הכלה השבויה

פיטר רמזי ראה את פקחית התנועה עומדת במעבר החצייה, מנופפת בתמרור העצור שלה, והאט את מכוניתו לעצירה. שבט של ילדי גן, תחת פיקוחן של שתי נשים, הצטופפו על המדרכה, וחיכו עד שהתנועה תאפשר להם לחצות בביטחון אל הפארק שבצדו השני של הכביש. כולם נשאו תיקי אוכל.

יום נחמד לפיקניק בפארק, פיטר חשב, וחייך אל הפנים השמחות של הילדים.

"יופי של מכונית!"

ההערה המחמיאה של הפקחית החזירה את תשומת לבו אליה. היה לה חיוך רחב ומדבק, ועיניים בהירות שריקדו בעליצות לעברו. מאצ'ו גברי במכונית הבי-אם-וו הספורטיבית שלו, נעצר על ידי חבורת ילדים. פיטר גיחך בחזרה. לא אכפת לי, בובה.

היא הסתובבה כדי לעזור לילדים לחצות את הכביש, ופיטר קלט שהוא מסוקרן. הוא אהב איך שהיא נראית. הג'ינס שלה חיבקו ישבן חצוף ומעוגל ורגליים ארוכות. היא הייתה גבוהה מספיק כדי להתאים לו. החולצה שלבשה הדגישה מותניים צרים ושדיים מושכים מאוד, גדולים אך פרופורציונליים לגזרתה. היא בהחלט הייתה חתיכה.

הוא אפילו חיבב את העובדה שהשיער שלה היה אסוף בזנב סוס – שיער כהה, כמעט שחור, הזנב מטלטל כשראשה נע, כשהשגיחה על ביטחונם של הילדים העוברים ברחוב. היה לה גם אף חצוף, סולד מעט, ואוזניים קצת שדוניות, ללא תנוכים. העור שלה היה בהיר וקרן מבריאות טובה. הוא לא ראה איפור מלבד שפתון ורוד בהיר שהתאים לוורוד של חולצתה. האישה הזו לא התפרכסה. היא הייתה טבעית. באמצע שנות העשרים? היה קשה לנחש את גילה.

האחרון בילדים – ילד קטן – אחז בידה החופשית, כאילו זו הייתה זכות מיוחדת, כאילו הוא נחוש למשוך אותה אחריו. אני לא מאשים אותך, ילד, פיטר חשב, שם לב שהילד התבונן בה בהערצה, מה שהעיד כנראה על כך שהייתה אחת מהגננות, שלקחה על עצמה את תפקיד הפיקוח על התנועה באורח זמני.

היא הסתובבה להסתכל שוב בפיטר, וחייכה חיוך מקסים ורחב כשנופפה בתמרור העצור שלה בהצדעה חצופה לסבלנותו. הוא הרים את ידו בתגובה, פיו מתעקל בחיוך אוטומטי, כשחש כאילו מעין של עונג מתפרץ מתוכו. הוא התבונן איך ליוותה את הילדון אל המדרכה שמעבר לכביש, על יד הפארק, והרגיש רצון לעקוב אחריה, ולפגוש בה כמו שצריך.

צופר של מכונית צפצף אחריו.

הוא המשיך לנסוע בחוסר רצון, ואמר לעצמו שהדחף היה מטופש. מה יש לגננת במשותף אתו? עלה בדעתו שהנסיכה דיאנה הייתה גננת לפני שהתחתנה עם הנסיך צ'רלס. הנישואים שלהם אולי לא הצליחו במיוחד אבל דיאנה הפכה מלכת הלבבות. היא עשתה קשר עם אנשים, נגעה בלבבותיהם...

איזו אישה בכלל נגעה בו בשנים האחרונות? פיטר רמזי, הרווק הכי מבוקש בסידני, יורש למיליארדים ומיליארדר בזכות עצמו, ויותר מדי מודע לסיבות שאפשרו לו גישה לנשים היפות ביותר. מה שהיה בסדר גמור מבחינת חיי המין שלו, אבל הוא מעולם לא ניגע עמוק מספיק כדי שאחד הקשרים שלו יחזיק מעמד מעבר לתקופת התשוקה הראשונית. אולי זו הייתה אשמתו. אולי הוא הפך ציני מדי לגבי שוויו בשוק הנישואים.

אפילו החתיכה עם זנב הסוס... האם היא חייכה אליו בגלל המכונית שבה הוא נהג?

חיוך מדהים.

העניין שלו בה לא פחת.

תרשה לעצמך מבט נוסף, אמר הקול הפנימי שלו. יש לך זמן.

והרצון.

אחרי המלאכותיות והרמייה של אליסיה המינגס – האקסית האחרונה שלו – זה יהיה מרענן... מרגש... שאישה טבעית תגיב אליו. בעיקר במיטה. שום זיופים מתוך כוונה לרפד את הקן שלה. והחיוך המקסים הזה אחר כך...

אפילו בזמן שלגלג על עצמו בגלל מה שהיה כנראה פנטזיה מוחלטת, פיטר הפנה את המכונית אל הרחוב הסמוך והחנה את מכוניתו. לחיצה מהירה הורידה את גג המכונית בחזרה למקומו ונעלה אותו. מעדיף לא להיות מזוהה כנהג הבי-אם-וו, הוא הסיר את כובע המצחייה שלו, משקפי השמש, הז'קט והעניבה שלו, פתח את הכפתורים העליונים בחולצתו, הפשיל את שרווליו ואז יצא לשיטוט עצל בפארק.

בהתחשב בפרופיל התקשורתי הגבוה שלו, זה היה אפשרי שיזהו אותו כפיטר רמזי, אבל מי יאמין בכך כשהוא נמצא במקום כל כך בלתי טיפוסי? וחוץ מזה, הפעם זה לא היה חשוב. האישה תהיה מוקפת בילדים וזו ממש לא תהיה הזדמנות להכיר אותה. העובדה שהוא בכלל מימש את הדחף שלו הייתה מגוחכת, אבל הצורך להמשיך ולו כדי להשביע את הסקרנות המנדנדת שהייתה לו כלפיה לא היה בר-כיבוש. היא הייתה שונה מהנשים שאכלסו את עולמו.

המכולת הפינתית סיפקה לו סנדוויצ'ים ופחית קולה והוא נשא אותם אתו אל הפארק, מרגיש שזה יראה סביר שיאכל שם את הארוחה שלו. למען האמת, הוא נהנה מהחידוש שבכול, נהנה מהעמדת פנים כאילו הוא סתם בחור ממוצע. מימוש הדחף המסוים הזה בהחלט לא היה משעמם.

הילדים ישבו על הדשא, תחת צלו של עץ תאנה גדול, שהגן עליהם משמש הצהריים. כולם התבוננו מרותקים בחתיכה עם הקוקו שככל הנראה סיפרה להם סיפור. פיטר התיישב על ספסל סמוך כדי להתבונן ולהקשיב בגניבה.

פניה היו מלאים בחיוניות, נעימים מאוד לצפייה. וגם היה לה קול שהיה שווה להקשיב לו. הוא התנגן יפה כשדקלמה את החרוזים של סיפור אגדה – סיפור מקסים על נסיכה עם חיוך קסום של קשת בענן ולב זהב שבאה מארץ לעולם ועד כדי להביא אושר לכל הילדים.

כמובן, היה גם נבל בסיפור – ילד ערמומי, שלבש תמיד שחור והיה מלשן ורשע – ששם לעצמו את המשימה להרוס את כל השמחה ולספר שקרים על הנסיכה, ולגרום לה להעלם מחיי הילדים. אבל ילד קטן אחד לא האמין לכזבים שלו והוא השמיע שאגת אריה רבת עוצמה, שהחזירה את הנסיכה מארץ לעולם ועד וחשפה את הרשע בתור השקרן המצחין שהיה.

חומר סטנדרטי – הטוב מנצח את הרע – אבל פיטר היה מרותק לגמרי על ידי החריזה ועל ידי ההגשה האמפתית של הסיפור. ילדי הגן שהקשיבו לכל מילה, הצטרפו לשורות מסוימות כאילו ידעו בעל פה חלקים ניכרים מהסיפור, ובמיוחד הצטרפו אל שאגת האריה. זה קסם להם מאוד, ולא היה לו ספק שהסיפור בא מספר ילדים פופולרי. פיטר החליט לחפש את הספר, ולקנות אותו כמתנה לאחיין שלו, מתישהו בעתיד הקרוב.

ברגע שהשורה האחרונה נאמרה, הילדים מחאו כפיים וקפצו להסתדר במעגל ריקודים. הייתה תחרות מי יזכה להחזיק בידה של המספרת. אחת המבוגרות האחרות יעצה ביובש, "מוטב שתהיי הנסיכה שבאמצע, ארין."

ארין...

שם נחמד.

והיא הייתה נפלאה עם הילדים, שכולם בבירור העריצו אותה.

הוא הרגיש שהוא נמשך מאוד לאישה הזו, ולא רק ברמה הגופנית, למרות שהמשיכה המינית התעצמה כל רגע ורגע. הוא דמיין אותה מספרת לו מעשיות במיטה... מעשיות ארוטיות... כמו שחרזדה, שהפנטה את הסולטאן עם הסיפורים שלה, והפכה כל לילה משותף לבלתי נשכח.

הוא היה אוהב את זה.

מאוד.

אז איך הוא עומד לפגוש את הנסיכה ארין בצורה מתאימה?

היא הייתה יכולה להיות נשואה, או קשורה לבחור שבו היא הייתה מאוהבת. פיטר לא אהב את הרעיון הזה כלל, ודחק אותו הצדה במהירות כדי להתרכז באסטרטגיה שתביא לו את התוצאה הרצויה.

לא הייתה כאן הזדמנות נוחה, לא כמו החבר שלו ועכשיו גיסו, דמיאן ווינטר, שאחרי מבט אחד באחותו של פיטר הסתער ישר כדי לגרום לשרלוט להתחתן אתו במקום רודף הבצע שכמעט שם טבעת על אצבעה.

הוא זכר ששאל את דמיאן איך ידע ששרלוט הייתה האחת עבורו. התשובה הייתה עדיין מוטבעת במוחו של פיטר. "יש זמזום במוח שלך שאומר לך לא להחמיץ מה שיכול להיות בינך ובין האישה הזאת. היא מתאימה למה שעבורו חיכית כל החיים."

האם האינסטינקטים שלו רומזים לו שארין עשויה להיות האחת? מניסיון העבר הוא למד לא לחשוב רחוק מדי. כרגע הוא היה מוקסם מספיק כדי לדעת שהוא לא רצה לעזוב, לסגור דלת על הזדמנות שעשויה להתגלות כמשהו טוב, משהו יותר טוב ממה שהיה לו בעבר. לא משנה כמה בלתי סביר זה נראה...

"הי!"

הצעקה החרדה הגיעה מפיה של אחת הגננות כשגבר הסתער לתוך מעגל הילדים וחטף אחד מהילדים, מחזיק אותו בזרועותיו ומחבק אותו קרוב לכתפו.

"הוא הבן שלי!" הוא צעק אל שלוש הנשים שהתבוננו בו, מוחות על המעשה שלו. זה היה כמו נהמה של חיה, רכושנית נורא, והגבר נסוג והסתכל אליהם בפראות, עדיין מצמיד את הילד לחזהו.

הנשים התווכחו אתו.

הילדים התחילו לילל, מבוהלים על ידי העימות שפרץ בפתאומיות כזו.

פיטר זינק לפעולה, שומע קטעי ויכוח כשהקיף את עץ התאנה כדי לבוא מאחורי החוטף המאיים.

"אני אבא שלו. יש לי זכות מלאה לקחת את תומאס אתי."

"אנחנו אחראים עבורו, מר הרפר. אימא שלו השאירה אותו אתנו למשך היום ו..."

"אימא שלו לקחה אותו ממני. הוא בני!"

"אתה צריך לברר את הדברים האלו עם אשתך."

"היא לא מוכנה לאפשר לי קשר אתו אבל משאירה אותו בידי אנשים כמוכם שלא קשורים אליו בכלל. אני אבא שלו!"

"אנחנו נצטרך להתקשר למשטרה אם תיקח את תומאס."

"מר הרפר, זה לא צעד חכם. אם תגיע לכלא, לא תראה יותר את הבן שלך." זה היה קולה של ארין, המדבר בעדינות ובהגיון.

צחוק מטורף הוציא את ההיגיון מגדר האפשרויות. "הנה תראו מה זה צדק. אני לא עושה כל רע אבל אני מפסיד את הבן שלי ואשתי הבוגדנית פשוט מקבלת אותו."

"אתה חייב לקחת את זה לבית המשפט לדיני משפחה," ארין לחצה. "הם יקשיבו לך בהגינות."

"שום דבר לא הוגן!" הכעס התפרק לדמעות וצער וייאוש נשפכו ממנו. "היא סיפרה לעורך הדין הממולח שלה הרבה שקרים עלי. זו ההזדמנות היחידה שלי. אין לי הזדמנות אחרת! תגידו לאשתי שלא אכפת לי שיש לה מאהב עשיר, אבל לקחת את הבן שלי זה... לא... לא... לא."

היפחות המיוסרות של האיש הפכו קרביים. הוא טלטל את ראשו, ונסוג, כושל בעיוורון, מתרחק מארין.

"אני מתקשרת למשטרה," אחת הגננות אמרה, טלפון סלולרי בידה.

"אל תעשי את זה!" פיטר ציווה כשכרך את זרועו סביב כתפיו הנרעדות של האב, עוצר אותו ותומך בו כאחת.

ארין הרימה אליו מבט מופתע. "מי אתה?" היא שאלה.

היו לה עיניים ירוקות.

עיניים ירוקות יפהפיות.

ופיטר הרגיש דחף חזק לענות לכל השאלות שבהן. אלא... שהוא לא רצה להשתמש במלוא כובד המשקל שהגיע יחד עם שמו.

"אני רק בחור ששונא לראות בחור אחר מגיע עד דמעות," הוא אמר, ואז שלח מבט סמכותי אל הגננת עם הטלפון. "תעצרי מיד. אני אטפל בזה. להתקשר למשטרה פשוט יעשה את הכול גרוע הרבה יותר."

"אני אחראית לילדים האלו," האישה התווכחה. היא הייתה מבוגרת בהרבה מארין, אולי בשנות החמישים שלה, שיער אפור מסופר קצר, גזרה מלאה, והתנהגות מנופחת מרשמיות. "אני אצטרך לקחת את האחריות בפני גברת הרפר לגבי מה שקורה לתומאס."

"שום דבר לא עומד לקרות לתומאס," פיטר הבטיח לה. "מר הרפר פשוט היה צריך לחבק את בנו למספר דקות. בנסיבות האלו זה די הוגן, את לא חושבת?"

"הוא חייב להחזיר אותו," האישה התעקשה.

"כן. ואת יכולה לסמוך עלי לוודא שהוא יעשה כן. אני מספיק גדול בשביל לוודא שזה יקרה. בסדר?"

הגבר שאותו החזיק היה שבור מדי כדי להלחם, וגם אם היה נלחם לא הייתה לו שום תקווה לנצח את פיטר.

האישה שמחתה כלפי ההתערבות שלו סקרה את גובהו של פיטר – הרבה מעל מטר ושמונים – כתפיו הרחבות והשריריות ומבנה הגוף החזק שלו, שכולם גרמו לו להיות יריב מרתיע בכל זירה שלא תהיה. הרפר היה יחסית גבר קטן, קודקודו בקושי הגיע אל סנטרו של פיטר, והמבנה הדק יותר שלו כמעט התגמד לעומתו. אם זה יגיע לעניין של כוח גופני, היה ברור מיהו שישלוט במצב.

"תגרום לו להחזיר את הילד עכשיו," תבעה האישה.

הילד דיבר עבור עצמו. "אני רוצה את אבא. אני אוהב את אבא שלי." הוא זרק את ידיו הקטנות סביב צווארו של אביו וקירב את ראשו אליו. "אל תבכה, אבא. אני לא אוהב כשאתה בוכה."

לקרוע אותו מאביו תהיה אכזריות לשמה. היו פתרונות אחרים, עדינים יותר, למצב. "בואו ניקח קצת זמן להירגע," פיטר כיוון את דבריו אל האישה וניסה לעורר בה אהדה. "אני הולך ללוות את מר הרפר אל ספסל בפארק..." הוא החווה כלפי הספסל שעליו ישב קודם לכן. "הוא יוכל לשבת עם תומאס, בזמן שאת תשגיחי על המשחק של הילדים האחרים."

"כולם מוטרדים עכשיו," היא מחתה. "אנחנו צריכות להחזיר אותם אל הגן ולהרגיע אותם."

פיטר העביר את תשומת לבו אל ארין שהסתכלה ישר עליו, פליאה סקרנית בעיניה הירוקות, המקסימות. הוא הרגיש תשוקה מידית וחזקה. קרוב אליה כל כך, כל תהייה שעדיין הייתה לו לגבי רצונו לחזר אחריה התפוגגה לגמרי. זרם האדרנלין בדמו, התחושה בחלציו – לא היה בזה שום דבר עייף. הוא רצה אותה והוא יקבל אותה.

"תספרי להם סיפור נוסף," הוא הציע, מחייך כדי לקדם את הקשר שרצה ליצור עמה. "את מאוד טובה בזה. הקשבתי לך בזמן שאכלתי את הארוחה שלי. אני בטוח שאת יכולה לפוגג להם כל טראומה שאולי חוו."

היא חייכה בחזרה. "תודה לך. אני חושבת שזה רעיון טוב."

"ארין..." האישה האחרת גערה, חוששת בבירור מתוצאות המצב שנלקח לגמרי מתחום השליטה שלה.

"הוא מספיק גדול, שרה," היא הצהירה בביטחון, מסלקת את שאר ההסתייגויות.

אין טבעות על ידה השמאלית.

"חוץ מזה, את תמיד יכולה להתקשר למשטרה אם הדברים לא יתפתחו היטב," היא הוסיפה כדי להרגיע אותה.

פיטר התמלא בעונג של ניצחון. ארין הייתה באותו צד אתו. הוא לא ידע אם זה היה בגלל הנושא – אבות שקיבלו עסקת גירושין גרועה – או שזו הייתה תגובה חיובית לנוכחותו במקום, אבל צעד ראשוני כבר נעשה והוא מתעתד לנצל אותו.

ארין פנתה אליו שוב, כדי לגייס את שיתוף הפעולה שלו. "נצטרך לאסוף בחזרה את תומאס בדרכנו חזרה אל הגן."

"ברור. מוטב שאת זו שתבואי לאסוף אותו," הוא הציע. "סביר יותר שתומאס לא יעשה סצנה אם הוא יילקח מאביו על ידי הנסיכה."

היה לה עור בהיר שלפתע התלקח בסומק. פיטר לא זכר אף אישה ממכרותיו שהסמיקה. הוא חשב שזה מקסים.

"בסדר," היא מיהרה להסכים, ואז הסתובבה כדי לאסוף שוב את הילדים לקבוצה שמחה.

שרה הדעתנית הקדירה פנים אל פיטר אבל התעסקה עם קבוצת הילדים; כבר לא מעוניינת להלחם בתוכנית שלו ועדיין לא מאושרת מכך שתומרנה לבטוח בזר. אבל למרות הכול, גם להתקשר למשטרה ולהתמודד עם כל העניינים החוקיים לא היה רעיון מושך במיוחד.

אחרי שארגן לעצמו פגישה נוספת עם ארין וזכה בזמן מה עבור האב המדוכדך ובנו, פיטר פשוט סחף את הרפר אתו אל הספסל, ועודד אותו בדרך. "אני יודע שהכול נהיה יותר מדי בשבילך, חבר, אבל בוא אתי ונראה אם נוכל למצוא דרך טובה יותר כדי להחזיר אותך אל בנך."

כל הקרביות של הרפר התפוגגה. נראה היה לפיטר שהאיש היה ממש בקצה יכולת הסבל שלו, והוא כמעט התמוטט על הספסל וערסל את בנו באהבה נואשת, ללא שום תקוות לעתיד. כשהוא היה רגוע מספיק כדי לדבר, הוא התבונן בפיטר בעיניים מיוסרות ואמר, "היא אמרה לעורך הדין שלה שאני הייתי אבא מתעלל. זה לא נכון. לא נכון..."

פיטר האמין לו. לא רק שלא הראה שום סימני פחד מאביו, תומאס התרפק עליו כאילו התגעגע אל אביו לא פחות מכפי שהרפר התגעגע אל בנו. היה ברור שהאהבה הייתה הדדית.

"עורך דין טוב יוכל לתקן את המצב," הוא ייעץ.

"אני לא יכול להרשות לעצמי. איבדתי את מקום העבודה שלי. לא יכולתי להשקיע את האנרגיה הדרושה..."

"במה אתה עובד בדרך כלל?"

"איש מכירות."

"בסדר. מה אם אני אמצא לך עבודה חדשה, אפגיש אותך עם עורך דין שמתמחה בזכויות משמורת, ואוודא שתקבל את הייעוץ הטוב ביותר איך להתמודד עם מה שקורה עכשיו..."

"למה שתעשה את זה?" עיניו שקפו בלבול, תערובת של חוסר ביטחון וחוסר אמון. "אתה אפילו לא מכיר אותי."

זה גרם לפיטר להשתהות רגע ולבדוק את המוטיבציה שלו. בגלל שלא צריך לכפות על אב פרידה מבנו? בגלל שהוא שנא לראות גבר הרוס על ידי אישה שלקחה ממנו הכול? בגלל חוסר הצדק של מה שקרה?

או בגלל שהיום הוא התנהל בעקבות דחפים!

ארין...

אם יחבר את עצמו עם טובתו של תומאס זה יקנה לו דריסת רגל לתוך סביבת העבודה שלה, והוא יוכל ליצור איתה קשר בתואנה של המשכיות העזרה שלו. הרפר לא ידע זאת, אבל הוא היווה הזדמנות יקרה מפז עבור פיטר לחזק את ההכרות שלו עם אישה שרצה.

מכל מקום, התשובה הפשוטה הייתה, "בגלל שאני יכול. ואני רוצה לעזור לך, הרפר. אני רוצה שאביו של תומאס יהיה נוכח בחייו. זה חשוב."

הוא הניד ראש בחוסר אמון. "אתה מבטיח הרבה."

"תבטח בי. אני יכול ואני אממש את כל מה שאני מבטיח."

מבט מחפש, רוצה להאמין, מקווה לנס, ואז השאלה... "מי אתה?"

אותה שאלה ששאלה ארין.

פיטר ידע שהוא יאלץ לענות הפעם. זה ייתן תקפות מידית לכל מה שהוא הבטיח. הוא הוציא את הארנק שלו מהכיס האחורי של מכנסיו, פתח אותו והראה להרפר את רישיון הנהיגה שלו לצורך זיהוי.

"פיטר רמזי," האיש קרא. ההלם של שם המותג של המיליארדר הידוע הכה בו מיד. עיניו התרחבו כשהתבונן בפנים שהופיעו במדיה האלקטרונית והכתובה במשך שנים – הלסת הרבועה, השיער הבלונדיני הכהה, עיניים כחולות, אף חזק, עצמות לחיים בולטות, כמה נמשים כמזכרת לשנות הילדות בשמש – הזיהוי שלו היה מיידי. "מה אתה עושה כאן?" נפלט מפיו.

לבד בפארק רגיל, ללא הפמליה שבדרך כלל התלוותה להופעות הפומביות שלו... פיטר משך בכתפיו. "פשוט לקחתי פסק זמן קטן מחיי."

"סיכוי של אחת למיליון," מלמל הרפר המסונוור.

מה שהעלה על שפתיו חיוך אירוני קטן. "אני מניח שהיה לך מזל הפעם."

"אתה באמת מתכוון לזה? אתה תעזור לי כמו שאמרת?"

"כן, אני אעזור. אתה יכול לבוא אתי ואנחנו נתחיל להזיז את הדברים בכיוון חיובי עבורך מיד אחרי שתומאס יחזור אל הגן. בינתיים, למה שלא תפטפט עם הבן שלך, ותבדוק איך החיים שלו מתנהלים מאז הפירוד?"

הרפר שלח את ידו. "זה מאוד נדיב מצדך, מר רמזי."

"אין בעיה," פיטר הבטיח לו, ולחץ את ידו.

"אני דייב. דייב הרפר."

"נעים להכיר אותך, דייב."

וזה היה טוב – להקשיב לגבר מרגיע את בנו שאבא היה בסדר ושהם יפגשו שוב בקרוב מאוד.

ארין טוותה שוב את הקסם שלה עם ילדי הגן, וסיפרה להם עוד מעשייה בחרוזים. אף אחד מהם לא הסיר את עיניו ממנה כדי לבדוק איך תומאס מסתדר עם אביו. ההפרעה הסתיימה, פיטר חשב.

למרות הכול, האישה המבוגרת, שרה, תרגיש ללא ספק מחויבות לדווח על התקרית לאמו של תומאס כשתבוא לאסוף אותו אחר הצהריים. מה שיכול לעשות לדייב צרות נוספות. למרות שהחטיפה נמנעה, האיום בה יכול להפוך לנשק במלחמתה של האם. מוטב לתקן את המצב הזה לפני שיתחיל להתגלגל.

וחוץ מזה, זה גם ייצור אפשרות עבורו לפגישה אמיתית עם ארין.

הוא יצטרך להשתמש בכוח של שמו כדי להתגבר על ההתנגדויות של שרה להתערבות שלו, אבל הוא לא יוכל להישאר בעילום שם עם ארין ממילא. הוא עיווה את פניו בשל הצורך לחשוף את זהותו, יודע שזה יהיה גורם בעל משמעות ברצון שלה לפגוש בו.

זה תמיד היה גורם.

אבל כרגע לא היה לו אכפת.

התשוקה אליה הייתה חזקה מכל שיקול אחר.