הלבבות היפים 1: להוריד את הכוכבים

 

פרולוג

"כמעט ריק"

מאת ווסטון ג'. טרנר, גיל 12

הייתי בן שבע כשאבא שלי עזב אותנו. באותו בוקר, הוא התקלח, התגלח, לבש חליפה ועניבה – כמו בכל בוקר. הוא שתה את הקפה שלו ליד דלפק המטבח בזמן שאנחנו אכלנו ארוחת בוקר – כמו בכל בוקר. הוא נישק את אימא על הלחי, אמר לאחיות שלי ולי להתנהג יפה ונסע במכונית הניסן אלמרה שלו. כמו בכל בוקר.

בבית הספר, בשיעור חשבון של מר פיצסימונס, הרגשתי פתאום תחושה מוזרה בבטן. כשהגיעה שעת הצהריים, הבטן שלי התהפכה והעור שלי היה חם. בקושי הצלחתי להגיע לפח האשפה האפור הגדול בקצה שורת השולחנות בקפיטריה לפני שהקאתי את נשמתי.

מנהלת הקפיטריה שלחה אותי לאחות, והאחות התקשרה לאבא, אבל הוא לא היה במשרד. אימא נאלצה לבוא לאסוף אותי, ורטנה כל הדרך שהיא נאלצה לנסוע באוטובוס מהעבודה – אבא נהג במכונית היחידה שלנו.

אימא ואני ירדנו מאוטובוס מספר תשע ופסענו לאורך הרחוב לעבר הבית שלנו. גרנו בוובורן, קצת צפונית לבוסטון, בבית כחול קטן וישן עם גג לבן, בקצה שכונה סגורה ברחוב ללא מוצא. ברחוב, כשהוא מחזיק שתי מזוודות ענקיות עמד אבא שלי. הוא דחס מזוודה אחת לתוך תא המטען של המכונית, והשנייה עמדה למרגלותיו. הוא קפא כשראה אותנו.

אימא התחילה ללכת יותר מהר, ואז לרוץ, ודרשה לדעת מה אבא שלי עושה, בקול שהלך והתגבר. היא עזבה את היד שלי, כי בקושי הצלחתי לעמוד בקצב שלה, והשאירה אותי על המדרכה כשהיא רצה אליו. הם דיברו, אבל לא שמעתי מה הם אמרו בגלל החום שמילא את הראש שלי כמו צמר גפן.

אף פעם לא ראיתי את אימא מבוהלת כל-כך. היא התחילה לבכות, ואז לצרוח. אבא דיבר בשקט, ואז הניף את ידו באוויר בתסכול וטרק את תא המטען. בגלל המצב ההזוי שהייתי בו, הצליל נשמע אימתני. כמו פצצה שהתפוצצה. כמו מטאור שריסק אותנו, שסילק אותנו מהבית שלנו, החריב הכול, והשאיר מאחוריו מכתש עצום. חור שנפער באמצע כל אחד מאיתנו.

אבא תלש את עצמו מידיה האוחזות, החובטות של אימא, ונכנס למכונית כדי להתניע אותה. אימא צרחה וצרחה שהוא לא גבר, ואז קרסה על ברכיה, התייפחה, ואמרה לו ללכת ולא לחזור לעולם.

אבא ניווט את המכונית משפת המדרכה ופנה אל הרחוב ללא מוצא. הוא האט לידי ונופף אליי פעם אחת מאחורי חלונו הסגור. האשמה הפכה את תווי פניו למשהו בלתי מזוהה.

הנעתי בראשי לשלילה ובעטתי בדלת הנוסע.

הוא המשיך לנסוע. חבטתי בידי על תא המטען. לא!

הוא לא עצר.

לרגע, עמדתי כשהדופק הולם באוזניי ופניי בוערות, והסתכלתי על המכונית הנוסעת. ואז רצתי. רדפתי אחריו הכי מהר שיכולתי. צעקתי לו הכי חזק שיכולתי, דמעות חמות זולגות על עורי הבוער.

האם הוא ראה אותי במראה האחורית שלו? אני מתאר לעצמי שכן – ילד בן שבע צורח לאבא שלו לחזור ורץ הכי מהר שרגליו מאפשרות לו. לא מספיק מהר.

הוא האיץ, פנה בפינת הרחוב ונעלם.

האדמה נשמטה תחתיי. מעדתי על הכביש, ברכיי וידיי נשרטו, והשתנקתי מבכי.

מאוחר יותר, גילינו שהוא התפטר כמה שבועות קודם לכן ושבמשך שלושה חודשים הוא לא שילם את תשלומי המשכנתא לבית. במקום זה, הוא חסך כסף לבריחה שלו.

האם הוא חשב שנצליח להסתדר ממשכורת אחת של אימא, שעבדה כספרית? האם היה אכפת לו שנאבד את הבית הקטן שלנו בוובורן? בחודשים הבאים, האם הוא העלה בדעתו שאנחנו בוכים מגעגועים אליו? האם הוא לקח בחשבון שאחיותיי ואני האשמנו את עצמנו? כי ברור שהאשמנו את עצמנו. אם היינו מתנהגים יפה, הוא היה נשאר.

או לוקח אותנו איתו.

במקום זה, הוא לקח את בגדיו ואת התכשירים שלו מחדר האמבטיה. אבא רוקן את הארון שלו ואת המגירות, לקח הכול... מלבד גרב אחד. שחור עם רקמת זהב.

הסתכלתי על הגרב הבודד ההוא במגירה ודמיינתי את השני במזוודה שלו, נוסע איתו לאן שהוא נסע. הוא לא טרח אפילו לקחת את השני.

כמונו, לא היה שווה לחזור בשבילו.

ילדיו נשארו מאחור כמו גרב במגירה כמעט ריקה, וזה היה פי מיליון יותר גרוע אם לא היה נשאר כלום.

הבנק עיקל את הבית. אימא התחילה לשתות הרבה בירה כל ערב ונאלצה לבקש כסף מדוד פיל כדי שנוכל לשכור דירה בדרום בוסטון.

שרפתי את הגרב.

הייתי רק בן שבע, אבל הרגשתי שהכעס בתוכי הרבה יותר גדול. הרבה יותר חם. כמו חום ממחלה שלעולם לא תעבור. הייתי חייב לראות את הגרב הופך לאפר. ככה, אם אבא יחזור ויחפש אותו, אני אוכל להגיד לו, “הוא איננו. שרפתי אותו. לא נשאר פה כלום בשבילך.”

הוא יגיד שהוא מצטער, ואני אגיד שמאוחר מדי ואכריח אותו ללכת. אני אהיה בשליטה, וכשהמכונית שלו תיסע, אני לא ארדוף אחריה.

אבל זה היה לפני חמש שנים. והוא לא יחזור.

* * *

“יש לך רק את החולצה הזאת, אז תשמור אותה נקייה. שמעת אותי?”

אימא קשרה חזק כל-כך את העניבה המפוספסת בצבעי זהב ובורדו, עד שהתכווצתי. “אם תגיע הביתה מלוכלך, אני לא אוכל לעשות בשבילך כלום. אתה רוצה להיראות כמו ממזר עני מדרום בוסטון?”

“אני באמת ממזר עני מדרום בוסטון,” אמרתי וזכיתי למשיכת עניבה נוספת מאימא.

היא נופפה באצבעה מול פניי והרחתי את הבירות מהלילה הקודם בהבל פיה. “תדבר יפה, או שיעיפו אותך עוד לפני שתתחיל.”

כמה אירוני.

בזכות הדיבור שלי, או נכון יותר, השפה שלי, זכיתי במלגה לבית הספר היוקרתי ביותר בבוסטון. החיבור שלי האפיל על שלושת אלפים חיבורים אחרים וזכיתי במלגה מלאה לבית הספר הפרטי לבנים על שם סינקלייר, עד סוף התיכון. לרוע המזל, המלגה לא כללה הסעות, אז נאלצתי לקום כל בוקר בשעה חמש כדי לתפוס את אוטובוס מספר שלושים ושמונה למרכז העיר.

הסתכלתי בבבואה שלי במראה התלויה על הדלת ולא זיהיתי את עצמי. בבית הספר הציבורי, לבשתי כל יום ג'ינס וטישירט. בימים חגיגיים במיוחד – חולצה ארוכת שרוולים. בחורף – מעיל. עכשיו בהיתי בז'קט בצבע בורדו עם הגימור בצבע זהב, במכנסיים השחורים ובחולצה הלבנה עם הלוגו של סינקלייר. תהיתי על מי הילד ההוא במראה מנסה לעבוד.

“תפסיק לזוז,” אימא אמרה והתעסקה עם השיער שלי.

היא גזרה אותו כך שיהיה קצר אבל השאירה אותו ארוך מקדימה. היא עבדה במספרה של בטי והייתה ספרית טובה.

“תראה כמה שאתה נאה.”

התחמקתי מידה במבט זועף. “אני נראה כאילו נבחרתי להיות בגריפינדור."

אימא נשפה בבלבול. “על מה לעזאזל אתה מדבר? אתה נראה מעולה. בדיוק כמו אחד מהם.”

אחד מהם.

השפלתי מבט לנעליי האולסטאר הישנות והבלויות שלי. הן היו הדבר היחיד שלא השתנה בי, והסגירו מיד שאני בחיים לא אהיה "אחד מהם." כל הבנים האחרים ינעלו נעליים יפות. אבל נעליים לא היו כלולות בתלבושת, ואימא לא יכלה להרשות לעצמה לקנות לי נעליים החודש. אולי בחודש הבא. אולי אף פעם לא. לא הייתה לי בעיה עם אף פעם לא. אי-אפשר לרוץ עם נעליים מגונדרות.

ואני רצתי הרבה. כשהתרגזתי, רצתי על המסלול המעגלי הישן והמצולק בבית הספר הקודם שלי, הכי מהר שיכולתי וכמה שרק יכולתי. אני לא יודע למה. לא ממש אהבתי לרוץ, אבל הייתי מהיר. עדיין חלמתי שאני רודף אחרי המכונית של אבא. אולי בגלל זה. אולי עדיין ניסיתי לתפוס אותו. אידיוט.

בריצה על מסלול, סתם רצת במעגלים. תמיד חזרת לנקודת ההתחלה.

“בלי קטטות, ווסטון ג'ייקוב טרנר," אימא אמרה באותו בוקר. היא לפתה את סנטרי בידה וסובבה אותי כדי שאסתכל עליה. הציפורן האקרילית שלה נגעה בגשר האף שלי, שם שבר קטן התאחה בצורה קצת עקומה. "אתה לא יכול להתנהג בבית הספר הפלצני הזה כמו שאתה מתנהג כאן. תלך מכות פעם אחת, ויעיפו אותך."

זה היה עוד דבר שעשיתי כשכעסתי. הלכתי מכות. וכעסתי הרבה.

שחררתי את סנטרי מאחיזתה. “מה אם איזה ילד אחר יעצבן אותי קודם?”

“תתעלם. אתה חושב שההנהלה תקשיב לצד שלך של הסיפור או לאחד מילדי השמנת האלה? ההורים שלהם תורמים כסף.” אימא הדליקה סיגריה והנידה בראשה המחומצן. היא צמצמה עיניים מבעד לעננת עשן והצביעה עליי עם הסיגריה שלה. “תלך מכות עם אחד מהילדים שלהם, ותפסיד, גם אם תנצח. במיוחד אם תנצח.”

עדיין היה חושך בחוץ כשאימא נתנה לי נשיקה עם ריח סיגריות בלחי ואמרה לי "להתחפף" כדי שהיא תוכל לחזור למיטה. שתי האחיות שלי עדיין ישנו בחדר השינה השני. שתיהן היו מספיק מבוגרות כדי לעזוב את הבית ולמצוא עבודה, אבל במקום זה, הן תפסו את החדר הגדול. אני גרתי בחדר הקטנטן שליד המטבח. אימא ישנה על הספה. היא נרדמה עליה כל לילה, מוקפת בפחיות בירה ריקות כשהטלוויזיה פועלת, ואחסנה את בגדיה בארון שבמסדרון.

האוטובוס התרוקן כשהגענו למרכז העיר, ואני התיישבתי ליד החלון עד שהגענו לסינקלייר. בית הספר כולו היה עשוי בטון ופסלים – זה אחד הבניינים ההיסטוריים הישנים מאז תקופת המהפכה, והוא שכן לא רחוק מכנסיית טריניטי. הקדמתי בעשרים דקות לצלצול הראשון ועליתי במדרגות הבטון אל הדלת הקדמית הכבדה. פסעתי לאורך המסדרונות השקטים, שם המורים ארגנו את הכיתות שלהם. השתדלתי שנעלי האולסטאר שלי לא יחרקו על הרצפות המלוטשות.

בספרייה שבסוף המסדרון הראשי שררה דממה. קרירות. היא הייתה עשויה כולה עץ חום ומבריק – שולחנות, כיסאות, רצפות, מדפים. לא האמנתי שאני נמצא בבית ספר. הזכרתי לעצמי שהספרייה שירתה גם את בית הספר התיכון סינקלייר, אבל בכל מקרה, אי-אפשר היה לחשוב שמדובר בספרייה של בית ספר, לא עם כל הספרים שהיו שם.

אצבעותיי נגעו קלות בשדרות הספרים. ספרים למבוגרים. ספרים שנאלצתי לנדנד לאחיות שלי שישאלו בשבילי מהספרייה הציבורית. ספרים עם סקס וקללות ובעיות של מבוגרים. אהבתי את הספרים האלה יותר מאשר ספרי ילדים. הרגשתי כאילו הבעיות שלי הן לא בעיות ילדותיות. כשאבא שלך משאיר אותך מאחור, כמו גרב שנשכח, חלק מהילדות שלך נרקב ונושר – החלק שבו אתה פשוט יכול להיות ילד, בלי לדאוג כל-כך הרבה.

אני דאגתי כל הזמן. דאגתי לאימא ולעובדה שהיא שתתה המון בירה כמעט כל לילה, והתלהמה בפני האחיות שלי שכל הגברים הם זבל, ושבסופו של דבר הם יכאיבו לנשים שהם אמורים לאהוב. היא לא ידעה שאני מקשיב, אבל הקשבתי.

דאגתי בנוגע לתהלוכת הגברים השפלים שנכנסו ויצאו מהדירה שלנו במהלך השנים. זבל, בדיוק כמו שאימא אמרה. אולי היא צדקה לגבי כל הגברים. דאגתי שגם אני אגדל ואהיה זבל, ושיום אחד אפגע באישה שאוהַב, אז נדרתי לא לאהוב אף אחת.

דאגתי בנוגע לכסף. לא בשבילי. ידעתי שאני אסתדר. אבל אימא סבלה מאולקוס מרוב דאגה איך לשלם את החשבונות, והיא שתתה את התרופה לאולקוס במידה שהיא שתתה בירה. בחודש שעבר סגרו לנו את המים במשך שלושה ימים, עד שדוד פיל שילם את החשבון.

המלגה הזאת תעזור למשפחה שלי. אני אצליח להתקבל לקולג’ טוב, להשיג עבודה טובה, ואולי להפסיק לדאוג למשך זמן מה.

בספרייה, חיפשתי את אחד הספרים האהובים עליי, “חוג הסרטן” מאת הנרי מילר. לא היה להם אותו. זה היה ספר מאוד למבוגרים. קראתי אותו פעמיים, וחלקים ממנו אפילו יותר מפעמיים, מתחת לשמיכות בחדר השינה שלי, כשהמחברת שלי או ערמת ממחטות נייר בהיכון. או שניהם.

הנרי מילר כתב על מיטות מוכות כינים בדירות פריזאיות, ועל רעב. רעב תמידי.

גם אני הייתי רעב הרבה פעמים.

מילר גם כתב על “לזחול על” אישה במיטה והשתמש במילים לא יפות כדי לתאר את חלקי גופה. הכתיבה שלו גרמה לי לרצות לתפוס את המחברת והעט שלי ולכתוב את המילים שלי. לא רציתי לאהוב אישה, אבל יכולתי לכתוב על הסקס שאעשה יום אחד, או להעריך את יופייה ממרחק בטוח. אכתוב שירה במקום ספרים. בשירה בחרת רק במילים החשובות ביותר ולא היית צריך לציין במי מדובר. זה היה רק שיר ושירים יכולים להיות על כל אחד – או על אף אחד.

וחוץ מזה, הכתיבה עזרה. הפסקתי לדאוג כשכתבתי או כשעשיתי ביד.

חה! חבל שלא כללתי את זה בחיבור שלי.

* * *

הם מצאו אותי בארוחת הצהריים, כשקראתי את “בדרכים” של ג’ק קרואק, ואכלתי ספגטי ברוטב עגבניות ושעועית ירוקה מהקפיטריה היוקרתית של סינקלייר.

ארוחה חמה אחת ביום: יש.

“תראו, תראו, הנה מקרה הצדקה."

ג’ייסון קינגסלי. כבר שמעתי עליו הכול והשעה הייתה בקושי שעת צהריים. הוא התיישב על הספסל שמולי, בזמן שחבריו התיישבו ליד השולחן הריק שלי וסגרו עליי.

“איך קראת לי?” שאלתי וליבי הלם בחרדה איטית וכבדה.

“אתה זה שזכה בתחרות, נכון?” ג’ייסון שאל. “זה שכתב את החיבור על אבא שלך שנטש את המשפחה שלו?”

הורדתי באיטיות את הספר שקראתי. הייתי המום מהעובדה שידיי לא רעדו, כשגל של השפלה חלף בי כמו אש בשדה קוצים וגרם לעורי לבעור.

“כן,” אמרתי. “זה אני.”

איך לעזאזל...?

“העלו את החיבור שלך לאתר של בית הספר,” אמר ג’ינג’י אחד עם עור מחוצ’קן, שהצטופף לידי. “ידעת את זה?”

“הוא לגמרי לא ידע את זה,” אמר ג’ייסון והסתכל עליי.

כמה בנים גיחכו.

שכולם והכול יילכו להזדיין.

כשהחלטתי להשתתף בתחרות, שכחתי שאחד התנאים הוא שסינקלייר יכולים לפרסם את החיבור איפה שהם רוצים. כשהגשתי את החיבור המחורבן, חשבתי שאין לי סיכוי קלוש לנצח, אז זה לא היה חשוב.

אבל עכשיו זה היה חשוב.

“אז אבא שלך התחפף והשאיר אחריו את הגרב?” אמר הג’ינג’י. “איזה באסה להיות אתה.”

“זה באמת מבאס, ילד גרב,” אמר ג’ייסון, לקח שעועית אחת ירוקה מהצלחת שלי ולעס אותה. “אתה בטח מרגיש חרא.”

“ילד גרב,” גיחך הג’ינג’י. “בדיחה טובה, ג’ייסון.”

“ברצינות? ילד גרב?” אמרתי. “זה הכי טוב שיש לך?”

“אני לא יודע,” ג’ייסון אמר בנוקשות והטה את סנטרו. “אולי אתה לא שווה יותר מילד גרב.”

הג’ינג’י חיטט בחצ’קון בסנטרו. “אתה חושב שאתה מסוגל ליותר טוב מזה?”

“אני חושב שאני יכול לשלוף בלי בעיה מיליון עלבונות מעליבים יותר.”

“תוכיח.”

“בטח. אין בעיה.”

פקקתי את מפרקי אצבעותיי וחשבתי במהירות. העלבונות באו לי בקלות. הרי נעצתי את הסכין הזה במעיים שלי אלפי פעמים מאז שאבא עזב.

“אולי... אבא שלך עזב את המשפחה שלך וכל מה שקיבלת היה גרב מחורבן?”

גיחוכים.

ג’ייסון שילב את זרועותיו. “עלוב.”

משכתי בכתפיי באדישות בעוד מוחי התניע כמו מכונית מירוץ בקו הזינוק. “מממ, אוקיי. יש לך מזל, כשבחופש ילדים הולכים לעבודה של ההורים, אתה יכול להישאר בבית."

הילד הג’ינג’י פלט נחרת צחוק וזכה למבט זועם מג’ייסון. המשכתי והקהל סביבי התחמם במהירות. עם כל עלבון שהטחתי בעצמי, הבנים התלהבו יותר ויותר, כיסו את פיותיהם, צחקו והשמיעו קריאות “אווו”, כמו בקרב ראפרים, פה הייתי גם התוקף וגם הקורבן.

“אם אתה צריך שיחת גברים, אימא שלך מפרסמת מודעה בקרייגליסט?"

“אתה שייך עכשיו לעדי יהווה? גם הם לא חוגגים את יום האב.”

בשלב הזה, הבנים היו בטירוף, אבל ג’ייסון הידק את לסתו בזעף. רכנתי מעל השולחן.

“טוק טוק,” אמרתי ונעצתי בו מבט זועם.

“לך להזדיין.”

“טוק טוק.”

הוא נשף בבוז והתחמק מעיניי. “זה מטומטם.”

הטיתי את ראשי לשאר יושבי השולחן. “טוק טוק.”

“מי שם?” הם ענו פה אחד.

“לא יודע,” אמרתי. “אבל מה שבטוח, זה לא אבא שלי."

נראה היה ששאגות הצחוק פגעו בגבו של ג’ייסון. הוא השתופף והתכווץ כאילו העלבונות היו מיועדים לו ולא לי.

“אתה נראה מבולבל,” אמרתי. “אתה צריך הסבר לאחרון?”

“אתה חושב שאתה כל-כך פאקינג חכם?” ג’ייסון אמר. “הרגע העלבת את עצמך בענק. אבל אתה יודע מה?” הוא חייך בקדרות. האמת הפשוטה הייתה לצידו והוא ידע את זה. “לא משנה כמה אתה חושב שאתה חכם. אתה סתם ילד גרב וזה כל מה שאי פעם תהיה.”

ידו נשלחה והוא דחף את המגש שלי, שהיה חצי מלא באוכל, על ברכיי, וצבע את מכנסיי ואת חולצתי הלבנה ברוטב עגבניות וחלב.

“אופס!” ג’ייסון אמר וקפץ מהמקום שלו. “טעות שלי.”

קפצתי על רגליי והתעלמתי מהחלב הקר במפשעה שלי ומרוטב העגבניות החם על בטני. נעצתי בו מבט, אפי נוגע באפו. ידיי היו קפוצות חזק כל-כך, עד שאצבעותיי כאבו. ג'ייסון לא נסוג ושקט השתרר בכל הקפיטריה, כשכולם התבוננו בנו.

“קדימה, נראה אותך,” ג’ייסון סינן בלחישה. “תן לי מכה. יש לי שישה עדים שיגידו שזה היה בטעות. אתה תאבד את המלגה היקרה שלך. רוצה לקחת סיכון, ילד גרב?”

ועוד איך רציתי. אבל ידעתי שאם ארביץ לו, יעיפו אותי. להלשין עליו לא בא בחשבון. אז הדבר האחרון שנשאר היה לעזוב את זה, כמו פראייר מחורבן.

“מה קורה, חבר’ה?” שאל קול ידידותי.

מזווית העין, ראיתי ילד גבוה. שיער כהה, מבנה גוף גדול. הוא נראה יותר מבוגר מכולנו.

הרבה ילדים דיברו ביום הראשון של בית הספר. הם עדכנו את תלמידי כיתה ז’ החדשים על מקומם במערכת המעמדות של בית הספר. ג’פרסון דרייק, שחקן פוטבול ותלמיד י”ב בתיכון, היה הנער הפופולרי ביותר בבית הספר. מלך סינקלייר. אחיו הצעיר, קונור, היה הנסיך.

ניחשתי שזה קונור.

קונור עמד כשידיו בכיסיו, בנינוחות, כאילו בית הספר שייך לו, במקום שיהיה סתם עוד ילד בן שתים-עשרה.

ג’ייסון חייך בזחיחות ופנה ממני. “כלום,” אמר ג’ייסון. “לילד גרב קרתה תאונה קטנה.”

“מה אתה אומר,” אמר קונור ופניו הזדעפו למראה התלבושת המלוכלכת שלי. “למה אתה חייב להיות אידיוט, נייטלי?”

“אני לא. כנראה הוא פשוט מסורבל,” אמר ג’ייסון, אבל נסוג. “נתראה, ילד גרב. באסה מה שקרה לחולצה שלך.” הוא צקצק בלשונו. “תמיד תוכל לכתוב עוד חיבור. תקרא לו ‘יום כביסה’, ואולי בית הספר ישלם על תלבושת נוספת.”

“אולי אימא שלך תשלם,” אמר קונור בחיוך.

ג’ייסון צחק ושניהם הפגישו אגרופים. “נתראה באימון, דרייק.”

“אני מקווה. אתה צריך את האימונים האלה.”

ג’ייסון זקר לעברו שתי אצבעות משולשות ולקח את החבורה שלו איתו.

שיזדיינו כל הבנים האלה, חשבתי.

ניקיתי בכעס את הספגטי הקר ממכנסיי. המכנסיים היו שחורים והסתירו את הכתם, אבל החולצה שלי נראתה כאילו ירו לי בבטן.

“שיט.”

“יש לך חולצה נוספת?” קונור שאל.

“לך להזדיין.”

הוא הרים ידיים במחוות פיוס. “היי, אני רק מנסה לעזור. יש לי חולצה נוספת והבית שלי לא רחוק מכאן. אם נלך עכשיו, נוכל לחזור לפני הצלצול.”

צמצמתי עיניים לעברו.

“או זה, או שתסתובב כל היום כמו ניצב בסרט אימה גרוע.”

חיוכו הידידותי של קונור נראה כאילו מעולם לא מש מפניו.

“למה שתרצה לעזור לי?”

הוא הקדיר את פניו. “למה שאני לא ארצה?” הוא הושיט את ידו. “דרך אגב, אני קונור דרייק.”

“מזל טוב.”

קונור צחק והוריד את ידו. “בוא. אתה חייב להחליף בגדים, נכון?”

הידקתי את שיניי. “אני מניח,” אמרתי.

“בוא נלך.”

הוא התחיל ללכת. הלכתי אחריו.

“אתה חדש כאן, נכון? לא היית כאן בשנה שעברה.”

“מה אתה אומר. אני ווס טרנר, מקרה הצדקה.”

גבותיו הכהות של קונור התקדרו. “מקרה צדקה... אה, זה אתה? הילד שזכה בתחרות החיבורים? זה מסביר את הכינוי של קינגסלי. היי, אל תתייחס אליו. הוא לא כזה גרוע. אנחנו מכירים אחד את השני מאז הגן.”

“כבר אז הוא היה כזה שמוק?"

קונור צחק. “פחות או יותר.” הוא החווה בסנטרו לעבר השומר בדלת הקדמית. “היי, נורם. אני רק קופץ הביתה כדי להביא משהו לחבר שלי.”

נורם המאבטח פתח את הדלת לקונור דרייק, כאילו היה שוער במלון מפואר. “תחזור לפני הצלצול.”

“אין בעיה.”

“איך עשית את זה?” שאלתי כשיצאנו מבית הספר, לתוך שמש שעת הצהריים של ספטמבר. "אסור לצאת בזמן ארוחת הצהריים."

“ההורים שלי תורמים הרבה כסף,” אמר קונור בחיוך ההוא, של מיליון מגה-וואט. "הרבה כסף."

הוא הוביל אותנו לקרן הרחוב ומשם לרחוב דארטמות', שהוביל לשכונה של בתים ישנים ואלגנטיים עשויים לבנים בצבע חום–צהבהב ופרזולי ברזל שחורים. קונור ואני פסענו לאורך מדרכות עשויות לבנים אדומות וחלפנו על פני מנורות רחוב בסגנון מיושן. כל הרחוב נראה כמו ארמון אחד ענק.

“אגב, מזל טוב על המלגה,” אמר קונור. “שמעתי שהרבה ילדים ניסו להשיג מלגה. החיבור שלך היה ממש טוב.”

כתפיי נשמטו. “גם אתה קראת אותו?”

“ההורים שלי לא נרגעים מהחיבור שלך. הם הכריחו אותי לקרוא אותו פעמיים.”

שאני אמות.

“הוא היה בסדר,” מלמלתי. חיכיתי שקונור יצחק עליי בגלל הגרב המחורבן ההוא. הוא לא צחק.

“הוא היה יותר מבסדר,” אמר קונור. “יש לך מזל. אני לא יודע לכתוב כלום. ולרוע המזל, רייטמן הוא המורה שלי לספרות.”

“הוא גם המורה שלי,” אמרתי. “הוא קשוח?”

“הכי קשוח,” אמר קונור. “הוא נותן מלא שיעורים וחיבורים ורוצה שנכתוב סיפורים ארוכים וסיפורים קצרים... שמעתי שהוא אפילו מכריח לכתוב שירה. שירה מזוינת.”

הצעדים שלי הפכו להיות יותר קלילים. “כן. איזה באסה.”

“ספר לי על זה." קונור העיף בי מבט. "אבל אתה תהיה בסדר. זה מה שאתה רוצה להיות כשתגדל? סופר?"

יום קודם לכן הייתי אומר כן, אבל ילד גרב הראה לי שאני עדיין לא מוכן להתמודד עם ההשלכות. הכתיבה הייתה משהו שאשמור לעצמי, שם היא לא תוכל להכאיב לי יותר. לא יכולתי לשאת יותר כאב. הנטישה של אבא שלי הראתה לי בבהירות אכזרית את המחיר של רגשות, של עודף אכפתיות. עדיין רציתי לכתוב, אבל לא התכוונתי להפוך זאת להרגל – לחשוף את ליבי לכל אחד ושיזרקו אותו בחזרה בפרצוף שלי. לא עוד. בחיים לא אעשה את זה יותר.

“אני עוד לא בטוח.” העפתי בו מבט. “אתה...?”

חיוכו התרחב. “אני רוצה לפתוח בר ספורט במרכז בוסטון. כמו צ'ירס, אתה יודע? אני רוצה להיות במרכז, ושכל ערב יהיה משחק בטלוויזיה. אני מת על בייסבול. אתה אוהב בייסבול?"

לפני שהספקתי לענות, הוא המשיך.

“אני יכול לדבר על בייסבול כל היום. ועל הוקי. אני רוצה שיהיה לי מקום שבו אנשים יכולים לבלות, לדבר על ספורט או לראות משחק ופשוט ליהנות.”

הנהנתי. “נראה לי שתהיה טוב בזה.”

פאק, נראה היה שקונור דרייק, כבר בגיל שתים-עשרה, הגיע לעולם כדי לפתוח בר ספורט. אבל חיוכו דעך.

“תגיד את זה להורים שלי. הם חושבים שאני צריך ללכת לקולג’ של ליגת הקיסוס ולעשות משהו ‘גדול וחשוב’. זה לא עוזר שהאח שלי ג’פרסון כולו בקטע של גדול וחשוב.”

לא ידעתי מה להגיד. בשביל ילד עני כמוני, הרעיון שאעשה משהו “גדול וחשוב” נראה לי בלתי אפשרי. מבחינתי, אם אצליח להתקבל לקולג’ טוב ולמצוא עבודה סבירה שתעזור קצת לאימא שלי, אחשיב את זה לנס.

“אתה מדרום בוסטון, נכון?"

“נכון,” אמרתי.

“איך זה?”

הרגשתי שאני מסתמר. “מה זאת אומרת איך זה? איך זה לגור בדירה מסריחה ולהזדקק לצדקה כדי לשלם על בית ספר נורמלי?"

קונור לא נבהל מקולי הקשה. התכונה הזאת תלווה אותו במשך שנים, לאורך כל החברות בינינו. הדבק שיאחד בינינו פעמים רבות מאוד.

הוא משך בכתפיו. “אני לא יודע. אולי. לפעמים נראה כאילו כל דבר פה הוא מסובך כל-כך... והוא לא חייב להיות. אני אוהב פשטות, אתה יודע?”

הזדעפתי. “להיות עני זה די פשוט. אתה צריך כסף לדברים ואין לך. זהו.”

“כן, זה בטח מבאס,” הוא אמר. משום מה, לא רציתי להרביץ לו על זה שהוא נשמע שאנן כל-כך לגבי משהו שבעולם שלי היה מאבק בלתי פוסק.

לקונור הייתה כריזמה משונה, כאילו אי-אפשר היה שלא לחבב אותו. זה היה כוח העל שלו. אני הייתי ההפך המוחלט. ממש עזרתי לאנשים לא לחבב אותי – העדפתי את זה ככה. ובכל זאת, הייתי כאן, עם הילד הכי פופולרי במחזור שלי, שאמר לנורם, המאבטח, שאני חבר שלו. הבלבול שחשתי עוד גבר כשקונור סימן קדימה בסנטרו.

“אז כאן אני גר.”

בהיתי בפה פעור. לפנינו ניצב בית ויקטוריאני בן ארבע קומות, בצבע קרם מיושן ועם מסגרות חלון שחורות. מסוג הבתים שראו בעלוני התיירות ההיסטוריים של בוסטון. גרם מדרגות הוביל ממדרכה מרוצפת לבנים לדלתות שחורות כפולות מקושטות למעלה בוויטראז'.

“זה הבית שלך?” שאלתי.

“אחד מהם,” אמר קונור בחיוך, ושוב הצליח לא להישמע כמו אידיוט מתנשא.

בהיתי בשקיקה בבית, כי המוח שלי לא קלט שאנשים באמת יכולים לחיות בבתים שהופיעו בעלונים. קונור לא סתם היה עשיר, הוא היה מיליארדר עשיר. תהיתי אם הוריו מפורסמים. הוא בעצמו נראה מפורסם. כמו הבחור ששיחק בתפקיד כוכב הבייסבול הפופולרי, שלוקח תחת חסותו את הילד העני. מסוג הבחורים שהיו מאושרים מכדי להיות מתעללים או מניאקים, וריחפו להם בחיים על גל אושר אינסופי שהיה עשוי מכספם של הוריהם.

מתברר שצדקתי לגבי הכול. באמת הייתי הילד העני שקונור דרייק לקח תחת חסותו.

* * *

העוזרת של משפחת דרייק כיבסה את התלבושת שלי ונתנה לי חולצה ישנה של קונור. אחרי הלימודים, חזרנו לשם ושיחקנו באקס בוקס שהיה מחובר למערכת המשוכללת שלו, כשאנחנו יושבים על פופים תואמים מעור שחור.

קונור ביקש ממני להישאר לארוחת הערב ופגשתי את הוריו, ויקטוריה ואלן דרייק.

מר דרייק היה הבעלים של מאה חברות שונות שנשאו את שמו, וגברת דרייק הייתה סנטורית. אצולת העיר בוסטון, או הכי קרוב שאפשר להיות.

משפחת דרייק האכילו אותי ארוחת ערב מפוארת, מהסוג שראיתי רק בסרטים על אנשים עשירים. בחדר האוכל העצום שלהם, תחת נברשת קריסטל כבדה, הרגשתי חלק מהלחץ שהם הפעילו על קונור: לעבוד קשה ולהוציא ציונים טובים יותר, ללכת ללמוד בקולג’ במקום לפתוח בר ספורט כמו שהוא רצה. הם רצו שתהיה חברות בין בנם וביני, ילד רחוב לוחמני, שהראה לקונור כמה רחוק אפשר להגיע בעזרת עבודה קשה וחוכמת רחוב. הם לא סתמו את הפה לגבי החיבור שלי, כמה הם התרשמו, ואיך הפכתי מצב גרוע לדבר חיובי.

חשבתי שקונור ישנא אותי אחרי שהוריו שיבחו אותי כל-כך, אבל משום מה, הוא חיבב אותי. החברות בינינו הייתה מיידית, כאילו הכרנו זה את זה בגלגול חיים קודם ופשוט המשכנו מהמקום שבו עצרנו. ועל אף הלחץ של הוריו, הוא היה מאושר. מעולם לא פגשתי מישהו שהיה מאושר. פקעת המתח ההדוקה שכיווצה את קרביי מהיום שאבא שלי עזב, השתחררה קצת כשהייתי לידו. אומנם לא קיפצתי משמחה בכל רגע, אבל לפעמים הפסקתי לדאוג, וזה הספיק לי.

קונור הציל אותי משנים שבהן הייתי נאלץ לחמוק ממריבות בסינקלייר ולשמוע שקוראים לי ילד גרב. חבריו עזבו אותי בשקט, וכשהתחלנו ללמוד בתיכון, הם היו גם החברים שלי, גם אם רק בזכות חִנו חסר המאמץ.

מר וגברת דרייק התייחסו אליי כאילו הייתי בנם ואפילו נהגו בנדיבות כלפי אימא והאחיות שלי במהלך השנים. הקולות הרמים והמבטא של דרום בוסטון של משפחתי מעולם לא היו בולטים יותר מאשר כשהדהדו בין קירות חדר האוכל של משפחת דרייק, אבל משפחת דרייק התנהגה אליהם בחיבה ובכבוד. למרבה השפלתי ומבוכתי, הם שילמו את החשבונות שאימא הודתה בחוסר בושה שהיא לא מצליחה לשלם. הם העניקו לנו מתנות נדיבות בימי הולדת וחגים ומעולם לא ביקשו משהו בתמורה.

ועדיין, הרגשתי לחץ שלא בוטא בקול רם, שאדאג לקונור ואוודא שהוא יעשה משהו עם החיים שלו חוץ מלנהל בר ספורט. מעולם לא ניסיתי לשכנע אותו לוותר על החלום שלו לפתוח בר, אבל עזרתי לו לשרוד את סינקלייר בכך שעזרתי לו עם החיבורים והעבודות בכיתה של רייטמן.

כשהגענו לסוף השנה הראשונה, כבר כתבתי אותם בשבילו. קונור לא היה טיפש, אבל הוא לא אהב לחשוב יותר מדי או לחפור עמוק מדי. שביעות רצון היה מצב ברירת המחדל שלו. הוא חי בשביל לצחוק וליהנות, וכשכתבתי את העבודות שלו, ניסיתי לתעל את השמחה שלו מבעד לחוטים המחוספסים והפרומים של הכעס והכאב שלי.

תמיד זכרתי להוסיף שגיאת כתיב או שתיים.

במהלך בית הספר התיכון, שברתי כל שיא אפשרי בסינקלייר בענף ריצות מסלול ושדה. בזכות הריצה, קיבלתי מלגת ספורט של שנתיים לקולג' אמהרסט במערב מסצ'וסטס.

קולג’ למדעי הרוח לא היה מה שבני משפחת דרייק רצו בשביל קונור, אבל הוא לא הראה עניין בשום קולג' לפני שהתקבלתי לאמהרסט. קונור – שהיה יכול ללמוד בכל קולג' במדינה בזכות פנקס הצ'קים של הוריו – רצה להישאר לידי. וזה ריגש אותי יותר ממה שיכולתי לומר.

הבטחתי להוריו לעזור ולדאוג שישלים את מטלותיו, וידעתי שגם בקולג’ אכתוב את עבודותיו.

משפחת דרייק שכרה עבורנו דירה חמודה מחוץ לקמפוס, מה שאפשר לי למתוח את המלגה שלי על פני שלוש שנים במקום שנתיים. הם היו משלמים את כל שכר הלימוד שלי אם הייתי מאפשר להם, אבל גם כך נאבקתי עם העובדה שהם שילמו את השכירות שלי. הייתי נחוש להצליח בזכות עצמי – להראות לאבא האידיוט שלי שאני לא צריך את עזרתו. אבל כל מחווה של טוב לב מצד משפחת דרייק הייתה כמו נטל על כתפיי. חוב הולך וגדל.

ובמקום שממנו באתי, תמיד היה צריך להחזיר חובות.