הכלה שברחה

"עלה בדעתי דבר מה."

"באמת?" לוקה דה-רוסי לא הצליח להסתיר את הספק שהיה בקולו בהעיפו מבט אל הבלונדינית השרועה במיטה שמאחורי גבו. ג'יזל מרסייר היתה יפהפייה, ומאהבת רבת דמיון והמצאות, אבל ללוקה היה קצת קשה להאמין שהדוגמנית הצרפתיה עם העיניים הכחולות והחיבה לתכשיטים יקרים עומדת להכריז על כך שמצאה את הדרך להביא שלום לעולם, או שגילתה תרופה לסרטן.

חשדו התאמת כשהיא הרימה את ידה השמאלית כך שהיהלום הענקי שעל אמתה נצץ בקרני שמש הבוקר שהסתננו אל תוך הפנטהאוז.

"כן. אני חשבתי לעצמי, אני לא מעוניינת להתחתן סתם אצל רשם הנישואין. אני רוצה שהחתונה שלנו תהיה בכנסיה, או אפילו בקתדרלה גדולה."

ג'יזל הציצה לכיוון החלון, והחוצה אל הצריחים האלגנטיים של הדואומו – הקתדרלה הנפלאה של מילאנו.

"ואני רוצה ללבוש שמלת כלה. רק תחשוב איזו הזדמנות נפלאה זאת תהיה לעשות קצת יחסי ציבור לקו העיצוב של דה-רוסי," המתה ג'יזל כשלוקה הזעיף פנים לעברה. "העיתונות תעשה כל מאמץ להשיג תמונות של שמלת כלולות שעיצב המעצב הראשי של דה-רוסי למען הכלה שלו."

"לא יהיה שום כיסוי תקשורתי של החתונה שלנו," הכריז לוקה בפסקנות זועפת. "נראה לי שאת שוכחת שהחתונה שלנו עומדת להיות רק במסגרת של הסכם זמני. אני צריך אותך בתור אשתי רק למשך שנה אחת. אחריה, אנחנו נתגרש ואת תקבלי מיליון לירות שטרלינג – כמו שהסכמנו."

ג'יזל השליכה מעליה את הסדין, וחשפה את גופה העירום, השזוף, וכרכה רגל אחת ארוכה וגמישה לרוחב מותניו של לוקה. "אולי תחליט שאתה לא מעוניין בנישואים זמניים," היא ליחששה. "הלילה החולף היה נפלא, שרי. אני חושבת שיכול להתפתח בינינו משהו מיוחד..."

לוקה הפטיר משהו מגעיל בקול בלתי נשמע כמעט, בהעבירו את רגליו מעבר לשפת המיטה. אמנם נכון שהסקס בלילה החולף היה טוב מאוד – אם כי לא רב השראה במיוחד, כמו שהסקס היה תמיד עם כל הפילגשים שלו. אך לא היתה לו שום משמעות בעיניו. בדיוק כמו שאף פעם לא היתה לזה שום משמעות.

הוא לא הבין מה גרם לג'יזל להעלות את האפשרות שיחסיהם יהיו "מיוחדים". הם הגיעו להסכם שהתאים בהחלט לשניהם, והוא לא היה מסוגל להסתיר את חוסר הסבלנות שלו כלפי הניסיון שלה לשנות את הכללים.

הוא חצה את החדר והביט מהורהר מבעד לחלון, בעוד פילגשו מעבירה מבטים רעבתניים על אחוריו החשופים וירכיו השריריות. שערו השחור והסבוך של לוקה, שנטה להסתלסל קצת על עורפו, בהק באור השמש, כמו שיש שחור וממורק. כתפיו הרחבות היו מאוד שזופות, בדיוק כמו כל גופו, כולל עכוזו, מה שגרם לג'יזל לתהות אם הוא נוהג להשתזף בעירום.

לא היה לה מעולם מאהב מנוסה וחסר ליאות כמו לוקה דה-רוסי. לא פלא שבעיתוני הרכילות העניקו לו את הכינוי פר ההרבעה האיטלקי! הוא נודע בשלל הרומנים שלו עם הנשים המפורסמות אשר לבשו את עיצוביו באירועים של שטיח אדום וקבלות פנים, בכל רחבי תבל, כשם שהיה ידוע בזכות כישרונו האמנותי ויכולתו לעצב בגדים שהחמיאו לנשים בעלות כל גיזרה שהיא.

לוקה היה סקסי במידה ממש מוגזמת, ועשיר כקורח. הוא גם מצא את עצמו נזקק בדחיפות לרעיה כדי שיוכל להותיר בידיו את הבעלות על בית משפחתו: וילה דה-רוסי – בית רחב ידיים כמו ארמון, על חופי אגם קומו. היה לזה איזה קשר לתנאי הצוואה שהותירה סבתו. לוקה היה חייב להיות נשוי בטרם ימלאו לו שלושים וחמש שנים, או שהווילה, שהיתה בבעלות משפחת דה-רוסי זה שלוש מאות שנים, תימכר לכל המרבה במחיר.

ג'יזל לא הבינה את כל הפרטים הקטנים, והם גם לא עניינו אותה בדיוק. מה שהיה חשוב הוא שלוקה הציע לה להיות אשתו. העיסקה כללה גם תשלום של סכום מדהים, בנוסף להרבה מאוד הטבות אחרות – כמו טבעת היהלום הענקי, שלוקה הבטיח לה שהיא תוכל להשאיר אצלה אחרי שדרכיהם ייפרדו.

רק שלג'יזל לא היתה שום כוונה ללכת לשום מקום. עלה בדעתה שלמרות שמיליון לירות שטרלינג זה כנראה יותר ממה שהיא תוכל הרוויח אי-פעם בקריירת הדוגמנות שלה, הרבה יותר משתלם יהיה להישאר עם מי שעומד להפוך בקרוב לבעלה, ככל שרק יעלה בידה. הרי בכל זאת, אם הוא מוכן לשלם לה מיליון לירות שטרלינג תמורת שנת נישואין אחת בלבד, אז אפילו יכולתה המתמטית העלובה של ג'יזל איפשרה לה לחשב את הסכומים שהיא תוכל לדרוש תמורת שנתיים או שלוש של היותה רעייתו של לוקה דה-רוסי. ומובן שאם ייוולד להם בינתיים ילד, לוקה יצטרך לשאת בהוצאות האחזקה שלו, שכר הלימוד וכדומה.

העתיד באמת נראה מאוד מבטיח, פסקה ג'יזל בראשה.

"לוקה..." היא אמרה בקול גרוני, "למה שלא תחזור למיטה?"

לוקה התעלם מההזמנה. תחושת תסכול מוכרת, מהמצב שבו הוא שוב מוצא את עצמו, גרמה לדמו להתחיל לרתוח, והוא חש דחף עז לנפץ באגרופו את זגוגית החלון שלפניו. הוא הצמיד את מצחו אל הזכוכית והביט מטה אל קורסו ויטוריו עמנואל השני, רובע הקניות המפורסם של מילאנו.

למרות השעה המוקדמת, אנשים כבר הסתובבו בשדרת החנויות המחופה זכוכית, על הבוטיקים היוקרתיים שבה, של כל המותגים הכי אופנתיים, כולל דה-רוסי. חברת האופנה שלוקה הקים לפני חמש-עשרה שנים הפכה לסיפור הצלחה בינלאומי, והלוגו DRD המפורסם, של עיצובי דה-רוסי, הפך למילה נרדפת לאופנת עלית ולבגדי איכות מהמדף, ביחד עם נעלי העור האקסקלוסיביות, תיקי היד והאביזרים הנלווים שבהם נודעה חברת דה-רוסי, שהוקמה שמונים שנה לפני כן, על ידי ריימונדו – אבי-סבו של לוקה.

היה זה בזכותו של לוקה שהעסק המשפחתי ניצל כשכבר ניצב על סף פשיטת רגל, וכעת הוא נהנה מרווח שנתי ממכירות בהיקף של למעלה ממיליארד לירות שטרלינג. אבל, חשב לו לוקה לעצמו במרירות, הוא לא קיבל אף פעם שום מילת תודה מסבו וסבתו, כשהם היו עוד בחיים.

הוא חזר אל המיטה, הזעיף פנים למראה ההבעה המתרככת בעיניה של ג'יזל. הדבר האחרון לו הוא היה זקוק הוא שהיא תתחיל לחשוב שיש לה איזו חשיבות מיוחדת בעיניו, או שיחסיהם יכולים בכלל להפוך למשהו תמידי. הוא הכיר אותה כמה ימים אחרי שנודע לו על צוואתה של סבתו, כשהוא היה כולו נסער ומלא תדהמה וזעם מכלה.

ג'יזל היתה סתם עוד בלונדינית במסיבה, אבל כשהיא סיפרה לו בדמעות על כך שחוזה הדוגמנות שלה בוטל על ידי הסוכנות, והיא אינה יודעת איך תשלם אפילו את שכר הדירה שלה, לוקה ראה מיד דרך נוחה לפתרון הבעיות של שניהם. לו יש כסף, אך הוא זקוק לרעיה. ג'יזל היתה זקוקה לכסף, והיא קיבלה את הסכם הנישואין שהיא הציע.

זה היה עד כדי כך פשוט, והוא לא היה צריך שהיא תסבך לו את הכל עם כל מיני רגשות מיותרים שהוא לא מסוגל לחוש כלפיה.

"בחנות התכשיטים שבה קנית לי את הטבעת יש ענק תואם, בחלון הראווה." ג'יזל מיקמה את גופה על ערימת הכרים כך ששדיה נטו באופן מגרה לכיוונו. "יהיה נחמד אם יהיה לי סט שלם." היא שירבבה שפתיים בהבעה נרגנת כשלוקה התעלם מניסיונה למשוך אותו מטה אל המיטה. "למה אתה מתלבש? זה סוף השבוע. אתה לא צריך ללכת לעבודה היום, נכון?"

לוקה נמנע מלהסביר לה שהוא לא הקים מותג אופנה מצליח ובמקביל ניהל את חברת דה-רוסי כשהוא עובד רק בימי חול, מתשע עד חמש אחר הצהריים. עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, היה תיאור מדויק הרבה יותר של שעות העבודה שלו. במשך חמש-עשרה השנים האחרונות הוא קרע את עצמו כדי לשקם את שמה של חברת דה-רוסי, אבל הוא עמד להפסיד את כל מה שהשיג אם לא יעלה בידו לעמוד בניסיונה השערורייתי של סבתו לסחוט אותו, אפילו מתוך הקבר.

נונה ויולטה רצתה שהוא יתחתן, אז הוא אכן ייקח אישה, חשב לעצמו לוקה בחיוך קודר בהביטו מלמעלה בכלתו המיועדת. אך אלו יהיו נישואים פיקטיביים בלבד, הסכם עסקי, והסיבה היחידה שבגללה הוא הסכים לכך בכלל היתה כי זה יאפשר לו להעניק לרוזלי את הטיפול המיוחד לו היא נזקקת.

"אני צריך לטוס לאנגליה," הוא אמר לג'יזל בעת שמשך על רגליו את מכנסיו, ולאחר מכן לבש במהירות חולצה וז'קט.

הגיזרה המעולה של החליפה, שאותה הוא עיצב בעצמו, הדגישה להפליא את מאה ושמונים וחמישה הסנטימטרים של גופו, והחולצה היתה ממש צמודה אל שרירי בטנו רבי העוצמה.

"אני מוזמן שם לחתונה של החברה הגבוהה," הוא אמר ביבושת.

שירבוב השפתיים של ג'יזל הפך באחת מסקסי לנרגן. "היית יכול לקחת אותי איתך. של מי החתונה?"

"צ'רלס פיירפקס הוא מישהו שאני מכיר עוד מהלימודים. הוא מתחתן עם גיסתו של חברי הטוב, הסולטן קאדיר מזנהב."

"יש לך חבר שהוא סולטן?" עיניה של ג'יזל נמלאו פליאה. "אני בטוחה שהוא ממש עשיר. האם אפגוש אותו כשאהיה אשתך?"

לא אם זה יהיה תלוי בו, חשב לוקה לעצמו. קאדיר אל-סוליימאן היה חבר טוב מאוד שלו, והוא ודאי יבין את הסיבות שלו להתחתן עם ג'יזל. אבל האמת היא שלוקה חש די לא נוח בקשר לנישואים הפיקטיביים הללו. הוא היה טיפוס ציני בהחלט, אך כששימש כשושבינו של קאדיר, בחתונתו עם לקסי, אשתו האנגליה והיפהפייה, לפני חצי שנה בערך, לוקה נוכח מקרוב באהבה העזה ששררה בין בני הזוג, ולרגע אחד נתקף קינאה בגלל דבר שלא יוכל להיות לו לעולם.

"מי זאת הגיסה הזאת של הסולטן, שצ'רלס החבר שלך מתחתן איתה?" ג'יזל עילעלה בדפיו של מגזין רכילות שהיא הביאה עמה, מאחר שלוקה החזיק בדירת הפנטהאוז שלו רק ספרים משעממים. "זאת מישהי ידועה?"

"לא נראה לי." במוחו של לוקה היה זיכרון ברור של עיני הספיר התכולות של אתנה האווארד, של פניה המוארכות ושל סנטרה הנחוש, שהעיד על איזה צד עיקש באופי שלה. בזנהב זה נראה לו קצת משונה, כי לא היה שום דמיון פיזי בן אתנה לבין אחותה. לקסי, עם שערה הבלונדיני הבהיר מאוד, וגזרתה הדקיקה, היתה כלה עוצרת נשימה ביופייה, בעוד שאחותה, השושבינה הראשית, נבלעה ברקע.

לוקה פשוט מילא את חובותיו כשושבין של החתן, כשניצב לצדה של אתנה כדי להצטלם בתמונות החתונה, וכשליווה אותה אחר כך אל רחבת הריקודים. היא היתה בחורה קטנטונת, וקצה ראשה הגיע רק עד אמצע חזהו. על פי המסורת של זנהב, היא עטתה כיסוי ראש במהלך טקס הכלולות, אבל בקבלת הפנים הפרטית לוקה הופתע לראות את צמתה הארוכה, החומה-כהה, עד שהוסבר לו שלקסי היתה אחותה המאומצת, ושבעצם אין שום קרבת דם בין שתיהן.

זיכרון חמק אל תוך מוחו של לוקה, של ניחוח הבושם של אתנה בחתונה ההיא – ניחוח שהעלה בו זיכרונות של שושנים מהעבר, ועורר את חושיו בעת שהם צעדו יחדיו בגני הארמון. עורר לא רק את חושיו, למען האמת, הוא נזכר כעת בזעף. הוא לא היה מסוגל להסביר לעצמו מה גרם לו לנשק את אתנה האווארד, או למה הזיכרון של הנשיקה החטופה ההיא שוהה עדיין בתת-מודע שלו.

קולה הכעוס של ג'יזל חילץ אותו ממחשבותיו. "למה אני לא יכולה לבוא איתך לחתונה הזאת? אפשר אפילו לחשוב שאתה מנסה שלא להיראות איתי בציבור."

"זה לא נכון, קארה. אבל אני לא יכול להופיע ככה סתם בחתונה, עם בת לוויה לא מוזמנת."

הניצוץ הקשה בעיניה של ג'יזל היה אזהרה ללוקה שעליו לנקוט אמצעים למזעור הנזק. ארוסתו התברכה ביופי רב, על חשבון השכל שלה, אבל היא בהחלט מודעת לכך שיום הולדתו השלושים וחמישה יחול בעוד שבועיים בלבד. הוא חש בגל גואה של זעם חסר אונים על כך שכל מה שיקר לו ביותר מונח בכפה של הבחורה הסתומה הזאת. זה לא באשמתה של ג'יזל, הוא הזכיר לעצמו. היא הפתרון של הבעיות שלו – לא המקור שלהן.

"בזמן שלא אהיה כאן, מה דעתך לערוך ביקור בחנות התכשיטים הזאת כדי לקנות לעצמך את תליון היהלומים?"

הוא שמט כרטיס אשראי על המיטה, וג'יזל חטפה אותו מיד.

"כדאי כנראה שאקנה בהזדמנות הזאת גם את העגילים התואמים."

"למה לא?" מילמל לוקה בנימה יבשושית.

אז מה אם לכלתו המיועדת יש נטייה לרדיפת בצע קלה – במשקל של טון בערך? הוא חשב לעצמו כעבור כחמש דקות, בעת שיצא מהבניין ונכנס אל המכונית עם הנהג, אשר המתינה כדי להסיע אותו אל שדה התעופה. מה חשיבותם של כמה יהלומים, כשבקרוב יהיה לו כל מה שהוא הכי רוצה?

באופן לא צפוי כלל, הזיכרון של זוג עיני ספיר חמק לו ועלה בדעתו. הוא משך כתפיים באדישות מופגנת. מאוחר יותר היום, אתנה האווארד תהפוך להיות הגברת צ'רלס פיירפקס. הוא בכלל הסכים להגיע לחתונה הזאת רק בתור טובה לחברו קאדיר.

לוקה הזעיף פנים בהיזכרו בשיחת הטלפון שקיבל מהסולטן של זנהב.

"לקסי לוקחת מאוד קשה את זה שאנחנו לא יכולים לטוס לאנגליה, לחתונה של אחותה, בגלל שהיא אמורה ללדת ממש בכל יום עכשיו. שנינו נהיה אסירי תודה לך מאוד אם תוכל להשתתף במקומנו בחתונה, ואם תנסה לדבר עם אתנה. לקסי חוששת שאחותה עושה טעות גדולה בהתחתנה עם צ'רלס. אתה ואני זוכרים מימי הלימודים שצ'רלי פיירפקס הוא חמור גרם חסר כל קסם אישי," הזכיר קאדיר ללוקה. "אבל אם אתנה תיראה לך מאושרת, אתה לא תצטרך לעשות שום דבר. אבל אם, מצד שני, אתה תתרשם שיש לה איזשהם ספקות בקשר לחתונה..."

"מה אתה מצפה ממני לעשות?" תבע לוקה במפגיע.

"למנוע את החתונה מלהתקיים," השיב קאדיר בתמציתיות. "אין לי שום מושג איך בדיוק, אבל אני בטוח שתצליח כבר לחשוב על משהו."

היא ממש לא נראית כמו קציפת ביצים תפוחה אלא יותר כמו ערימת קצפת, החליטה אתנה בבחנה את דמותה במראה של חדר השינה שלה, בבית אחוזת וודלי, מעונם הכפרי של הלורד וליידי פיירפקס. אבל עכשיו היה כבר מאוחר מדי לתהות מדוע היא הניחה לעצמה להשתכנע לבחור את שמלת הכלולות הזאת, בסגנון של קרינולינה, עם חצאית כה רחבה שעוד אפשר יהיה להתבלבל בינה לבין הצוקים הלבנים של דובר. השרוולים התפוחים הרחיבו את פלג הגוף העליון שלה, בעוד שהחצאית הענקית, עם שכבות כפלי הסטן הלבן, הדגישה את קומתה הנמוכה וגרמה לה להיראות גוצה מאוד.

"את עומדת להינשא לבן אצולה בנוכחות חמש מאות אורחים," הזכירה לה אמהּ כשאתנה ניסתה לומר בזהירות ששמלה קצת יותר פשוטה היתה יכולה להתאים לה טוב יותר. "את צריכה שמלה שתעמיד אותך במוקד תשומת הלב של כולם."

פרפרים החלו לרקוד ריקודי-עם בבטנה מעצם המחשבה על חמש מאות האורחים המסתכלים עליה בצעדה ביניהם לעבר מזבח הכנסיה. אנא אלוהים, היא התפללה בליבה שלא תעשה שום דבר מביש כמו למעוד על שולי השמלה הזאת, מה שירגיז את צ'רלי בלי ספק.

היא קיוותה שמצב הרוח שלו טוב יותר משהיה בערב הקודם. היא הרגישה ממש נורא כששפכה יין אדום על שטיח הקטיפה הלבן של הטרקלין. ליידי פיירפקס אמרה שזה לא נורא, למרות שהיא קפצה את שפתיה לקו דק, אבל צ'רלי, לעומת זאת, עשה מזה סיפור גדול ואמר שהיא כמו פיל בחנות חרסינה.

אתנה נשכה את שפתה. צ'רלי אומר לה לפעמים דברים ממש פוגעים – כאילו שבכלל לא מעניינים אותו הרגשות שלה. לאורך השנה האחרונה, שבה הם היו מאורסים, היא השתדלה כמיטב יכולתה להיות מארחת נדיבה ואלגנטית בכל הסעודות שהוא ביקש ממנה לארגן. אבל היא היתה מוכנה להיות הראשונה שתודה בהיותה קצת מגושמת – בעיקר כשהיא מתוחה – ועושה רושם שהיא מצליחה לעשות תמיד משהו לא בסדר ולהמיט על עצמה את הביקורת הנוקבת שלו.

אלוהים יודע מה הוא יגיד כשישמע על הקטסטרופה האחרונה שלה. בעת ששמה את עדשות המגע שלה, בגלל היותה קצרת ראייה, היא הפילה עדשה אחת – העדשה החד-פעמית האחרונה שנותרה לה, כך הסתבר – אל תוך פתח הניקוז של הכיור. מה שאומר שהיא תצטרך להרכיב משקפיים בחתונתה.

אתנה השקיפה בכמיהה החוצה, דרך החלון, אל שמי חודש ספטמבר, חסרי העננים. זה היה יום יפה כל כך, והיא היתה שמחה להיות בחוץ, אך היא היתה חייבת להישאר בפנים, להקדיש שעות לספרית שתעצב את התסרוקת שלה שדרשה עשרות סיכות שיער וספריי רב כל כך, ששערה הרגיש נוקשה כמו קסדה. והמאפר מרח עליה שכבה עבה כל כך של קרם בסיס, שהיא הרגישה כאילו היא עוטה מסכה. עם האיפור הדרמטי סביב עיניה, והשפתון בגוון דובדבנים כהה, כולם כבר יסתכלו עליה בלי ספק.

האישה במראה לא נראתה בכלל כמוה. איפשהו, במהלך כל ההכנות הללו לחתונה, אתנה האווארד נהפכה למישהי שהיא לא מכירה. כך היא חשבה לעצמה.

היא ניסתה להבטיח לעצמה שתחושת הבחילה הזאת היא רק עצבים של טרום כלולות. אבל תחושת הפניקה מיאנה להרפות ממנה. רגליה הרגישו כאילו הפכו לג'לי רוטט, והיא נאלצה להתיישב על קצה המיטה.

למה היא עומדת להינשא בשמלה שעולה ארבעת אלפים לירות שטרלינג ובכלל לא מתאימה לה? סכום כסף כזה היה יכול להחזיק את בית היתומים בהודו, שבו היא תומכת, במשך כמה חודשים טובים. היא חשבה על בית החיוכים המאושרים שבג'איפור, שנזקק לכסף באופן כה דחוף, והצטערה על כך שבמקום להוציא את הכסף על השמלה היקרה הזאת, היא היתה יכולה להעניק אותו למסע איסוף התרומות שהיא אירגנה למען בית היתומים. היא לא היתה מעוניינת בחתונת פאר – היא היתה שמחה יותר עם אירוע צנוע – אבל מה שהיא רוצה אינו נחשב.

היה אופייני לה לנסות כל כך לרצות את כולם – את הוריה, את לידי פיירפקס וצ'רלי – עד שהיא התעלמה מהקול שבתוך ראשה, שהזהיר אותה כי היא עומדת לעשות טעות. נדרשה שיחת הטלפון מאחותה, אתמול בערב, כדי לגרום לה להתייצב מול הספקות שלה.

"את באמת אוהבת את צ'רלס פיירפקס בכל לבך? והוא באמת אוהב אותך?" שאלה אותה לקסי. "אם את לא יכולה לענות בחיוב על שתי השאלות הללו, אז את חייבת לבטל את החתונה."

"אני לא יכולה לבטל אותה!"

המתח שאתנה חשה במהלך השיחה שלה עם אחותה שב ואחז בה גם כעת. מבעד לחלון היא יכלה לראות את הסוכך הענקי שהוקם על המדשאה. עשרות מלצרים בז'קטים לבנים התרוצצו תחתיו, נושאים מגשי כוסות לשמפניה, בשביל קבלת הפנים שתיערך אחרי טקס הכלולות שנועד לשעה ארבע אחרי הצהריים, בכנסיה של הכפר. מאוחר יותר, בערב, עמדה להיערך סעודה לחמש מאות אורחים, ולאחריה מפגן של זיקוקין די-נור.

צ'רלי אמר ששלושה חברים בבית הלורדים, ידידים קרובים של אבא שלו, עומדים להיות בין האורחים, בנוסף לקרוב של משפחת המלוכה. ביטול החתונה בשלב הזה לא היה בגדר אפשרות. הוריה לא דיברו בכלל על שום נושא אחר זה כמה וכמה חודשים, ואביה, לראשונה בימי חייה של אתנה, אמר לה שהוא מאוד גאה בה.

מילותיה של לקסי הוסיפו להדהד בראשה. "האם את אוהבת את צ'רלס פיירפקס בכל לבך?"

תמונה הבזיקה מול עיניה של אתנה: לקסי וקאדיר ביום חתונתם. אחרי האירוע הממלכתי הכביר הראוי לסולטן של זנהב ולבחירת ליבו, נערך טקס פרטי בארמון, לבני המשפחה המצומצמת ולחברים קרובים. אושרם של בני הזוג ממש ניכר, וההערצה בעיניו של קאדיר, בהביטו באשתו, היתה ממש מרגשת.

צ'רלי לא הביט בה ככה מעולם, חשבה אתנה לעצמה, ונגסה בלי משים בשפתה התחתונה עד שהחלה לחוש בטעם של דם בפיה. עיניו לא נצצו מעולם ברכושנות עזה, כאילו היא האדם היקר ביותר בעולם, והאהבה המוחלטת של חייו.

הקשר שלה ושל צ'רלי שונה לגמרי מזה של לקסי וקאדיר, היא אמרה לעצמה. צ'רלי עובד שעות ארוכות בסיטי של לונדון, וזאת לא אשמתו שלעתים קרובות הוא עייף ונרגז.

מאז אירוסיהם יצא להם להיפגש רק בסופי השבוע בגלל שהוא שוהה בדירתו שבלונדון, במהלך ימי השבוע, והיא מתגוררת עם הוריה, בביתם שברידינג. או שהיא באה להתארח בבית אחוזת וודלי, כשצ'רלי בא לבקר את הוריו, או שהיא נסעה לדירתו בלונדון. אבל אפילו אז כמעט לא הזדמן להם להיות לבד, מאחר שדומיניק, ידידו, היה בסביבה ממש תמיד.

לפעמים היתה לאתנה הרגשה שהיא קצת מפריעה להם, ושצ'רלי היה מעדיף ללכת למועדון שלו עם דומיניק במקום לבלות בחברתה.

ובנוסף, היה גם העניין של סקס – או בעצם היעדרו. היא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה לספר לצ'רלי על מה שקרה לה כשהיתה בת שמונה-עשרה – זה פשוט היה אישי מדי, מביש מדי, והיא העדיפה לא לדבר על זה לעולם. והיא חשה הקלה כשצ'רלי אמר לה שהוא ישמח מאוד להמתין עד שהם יהיו נשואים לפני שהם ישכבו, כי הוא רוצה שהכל יהיה "ראוי ומהוגן". אבל לאחרונה היא החלה להרגיש קצת דאגה בגלל היעדר כל ניצוץ מיני ביניהם.

היא זכרה איך לקסי וקאדיר בקושי יכלו להוריד את הידיים זה מזה בחתונה שלהם. לקסי גילתה לה שהיא בטוחה שהתינוק שלהם, שאמור היה לבוא אל העולם ממש בכל יום, הוא פרי ליל הכלולות שלהם.

נשיקותיו של צ'רלי חסרו מרכיב חיוני אחד – אבל אתנה לא היתה יכולה להעלות את זה בכלל בדעתה אלמלא השושבין של קאדיר, שנישק אותה בחתונה של אחותה. היא עצמה את עיניה וניסתה לחסום את זיכרון פניו הנאות של לוקה דה-רוסי מלחדור אל ראשה. אבל תווי פניו העזים – עצמות הלחיים החדות, אפו הנשרי והחיטוב הציני במקצת של פיו – רדפו את תת-המודע שלה מאז שהיא פגשה אותו אז בזנהב.

המוניטין שלו כנער שעשועים הגיעו אל אוזניה, והיא היתה משוכנעת שאף גבר שבטוח כי הנשים נמצאות על פני כדור הארץ להנאתו בלבד לא יוכל למצוא חן בעיניה. זאת הסיבה לתדהמה שאחזה אותה כשדי היה במבט לוהט אחד מעיניו הזהובות של לוקה כדי להפוך את קרביה ללבה רותחת. מעולם היא לא נתקלה בגבר כה סקסי והורס. הוא עורר בתוכה תחושות שהיא לא ידעה בכלל על קיומן – או שאולי היא רק הצליחה טוב מדי בהדחקת המיניות שלה מאז שהיתה בת שמונה-עשרה, היא חשבה לעצמה בעצב.

היא לא ציפתה שלוקה ינשק אותה בעת שהם טיילו ביחד בגני הארמון שטופי אור הירח, והיא בטח לא ציפתה מעצמה להיענות לקסם החושני של שפתיו ולנשק אותו בחזרה. היא נחלצה מזרועותיו אחרי כמה שניות, מלאת רגשות אשמה, בהזכירה לעצמה בבהלה שהיא עדיין מאורסת לצ'רלי. עם שובה לאנגליה, היא ניסתה למחות מזיכרונה את הנשיקה הזאת, אך לפעמים, בחלומותיה, היא חוותה מחדש את ההנאה הזוהרת של תחושת שפתיו של לוקה דה-רוסי על שפתיה...

מה היא עושה? למה היא חושבת על הנשיקה שלה עם הפלייבוי הנודע, שאתו היא לא שבה להיפגש מאז, כשכל מחשבותיה אמורות להיות מרוכזות בגבר שאתו היא עומדת להתחתן בעוד כמה שעות?

אתנה קפצה מהמיטה והחלה לצעוד הלוך ושוב לאורכו של החדר. מובן שהנשיקה עם הפלייבוי הנודע, לפני תשעה חודשים, היתה חסרת כל משמעות. אבל עמוק בפנים, האין זה נכון שהנשיקה ההיא גרמה לה להבין שמשהו חסר ביחסיה עם צ'רלי? היא התעלמה מכל חששותיה מאחר שההכנות לחתונה כבר היו בעיצומן, ומאחר שבנישואים ללורד פיירפקס העתידי היא הרגישה שהיא מפצה את הוריה על אכזבתם מכך שהיא לא הבת האקדמאית המבריקה שהם קיוו שתהיה.

היא שיכנעה את עצמה שהיא עושה את הדבר הנכון, אבל עכשיו היא חשה כאילו חבקי פלדה מוחצים את החזה שלה, והיא לא מסוגלת לנשום כמו שצריך כשתחושת הפניקה שלה הולכת ומתעצמת בהיאלצה להתמודד עם האמת המתגבשת מולה.

היא לא אוהבת את צ'רלי באמת בכל ליבה.

היא הרגישה שזוהי מחמאה גדולה מאוד, כשצ'רלי הפגין איזשהו עניין כלפיה, ולמען האמת, היא נדהמה ממש כשהוא הציע נישואין. הוריה יצאו מגדרם מרוב שמחה על כך שהיא עומדת להינשא לבן אצולה. היא זכרה שבמסיבת האירוסים שלה, לקסי הזהירה אותה שאל לה להתחתן רק כדי לשמח את הוריהן. היא הבטיחה לאחותה שהיא אוהבת את צ'רלי, אבל היא שיקרה לעצמה – ונראה שגם ללקסי, חשבה עכשיו אתנה לעצמה בצער.

היא לקחה נשימה שהרעידה את גופה וציוותה על עצמה להירגע. אולי אם היא תדבר עם צ'רלי, הוא יוכל לשכנע אותה שהוא אוהב אותה ושהכל יהיה בסדר. זה אמור להביא מזל רע אם ביום החתונה הכלה רואה את החתן שלה לפני הטקס, אך היא היתה חייבת לראות אותו ולהיות בטוחה שבסך הכל היא סובלת ממקרה חמור של עצבים שלפני החתונה.

חדר השינה של צ'רלי היה באגף הפרטי של בית האחוזה, וכשאתנה מיהרה להתקדם במסדרון המוביל אליו, היא כמעט התנגשה בביינס – רב המשרתים חמוץ הפנים של משפחת פיירפקס.

"האדון צ'רלס נתן הוראה מפורשת שאיש לא יפריע לו בזמן שהוא מתלבש בבגדי החתן שלו," אמר לה ביינס בנימה של מורת רוח.

בדרך כלל אתנה קצת חששה מפני רב המשרתים, אך היא גברה על הדחף לפנות ולהסתלק משם, בחזרה אל חדרה, ואמרה לו בשלווה, "תודה, ביינס, אבל אני חייבת לדבר עם בעלי."

רב המשרתים נראה כאילו הוא מעוניין לפתוח בוויכוח, אך לבסוף הוא רק הינהן בנוקשות והסתלק לו.

היא נעצרה מחוץ לדלת חדרו של צ'רלי ולקחה נשימה עמוקה. בדיוק כשכבר עמדה להקיש בדלת, היא שמעה קולות עולים מבפנים.

"זאת הפעם האחרונה שייצא לנו להיות ביחד, למשך זמן מה. לא תהיה לי ברירה אלא למלא במשך החודשים הקרובים את תפקיד הבעל המסור."

"אני מניח שאתה צודק," אמר קול שני. "זה יהיה בלתי נסבל בשביל שנינו. אתה אומר שאתנה רוצה לנסות להיכנס להיריון מיד בהתחלה?"

"הו, היא ממש משתוקקת לילד." צ'רלי צחק בקול. "היא יכולה להיות סוסת הרבעה אידיאלית, כי, למען האמת, היא לא מבריקה במיוחד ולא שאפתנית בכל מה שנוגע לקריירה. אני אזדקק לכמה כוסות משקה כדי לשכב איתה, אבל עם קצת מזל, היא תיכנס מיד להיריון, ואני לא אצטרך לגעת בה יותר, כי הדבר היחידי שיעניין אותה יהיה הצאצא – מה שישאיר אותך ואותי חופשיים להמשיך מאיפה שהפסקנו."

ידה של אתנה רעדה כל כך, שבקושי היא הצליחה לאחוז בידית הדלת. יכול להיות שצ'רלי רק מתלוצץ? למה שהוא יגיד לאיש השני שבחדר דברים כל כך נוראים עליה? היא זיהתה את הקול של האיש השני – אבל זה לא יכול להיות מי שהיא חושבת...

היא סובבה את הידית ופתחה את הדלת לרווחה, בעוצמה כזאת, שדלת העץ הכבדה חרקה על ציריה.

"אתנה!" צעקתו המבועתת של צ'רלי הידהדה ברחבי החדר, ואז הקול נדם ופינה את מקומו לדממה מחרישת אוזניים שהופרה רק כששושבינו אמר בקול לגלגני, "טוב, זה בהחלט הוציא את המרצע מהשק."

"אני לא מבינה – " אתנה השתנקה.

אך מובן שהיא דווקא כן הבינה – למרות היותה "לא מבריקה במיוחד". כובע הצילינדר של צ'רלי, והעניבה שלו, היו מוטלים על הרצפה, ביחד עם החליפה החגיגית האפורה שהוא היה אמור ללבוש לטקס, בעוד שהוא עצמו היה במיטה עם דומיניק חברו. גם השושבין היה עירום – למעט מגבעת הצילינדר שלו, שנחה בזווית שובבה על ראשו.

"בשם אלוהים, אתנה, מה את עושה פה?" צ'רלי זינק מהמיטה ומיהר להכניס את ידיו אל תוך שרוולי חלוק המשי שלו.

כמה אירוני שזוהי ההזדמנות הראשונה שבה היא רואה את גופו העירום של ארוסה, חשבה אתנה לעצמה בבולעה את ההיסטריה שעלתה בה.

"הייתי חייבת לדבר איתך." כל ספקותיה הקודמים ביחס לחתונה עם צ'רלי היו כאין וכאפס לעומת ההלם שאחז אותה כעת, בראותה אותו עם שושבינו. "צ'רלי... אני... אני הבנתי שאני לא יכולה להתחתן איתך. וזה..." היא העיפה מבט חטוף אל דומיניק "...זה רק מאשר לי שצדקתי בספקות שהיו לי."

"אל תהיי מטומטמת – מובן שאת מוכרחה להתחתן איתי," אמר לה צ'רלי בכעס, בהתקדמו לכיוונה כדי לתפוס את זרועה ולאחוז בה. "את לא יכולה להתחרט ולבטל את החתונה עכשיו. אמא שלי תחטוף שבץ. ורק תחשבי כמה הורים שלך יכעסו," הוא הוסיף בעורמה, כשהוא פונה ישר אל נקודת החולשה הכי גדולה שלה. "הכל יהיה בסדר גמור, אתנה," הוא אמר בנימה מפייסת יותר. "דום ואני..." הוא משך בכתפיו. "זה סתם קטע חסר משמעות... סתם רומן קטן."

"לא נכון. אני שמעתי את שניכם מבחוץ. מה שלא ברור לי זה למה בכלל הצעת לי נישואים אם ידעת שאתה – " היא קטעה בחוסר ישע את דבריה.

"הומו," צ'רלי השלים במקומה את המשפט. הוא השמיע צחוק של לעג. "בדיוק בגלל זה אני צריך רעיה – כדי להעניק לי איזו ארשת מכובדת. בסיטי של לונדון יש עדיין אפליה די רצינית כלפי הומואים, ואם הייתי יוצא מהארון זה יכול להרוס לי את הקריירה. זה גם יהרוס את אבא שלי, אם זה ייוודע לו. ההלם, זמן קצר כל כך אחרי ניתוח המעקפים שלו, עלול לגמור אותו לגמרי. אבל אם אתחתן ואעמיד יורש, הוריי יהיו מאושרים והירושה שלי – דרך אגב – תישאר מובטחת."

"אבל אתה לא יכול לחיות את שארית חייך בתוך שקר – ואתה גם לא יכול לצפות ממני לעשות את זה," אמרה אתנה בקול רועד. "אני מבינה שזה יהיה קשה, אבל אתה חייב להיות ישר בנוגע למי שאתה."

למרות ההלם, היא הרגישה מידת מה של רחמים כלפי צ'רלי במצבו הנוכחי – בעיקר בידיעתה עד כמה חלש אביו אחרי ניתוח הלב הפתוח שעבר. אך היא הרגישה גם עלבון מזה שצ'רלי ציפה ממנה לספק מסתור להעדפות המיניות שלו.

"מצטערת, אבל אני לא מתחתנת איתך."

"את חייבת." צ'רלי לפת את זרועה חזק יותר, למנוע אותה מלעזוב את החדר.

היא נדה בראשה. "אני הבנתי הבוקר שאני לא אוהבת אותך, ועכשיו אני רואה שאתה לא אהבת אותי מעולם. צ'רלי, עזוב לי את היד."

"את מוכרחה להתחתן איתי." יאוש התגנב לקולו. "את רוצה ילדים. מי עוד לדעתך ירצה להתחתן איתך, בתולה בת עשרים וחמש, עם רתיעה מסקס?" אמר לה צ'רלי באכזריות.

אתנה החווירה. "בבקשה אל תהיה מרושע, צ'רלי. אנחנו לא יכולים לסיים את זה לפחות כמו ידידים?"

פניו היו סמוקות מזעם. "כלבה מטומטמת שכמוך. אם תסרבי להתחתן איתי, את תהרסי הכל."

היא היתה חייבת לנוס משם. מאיזשהו מקום, אתנה מצאה פרץ של כוח שסייע לה להיחלץ מאחיזתו של צ'רלי. ובהימלטה מהחדר, קולו רדף אחריה לאורך כל המסדרון.

"אני לא התכוונתי למה שאמרתי. בואי חזרה, אתנה, בואי נדבר. אנחנו יכולים למצוא לזה איזה פיתרון."

היא רצה אל חדרה, סגרה אחריה את הדלת ונשענה עליה כשחזהּ עולה וצונח בהתנשמה עמוקות, כאילו השלימה זה עתה ריצת מרתון שלמה.

צ'רלי ודומיניק! איך זה שהיא לא ניחשה עוד קודם? הרי כל הסימנים היו ממש לפני עיניה, היא הבינה, אבל היא חשבה שהם פשוט חברים טובים מאוד. מה הפלא שצ'רלי אמר לה שאין לו שום בעיה לחכות עד לאחר חתונתם לפני שהם ישכבו ביחד? הוא הרגיש שיש לה עכבות בנוגע לסקס, וניצל אותה – הוא הציע לה נישואים רק כדי שתהווה מסך עשן שיסתיר את יחסיו עם דומיניק.

בטנה התהפכה. מה היא תעשה? איזו סיבה היא יכולה לתת לביטול החתונה, אם בכלל יימצא לה האומץ לרדת למטה ולהתייצב לפני הלורד וליידי פיירפקס? היא לא התכוונה לחשוף את יחסיו של צ'רלי עם דומיניק. מה שהוא עשה לה בנסותו לרמות אותה כדי שתתחתן אתו היה בלתי נסלח, אבל לבגוד בו היה מנוגד לחלוטין לאופי שלה. צ'רלי הוא זה שחייב להיות ישר עם הוריו בנוגע לחייו הפרטיים.

הו, אלוהים, איזו תסבוכת!

היא שלחה מבט לעבר הטלפון שלה, התפתתה להתקשר אל אחותה. לקסי בוודאי תדע מה לעשות. אבל זה לא יהיה הוגן להדאיג אותה כעת, כשהיא קרובה כל כך ללידה, ואתנה ידעה שאחותה בהחלט תתמלא בדאגה. למרות שלקסי גרה הרחק ממנה, בממלכה המדברית הקטנה של זנהב, הקשר בין האחיות רק הלך והתחזק מאז שלקסי התחתנה עם קאדיר והפכה לבטוחה לחלוטין באהבה שלו כלפיה.

קולות הגיעו לאוזניה מהמסדרון שמחוץ לחדרה, וכשאתנה פתחה את הדלת כדי חריץ צר היא ראתה את הוריה מגיחים מחדר האירוח שממול. אביה נראה אלגנטי ביותר, במגבעת הצילינדר ובחליפת הפראק הרשמית, ואמהּ חבשה כובע מרהיב, רחב שוליים ומעוטר בשושני משי צחורות.

"מי היה מעלה בדעתו שהבת שלנו תהיה קשורה בנישואים אל משפחת המלוכה?" אמרה ורוניקה האווארד בהתרגשות ניכרת.

"קשר מרוחק מאוד," ציין בעלה. "על פי האנציקלופדיה של אילנות היוחסין, הלורד פיירפקס הוא דודן ממעלה שביעית של בית המלוכה. אבל אין ספק, אתנה בהחלט הצליחה."

אתנה הזדרזה לסגור את הדלת. דמעות מילאו את עיניה. היא לא יכלה להשלים עם כך ששוב תאכזב את הוריה, כמו שכבר עשתה במקרים רבים כל כך – כמו למשל כשלא הצליחה להתקבל לאוניברסיטה. היא היתה היחידה במשפחת האווארד שלא למדה באוקספורד, כמו שאביה אמר לה בעצב רב כל כך.

אבל האפשרות האחרת היתה להמשיך עם החתונה הזאת ולהינשא לצ'רלי למרות שהתגלתה לה האמת לגביו.

היתה גם אופציה נוספת. את יכולה להיעלם, לחש לה קול קטן בתוך ראשה. זאת תהיה פחדנות, התנגד קול המצפון שלה. אבל היא חשה שהיא לכודה במצב באמת בלתי נסבל, וביאושה הרב, כל רצונה היה להימלט משם.

היא יכלה עדיין לשמוע את קולותיהם של הוריה, מהמישורת שבראש גרם המדרגות. נתיב המילוט היחידי שנותר לה היה החלון, אבל חדרה היה בקומה השנייה, מעל לדרך החצץ שלצדו של הבית הגדול. אם כי קירות הבית היו מכוסים קיסוס מטפס, וענפיו הסבוכים נראו עבים מספיק כדי לשאת את משקלה...

בלי שתיתן לעצמה עוד זמן לחשוב, היא זכרה לפחות לחטוף את התיק שלה, עם הטלפון הסלולרי ועוד פריטים הכרחיים שארזה לעצמה לקראת נסיעתה עם צ'רלי לירח הדבש באי סיישל. עכשיו היא כבר לא תזדקק לכתונת הלילה השחורה והנועזת שקנתה לכבוד ליל הכלולות שלה, היא חשבה לעצמה בעגמומיות.

מחלון חדרה, הקרקע לא נראתה כה רחוקה, אבל כשהיא טיפסה על אדן החלון עצמו ונאחזה בענפי הקיסוס, המרחק למטה, עד לדרך החצץ, נראה ארוך ומפחיד מאוד. זה היה רעיון מטופש מאוד, היא הודתה בליבה. היא היתה מאובנת מרוב פחד, לא מסוגלת להתרומם בחזרה אל תוך החדר, אך גם חוששת מדי להמשיך לטפס.

הו, אלי הטוב! היא הביטה מטה ונתקפה מיד סחרחורת ובחילה מרוב אימה.

"תרפי מהקיסוס ואני אתפוס אותך."

הקול שעלה מלמטה היה טיפה מוכר, אבל אתנה לא היתה מסוגלת להיזכר מאיפה בדיוק. היא לא יכלה לעשות דבר מלבד להיאחז בכוח בענפים המשתרגים, שהחלו כבר להיקרע מעומס משקלה. לפתע הענף שאותו היא אחזה נתלש מהקיר, והיא צרחה בעת שצללה לכיוון הקרקע.