הכניעה לחובות

זאק דה-לוקה יצא מהלימוזינה בה הוסע על ידי נהג והרים את מבטו לבחון את הבניין הג'ורג'יאני בן ארבע הקומות, שניצב לפניו: המטה הראשי של חברת רכיבי ווסטוולד, אותה הוא הצליח סוף-סוף לרכוש לפני כשבועיים. הוא הטיל על ראף, בכיר העובדים שלו, לטפל בהעברת החברה לידיהם, כך שלא היתה אמורה להיות לו שום סיבה להיות ביוני בלונדון, והוא כלל לא היה מרוצה...

היה לו יופי מחוספס, עם שיער שחור ועיניים כהות פקחיות, וחליפת המשי הכחולה-כהה שלבש דיברה רבות בזכות כישורי החייט שתפר אותה. הז'קט נמתח במהודק לרוחב כתפיו שהיו רחבות מאוד, ובגובה של מטר תשעים וחמישה סנטימטרים הוא היה גבר חזק ומרשים, מכל בחינה שהיא. לא כזה שמישהו יוכל להתעלם ממנו, אם כי המבע הזועם שעיוות כרגע את תווי פניו הנאים היה יכול לגרום אפילו לאמיץ שבאנשים להסיט ממנו את מבטו.

לאחר שהתייתם בגיל שנה מהוריו הצעירים, שנהרגו בתאונת דרכים טרגית, זאק דה-לוקה בילה את שנותיו הראשונות בבית יתומים ברומא. הוא עזב את המקום בגיל חמש-עשרה, בלי שום דבר פרט לבגדים שעל גופו ולשאפתנות יוקדת להפוך את חייו לסיפור הצלחה.

גבוה ומבוגר למראה מכפי גילו, הוא הצליח, רק בעזרת כוח הרצון, האינטליגנציה והאומץ שלו, להתרומם מהביבים. הוא למד בימים וניצל את ממדי גופו וכוחו הפיזי בעולם עמוס הטסטוסטרון של קרבות האגרוף כדי להרוויח כסף בלילות. בעזרת הכסף שצבר, הוא הקים את החברה שלו: דה-לוקה אחזקות.

הוא נלחם, עוטה מסיכה, תחת שם בדוי, מפני שהיה לו ביטחון מלא ביכולתו, הן המנטלית והן הפיזית, להיות זה שמנצח בחיים. מגיל צעיר היה ברור לו שהוא נועד להצליח בקנה מידה עולמי... ובוודאי שגם בזירת הקרבות.

הרכישה הראשונה שלו, בגיל עשרים, היתה חווה כושלת בדרום איטליה, שכללה שלושה קוטג'ים, בית חווה גדל ממדים וארבעת אלפים דונמים של קרקע מוזנחת. כמה שבועות לאחר מכן, הממשלה רכשה חלק גדול מארבעת אלפים הדונם הללו, כדי לבנות מסלול נחיתה ולהגדיל את שדה התעופה המקומי, במסגרת התכנית לעידוד התיירות לאיזור.

היו שאמרו שהוא נעזר במידע פנימי. הוא לא אמר דבר ורק גרף את כל הכסף שהשקיע, בתוספת סכום נכבד. הוא שיפץ את בית החווה, שניצב על שפת הים בקצה הדרומי ביותר של איטליה, עם נוף מהמם של הים התיכון, ושמר אותו לשימושו האישי.

שארית הקרקע כללה כרם זיתים שגדל פרא, אותו הוא ניסה לטפח במו ידיו, לפני שהבין, במהרה, שחקלאות לא מתאימה לו ושכר מומחה שישקם, יגדיל וינהל את החווה; ואת שלושת הקוטג'ים הוא הסב למגורי העובדים. בסופו של התהליך, הוא החל לשווק את תוצרת הכרם תחת השם דה-לוקה אקסטרה פיין, שמן זית משובח מכבישה קרה, וכיום שמן הזית דה-לוקה אקסטרה פיין נחשב לבחירה הראשונה של אניני הטעם, וגם מחירו בהתאם...

זה היה העסק הראשון שזאק קנה והותיר בידיו.

עכשיו, חמש-עשרה שנים אחר כך, חברת האחזקות דה-לוקה היתה כבר תאגיד בינלאומי עצום ממדים שהיה הבעלים של מגוון חברות, כולל מכרות, בתי חרושת, נכסים ושדות נפט. שום תחום לא היה מחוץ להישג היד של תאגיד דה-לוקה.

אכזרי, יהיר וחסר רחמים, היו רק חלק מהמילים בהן השתמשו יריביו כדי לתאר אותו, אך איש בעולם העסקים, לא ידיד ולא אויב, לא היה יכול לטעון שהוא אינו גאון פיננסי, ואדם ישר בבסיסו... איש רב יכולת שפעל בסך הכל כדי להשיג את מה שרצה, ותמיד בהצלחה.

"ראף, אתה משוכנע בזה?" חקר זאק את האיש שיצא מהלימוזינה והצטרף אליו על המדרכה.

ראף קוסטה היה יד ימינו וידידו של זאק. הם נפגשו לפני למעלה מעשור, כשזאק פנה לבנק בנאפולי בבקשה למימון לשם עסקה שעמד לעשות, וראף עבד שם במחלקת ההלוואות העסקיות. השנים מצאו שפה משותפת באופן מידי, וכעבור שנתיים, ראף הצטרף לחברה הצומחת במהירות של ידידו, בתור מנהל חשבונות ועוזר אישי. התואר לא היה חשוב ממש. זאק בטח בו בעיניים עצומות, וידע שהוא פיקח מאוד ואינו טועה כמעט אף פעם.

"משוכנע...?" השיב לו ראף באיטיות. "לא, אני לא בטוח במאה אחוזים, אבל אני מספיק בטוח כדי לרצות שגם אתה תראה את זה." הוא סייג את הדברים בזמן ששניהם צעדו לכיוון הכניסה. "לא הבחנו בזה בבדיקה שערכנו לפני הרכישה, בגלל שהאופן בו כספים הוזרמו מהחברה – אם זה אכן מה שקרה כאן – היה מחוכם מאוד והרישומים נקברו עמוק במאזנים, לאורך שנים רבות מאוד."

"אני מקווה שאתה צודק, כי אני התכוונתי לצאת לחופשה ולא היתה לי שום כוונה לבלות אותה בלונדון," אמר זאק בנימה יבשה והעיף מבט אל ידידו בהיכנסם אל הבניין. "מה שתכננתי לעצמי זה מקומות חמים ונשים לא פחות חמות."

זאק דה-לוקה לא היה אדם מאושר. לא היתה לו שום בעיה לחשוב על כמה וכמה דברים בעת ובעונה אחת, וממש כעת, בעת שחייך אל איש האבטחה בעת שראף הציגו בפניו, חלק אחר ממוחו תהה באיזו מהירות – בהנחה שחשדותיו של ראף יתגלו כצודקים – יעלה בידו לעשות שם סדר ולעזוב את המקום...

הוא הצליח, אחרי חודשים של משא ומתן מייגע, לסכם את העסקה הזאת, ולגמרי במקרה, ממש למחרת היום, בעת שעמד במקלחת, עלה בדעתו שהוא מתנזר כבר כמעט שנה. עשרה חודשים חלפו מאז שהוא נפרד מבת זוגו האחרונה, מאחר שהיא החלה להתנהג בצורה רכושנית מאוד, והמילה ההיא שמתחילה באות נ' נשמעה כבר יותר מפעם אחת.

מלא פליאה על האיפוק שהפגין, הוא קיבל החלטה מידית לתקן מהר מאוד את המצב, בכך שיארגן לעצמו כמה דייטים עם דוגמנית מהממת למדי ממילאנו. הוא התכוון לקחת אותה אתו לשייט על היאכטה שלו ולהפוך אותה למאהבת הקבועה שלו. אם יתברר שהם מסתדרים יפה ביחד, הוא חשב אפילו לסטות ממנהגו ולהניח לה להתלוות אליו להפלגה שלו לקאריביים, למשך כמה שבועות.

כבר שנים שהוא לא לקח לעצמו חופשה של יותר משבוע אחד, אבל לאחרונה הוא תפס את עצמו חושב לפעמים אם עבודה היא באמת הדבר החשוב ביותר בעולם. ממש לא אופייני לו. הוא לא נטה להיות בן-אדם שמתלבט ומעסיק את עצמו בניתוחים עצמיים, כך שמהר מאוד הוא החליט לעשות משהו בנידון – ועל כן החלטתו בנוגע לליסה, הדוגמנית ממילאנו...

לרוע המזל, נראה היה שהשיחה שקיבל אתמול בערב מראף, בה הובעו חששות מסוימים בנוגע לחברת רכיבי ווסטוולד, הרכישה האחרונה שלהם, עמדה להרוס לו את כל התכניות.

הוא חתם את שמו בספר האורחים, במקום עליו הצביע איש האבטחה – עניין רשמי בלבד, אך אין ספק שהאיש רצה להרשים – ולאחר מכן הוצג בפני פקידת הקבלה, מלאני.

"אני בטוחה שמר קוסטה כבר אמר לך," חייכה פקידת הקבלה באוויליות, בהיאחזה בידו של זאק כמו עלוקה. "כולנו כאן שמחים מאוד להיות חלק מתאגיד דה-לוקה, ואם יש משהו שאני יכולה לעשות עבורך באופן אישי..." הבלונדינית השופעת רפרפה לעומתו בריסיה, "אל תהסס לבקש."

הבחורה הצליחה לחייך ולשרבב שפתיים בעת ובעונה אחת, מה שלא היה פשוט בכלל, חשב זאק לעצמו בציניות.

"תודה," הוא השיב לה בצורה חלקה, ובחלצו את ידו מאחיזתה של פקידת הקבלה, הסתובב לו. "קדימה, ראף, בוא ניכנס–" ואז הוא נעצר, ואישוניו הכהים התרחבו באופן אינסטינקטיבי, בהערכה גברית פרימיטיבית של האישה שנכנסה אל הבניין.

"יפהפייה," הוא לחש חרש, בעת שמבטו ההמום משוטט על פניה. היו לה פני מלאך, וגוף שהיה מסוגל לפתות כל גבר שדם זורם בעורקיו...

עיניים גדולות, כחולות ערפיליות, עור שהיה כמעט שקוף, אף קטן ופה רחב עם שפתיים מלאות שממש התחננו לנשיקה. שיער אדמוני וארוך צנח בתלתלים רכים סביב כתפיה הדקות, והשמלה הלבנה והאלגנטית שהיא לבשה, שמלה יקרה בלי ספק, ליטפה כל חיטוב של גופה הדקיק. חסרת שרוולים, עם מחשוף עמוק וישר, חגורה לבנה הקיפה את מותניה הצרים, מה שהדגיש את שדיה הזקופים והמלאים.

היא נראתה כמו כלה... המחשבה הופיעה במוחו בלי שום הזמנה. אבל הנקישות החדות של עקביה על רצפת השיש גירשו אותה משם מיד, בעת שהוא השפיל את מבטו אל המקום בו שמלתה ריחפה מעט מעל ברכיה. נעלי העקב האדומות שלה ממש זעקו סקס.

לבו כמעט עצר. היו לה רגלים... ממש למות עליהן, והתמונה שלהן כרוכות סביב מותניו, עלתה במוחו וגרמה לגופו להתקשות מיד בתגובה ספונטנית.

"מי זאת?" הוא שאל את ראף.

"אין לי מושג, אבל היא מהממת."

זאק הביט בידידו וראה שהוא מתבונן בבחורה בהתקרבה. הוא היה חייב לנשוך את שפתו ממש כדי לעצור את עצמו מלהגיד לו: תוריד ממנה את העיניים. היא שלי.

באותה שניה ממש, הוא הגיע להחלטה. נכון שהיא לא היתה הטיפוס הרגיל שלו. ברונטיות גבוהות ואלגנטיות היו הבחירה שלו עד כה. קומתה של האישה הזאת היתה ממוצעת, שערה היה ארוך ואדמוני, אבל מאיזושהי סיבה בלתי ברורה, הוא חשק בה ברעב כמוהו הוא לא הרגיש כבר הרבה מאוד זמן. הוא החליט שהיא תהיה שלו...

שפתיו המוצקות נפשקו בחיוך טעון שהיה מכוון ישירות אליה, אבל למרבה הפליאה, הבחורה עברה על פניו בלי לעצור, תוך ניד ראש קליל ומבטל...

סאלי פאקסטון חצתה את אולם המבוא של רכיבי ווסטוולד, כשנחישות ממלאת כל אחד מצעדיה. היא העיפה מבט אל קבוצת האנשים שליד דלפק הקבלה, הבחינה בחיוך המאיר של הגבר הגבוה ביותר ביניהם. לבה החסיר פעימה והיא הרגישה איך כתפיה קופאות מרוב מתח. היא היתה חייבת להיראות בטוחה בעצמה, להיראות כאילו היא שייכת לשם. אולי הוא מישהו שהיא היתה אמורה להכיר... היא נדה קצרות בראשה, בתגובה לחיוך.

סאלי פאקסטון היתה אישה עם משימה... ושום דבר, ואף אחד לא עמד לעצור אותה...

עיניה הכחולות ננעצו במבט נחוש בצמד המעליות שבחלקו האחורי של אולם המבוא האלגנטי. מעלית אחת, היא ידעה, נועדה לשימוש כללי; השנייה – זאת שבה היא היתה מעוניינת – עלתה ישירות לקומה העליונה, למקום בו היה ממוקם משרדו של אביה.

לראשונה בחייו כגבר בוגר, זאק דה-לוקה זכה להתעלמות מצידה של אישה, ולרגע אחד, זה הותיר אותו משתאה והמום.

בהתעשתו, הוא מיהר לחקור את פקידת הקבלה, "מי היתה הבחורה הזאת, ובאיזו מחלקה היא עובדת?"

"אני לא יודעת. מעולם לא ראיתי אותה."

"אבטחה," הוא אמר להתריע בפני השומר שניצב בקרבת מקום, אבל האיש כבר החל לקרוא בקול.

"גברת, עצרי, את צריכה להירשם בספר האורחים!"

סאלי נעצרה לפני המעלית ולחצה על הכפתור, כשהיא שקועה במחשבותיה הכעוסות. הפעם האחת והיחידה בה היא ביקרה במשרדו של אביה בלונדון, היתה לפני כשבע שנים. היא היתה בת שמונה-עשרה אז, והגיעה בלי הודעה מוקדמת, יום רביעי אחד, אחר הצהרים, אחרי שראתה את אימהּ האהובה פותחת כרטיס ברכה שקיבלה ליום ההולדת שלה מבעלה באותו הבוקר.

סאלי קיוותה שיעלה בידה לשכנע את אביה לשוב איתה הביתה, לבורנמות', באותו ערב, במקום לחכות עד לסוף השבוע. זה היה הרי יום ההולדת של אמה, בשם אלוהים... לפחות הוא זכר לשלוח כרטיס ברכה... אבל מאחר שאמה שוחררה מבית החולים, לא הרבה לפני כן, אחרי ניתוח כריתת שד, סאלי היתה נחושה ברצונה לגרום לו להבין שאשתו זקוקה לתמיכתו.

הצלחת מסיבת ההפתעה שסאלי תכננה לאותו הערב היתה תלויה לגמרי בנוכחותו של אביה.

שפתיה התהדקו כעת במיאוס, היא עצמה את עיניה. אפילו כעת, המחזה שנגלה לעיניה היה צרוב עדיין במוחה, והרתיח את דמה מרוב זעם...

מזכירתו של נייג'ל פאקסטון לא היתה במשרדה החיצוני, כך שסאלי הקישה על הדלת של אביה. וכשאיש לא השיב, היא פשוט פתחה אותה ונכנסה.

זה היה ממש מחזה... הנה אביה לפניה, גוהר מעל לשולחנו כשמזכירתו הערומה למחצה, שגילה כמחצית שנותיו, שרועה על השולחן תחתיו.

לא פלא שהם לא שמעו את נקישותיה...

אבא שלה... הפתיין החלקלק... הנואף הסדרתי... השקרן החלקלק הנתעב... האיש שאמה אהבה והיתה בטוחה שהיא יכולה לבטוח בו – האיש שסאלי למדה לתעב אט-אט.

המעלית הגיעה, וסאלי נכנסה ולחצה על הכפתור. היא נשענה אחורה על הדופן ועצמה את עיניה.

בתור ילדה קטנה, כנראה שהיא אהבה את אביה, למרות שהוא לא היה בסביבה בדרך כלל. ביתם בבורנמות' היה בית ויקטוריאני מבודד, שהשקיף על הים. אבל אביה, בתור מנהל הכספים של חברת רכיבי ווסטוולד, עבד במטה הראשי של החברה, בלונדון והחזיק לעצמו דירת סטודיו בעיר ושהה בה במשך שבוע העבודה.

בהיותה נערה אידאליסטית, מתנגדת למלחמות מכל סוג שהוא, היא נחרדה לגלות שהחברה בה אביה עבד מייצרת רכיבים חיוניים לכלי נשק. היא הצהירה שאסור מבחינה מוסרית לעבוד בתעשיית הנשק, והוא אמר לה שהיא ילדה שוטה ושעליה להתרכז בלהיראות טוב ולהשאיר את ניהול העולם בידיהם של הגברים.

לקרוא לו חזיר שוביניסטי היה בגדר עלבון לחזירים באשר הם! כהה שיער, נאה ומקסים בעיניהם של כל אלו שלא הכירו אותו, אביה היה מרואי החשבון הכי נחשבים בתחומו – אבל בעיניה של סאלי, הוא היה סתם איש עלוב וחסר חוט שידרה.

טוב, אז היום הוא כבר ישמע מה דעתה עליו בדיוק. ושוב, היא תדרוש ממנו להתלוות אליה ולבקר את אמה בבית המרפא הפרטי בדבון, שהיה ביתה של אמה כבר קרוב לשנתיים.

חלפו כבר שישה שבועות מאז שאביה הראה את פניו לאחרונה, והיא נאלצה למצמץ כדי לעצור את הדמעות שעלו בעיניה בהיזכרה שוב בהבעה שהופיעה על פני אמה בכל פעם שהיא הגיעה לבקר אותה. ניצוץ התקווה שמיהר לדעוך בהבינה ששוב, המבקר שהגיע אינו בעלה. תירוציה של סאלי להיעדרו, טענתה שהוא נאלץ להישאר בלונדון בגלל "לחץ בעבודה", הלכו ואיבדו מאמינותם.

אמה ידעה על הרומנים שהוא מנהל, מאחר שסאלי, בהיותה בת שמונה-עשרה, פלטה באוזניה את מה שנגלה לעיניה. ואמה הודתה שמאז ומעולם היה ידוע לה על הנשים האחרות של בעלה – כך, בלשון רבים!

סאלי נחרדה לשמוע את אמה מנסה ממש להצדיק אותו, להסביר לה כמה קשה לו, בתור גבר רב און שמצא את עצמו נשוי לאישה שהיתה חסרת כישורים בחדר המיטות, עוד הרבה לפני שאובחנה כחולה בסרטן השד. היא אמרה לה שהוא היה בעל ואבא טוב ונדיב, ושהיא אוהבת אותו.

שום דבר שסאלי אמרה לא הצליח להשפיע על אמה ולשנות את דעתה על בעלה ואת אהבתה אליו, ומאחר שלא רצתה לצער את אמה יותר, היא פשוט עזבה את הנושא.

ובאשר לאביה – היא אמרה לו בדיוק מה דעתה עליו, והוא הגיב כרגיל ואמר שהיא נערה שוטה ואין לה שום מושג לגבי הרצונות והצרכים של אנשים מבוגרים, ושמוטב לה להתמקד בעניינים שלה ולהתרכז בלימודים שלה, כי הוא משלם עליהם לא מעט...

היא רצתה מיד לוותר על מקומה באוניברסיטת אקסטר, שבה למדה בשנה הראשונה ללימודי ההיסטוריה של העת העתיקה, אבל אמה לא היתה מוכנה לשמוע על כך. בלית ברירה, סאלי נאלצה להסכים, אבל היא התקשתה מאוד לנהוג בנימוס כלפי אביה כשהזדמנו במקרה הביתה באותם סופי שבוע.

בדיעבד, מסתבר שטוב עשתה אמה כשהתעקשה על המשך לימודיה של סאלי, מכיוון שאמה החלימה יפה ממחלת הסרטן שלה, וסאלי ראתה איך בטחונה העצמי הולך וגובר כאשר בדיקה אחרי בדיקה הניבה תוצאות חיוביות.

כשאמה הגיעה לנקודת חמש השנים והיתה עדיין נקיה מאותות המחלה, היא אמרה לסאלי שהגיע הזמן שהיא תפרוש כנפיים קצת ותצא אל העולם. אחרי תום לימודיה, סאלי עבדה תקופה קצרה במוזיאון מקומי קטן, ליד הבית. אבל בעקבות עידודה של אמה, היא הגישה בקשה והתקבלה למשרה של חוקרת במוזיאון הבריטי, בלונדון.

סאלי אהבה את עבודתה החדשה – ואת דירת החדר המרוהטת שהיא שכרה לעצמה מעל למאפיה בעיר. בששת החודשים הראשונים, חייה היו טובים מאוד. אמה הרגישה טוב, ומדי פעם היתה מגיעה ללונדון, לבקר אותה. סאלי היתה נוסעת הביתה בסופי השבוע, ופרט לאביה, עתידה נראה לה די וורוד. ואז, הטרגדיה הנוראה של התאונה של אמא שלה הרסה את האושר השברירי שלהן.

גם עכשיו, סאלי לא היתה מסוגלת להבין איך הגורל יכול להיות כל כך אכזר... היא ניערה את ראשה להשתחרר מעננת העצב השחורה שאפפה אותה. זה היה כל כך לא הוגן. אחרי חמש שנים, אמה הצליחה להחלים, פחות או יותר, ממחלת הסרטן. רק כדי להידרס על ידי מכונית בעת שהלכה מאחורי האוטובוס בו נסעה אל מרכז בורנמות', כשיצאה לקניות. אחרי חודשים של טיפולים, היא נשארה משותקת בארבעת גפיה, בלי שום תקווה לשיפור במצבה.

עכשיו סאלי נסעה לדבון מדי שבוע. שם היא התאכסנה במלון קטן סמוך לבית המרפא, כדי שתוכל לבלות כמה שיותר זמן במחיצת אמה. במוצאי השבת שעברה, היא ישבה עם אמה וראתה איך פניה אורו לשמע קולו של בעלה בטלפון, ראתה את הכאב והאכזבה שהיא ניסתה להסתיר בעת שהשיבה את האפרכסת למקומה, והקשיבה בכעס הולך וגובר בעת שאמה שחזרה באוזניה את השיחה.

מסתבר שאביה התקשר להגיד לאמה שלא יעלה בידו להגיע ביום ראשון, וגם לא בסוף השבוע שלאחריו... התירוץ שלו היה שלאור ההשתלטות של תאגיד דה-לוקה האיטלקי על החברה, הוא מוצף בעבודה עד צוואר.

סאלי פקחה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה. היא היתה חייבת להירגע, חייבת לתכנן מה בדיוק היא עומדת להגיד לאביה. לצעוק עליו יהיה חסר תועלת. למען אמה, היא היתה צריכה שלשם שינוי הוא יבחר להצטרף אליה לביקור בבית המרפא מרצונו החופשי, ולמלא את תפקיד הבעל האוהב.

אלוהים הרי יודע שהוא לא ייאלץ לעשות את זה לאורך זמן... אם להאמין לדבריו של הרופא המומחה, תוחלת החיים הצפויה של אמה היתה מוגבלת ביותר.

בביקורה האחרון, הרופא ביקש את סאלי להיכנס למשרדו והודיע לה שלבה של אמה נחלש ללא תקנה, כנראה שבשל מחלת הסרטן שעברה, בשילוב עם תאונת הדרכים שבאה בעקבותיה. צר היה לו, אבל הוא כבר עשה את כל מה שהיה ביכולתו לעשות למענה, ולדעתו נותרה לאמה אולי שנה אחת לחיות, במקרה הטוב ביותר, אם כי בעצם היא יכלה ללכת לעולמה בכל יום ממש.

הדלת נפתחה וסאלי יצאה מהמעלית. משרדו של אביה היה בקצה המסדרון, והיא מתחה את כתפיה וזקפה את גבה, הידקה את אחיזתה בתיק היד האדום שלה ופנתה לעברו.

זאק דה-לוקה ניגש אל המקום בו איש האבטחה עמד ולחץ על כפתור המעלית.

"מצטער אדוני, היא הצליחה להתחמק. אבל המעלית הזאת עולה רק לקומה העליונה, שם נמצאים חדר הישיבות של מועצת המנהלים ולשכתו של מר קוסטה. המשרד היחידי שנמצא שם חוץ מזה הוא משרדו של מר פאקסטון, החשב הכללי של החברה, אבל זאת לא היתה החברה – כלומר המזכירה – שלו," הוא מיהר לתקן את עצמו. "אולי הגברת הזאת חיפשה אותך?" הוא הציע בניסיון להישמע חיובי, מאחר שכבר נכשל בתפקידו לוודא שכל המבקרים יירשמו כנדרש.

אז החשב הכללי מנהל רומן... זאק תייק את המידע איפשהו בראשו. "אל תדאג, ג'ו," הוא אמר בהציצו אל תג השם של איש האבטחה. "דעתך היתה מוסחת. ואם מה שאמרת נכון, הגברת לא יכולה ללכת לשום מקום. אני מציע שתחזור לעמדתך."

דלת המעלית החליקה ונפתחה. זאק וראף נכנסו ונבלעו בתוכה.

"האם סביר להניח שהגברת מחפשת אותך?" שאל ראף בגיחוך. "או שנכון יותר לומר שהיא רודפת אחריך?"

"הייתי רוצה," השיב לו זאק, למרות שזה לא היה נדיר שנשים רודפות אחריו. הוא היה איש עשיר מאוד, וכמו שעיתונאי אחד כתב פעם, עם עושר כמו שלו, עם מראהו הנאה וקומתו הגבוהה – ולמרות אפו השבור – הוא היה מגנט לכל הנשים בעולם. לא שהוא ראה את עצמו בצורה כזאת...

בהתרכזו במה שעמד על הפרק עכשיו, הוא שאל, "החשב הכללי הזה הוא זה שאתה חושד בו בקשר למעילה הזאת, נכון ראף?"

"כן."

"אני מבין שהוא איש נשוי."

"כן – נשוי, עם בת אחת, לדעתי."

"ומסתבר שלאיש יש גם מאהבת, ואלו הרי לא מגיעות בזול. עושה רושם שהחשדות שלך מבוססים היטב, ראף."

סאלי נכנסה ישר למשרדו של אביה, ונעצרה. הוא ישב מאחורי המכתבה, ראשו בכפות ידיו, הצער בהתגלמותו. אולי היא טעתה ביחסה אליו... אולי הדיאגנוזה של אשתו מצערת אותו יותר מכפי שהוא מפגין כלפי חוץ.

"אבא," היא אמרה חרש, והוא הרים את ראשו.

"הו, זאת את." הוא הזדקף בזעף. "מה את עושה כאן? לא, אל תגידי לי." הוא הרים את ידו. "את באת לפה כדי להטיף לי ולגרור אותי לביקור אצל אמך, נכון?"

הוא לא הרגיש שום צער. הוא אותו בן-זונה אנוכי שהוא היה תמיד.

"טיפשה שכמוני." סאלי נדה בראשה במיאוס. "לרגע אחד ממש חשבתי שאתה חושב על אשתך..." מבטה חלף ברחבי החדר הגדול, דרך הדלת הפתוחה, אל משרדה החזיתי של המזכירה שלו, שהיה ריק כרגע, ואז בחזרה אל אביה.

"טוב, לי יצאו כבר מהאף כל השקרים והרמאות שלך, ולשם שינוי, אתה הולך לנהוג פעם אחת כמו שצריך ולבוא איתי הערב."

"לא כרגע, יקירתי," הוא מיהר להשיב בעת שקם ויישר את עניבתו.

זאק דה-לוקה שמע את האישה דורשת שפאקסטון יתלווה אליה הערב, בעת שנכנס אל המשרד, וגם המילה "יקירתי" לא חמקה מאוזניו, והחיוך העוקצני שלה בהגיבה לא נעלם מעיניו.

"מה הבעיה, הנערה האחרונה שלך נטשה אותך? ואני משתמשת במילה 'נערה' במכוון," לעגה לו סאלי, וכנראה שהיא פגעה בפצע פתוח, שכן נראה היה שכל הצבע נעלם מפניו של אביה. אבל אז היא שמה לב שהוא מסתכל ישר מעבר לה. החיוך שעלה על פניו לא השתקף גם בעיניו, שפחד הבזיק בהן לרגע, לפני שהוא מיהר להסתירו.

מסיבה לא מובנת, סאלי נרעדה, למרות האוויר המחניק קמעה במשרד, ביום החם של אמצע הקיץ, והיא הרגישה איך השערות על עורפה סומרות. מישהו נוסף נכנס לחדר, מזכירתו ככל הנראה, והיא עומדת עכשיו מאחוריה ונועצת בה מבטים מחודדים, אחרי ששמעה את ההערה שלה. לא שהיה אכפת לסאלי במיוחד להרגיז את פילגשו האחרונה של אביה...

"מר קוסטה, לא ציפיתי לשובך מהר כל כך."

סאלי קפאה כשאביה דיבר, וצעד קדימה, בהתעלמו ממנה. ואז היא שמעה את קוסטה ההוא מציג איזה מר דה-לוקה.

"מר דה-לוקה, איזה עונג לא צפוי. אני שמח מאוד לפגוש אותך."

ברכתו הלבבית של אביה נשמעה לסאלי מזויפת קצת. היא הכירה כל אינטונציה של קולו, והוא לא נשמע מאושר כל כך. היא בהחלט לא היתה מאושרת כלל. עם מזכירתו היא עוד היתה יכולה להסתדר, אבל גופה קפא כשהיא זיהתה את השם דה-לוקה.

אחרי שאביה אמר שהאיש משתלט על החברה, היא קראה קצת אודותיו במדורי הכלכלה של העיתון. הוא היה טייקון איטלקי, עשיר במידה מדהימה, ונודע כמלך ההשתלטות העסקית, שהרכש האחרון שלו היה חברת ווסטוולד. בתחתית המאמר נאמר שהוא מקפיד לשמור על הפרטיות של חייו הפרטיים, אם כי ידוע שהוא יצא בעבר עם כמה דוגמניות יפהפיות.

לא יאמן... סאלי רתחה בשקט. במשך שנים היא שמרה, למען אמה, על שלום קר עם אביה, אפילו אם עשתה זאת בעיקר על ידי התעלמות ממנו. אבל היום, לראשונה מזה שנים, היא החליטה להתעמת אתו ולתבוע ממנו להפסיק עם השקרים ולוותר על החברה שלו למשך סוף שבוע אחד, כדי להתנהג כמו שצריך כלפי אשתו. אלא שלשם שינוי, נראה שדווקא הפעם הוא אמר את האמת. הבעלים החדש, דה-לוקה, אכן היה כאן. אולי אביה באמת חשב לעבוד במשך כל סוף השבוע.

אבל לא אם זה יהיה תלוי בה...