הכלב של פבלוב עוד לא למד לשיר

יצור אחר מסתלק מהגן ומוביל חבורת ילדים למסע ברחובות הצרים של השכונה הירושלמית, צעידה של קילומטר מהגן של חסיה סוקניק עד קולנוע אדיסון. משימה אפשרית וראויה: להסתלק מהגן.

צינה באוויר, שמש ירושלמית שקרנית. הגשם פסק.

השעה עשר.

הפסקת האוכל מנוצלת למימוש שלב א' במבצע. מתפרצים אל החצר, כל כפות הידיים הקטנות לופתות פרוסות עבות של לחם שחור. שכבת המרגרינה נדיבה. שתי גננות, האחת משופמת, האחרת מעוקלת אף. רפרופי מבט על הטף, שיחה עמוקה על אודות הדרך הנכונה ליישום משנתה הפדגוגית של מריה מונטסורי. בעשר ושתי דקות, מתלבטות בסוגיה: "כיצד מביאים את הילד לבטא את אופן קיומו הטבעי". יצור אחר, פרוע בן חמש, מנצל את חוסר תשומת ליבן. הינה הינה יעשה מעשה ויגשים את אופן קיומו הטבעי. ממתין לרגע שבו כל הילדים מתרכזים בחצר, עובר מאחד לאחר, לוחש בחיוך ממזרי על אוזניים כרויות את סיסמת הקרב. מבלי להתכוון היא אף יוצאת מחורזת לא רע: "מסתלקים מהגנון — אל קולנוע אדיסון".

עשר ושש דקות.

המסר החשאי כבר נפוץ בין ילדי הגן. האות ניתן. ביצוע שלב ב' במשימה: אחד אחד, בגמישות ונחישות, חומקים הקטנים מתחום מבטן של הגננות, עוקפים בצעדים מדודים וחרישיים את גזע עץ הגויאבות הענק. מוצאים מסתור מאחורי עלווה שופעת, משובצת בפירות ירוקים ומבטיחי ניחוח.

עשר ורבע.

קפיצות זריזות מעבר לגדר הבטון שמקיפה את החצר. נוחתים אחד אחד על המדרכה בדרך אל החופש. אוּף, נשרטתי ברגל! אויש... קיבלתי מכה בתחת! נקרע לי האבזם! וכבר מתרגשת מאחורי המנהיג קבוצה בת יותר משלושים ילדי קבוצת "תאנה". המנהיג חורז במהירות וכולם מצטרפים בעליזות לרנן: "אוף נשרטה לי הרגל, אבל ביד אני מניף ת'דגל... קיבלתי מכה בתחת, והמדרכה רותחת".

עשר עשרים ושתיים. התהלוכה צועדת.

מניף אגרוף ומאיץ בלחש קצוב־מאופק: "בורחים מהגנון — אל קולנוע אדיסון!" וכולם מצטרפים בערבוביה שיש בה נחישות: "בורחים מהגנון — אל קולנוע אדיסון". קולנוע אדיסון. המציאוּת האחרת של הטפטים האדומים במבואה לאולם. קירות הזכוכית הנוצצים והמזנון, המציג ממתקים מזילי ריר.

נרגשים אחרי מנהיג בלתי מוכתר, שאינו פוסק מלטלטל את שפתיו ולקרוא ללא קול את סיסמת הקרב. עכשיו הסמטה צרה ואפלולית, פונה ימינה בעלייה. רגלי הבנות בנעלים לבנות ומוכתמות ברפש שלוליות, רגלי הבנים בנעלים גבוהות־חומות שחזיתן נחתכה, וכף רגל שגדלה שולחת אצבעות אל מעבר לגבולות הנעל המקורית.

בעשר שלושים וחמש פונים שמאלה.

ניחוח שִקרי עולה מהשער הפעור של מאפיית אביחייל. ניחוח המפזר הבטחות שווא. חוטמים מזדקפים באחת כפריסקופים רגישים. מתקבצים בפתח המאפייה, ממלמלים בצוותא תפילה עקרה: מי ייתן ויתרחש נס ביום של חול, ומשמיים כחולים יומטר עלינו גשם של לחמניות זעירות וספוגיות, בשרן שזוף ובוהק, זרוע שומשום וקֶצח. כהרף עין צונח עליהם חוטם לוהט ופרצוף מכוסה זיפים וקמח. חזה ענק משתפל וכרס מפלצתית חשופה חלקית, במרכזה טבור שעיר, גם הוא גדוש בלובן. נחרת אימים רועמת ממעמקי מערת לועו השחור של אותו קיקלופ: "את כולכם אשליך אל אש התנור..." עוד רגע קט, ולהבה גדולה ניתזת מפיו!

מבטים מושפלים. נסוגים־משתרכים הלאה אל היעד הנכסף. יש המצטרפים בצפצופים צווחניים לקולות שירת מלאכים העולה מפיות בנות מקהלת בית הספר "למל", מעֵבר לחומת האבן המקיפה את בית ספרן. רוננות תשבחות לבורא עולם, המעניק לנו חיים של טוּב ורווחה בארץ היפה הזו...

כבר עשר ארבעים ושש.

השיירה מאיטה קצב. האם ישנם המהססים? האם ישנם כאלה המאבדים את ביטחונם בדרך ובמטרה? ומה מניע בעצם את העדריות הזו? המנהיג מחדֵש את שירתו הקצובה: "בורחים מהגנון — אל קולנוע אדיסון... אוף נשרטה לי הרגל, אבל ביד אני מניף ת'דגל..." בינו לבינו מנסה לפרוט במדויק מה קוסם כל כך בקולנוע אדיסון. כן, הוא מתרגש כל פעם מחדש מחזיתו הבנויה קירות זכוכית מצוחצחים, שדרכם ניתן לצפות במבואה רחבת הידיים שקירותיה מחופּים קטיפה אדומה־לוהטת. האדום האדום הזה, שמעניק לקולנוע נופך זר ומפתה שאינו מצוי במקומותינו האפורים. על הכתלים הארגמניים צילומים בשחור לבן. שחקני קולנוע מיופייפים ומחויכים לנצח, ולצידם כרזות פרסומת לסרטי התקופה: "אורות הכרך", "גונבי האופניים", "אוניית הקרב פוטיומקין". בצד ימין של המבואה קורץ קיוסק צבעוני, אוצֵר על מדפיו שפע פיתויים ססגוניים. בחשש ויראה נודד המבט שמאלה, מגיע לפתח מוסתר בשני וילונות כבדים דמויי פרוכת. חוסמים את הכניסה לקודש הקודשים בהיכל ממש. כמה נעימה היא החרדה והַמשיכה אל הלא ידוע.

שרשרת אפים קטנים נצמדת לכותל הזכוכית, מותירה סמני אד קל. זוגות של עיניים כלות מתענגות על רגע קצר של אושר זמני מאוד, על הזכות לדמיין עולם אחר שיש בו שִפְעת ממתקים, נופים אחרים, הרפתקאות והגשמת מאוויים ללא חת. מה הם כל אלה לעומת החצר המאובקת, כדורי הסמרטוטים והגננות הנרגנות, שנותרו מאחור?

בשעה אחת עשרה בדיוק מחלחל ספק ראשון.

ועכשיו? שואל את עצמו המנהיג בן החמש, מה עכשיו? מה אני עושה עכשיו? ומה אני בעצם מרגיש? האם זה פחד, מעורפל ובלתי ברור? תחושה של רִיק? האם אני מבין את משמעות הבריחה? ומה דחף אותי לברוח? מה אני מנסה להוכיח? אולי סתם לנקום באלה שאינם מפסיקים לכפות עליי חוקים מאוסים? אולי כך תבין חסיה סוקניק שנמאס לי? כן, שחסיה תבין שהכול נמאס כבר ודי. אבל אני מפחד. והחום המוזר שמטפס בחזה, והמרירות המלוחה בפה. רק לא לתת לדמעות למצוא דרך אל הלחיים.

ומה שואלים האחרים? האם גם הם שואלים? אחרי שצעדנו, והגענו, וראינו, ומיששנו... נו... אז מה עושים עכשיו? חוזרים אל הגנון? מחפשים יעד נוסף? או אולי סתם הולכים לאיבוד בתקווה שימצאו אותנו, או דווקא שלא ימצאו אותנו לעולם?

ואולי לרגע אחד ויחיד כך נראה עבורנו סוף העולם?

ריח זיעה חריפה, המאותת על תבוסה מתקרבת, מגיע דווקא מאזור גאוגרפי בלתי צפוי.

אל עבר חבורת הילדים והעומד בראשה שועטים שני גלי צונאמי זועמים. שתי גננות קוצפות וסמוקות, חותרות ובועטות, גועשות ומתנשמות. משולהבות פנים הן מעפילות עד קולנוע אדיסון. חששות ודאגה איומה מלווים אותן כבר שעה שלמה בחיפוש אחר הנעדרים. אימה מפני הלא נודע ואולי מאסון, חס ושלום. דואט מצמרר של צרחות מטביע את החבורה, מצמית לבבות של עוללים תמימים.

רק מאוחר יותר מבין הילדון המנהיג, שהלהט המסתורי ששורף את לחיו הסמוקה והצלצול המחריש באוזנו השמאלית נובעים כנראה מסטירה הגונה, שכמעט התיזה את ראשו. ממש ברוח הַמִּשְנָה הפדגוגית של מריה מונטסורי.

השעה אחת עשרה ורבע.