הכיתה

 hakita_getbooks-6 פרק ראשון

כשטרבור ג'ונס הגיע אל קצה הרחוב שלו ועט המזל שלו חבוי עמוק בכיס הקדמי של התרמיל שלו, הוא הרגיש די מרוצה מעצמו.

הוא לבש בגדים חדשים לגמרי, שבחר שבועות מראש - לא היתה לו כוונה להיכנס לחטיבת הביניים וסטסייד לא מוכן ובבגדים מוכתמים. למזלו, גם אמא שלו תיכננה דברים מראש. לפני שיצא מהבית היא בדקה את הרשימה. כמו שעשתה מדי שנה ביום הראשון ללימודים.

“גזרתי את כל תוויות המחיר מהבגדים החדשים שלך," אמרה גברת ג'ונס.

“גם מהשרוולים?"

“והקפאתי את ארטיק היוגורט שלך כדי שהוא יהיה בטמפרטורה מושלמת בארוחת הצהריים."

“בטעם פירות יער?"

“וטילפנתי אל כל המורים שלך במהלך שבוע ההכנות לפתיחת הלימודים כדי ליידע אותם בקשר לבעיה שלך."

“הפרעת החרדה?"

“לא היתה לי ברירה, טרבור. זה מופיע בתיק האישי שלך," הסבירה גברת ג'ונס בזמן שיישרה את הצווארון שלו. גברת ג'ונס הקפידה שהבגדים יהיו מגוהצים היטב לא פחות משהקפידה שהמזון יוגש בדיוק בטמפרטורה הנכונה.

היא גם היתה מהאמהות שהטפות המוסר שלהן היו תמציתיות. משפט אחד או לכל היותר שניים. “פשוט תעשה מה שעשית בשנה שעברה. המורה שלך לא היה מוטרד בכלל." זה לא היה מדויק, אבל גברת ג'ונס החליטה מזמן שבמקרים מסוימים הגזמה במהלך הטפת מוסר קצרה היא עניין הכרחי, אם מדובר במטרה טובה - כלומר, לעזור לטרבור להתמודד עם הפרעת החרדה שלו. וזה קרה לא מעט.

היא פרעה את שׂערו. “אז קניתי חבילה שלמה של חטיפי שוקולד במילוי פטל, שאתה הכי אוהב. אם תצליח היום, תקבל אותה. אני יודעת שלא תאכזב אותי."

הבטן של טרבור קירקרה. חטיפי השוקולד בעלי המילוי האדום באמת היו הממתק האהוב עליו. גברת ג'ונס הרשתה לטרבור לאכול ממתקים רק לעיתים נדירות. היא הקדישה מחשבה מעמיקה לבחירת התחבולה המדויקת שתחדיר בו מוטיבציה. היא ידעה שהוא יעשה הכול כדי לשים את ידיו על חטיף משובח ומתוק שכזה.

בשיא הרצינות, הוא יעשה הכול כדי לא לאכזב אותה. כי הפרצוף המאוכזב של גברת ג'ונס... יכול להמס קרח.

טרבור לקח את התרמיל שלו, וגברת ג'ונס גזרה בחדווה עוד תווית מחיר אחת אחרונה ושלחה אותו לדרכו.

בניגוד לבגדיו החדשים והמגוהצים, הנעליים שלו היו מרופטות מאוד, שחוקות ומלוכלכות - הכול מעשה ידיו, בכוונה. הוא שמע שבחטיבת הביניים חיוני לנעול נעליים שנראות כאילו כרגע טיפסת בהן על האוורסט, רעית כמה עיזים ואחר כך דרכת על ענבים או על פחמים שנשארו ממדורה. ככל שהנעליים מטונפות יותר, ככה הן מגניבות יותר. נעליים נקיות? ברור שמי שנועל כאלה הוא חנון מחשבים שלעולם לא נחשף לשמש. טרבור לא חשב שיש בעיה עם זה, אבל הוא תיאר לעצמו שכדאי לו לעשות כל מה שהיה כתוב באימייל.

באימייל הזה - זה ששלחה אליו אתמול בלילה החברה הכי טובה שלו - היה כתוב גם שהוא צריך לראות את ‘שר הטבעות' בלי סוף כדי שיהיה לו נושא לשיחה. מסתבר שנעליים מטונפות במיוחד זה לא נושא מספיק לוהט.

הוא הסתכל על הנעליים שלו כדי לוודא שהן מְג'וּיָפוֹת כמו שצריך. הוא גרר אותן עוד כמה פעמים על האספלט בתקווה שזה די והותר, אבל לא היה לו מושג.

למען האמת, הוא היה מעדיף לבוא לבית־הספר בלי לחשוב על זה בכלל ולהפסיק לחשוש שמא הוא עשה איזו טעות. למה הפרעת החרדה שרשומה בתיק האישי שלו עוקבת אחריו לכל מקום? התיק האישי שלו נראה בעיניו כמו חתול רחוב רעב.

כשטרבור הגיע לתחנת האוטובוס הוא ראה את ליבּי, חבֵרה שגרה ברחוב שלו, חברה שלו מיום שהיו תינוקות, חברה שידעה לשלוח אימיילים שיזכירו לו מה ללבוש ועל מה לדבר ביום הראשון בחטיבת הביניים.

כשהם היו קטנים, ליבי וטרבור היו חברים בלית ברירה, אבל לאט־לאט הם נהיו חברים הכי טובים באמת. הם הכירו זה את זה טוב כל כך עד שהם יכלו לשחק במשחקי וידאו במשך שעות, פעילות שהם נהנו לבצע מאז שהיו פעוטות, בלי לדבר כמעט.

הם שיחקו במשך שעות, והחליפו רק מילים בודדות, חסרות פשר, אולי איזו נהמה או תנועת יד פה ושם - אבל רק לעיתים נדירות הם נזקקו לשיחה.

ליבי צעדה לעבר טרבור שעמד בתחנת האוטובוס. “אנחנו צריכים לדבר."

סוֹפה של תקופה.

“אנחנו חברים כל החיים, נכון?" ליבי החליקה את בד הג'ינס של חצאית המיני המגוהצת שלבשה. טרבור שם לב שהיא קשרה סרט בשׂערה, בפעם הראשונה, ושהציפורניים שלה מבריקות. מוזר מאוד.

“ברור, ליבּ. נגמלנו מהחיתולים ביחד. איך אני יכול לשכוח שאנחנו חברים?" טרבור התבונן בה בעיניים מצומצמות. דבר ראשון, הוא לא ממש רצה להיזכר בתקופת הגמילה מחיתולים שלהם. דבר שני, הוא לא היה בטוח מי או מה בדיוק החליף את החברה שלו.

לִיבִּי גַרְדְנֶר לא היתה מהבנות שלובשות חצאיות או קושרות סרטים בשיער או שמות לק על הציפורניים במקום לצבוע אותן בטוש בלתי מחיק יעיל להפליא. הסיסמה שלה היתה: כל מה שילדה צריכה זה סניקרס ומעיל גדול בכמה מידות.

טרבור היה משוכנע שהיא יכולה להשתתף באחת מתוכניות ההישרדות בערוץ הריאליטי, שבהן צריך לשרוד סופות שלגים בקוטב הצפוני בעזרת מחשבון וחוט דֶנטלי בלבד. טרבור, לעומת זאת, יזדקק לגֶנֶרָטוֹר ולחיבור לאינטרנט - לא ממש מתאים לתוכנית הישרדות.

החולשה היחידה שהסגירה שליבי היא בת היתה קלמר ה'אולה! קיטי קאט!' שלה - הגרסה הספרדית ל'הלו, קיטי'. והארנק שלה. והשרוכים. והפנקס. אבל ליבי בכלל לא החשיבה אותם כמוצרים של בנות אלא כמוצרים ממותגים שיום אחד יהפכו לפריטי אספנות. אין מה להתבייש בזה.

אבל עכשיו, ביום הראשון שלהם בכיתה ז', היא לבשה חצאית. היא היתה מגוהצת. היא היתה נקייה.

זה היה חידוש.

כי כשליבי וטרבור היו קטנים ושיחקו בבוץ, ליבי לא סתם עשתה עוגות מבוץ. היא היתה בונה ציביליזציות מבוץ, עם ממשל דמוקרטי, כולל מבני שלטון וכל השאר. היא הרגישה הכי בנוח כשהיתה מלוכלכת מכף רגל ועד ראש, וחיברה את מגילת זכויות האזרח של אנשי בוץ דמיוניים.

טרבור מיהר לצבוט את עצמו במרפק, כדי לוודא שהוא לא עדיין במיטה בעיצומו של חלום מוזר.

“אנחנו מתחילים ללמוד בחטיבה היום, אני חושבת שאתה צריך לעשות כמה שינויים השנה. כמוני." היא סידרה בעצבנות את החצאית שלה ונראתה כאילו לא ממש נוח לה.

טרבור עשה “כן" בראש, מוכן לשמוע מה יש לה להגיד, כי אף על פי שהיא התנהגה בצורה ממש־ממש משונה, הוא ידע שכדאי לו לעשות כל מה שהיא תגיד. לא כי היא היתה שתלטנית (ליבי העדיפה את התואר מבריקה) או כי היא צדקה (ליבי העדיפה את התואר מבריקה) ואפילו לא כי היתה מבריקה, והיא באמת היתה כזאת.

לא, הסיבה היתה תשומת הלב שלה לפרטים. במילים אחרות, לפרטים שהיא שמה לב אליהם בכל פעם שהיא באה להצלתו.

למשל, אסון הנאום הגדול בכיתה ד', כשטרבור שכח את הכרטיסיות שלו בבית ועמד חסר מילים, פשוטו כמשמעו, מול כל הכיתה. ליבי קפצה מייד והסבירה למורה שטרבור חולה ואיבד את הקול מרוב צרידות אחרי שהוא הציל את מיצי, החתולה הזקנה שלה, שנתקעה על גג הבית שלה בסערת גשמים נוראה בלילה הקודם. למרבה המזל, באמת היתה סערה כזאת, והמורה עודדה את טרבור ונתנה לו שבוע נוסף להתכונן לנאום שלו.

מובן שאי אפשר לשכוח את תקרית מחית תפוחי האדמה המחרידה בכיתה ה'. במקרה הזה טרבור החליק ונמרח על רצפת הקפֶטריה, אבל ליבי הסבירה לכולם בלי להניד עפעף שהוא מיהר להרוג עכביש אלמנה שחורה והציל תלמיד חסר אונים מאֶרֶס עכבישים קטלני. היא השתמשה במילה אֶרֶס, ונשמעה אמינה מאוד, ובזכותה טרבור קיבל מנה כפולה של קינוח. במשך שבוע שלם.

ליבי לא היססה לנפח את המציאות בעת הצורך, אבל רק אם היתה לכך סיבה מוצדקת.

אף על פי שהיא עמדה עכשיו מול טרבור לבושה, למרבה הפלא, בבגדים נקיים ומגוהצים ואמרה לו שהם צריכים לשנות כמה דברים, הוא לא היה מודאג. בכל מה שקשור לחיי החֶברה שלו, היא תמיד היתה הגב שלו.

“עד עכשיו תמיד הסתובבנו ביחד, אבל אני חושבת שהפעם..." הקול שלה נחלש עד שנפסק.

“הפעם מה?"

היא הזדקפה, כיחכחה בגרונה ואמרה בביטחון, “הפעם אנחנו צריכים להיטמע במעגל החברתי."

הוא לא הבין מה היא אומרת. “להיטמע? להיטמע במה?"

“להתחבר עם ילדים, טרבור. עם ילדים אחרים." ליבי אמרה את המילים האלה בעבר. למעשה, היא אמרה אותן ארבע פעמים קודם לכן - ביום הראשון ללימודים החל מכיתה ג'. היא הכריזה שהם צריכים למצוא חברים חדשים. נימת הדיבור שלה אמנם השתנתה מפעם לפעם - לפעמים היא הדגישה את המילה “להתחבר", לפעמים את “אחרים" ולפעמים את “טרבור" - אבל תמיד היא אמרה אותו דבר.

אלא שבכל אחת מהפעמים האלה הוא מצא את עצמו באיזשהו מצב משפיל בתוך כמה שעות, ליבי לא הצליחה להתאפק ונחלצה להצלתו, והכול היה חוזר לקדמותו.

טרבור התנדנד לאחור על עקביו והינהן. הוא היה משוכנע לחלוטין שהעניינים יתנהלו כמו בכל שנה ביום הראשון ללימודים.

“אנחנו עדיין חברים," אמרה ליבי בשקט. “אני רק חושבת שאנחנו צריכים להפסיק להיות חברים־חברים."

שינוי. זה היה שונה. היא אף פעם לא הכפילה את המילה “חברים" קודם. טרבור תהה מה זה אומר.

ליבי ראתה שטרבור מנסה להבין מה היא אמרה כרגע. הפנים שלו התקמטו בבלבול כשהוא ניסה לפענח את השימוש הכפול שלה במילה חברים. ליבי ידעה שהיא חייבת למצוא דרך אחרת להציג את טענתה. משום שהפעם היא התכוונה ברצינות. והבטן שלה כאבה. “אתה יודע... נרחיב את המעגל. או את האופקים שלנו. או משהו." היא קפצה על קצות האצבעות כדי להדגיש את דבריה וקיוותה שהוא לא ישים לב שהיא תופסת את הבטן שלה ושהוא יבין שזה רעיון טוב.

“אבל-" טרבור ניסה ללא הצלחה להשחיל מילה.

“הכול השתנה. אנחנו בחטיבה."

היא הדגישה את המילה חטיבה. זה בהחלט היה נימוק מסוג שונה לגמרי. טרבור שאל את עצמו אם הפעם היא מתכוונת ברצינות. האם היא באמת מצפה שהוא יעבור את חטיבת הביניים, שלא לדבר על הדקות הגורליות הבאות, בלי שהיא תגן עליו במצבים מביכים?

“כלומר, אני כבר לא יכולה לבוא להציל אותך מכל מצב מביך בכל רגע פנוי."

מתברר שהיא מתכוונת ברצינות.

טרבור בעט בחול. “אבל פירה מתפוחי אדמה... זה דבר כל כך... חלקלק."

“אני מתכוונת לעשות את זה וגם אתה תעשה את זה. סוף־סוף אנחנו נמצא חברים אחרים."

“לְמה את מתכוונת? כבר יש לי חברים אחרים!"

“באמת? מי למשל?"

“ריאן," הוא אמר.

“הוא עבר לגרמניה." היא העבירה את התרמיל שלה מכתף אחת לאחרת ושילבה ידיים.

“אמממ, טוב. טומי וייט."

“הילד מכיתה א' שהיית חונך שלו בשנה שעברה?" רגלה טפפה על הרצפה.

“מה עם ריס? אני חבר שלו."

היא הניפה את ידיה באוויר. “טרבור, הוא היה השָׁרָת של בית־הספר שלנו!"

“אל תתנדב להבריק את הרצפות."

“בחייך, ליבּ. אל תתחילי להתנהג כמו אחותי הגדולה. אני בכלל גדול ממך בשלושה שבועות, ובשנה הבאה אני גם אהיה גבוה ממך לפחות בשלושה סנטימטרים. בכל אופן, זה מה שאני מתכנן."

טרבור שירבב את צווארו והסתכל לכיוון שממנו היה אמור להגיע האוטובוס. הוא לא אהב לאחר. למעשה, הוא היה מסוגל לעשות כל דבר אם נתנו לו מגבלת זמן. שיעורי בית, מטלות בית, להגיע לאוטובוס לפני הזמן. הוא אפילו נולד בדיוק בתאריך שהרופא נקב בו. טרבור היה טיפוס שתמיד - אבל תמיד - הגיע לבית־הספר בזמן, גם אם משהו צמח לו מתוך האוזן.

הוא אפילו קיבל ציון לשבח על נוכחות מושלמת.

“אני שמחה שיש לך תוכנית צמיחה לגובה," אמרה ליבי. “אבל אתה ממש צריך להתרכז בלהכיר מישהו מגניב ולהתיידד איתו."

הוא מייד ניסה להיזכר בילדים מגניבים. ג'ימי בַּטלֶר... לא, לועס מחקים. זאק וֶבֶּר... לא, אוהב לשרוף דברים. נוֹאָה דוֹסוֹן... לא, רמת נוכחות גרועה במיוחד.

“תקשיב, אולי כדאי שתתייעץ עם מישהו." ליבי שילבה את אצבעותיה, תנוחת ה"פרויקט בפתח" הקבועה שלה. למען האמת, התנוחה המועדפת עליה. “משהו סמלי... אתה ממש בדרך הנכונה - הנעליים שלך לגמרי מכוסחות. מגניב."

“קראתי את האימייל שלך."

“עד הסוף?"

“היו שם נקודות ציון ומילים מודגשות. בטח, קראתי."

“אז אתה לא מתכוון להשתמש בקלפי הבייסבול שלך כדי לפתוח בשיחה, נכון?"

“יש לי נושאי שיחה אחרים! נראה לך שאני אביא את הקלף שלי לחטיבה? תעשי לי טובה!" טרבור הכניס את ידו בחשאי לכיס הצדדי של התרמיל שלו וליטף את קלף הג'וני בנץ' 73' שלו.

“ולא הבאת עט יוּנִי־בּוֹל, נכון?"

לדעתו של טרבור עט מסוג וִיזֶ'ן אֶלִיט יוּנִי־בּוֹל היה העט המושלם לשרבוטים. הוא גם הביא לו מזל. והוא קיווה שהוא לא יזדקק יותר למזל. אבל עשה רושם שזה לא הולך לקרות.

“לא התכוונתי להשתמש בו," אמר טרבור. “לא הרבה. וגם את העברת את רוב כיתה ו' בשרבוט במחברת ה'אולה! קיטי קאט!' שלך."

“אלה היו רישומים. וזרקתי את מחברת ה'אולה! קיטי קאט!' הזאת." היא ידעה שהיא מְשַׁכְתֶבֶת את האמת. היא היתה אולי זורקת את המחברת, אם לא היה לה הפוטנציאל להיעשות פריט אספנים נחשק. ואם היא לא היתה נהנית כל כך לצייר בה. אבל היא אמרה לו שהיא זרקה אותה, לטובתו, כי הוא היה חייב לערוך שינויים, בייחוד בהתחשב בכך שהיא עדיין לא סיפרה לו את כל החדשות הרעות.

היא נאנחה אנחה עמוקה, אנחה שבישרה את תחילתו של דיווח על הפרויקט השאפתני ביותר בחייה. ליבי חשבה ש"פרויקט" נשמע כמו מילה שאדם בוגר יגיד, ושזה עשוי להוביל לצמיחה רגשית. היא מתה על זה.

ובאותו זמן טרבור חשב ש"פרויקט" זה משהו שקשור לדבק ולמספריים. ממש לא הקטע שלו.

היא נשמה עמוק ושמה יד על אחד ממותניה - מה שהיא עשתה תמיד כשהיא עמדה להגיד לו משהו שהוא לא רצה לשמוע. “יש עוד משהו."

אין שום בעיה, הכול בסדר. ככה זה עובד בינינו. היא מדברת איתי על למצוא חברים חדשים, פתאום אני מוצא את עצמי במצב מביך, היא מצילה אותי וצ'יק–צ'ק! הכול חוזר לשגרה.

בטח נמשיך את זה עד שנהיה זקנים וחולים ונשחק משחקי וידאו בבית–אבות. אז אני לא דואג.

לא המון.

אבל כדאי שהיא תצא מזה מהר. שמעתי שאוטובוס ההסעות של החטיבה נחשב לכלי רכב גדול וצהוב מהגיהינום.