כאשר הרמטכ"ל הציע לי סיור בשטח, ביקשתי שהוא יתקיים בהר דב ובחרמון. בהר דב שֵׁירַתי בסדיר ובמילואים. גם בתור חבר כנסת המשכתי לשרת במילואים, בהתנדבות, למרות שלא הייתי חייב.

אני תמיד רואה את התמונה הצבאית מול עיני. כאשר הייתי שר האוצר, פנה אלי הקַשר הפלוגתי שלנו, אוני עמיאל, שעובד כיום בתחום התיירות הנכנסת. מבחינתי, הוא נשאר הקשר הפלוגתי, למרות כל השנים שעברו. אלה היו הנפגעים הגדולים של משבר הקורונה, ועשיתי כל שיכולתי כדי לסייע להם. כך אני מתייחס גם לראש עיריית מגדל העמק, אלי ברדה, שהיה איתי בפלוגה. אנחנו חולקים בינינו חוויה חזקה ומעצבת, שהיא הרבה יותר משמעותית מכל התפקידים שמילאנו ועוד נמלא בעתיד.

באחת הצניחות שברתי רגל. זו היתה צניחת לילה בשארם א־שייח, ונשבה רוח חזקה שהטיחה אותי לקרקע. לרוע המזל, זו היתה קרקע קשה ולא חולית. גם המג"ד נפצע בצניחה. הרופא אמר שלא אוכל לחזור להיות לוחם, אבל חזרתי לגדוד ויצאתי לקורס קצינים. נשארתי כמפקד בקורס בגלל הפציעה, ואחר כך מוניתי למפקד סיור של הדרכת סיירות. הייתי חייל טוב ומפקד טוב. נשארתי תקופה מסוימת בקבע, אבל אני סוליסט מדי, לא חובב מסגרות, כך שלא רציתי להישאר בצבא לאורך זמן.

במלחמת לבנון הראשונה גויסתי למילואים, ויחד עם הגדוד הגענו עד ביירות. יותר מהלחימה עצמה זכורה לי המציאות ההפכפכה של לבנון, שבתחילה מקבלת אותך עם אורז ופרחים, ואז הופכת לקן של צרעות שמפעיל נגדך פיגועים קשים. גם חרתה לי מאוד ההתנגדות למלחמה, המחאות והסרבנות. אין לי שום סובלנות לסרבנות גיוס או לחימה. אין לנו את הלוקסוס הזה של לבחור את המשימות שלנו או את המלחמות שלנו. אנחנו חזקים, אפילו חזקים מאוד, אבל סביבנו רוחשים איומים ללא הפסקה. כל חולשה שנגלה תנוצל מיד על ידי הצד השני כדי לפגוע בנו.