הכלים

פרק 1 התגלותה של דרך חדשה

רוברטה היתה מטופלת חדשה. בתוך רבע שעה מתחילת פגישתנו הראשונה היא גרמה לי להרגיש חסר תועלת לחלוטין. רוברטה הגיעה אלי עם מטרה מוגדרת מאוד: היא רצתה להפסיק לעסוק בצורה אובססיבית בחשש שבן הזוג שלה בוגד בה. "אני בודקת את ההודעות שלו, מתחקרת אותו בלי סוף, לפעמים אני אפילו עוברת עם המכונית ליד הבית שלו כדי לרגל אחריו." חשבתי שאפשר לייחס בקלות את הבעיה שלה לעובדה שאביה עזב את המשפחה במפתיע כשהיתה ילדה. אפילו עכשיו, באמצע שנות העשרים שלה, היא עדיין היתה מבועתת מהאפשרות שמישהו ינטוש אותה. אבל עוד לפני שהספקנו להתעמק בעניין, היא נתנה בי מבט חודר ודרשה במפגיע, "תגיד לי איך אני יכולה להפסיק את האובססיה הזאת. אל תבזבז את הזמן והכסף שלי כדי לברר למה אני חסרת ביטחון, את זה אני כבר יודעת."

אילו רוברטה היתה מגיעה אלי היום, הייתי שמח שברור לה בדיוק מה היא רוצה, והייתי יודע בדיוק מה לעשות כדי לעזור לה. אבל זה קרה לפני עשרים וחמש שנה, בראשית דרכי כפסיכותרפיסט. הישירות של דרישתה פגעה בי כחץ. לא ידעתי מה לענות לה.

לא האשמתי את עצמי. בדיוק סיימתי לקרוא בשקיקה במשך שנתיים כל תיאוריה עדכנית בנושא הטיפול הנפשי. אבל ככל שספגתי יותר מידע, כך הייתי פחות מרוצה. הרגשתי שהתיאוריות מנותקות מהחוויה האמיתית של אדם במצוקה הזקוק לעזרה. היתה לי תחושת בטן שלא לימדו אותי לתת מענה ישיר למה שמבקשת מטופלת כמו רוברטה.

תהיתי אם אפשר בכלל לרכוש את היכולת הזאת מִספר, או שהדבר אפשרי רק בפגישה אישית עם אדם בעל ניסיון מעשי. היה לי קשר טוב עם שניים מהמנחים שלי. הם הכירו אותי היטב, אבל חשוב מכך — היו להם עשרות שנים של ניסיון קליני. הם בוודאי פיתחו דרך כלשהי לתת מענה לבקשות כאלה.

תיארתי באוזניהם את דרישתה של רוברטה, ותגובתם אישרה את חששותי. לא היה להם פתרון. גרוע מכך, מה שבעיני נראה בקשה הגיונית, היה מבחינתם חלק מהבעיה שלה. הם השתמשו במונחים קליניים רבים: רוברטה "אימפולסיבית", "מתנגדת לטיפול", ו"מחפשת סיפוק מיידי". הם הזהירו אותי שאם אתן מענה לצרכיה המיידיים, היא תהיה תובענית עוד יותר.

שניהם יעצו לי פה אחד להחזיר אותה לילדותה, כי שם נמצא את מה שגרם מלכתחילה לאובססיה שלה. אמרתי להם שהיא כבר יודעת מה גרם לה להיות אובססיבית. על כך הם ענו כי נטישתו של אביה אינה יכולה להיות הסיבה האמיתית. "אתה חייב להיכנס עמוק יותר לילדות שלה." נמאס לי מההתחמקות הזאת. את העצה הזאת כבר שמעתי — בכל פעם שמטופל הביע בקשה ישירה, המטפל גילגל אותה בחזרה אליו ואמר לו "להיכנס יותר לעומק". זו היתה מעין תרמית שהמטפלים משתמשים בה כדי להסתיר את האמת: למעשה, הם אינם יכולים לעזור למטופלים כשאלה זקוקים לעזרה מיידית. התאכזבתי מהמנחים שלי, אבל עוד יותר מכך, היתה לי תחושה שהם מדברים בשם כל חבריהם למקצוע. אני, בכל אופן, לא שמעתי מישהו מהם אומר משהו אחר. הייתי אובד עצות.

ואז התמזל מזלי. חבר סיפר לי שפגש פסיכיאטר שביקורתו על המערכת היתה דומה לשלי. "הבחור הזה עונה ממש על מה ששואלים אותו — ואני בטוח שמעולם לא שמעת את התשובות האלה." הפסיכיאטר נתן סדרת סמינרים. החלטתי ללכת לסמינר הקרוב. זאת היתה פגישתי הראשונה עם ד"ר פיל סטאטס, שותפי לכתיבת ספר זה.

הסמינר ההוא שינה את שיטות העבודה שלי, ואת חיי.

כל צורת החשיבה של פיל נראתה לי חדשה לחלוטין. חשוב מכך, היתה לי תחושת בטן שזוהי האמת. הוא היה הפסיכותרפיסט הראשון שפגשתי שהתמקד בפתרון ולא בבעיה. הוא היה משוכנע שבני האדם ניחנו בכוחות בלתי מנוצלים המאפשרים להם לפתור בעצמם את בעיותיהם. למעשה, דעתו על בעיות היתה הפוכה ממה שלימדו אותי. הוא לא התייחס לבעיות כאל גורם מעכב, אלא כאל הזדמנות להיכנס לעולם של פוטנציאל בלתי מנוצל.

בתחילה הייתי ספקן. כבר שמעתי בעבר על הפיכת בעיות להזדמנויות, אבל מעולם לא שמעתי מישהו מסביר איך בדיוק עושים את זה. פיל עשה זאת בצורה ברורה ומוחשית: מתחברים אל משאבים חבויים באמצעות שיטות עוצמתיות אך פשוטות, שכל אדם יכול להשתמש בהן.

הוא קרא לשיטות הללו כלים.

יצאתי כל כך נרגש מהסמינר הזה, ממש הרגשתי בעננים. לא רק בגלל הידיעה שיש כלים מעשיים שיכולים לעזור לאנשים — משהו בגישה של פיל גרם לי להרגיש כך. הוא הציג את עצמו, את התיאוריות שלו ואת הכלים שלו בצורה גלויה. הוא לא דרש מאיתנו לקבל את מה שהוא אומר. הוא התעקש על דבר אחד בלבד: שנשתמש בכלים שלו וניווכח בעצמנו מה הם מסוגלים לעשות. הוא כמעט דחק בנו להוכיח לו שהוא טועה. הוא נראה לי אמיץ מאוד או מטורף מאוד — או אולי שניהם גם יחד. כך או כך, החוויה הזאת חוללה בי שינוי עצום. הרגשתי שאני מגיח אל האוויר הצח מתוך העקרונות החונקים של עמיתי השמרנים. עתה היה ברור לי עוד יותר עד כמה הם מסתתרים מאחורי קיר בלתי חדיר של רעיונות מסובכים, מבלי שטרחו לבדוק או לנסות בעצמם אף לא אחד מהם.

בסמינר הזה למדתי רק כלי אחד, אבל מרגע שיצאתי משם התחלתי לתרגל אותו בדבקות. השתוקקתי ללמד את רוברטה להשתמש בו. הייתי בטוח שהוא יעזור לה יותר מאשר נבירה נוספת בעברה. בפגישה הבאה שלנו אמרתי, "יש משהו שאת יכולה לעשות ברגע שהמחשבות האובססיביות מתחילות להציק לך," והסברתי לה מהו הכלי ואיך משתמשים בו (אציג אותו בהמשך). להפתעתי, היא קפצה על המציאה והתחילה מיד להשתמש בכלי. הפתעתי גדלה עוד יותר כשזה עבד. עמיתי טעו. נתתי לרוברטה כלי שעזר לה מיד, והיא לא נעשתה תובענית או ילדותית יותר בשל כך, אלא הפכה לשותפה פעילה ונלהבת בטיפול שלה.

ההרגשה שאני חסר תועלת התחלפה בידיעה שהיתה לי השפעה חיובית מאוד על מישהו בתוך זמן קצר ביותר. הייתי צמא לעוד — עוד מידע, עוד כלים. רציתי להבין טוב יותר איך זה עובד. האם יש כאן פשוט אוסף של שיטות שונות, או אולי, כפי שחשבתי, מדובר בדרך התבוננות חדשה לגמרי בבני אדם?

רציתי תשובות. לכן התחלתי לפנות לפיל בסוף כל סמינר כדי להוציא ממנו כמה שיותר מידע. הוא תמיד שיתף איתי פעולה — ואפילו נראה שהוא נהנה לענות על שאלות — אבל כל תשובה הובילה לשאלה נוספת. הרגשתי שמצאתי מאגר בלתי נדלה של מידע, ורציתי לקחת ממנו כמה שיותר. לא ידעתי שובע.

מה שהוביל לסוגיה נוספת. הדברים שלמדתי מפיל היו כה עוצמתיים, שרציתי להפוך אותם ללב עבודתי עם מטופלים. אבל לא היתה תוכנית הכשרה שאפשר להירשם אליה, או מכשולים אקדמיים שצריך להתגבר עליהם. את הדברים האלה עשיתי מצוין, אבל לא נראה שלפיל יש עניין בהם. זה עירער את ביטחוני העצמי. מה עלי לעשות כדי שיסכים להכשיר אותי? האם אהיה בכלל מועמד מתאים בעיניו? יכול להיות שאני משעמם אותו עם השאלות שלי?

זמן קצר לאחר שהתחלתי להעביר את סדרת הסמינרים שלי, הופיע בחור צעיר ונמרץ בשם בארי. בהיסוס מסוים הציג את עצמו כמטפל, אף שלפי התשאול המפורט שלו הוא נשמע יותר כמו עורך דין. בכל אופן, הוא היה ממש חכם.

אבל לא בגלל זה עניתי לשאלותיו. אינטלקט או תעודות מעולם לא הרשימו אותי. מה שלכד את תשומת לבי היה ההתלהבות הרבה שלו, העובדה שהוא הלך הביתה והשתמש בכלים. לא הייתי בטוח אם אני לא מדמיין את זה, אבל היתה לי הרגשה שהוא חיפש משהו כבר המון זמן וסוף־סוף מצא אותו.

ואז הוא שאל אותי משהו שאיש מעולם לא שאל.

"תהיתי... מי לימד אותך את הדברים האלה... הכלים וכל זה. מה שלמדתי בתוכנית ההכשרה לא היה אפילו דומה לזה."

"אף אחד לא לימד אותי."

"זאת אומרת שחשבת על זה בעצמך?"

היססתי. "כן... כלומר, לא בדיוק."

לא הייתי בטוח שאני צריך לספר לו איך באמת הגיע אלי המידע. אבל התרשמתי שהוא בחור עם ראש פתוח, לכן החלטתי לעשות ניסיון. זה היה סיפור די יוצא דופן, שהתחיל עם המטופלים הראשונים שלי, ובמיוחד עם אחד מהם.

טוני היה מתמחה צעיר בכירורגיה בבית החולים שבו עבדתי כמתמחה בפסיכיאטריה. שלא כמו רבים מהמנתחים האחרים, הוא לא היה יהיר. למעשה, כשראיתי אותו לראשונה, עומד מכווץ ליד דלת הקליניקה שלי, הוא נראה כמו עכבר במלכודת. כששאלתי אותו מה קרה, הוא ענה, "אני מפחד מאיזה מבחן שאני צריך לגשת אליו." הוא רעד כאילו המבחן מתחיל בעוד עשר דקות, אבל למעשה הוא היה אמור להתקיים רק בעוד חצי שנה. טוני פחד מכל המבחנים — אבל המבחן הזה היה חשוב במיוחד: זה היה מבחן ההסמכה שלו בכירורגיה.

פירשתי את העבר שלו כפי שלימדו אותי. אביו התעשר מעסקי הניקוי היבש אבל נשר מהקולג', והיו לו רגשי נחיתות קשים. לכאורה, הוא רצה שבנו יהיה מנתח מפורסם כדי שהוא עצמו יזכה לתחושת הצלחה בצורה עקיפה. אבל חוסר הביטחון שלו גרם לכך שמתחת לפני השטח הוא היה מאוים מעצם המחשבה שבנו יצליח יותר ממנו. באופן לא־מודע, טוני פחד להצליח בדיוק מסיבה זו: הוא היה מבועת מהמחשבה שאביו יראה בו יריב ויתנקם בו. הכישלון בבחינות היתה הדרך שלו לשמור על עצמו. זה, בכל אופן, מה שלימדו אותי לחשוב.

טוני הטיל ספק בהסבר שלי. "זה נשמע כמו משהו שכתוב בספר לימוד. אבא שלי אף פעם לא דחף אותי לעשות איזשהו דבר כדי שיצא לו מזה משהו. אני לא יכול להפיל עליו את האשמה לבעיה שלי." ובכל זאת, בהתחלה נראה שזה עזר לו. טוני נראה והרגיש טוב יותר. אבל ככל שהתקרב מועד המבחן חזרו כל התסמינים, והוא רצה לדחות אותו. הבטחתי לו שזה רק הפחד הלא־מודע שלו מאביו. הוא צריך רק להמשיך לדבר על זה, והפחד ייעלם. זאת היתה הגישה המסורתית והמוכחת לבעיה שלו. הייתי בטוח שהוא יצליח במבחן, וכך גם אמרתי לו.

אבל טעיתי. הוא נחל כישלון חרוץ.

אחרי המבחן היתה לנו פגישה אחת נוספת. הוא עדיין נראה כמו עכבר במלכודת, אבל הפעם הוא היה עכבר כועס במלכודת. דבריו הידהדו באוזני. "לא נתת לי דרך אמיתית להתגבר על הפחד. לדבר על אבא שלי בכל פעם זה כמו להשתמש באקדח מים כדי להילחם בגורילה. איכזבת אותי."

המקרה של טוני פקח את עיני. הבנתי עד כמה חסרי אונים יכולים מטופלים להיות כשהם מנסים לפתור בעצמם את הבעיות שלהם. הם זקוקים לפתרונות שיעניקו להם את העוצמה להתגבר על הבעיה. תיאוריות והסברים אינם יכולים להעניק עוצמה כזאת — הם זקוקים לכוחות שאפשר להרגיש בקיומם.

היו לי בהמשך עוד כמה וכמה כישלונות, מרשימים פחות. בכל אחד מהמקרים האלה המטופל חווה סבל מסוים: דיכאון, פאניקה, זעם אובססיבי וכולי. הם שיוועו לדרך שתגרום לכאב שלהם להיעלם. לא היה לי מושג איך לעזור להם.

הייתי מנוסה בהתמודדות עם כישלון. בילדותי הייתי מכור לכדורסל ושיחקתי עם ילדים גדולים וטובים ממני (למעשה, כמעט כולם היו גדולים ממני). כששיחקתי גרוע, פשוט התאמנתי יותר. הפעם זה היה שונה. ברגע שאיבדתי אמון בדרך הטיפולית שלמדתי, לא יכולתי להתאמן. הרגשתי כאילו מישהו לקח ממני את הכדור.

המנחים שלי היו אנשים ישרים ומסורים, אך הם ייחסו את הספקות שלי לחוסר ניסיון. הם אמרו לי שרוב המטפלים החדשים מפקפקים בעצמם, אבל עם הזמן לומדים להשלים עם מגבלותיו של הטיפול ומבקרים את עצמם פחות.

לא יכולתי לחיות עם זה בשלום.

ידעתי שלא אשקוט עד שאהיה מסוגל להעניק למטופלים את מה שהם מבקשים: דרך לעזור לעצמם עכשיו. החלטתי שאמצא את הדרך, ולא משנה לאן יוביל אותי החיפוש הזה. במבט לאחור, זה היה הצעד הבא בנתיב שראשיתו בילדותי.

כשהייתי בן תשע, אחי בן השלוש מת מסרטן נדיר. הורי, שהיו בעלי משאבים רגשיים מוגבלים, מעולם לא התאוששו. עננה של אבדון ריחפה מעליהם. תפקידי במשפחה השתנה. תקוותיהם לעתיד עברו להתמקד בי — כאילו ניחנתי בכוח מיוחד שיכול לסלק את האבדון. בכל ערב, כשאבי חזר הביתה מהעבודה, הוא התיישב בכיסא הנדנדה שלו ודאג.

הוא לא דאג בשקט.

נהגתי לשבת על הרצפה ליד הכיסא שלו, בעוד הוא מזהיר אותי שהעסק שלו עלול לפשוט את הרגל ממש בכל רגע (הוא קרא לזה "להתמוטט"). הוא שאל אותי, למשל, "אתה חושב שתסתדר עם זוג מכנסיים אחד?" או "מה יהיה אם נצטרך כולנו לגור בחדר אחד?" אף אחד מהפחדים הללו לא היה ריאלי — הם היו פשוט ביטוי לחרדה הנוראית שלו מפני ביקור נוסף של מלאך המוות. בשנים הבאות הבנתי שהתפקיד שלי הוא להרגיע אותו. בעצם נעשיתי הפסיכולוג של אבי.

הייתי בן שתים־עשרה.

לא חשבתי שזה מה שקורה. בכלל לא חשבתי. מה שהניע אותי היה פחד אינסטינקטיבי שהאבדון יכה בנו אם לא אקבל על עצמי את התפקיד הזה. למרות שהפחד לא היה מציאותי, באותה עת הוא נראה לי אמיתי לגמרי. החיים תחת לחץ כזה כילד היו מקור הכוח שלי כשהתבגרתי והיו לי מטופלים אמיתיים. בניגוד לרוב חברי למקצוע, לא נבהלתי מדרישותיהם. היה לי ניסיון של כמעט עשרים שנה בתפקיד הזה.

אבל העובדה שהייתי מוכן לטפל בכאב של המטופלים שלי, אין פירושה שידעתי איך לעשות זאת. בדבר אחד הייתי בטוח: הייתי בודד במערכה. לא היו ספרים שיכולתי לקרוא, לא היו מומחים שיכולתי להתייעץ איתם, לא היו קורסי הכשרה מתאימים. יכולתי להסתמך אך ורק על האינסטינקטים שלי. עדיין לא ידעתי זאת, אבל הם עמדו להוביל אותי למקור מידע חדש לחלוטין.

האינסטינקטים שלי הובילו אותי אל ההווה. אל המקום שבו נמצא סבלם של המטופלים שלי. החזרתם אל העבר היתה לא יותר מאשר הסחת דעת. טוני אחד הספיק לי. לעבר יש זיכרונות, רגשות ותובנות, ולכל אלה יש ערך. אבל אני חיפשתי משהו שיהיה עוצמתי במידה שתאפשר להקל על המטופלים מייד. כדי למצוא את הדבר הזה הייתי חייב להישאר בהווה.

היה לי רק כלל אחד: בכל פעם שמטופל ביקש הקלה — מפגיעה רגשית, מביישנות, מייאוש או מכל דבר אחר — הייתי חייב להתייחס לכך בו במקום, לחשוב מיד על פתרון. כיוון שעבדתי ללא רשת ביטחון, סיגלתי לעצמי הרגל: אמרתי בקול רם כל דבר שנראה לי שיוכל לעזור למטופל. זה היה כמו שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד, אבל בהיפוך — כאן המטפל עשה זאת במקום המטופל. אני לא בטוח שפרויד היה מאשר זאת.

בשלב מסוים הדברים הגיעו לידי כך שדיברתי בלי לדעת מראש מה אני מתכונן לומר. התחלתי להרגיש כאילו כוח אחר כלשהו מדבר דרכי. אט־אט החלו להתגלות הכלים המופיעים בספר הזה (והפילוסופיה העומדת מאחוריהם). היה עליהם לעמוד רק בתקן אחד: הם חייבים להצליח.

מאחר שמבחינתי החיפוש הושלם רק כשהיה לי כלי ספציפי להציע למטופל, חשוב ביותר להבין בדיוק למה אני מתכוון כשאני משתמש במונח כלי. כלי הוא הרבה יותר מאשר "שינוי גישה". אילו היה די בשינוי גישה כדי לשנות את החיים, לא הייתם זקוקים לספר הזה. כדי לחולל שינוי אמיתי אתם חייבים לשנות את ההתנהגות שלכם — לא רק את הגישה שלכם.

נניח שאתם מסוג האנשים שצועקים כשמשהו מתסכל אותם — אתם מתפרצים על בן או בת הזוג שלכם, על הילדים שלכם, על הבוסים שלכם. מישהו עוזר לכם להבין עד כמה התנהגות זו אינה נאותה ועד כמה היא פוגעת במערכות היחסים שלכם. אז עכשיו יש לכם גישה חדשה לצעקות. אולי תהיו מרוצים ותרגישו טוב יותר עם עצמכם... עד שאחד העובדים שלכם יעשה טעות יקרה, ואז, בלי לחשוב, תתחילו לצעוק.

שינוי גישה לא יגרום לכך שלא תצעקו, מפני שגישה אינה יכולה לשלוט בהתנהגות. היא פשוט אינה חזקה מספיק. כדי לשלוט בהתנהגות, אתם זקוקים לנוהל מסוים שתוכלו להשתמש בו בזמן מסוים כדי להילחם בבעיה מסוימת. זאת המשמעות של כלי.

תצטרכו לחכות (בלי לצעוק, אם אפשר) עד פרק 3 כדי ללמוד איזה כלי מתאים כאן. אבל שלא כמו בשינוי גישה, הכלי דורש מכם לעשות מעשה. ולא זו בלבד שאתם נדרשים לפעול, אלא שעליכם לחזור על אותה פעולה שוב ושוב בכל פעם שמשהו מתסכל אתכם.

אין שום משמעות לגישה חדשה, אלא אם כן היא גורמת לשינוי בהתנהגות. הדרך הבטוחה ביותר לשנות התנהגות היא בעזרת כלי.

קיים הבדל מהותי יותר בין גישה לכלי, נוסף על מה שאמרנו עד כה. גישה כוללת מחשבות המסתובבות בתוך ראשכם, וגם אם תשנו גישה, תמשיכו לתפקד במסגרת המגבלות שלכם. הערך העמוק ביותר של כלי הוא היכולת שלו להוביל אתכם מעבר למה שקורה בתוך ראשכם. הוא מחבר אתכם לעולם גדול מכם לאין שיעור, עולם של כוחות בלתי מוגבלים. אתם יכולים לקרוא לזה הלא־מודע הקיבוצי, או העולם הרוחני. זה לא ממש משנה. לדעתי הכי פשוט לקרוא לזה "עולם גבוה", ולכוחות שהוא מכיל אני קורא "כוחות גבוהים".

היה לי חשוב שהכלים יהיו עוצמתיים מאוד, ולכן נדרש מאמץ רב לפתח אותם. המידע הופיע בהתחלה בצורה גולמית ולא־גמורה. היה עלי לעבד כל אחד מהכלים מאות פעמים. המטופלים שלי אף פעם לא התלוננו. הם אפילו אהבו להיות חלק מתהליך היצירה, ותמיד הסכימו להתנסות בגרסה חדשה של כלי מסוים ולספר לי מה עבד ומה לא עבד. הם ביקשו רק דבר אחד: שהכלי יעזור להם.

התהליך גרם לי להיות חשוף רגשית ופגיע. לא יכולתי להישאר מרוחק, כמו איזו דמות סמכותית יודעת־כול המוסרת למטופלים מידע מגבוה. זה היה יותר מאמץ משותף — ולמעשה, היתה בכך הקלה. מעולם לא הרגשתי נוח עם מודל הטיפול המסורתי, שבו המטופל "חולה" והפסיכיאטר, ששומר ממנו מרחק כאילו היה דג מת, "מרפא" אותו. זה תמיד פגע בי — לא הרגשתי שיש לי יתרון על המטופלים שלי.

כמטפל, לא הפקתי הנאה משמירת מרחק מהמטופלים שלי אלא מנתינת הכוח בידיהם. כשלימדתי אותם להשתמש בכלים, הענקתי להם את המתנה המשמעותית ביותר — היכולת לשנות את חייהם. בשל כך היה לי סיפוק עצום בכל פעם שגיבושו של כלי הושלם.

בתהליך פיתוח הכלים, הרגע שבו יצירת הכלי הושלמה במלואה היה, למרבה ההפתעה, ברור לגמרי. מעולם לא היתה לי תחושה שהמצאתי את הכלי מאפס — היה לי ברור שאני חושף משהו שכבר היה קיים. התרומה שלי היתה האמונה שלכל בעיה שאוכל לזהות קיים כלי שיכול לעזור, ועלי לגלות מהו. הייתי ממוקד במטרה באופן מוחלט עד שהכלי הופיע.

אמונה זו עמדה להיות מתוגמלת בדרך שלא הייתי מעלה בדעתי.

עם הזמן ראיתי מה קרה למטופלים שהשתמשו בכלים בקביעות. כפי שקיוויתי, הכלים איפשרו להם לשלוט בתסמינים שלהם — פאניקה, גישה שלילית, הימנעות וכדומה. אבל קרה דבר נוסף, בלתי צפוי. הם התחילו לפתח יכולות חדשות. הם הצליחו לבטא את עצמם בביטחון רב יותר, הם היו יצירתיים יותר מאי־פעם, כישורי המנהיגות שלהם החלו לצוץ. היתה להם השפעה על העולם הסובב אותם — ברוב המקרים לראשונה בחייהם.

זו מעולם לא היתה כוונתי. מבחינתי, התפקיד שלי היה להחזיר את המטופל להתנהלות "נורמלית". אבל המטופלים האלה התקדמו הרבה מעבר לנורמלי — הם פיתחו פוטנציאל שכלל לא ידעו על קיומו. השימוש לאורך זמן בכלים שריפאו את כאבי ההווה השפיע על כל פינה בחייהם. התברר שהכלים עוצמתיים הרבה יותר ממה שחלמתי.

כדי להבין זאת, הייתי צריך להרחיב את המבט הרבה מעבר לכלים עצמם, ולבחון מקרוב יותר את הכוחות הגבוהים שהם שיחררו. כבר ראיתי את הכוחות האלה בפעולה. גם אתם. כל אחד מאיתנו חווה אותם. יש להם כוח נסתר ובלתי צפוי, המאפשר לנו לעשות דברים שבדרך כלל נחשבים בעינינו בלתי אפשריים. לרובנו יש גישה אליהם רק במקרה חירום, או־אז אנחנו יכולים לפעול באומץ ובתושייה מוגברים. אבל ברגע שמקרה החירום מסתיים נעלמים הכוחות, ואנחנו אפילו שוכחים שהם קיימים.

חוויותיהם של המטופלים שלי חשפו בפני נקודת מבט חדשה לגמרי על הפוטנציאל האנושי. המטופלים שלי תיפקדו כאילו היתה להם גישה יומיומית אל הכוחות האלה. השימוש בכלים איפשר להם לחולל את הכוחות האלה בכל עת. תגלית זו שינתה לחלוטין את דעתי על האופן שבו צריכה הפסיכותרפיה לפעול. במקום להתייחס לבעיות כאל ביטוי של "מצב" שסיבותיו נעוצות בעבר, עלינו להתייחס אליהן כאל זרז המשמש לפיתוח כוחות רדומים שקיימים בתוכנו.

אבל על המטפל מוטל יותר מאשר רק לראות בבעיות זרזים. תפקידו לתת למטופל אפשרות גישה ממשית לכוחות שהוא זקוק להם כדי לפתור את הבעיה. צריך להרגיש את הכוחות האלה, לא רק לדבר עליהם. לשם כך נחוץ דבר שהתרפיה מעולם לא סיפקה — מערכת כלים.

בשעה שחלפה דיברתי בלי סוף ונתתי כמות עצומה של מידע. בארי ספג הכול בקלות, ואף הינהן במרץ בנקודות מסוימות. היתה רק בעיה אחת: שמתי לב שבכל פעם שהזכרתי את המילה "כוחות", עלו בו ספקות. ידעתי שהוא אינו מצטיין בהסתרת דעותיו, והתכוננתי לחקירה הבלתי נמנעת.

רוב הדברים שפיל אמר היו עבורי תגלית של ממש. קלטתי הכול כמו ספוג, והייתי מוכן להשתמש בכלים בקליניקה שלי. אבל היתה נקודה אחת שלא יכולתי לבלוע: הוא חזר והתייחס שוב ושוב לכוחות גבוהים. הוא רצה שאאמין במשהו שאי־אפשר למדוד או אפילו לראות. הייתי די בטוח שהצלחתי להסתיר ממנו את הספקות האלה. ואז הוא קטע את מחשבותי.

"משהו מציק לך."

"לא, שום דבר... זה היה מדהים."

הוא המשיך לנעוץ בי את מבטו. בפעם הקודמת שהרגשתי כך הייתי ילד — אז תפסו אותי מפזר סוכר על דגני הבוקר שלי. "טוב, רק דבר אחד קטן... אוקיי, אולי לא כל כך קטן. אתה בטוח שהכוחות הגבוהים האלה באמת קיימים?"

הוא נראה בטוח לחלוטין. ואז הוא שאל אותי, "האם עשית פעם שינוי גדול בחיים שלך, קפיצה קוונטית שקידמה אותך הרבה מעבר למה שחשבת שאתה מסוגל?"

לאמיתו של דבר, זה אכן קרה לי. למרות שעשיתי הכול כדי לשכוח את זה, את חיי המקצועיים התחלתי כעורך דין. בגיל עשרים ושתיים התקבלתי לאחד מבתי הספר הטובים ביותר ללימודי משפטים בארצות הברית. בגיל עשרים וחמש סיימתי את הלימודים כאחד המצטיינים בכיתה, והתקבלתי מיד לעבודה במשרד עורכי דין יוקרתי. ניצחתי את השיטה והגעתי לפסגת ההר, אך כבר מהרגע הראשון שנאתי את העבודה. זו היתה עבודה שמרנית, שגרתית ומשעממת. נלחמתי ללא הרף בדחף לעזוב. כמי שעבד קשה מאוד כל חייו, עזיבת מקום עבודה לא היתה בלקסיקון שלי. איך אוכל להסביר — במיוחד להורי, שדחפו אותי כל החיים להיות עורך דין — שעזבתי מקצוע שיש בו עוצמה רבה והכנסה טובה?

אבל בסוף בכל זאת עזבתי. אני זוכר היטב את היום הזה. הייתי בן עשרים ושמונה, עמדתי בלובי של בניין המשרדים שבו עבדתי, ונעצתי את עינַי בפרצופיהם השותקים וחסרי ההבעה של העוברים והשבים שחלפו על פני הבניין. התחלחלתי כשראיתי לרגע את פני שלי משתקפים בחלון. עיני נראו מתות. פתאום הרגשתי שאני עלול לאבד הכול ולהפוך לאחד מאותם זומבים לובשי החליפות האפורות. ואז, בדיוק באותה פתאומיות, עברה בי תחושה שכמותה לא חוויתי מעודי: כוח של אמונה מוחלטת, ביטחון מוחלט. הרגשתי שהכוח הזה לוקח אותי אל משרדו של הבוס שלי, מבלי שנדרש ממני מאמץ כלשהו. התפטרתי בו במקום. כשנזכרתי באירוע הזה בעקבות שאלתו של פיל, הבנתי שאכן הניע אותי כוח שהגיע ממקום אחר.

פיל התרגש כשסיפרתי לו. הוא הפנה אלי את אצבעו ואמר, "לזה בדיוק אני מתכוון. הרגשת כוח נשגב ממך בפעולתו. אנשים חווים דברים כאלה כל הזמן, אבל הם אינם מבינים מה הם מרגישים." הוא עצר לרגע ושאל, "לא תיכננת שזה יקרה, נכון?"

הנדתי את ראשי לשלילה.

"אתה יכול לדמיין איך חייך ייראו אם תוכל להתחבר לכוח הזה בכל עת שתרצה? זה מה שהכלים נותנים לך."

עדיין לא יכולתי להתחבר לגמרי לרעיון של כוחות גבוהים, אבל זה לא היה העיקר. יהיה אשר יהיה שמו של הכוח שאיפשר לי לשנות את חיי — ידעתי שהוא אמיתי. הרגשתי את זה. אם בזכות הכלים אוכל להשתמש בכוח הזה על בסיס יומיומי, מה אכפת לי איך קוראים לו? וכשהצגתי את הכלים בפני המטופלים שלי, גם להם לא היה אכפת. הייתי מאושר מהאפשרות לעזור להם לשנות את חייהם, והקרנתי התלהבות שהיה ברור כי היא אמיתית. דבר לא משך כך מעולם את תשומת לבם.

המשוב היה חיובי בכל המקרים. רבים מהם ציינו שהמפגשים שלנו פוריים הרבה יותר. "תמיד יצאתי מכאן בהרגשה שאני בתוך מין ערפל כזה, ולא הייתי בטוח שקיבלתי משהו מהמפגש. עכשיו, כשאני יוצא מהפגישות אני מרגיש שיש משהו שאני יכול לעשות — משהו מעשי שיעזור לי." בפעם הראשונה בקריירה הקצרה שלי הרגשתי שאני מסוגל להפיח תקווה בלב המטופלים שלי. זה שינה הכול. התחלתי לשמוע מהם פזמון מוכר — "נתת לי בפגישה אחת יותר ממה שקיבלתי בשנים רבות של טיפול". הקליניקה שלי שיגשגה במהירות. הרגשתי סיפוק גדול מאי־פעם. ואכן הבחנתי אצל המטופלים שלי באותם שינויים שפיל ראה כשגילה את הכלים. חייהם התעצמו בדרכים בלתי צפויות. הם נעשו מנהיגים טובים יותר, הורים טובים יותר — הם היו אמיצים יותר בכל תחומי חייהם.

עשרים וחמש שנים עברו מאז שפיל ואני נפגשנו. הכלים קיימו בדיוק את מה שהבטיחו: חיבור יומיומי לכוחות גבוהים משַני חיים. ככל שהרביתי להשתמש בכלים, כך הרגשתי בצורה ברורה יותר שהכוחות האלה מגיעים דרכי, לא ממני — הם היו מתנה ממקום אחר כלשהו. היתה בהם עוצמה יוצאת דופן שאיפשרה לי לעשות דברים שמעולם לא עשיתי קודם. עם הזמן הצלחתי לקבל את העובדה שהיכולות החדשות האלה ניתנו לי מידי כוחות גבוהים יותר. לא זו בלבד שחוויתי את הכוחות האלה במהלך עשרים וחמש השנים הללו, אלא שנפלה בחלקי הזכות ללמד מטופלים איך להשתמש בהם בכל עת שירצו בכך.

מטרתו של ספר זה היא לספק לכם אותה יכולת גישה. הכוחות האלה ישנו לחלוטין את השקפתכם על חייכם ועל בעיותיכם. הבעיות יפסיקו להפחיד אתכם או להשתלט עליכם. במקום לשאול, "האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה הזאת?" תלמדו לשאול שאלה שונה לגמרי: "איזה כלי יאפשר לי לפתור את הבעיה?"

לפיל ולי — יחד — שישים שנות ניסיון בפסיכותרפיה. בהתבסס על הניסיון הזה, זיהינו ארבע בעיות יסודיות המונעות מאנשים לממש את חייהם ואת מאווייהם. מידת השמחה והסיפוק בחייכם תלויה במידה שבה תשחררו את עצמכם מהבעיות הללו. כל אחד מארבעת הפרקים הבאים מטפל באחת הבעיות. כל פרק גם מספק לכם את הכלי שמטפל בבעיה בצורה היעילה ביותר. נסביר לכם איך הכלי מחבר אתכם לכוח גבוה, וגם איך אותו כוח פותר את הבעיה שלכם.

ייתכן שהקשיים של המטופלים המתוארים בספר אינם משקפים באופן מדויק את הבעיות שלכם, אך למרבה המזל, אין זה אומר שלא תוכלו להשתמש בכלים ולהפיק מהם תועלת. תיווכחו לדעת שהם יעזרו לכם במגוון של מצבים. כדי להבהיר זאת לגמרי, בסוף כל פרק נתאר את מה שאנחנו מכנים "שימושים נוספים" לכל כלי. קרוב לוודאי שתגלו כי לפחות אחד מהם נוגע לחיים שלכם. התברר לנו שארבעת הכוחות הגבוהים שהכלים מעוררים הם צרכים בסיסיים הנחוצים לחיים מסַפקים. אין זה משנה מה אופייה של הבעיה שלכם — חשוב יותר שתשתמשו בכלים.

יש לנו ביטחון מלא בכל מה שכתוב בספר הזה, כיוון שפיתחנו ובדקנו זאת דרך חוויות אמיתיות. אבל אל תסמכו עלינו בעיניים עצומות, קִראו את הספר בספקנות. ייתכן כי במהלך הקריאה יהיו לכם שאלות בנוגע לחלק מהרעיונות. כבר שמענו את רוב השאלות, ולקראת סוף כל פרק נענה על הנפוצות ביותר. אבל התשובות האמיתיות טמונות בכלים. השימוש בהם יאפשר לכם לחוות את השפעת הכוחות הגבוהים. נוכחנו לדעת כי כאשר אנשים חווים זאת פעם אחר פעם, ההתנגדויות נעלמות.

מאחר שהעיקר הוא לגרום לכם להשתמש בכלים, בסוף כל פרק תמצאו סיכום קצר מאוד הכולל את תיאור הבעיה, תיאור הכלי, ואופן השימוש בו. אם אתם מתכוונים באמת להשתמש בכלים, חִזרו לסיכומים האלה שוב ושוב כדי להישאר בכיוון הנכון.

כשתסיימו לקרוא את ארבעת הפרקים הבאים, תכירו את ארבעת הכלים שיאפשרו לכם לנהל חיים מספקים. ייתכן שתחשבו כי זה כל מה שאתם צריכים, אבל זה לא נכון. אולי תופתעו, אבל רוב האנשים מפסיקים להשתמש בכלים למרות שהם פועלים. זהו אחד הדברים המרגיזים ביותר בטבע האנושי: אנחנו מפסיקים לעשות את מה שהכי עוזר לנו.

אנחנו באמת רוצים לעזור לכם לשנות את חייכם. אם גם אתם רוצים בכך, תצטרכו להתגבר על ההתנגדות הזאת. זה רגע האמת. כדי להצליח, תצטרכו להבין מה מונע מכם להשתמש בכלים, ותצטרכו לדעת איך לא להיכנע. פרק 6 מדריך אתכם כיצד לעשות זאת. הוא נותן לכם כלי חמישי — מבחינות מסוימות הוא החשוב מכולם, כי הוא מוודא שתמשיכו להשתמש בארבעת הכלים האחרים.

דבר אחד נוסף נדרש כדי לוודא שלא תוותרו על השימוש בכלים שמאפשרים להתחבר לכוחות הגבוהים: אמונה. הכוחות הגבוהים הם כה מסתוריים, שכמעט בלתי אפשרי לא להטיל מעת לעת ספק בקיומם. יש אפילו אנשים שמבחינתם הנושא הקיומי של זמננו הוא כיצד להאמין בדבר שהוא לחלוטין לא־מוחשי. במקרה שלי, ינקתי את הספק ואת חוסר האמונה מחלב אמי, כי שני הורי היו אתיאיסטים. הם בוודאי היו צוחקים על המילה אמונה, שלא לדבר על משהו כמו "כוחות גבוהים", שאין לו הסבר רציונלי או מדעי. פרק 7 מתעד את המאבק שלי לשים את מבטחי בכוחות האלה, והוא יעזור גם לכם לעשות זאת.

האמינו לי, אם אני למדתי להאמין — כל אחד יכול.

חשבתי שההכרה בקיומם של הכוחות הגבוהים היתה "קפיצת האמונה" האחרונה שיהיה עלי לעשות. טעיתי. לפיל היה באמתחתו רעיון מטורף נוסף. הוא טען שבכל פעם שמשתמשים בכלי, הכוחות הגבוהים שהתעוררו יעזרו לא רק לאותו אדם אלא לכל מי שנמצא בסביבתו. עם השנים זה נראה לי פחות ופחות מטורף. למדתי להאמין שהכוחות הגבוהים לא רק מועילים לחברה, אלא גם הכרחיים כדי לשרוד. אינכם צריכים להאמין לי. פרק 8 מלמד אתכם להתנסות בכך בעצמכם.

רווחת החברה שלנו תלויה אפוא במאמצים של כל אחד ואחד מאיתנו. בכל פעם שמישהו מאיתנו מגיע לכוחות הגבוהים, הדבר מועיל לכולנו. לכן מוטלת על האנשים שיודעים להשתמש בכלים אלה אחריות מיוחדת. הם הראשונים שמביאים את הכוחות הגבוהים לשאר האנשים. הם חלוצים הבונים קהילה חדשה ומחוזקת.

כשאני מתעורר בכל בוקר, אני אסיר תודה על קיומם של הכוחות הגבוהים. הם מתגלים שוב ושוב בדרכים חדשות. הספר הזה הוא דרכנו לחלוק איתכם את קסמם. אנו נרגשים מהמסע שאתם עומדים בפתחו.