הלוואי שהיית כאן

פרק 1 13 במארס, 2020

כשהייתי בת שש צבעתי פינה של השמים. אבא שלי עבד כמ היום יום שישי ה־13, אז כנראה הייתי צריכה לדעת. אם רוצים שחזר יצירות אמנות, והוא היה אחד מקומץ אנשי מקצוע שנבחרו לשקם את תקרת שמי הלילה באולם המרכזי של תחנת גרנד סנטרל — שמים בצבע טורקיז, זרועי קבוצות כוכבים מנצנצים. השעה היתה מאוחרת, הרבה אחרי שעת השינה הרגילה שלי, אבל אבא לקח אותי איתו לעבודה כי אמא שלי לא היתה בבית — כרגיל.

הוא עזר לי לטפס בזהירות על הפיגומים, ומשם צפיתי בו כשעבד על חלקת טורקיז שנוקתה. הבטתי בכוכבים המייצגים את הפס של שביל החלב, בכנפיו המוזהבות של פגסוס, באלה המונפת של אוריון, בדגים המפותלים של מזל דגים. ציור הקיר המקורי נעשה בשנת 1913, אמר לי אבא. דליפות מהגג גרמו נזקים לגבס, ובשנת 1944 הועתקו החלקים הפגומים באופן מדוקדק לפנלים שחוברו אל התקרה המקומרת. התוכנית המקורית היתה להסיר את הלוחות ולשחזר אותם, אבל אז מצאו בהם אסבסט ולכן המשחזרים השאירו אותם במקומם ועבדו עליהם עם מטושי כותנה ותמיסת ניקוי שמחקו בקפידה עשרות שנות זיהום.

במהלך העבודה הם חשפו פיסות היסטוריה. חתימות ובדיחות פנימיות ופתקים שהותירו אחריהם האמנים המקוריים התגלו, חבויים בינות לקבוצות הכוכבים. היו תאריכים שציינו חתונות ואת סוף מלחמת העולם השנייה. היו שמות של חיילים. לידת תאומים צוינה ליד מזל תאומים.

האמנים המקוריים גם שגו קצת, כך שקבוצות הכוכבים המצוירות לא הופיעו בדיוק כפי שנראו בשמי הלילה. אבל במקום לתקן את הטעות, אבי הנציח אותה בשקדנות בלתי נלאית. באותו ערב הוא עבד על שטח קטן בצורת ריבוע והזהיב כוכבים. הוא כבר משח שכבת שרף מעל הנקודות הצהובות הזעירות וכיסה אותן בעלי זהב, קלילים כאוויר. ואז הוא פנה אלי. "דיאנה," אמר, והושיט אלי את ידו. טיפסתי למעלה ונעמדתי מולו, ביטחון גופו מגונן עלי כסורגים. הוא נתן לי מברשת להעביר על ריקועי הזהב כדי לקבע אותם למקומם. הוא הראה לי איך לשפשף אותם בעדינות באגודלי כך שהגלקסיה שיצר תהיה כל מה שיישאר לאחר שאסיים.

כשהמבצע כולו הושלם, המשחזרים השאירו חלק כהה קטן בפינה הצפונית־מערבית של תחנת גרנד סנטרל, היכן שהתקרה התכולה פוגשת את קיר השיש. המקטע, בגודל עשרים ושלושה על שלושה־עשר סנטימטרים, נותר כך בכוונה. אבא שלי אמר לי שמשחזרים עושים את זה למקרה שהיסטוריונים יצטרכו לבחון את הקומפוזיציה המקורית. הדרך היחידה לדעת כמה הרחקת לכת היא לזכור איפה התחלת.

בכל פעם שאני בתחנת גרנד סנטרל אני חושבת על אבא שלי. על הרגע שבו עזבנו את המקום באותו לילה, יד ביד, כפות ידינו מנצנצות כאילו גנבנו את הכוכבים.

היום יום שישי ה־13, אז כנראה הייתי צריכה לדעת. אם רוצים להגיע מבית סוֹתֶבּיס באָפֶּר איסְט סַייד לבניין אֶנסוֹניה שבאפּר וֶסט סייד צריך לקחת את רכבת Q לטיימס סקוור ואז את רכבת 1 שנוסעת לצפון העיר, וזה אומר שאצטרך לנסוע בכיוון הלא נכון לפני שאתחיל להתקדם בכיוון הנכון.

אני שונאת ללכת אחורה.

בדרך כלל הייתי פשוט חוצה את סנטרל פארק ברגל, אבל אני נועלת זוג נעליים חדשות שכבר יצרו לי שלפוחית בעקב, נעליים שבחיים לא הייתי נועלת אם הייתי יודעת שקיטוֹמי איטוֹ תזמן אותי להתייצב אצלה. לכן, במקום ללכת אני חייבת להשתמש בתחבורה הציבורית. אבל משהו לא בסדר, ולוקח לי רגע לקלוט מה העניין.

הכול שקט. לרוב אני צריכה להיאבק כדי לפלס לעצמי דרך בין תיירים שעומדים ומאזינים למישהו ששר בשביל כמה מטבעות, או לרביעיית מיתרים. אבל היום הרציף ריק.

אתמול בערב ביטלו התיאטראות של ברודוויי את כל המופעים לחודש אחרי שאחד הסדרנים נמצא חיובי לקורונה, בניסיון לנהוג במשנה זהירות. זה מה שפין אמר, בכל אופן. לבית החולים הפרסביטריאני, שבו הוא עובד כרופא מתמחה, לא הגיע זרם של מקרי קורונה כמו אלה שנרשמו במדינת וושינגטון ובאיטליה ובצרפת. רק תשעה־עשר מקרים תועדו בעיר עד כה, כך הוא אמר לי אתמול בלילה כשצפינו בחדשות, כשתהיתי בקול רם אם אנחנו צריכים להיכנס לפאניקה. "פשוט תשטפי ידיים ואל תיגעי לעצמך בפנים," הוא אמר. "הכול יהיה בסדר."

גם הרכבת התחתית שנוסעת לצפון העיר ריקה כמעט לגמרי. אני יורדת ברחוב 72 ומגיחה אל פני הקרקע, ממצמצת כמו חפרפרת, צועדת בקצב ניו יורקי נחפז. בניין אנסוניה מיתמר במלוא הדרו כמו שד כעוס, זוקר בהתרסה את סנטר הבּוֹז־אָר שלו לשמים. לרגע אני רק עומדת על המדרכה ונושאת את מבטי אל גג המנסארד המשופע שלו והדרך העצלה שבה הוא נמתח מרחוב 73 עד רחוב 74. בקומת הקרקע יש סניפים של נוֹרְת פֵייס ושל אמריקן אפּרֶל, אבל המקום הזה לא תמיד היה בורגני כל כך. קיטומי סיפרה לי שכשהיא וסם פְּרָייד עברו לכאן בשנות השבעים, הבניין המה מתקשרים ומדיומים למיניהם והיה בו מועדון סווינגרים עם חדר אורגיות ובר ומזנון פתוחים. "סם ואני היינו קופצים לשם לפחות פעם בשבוע," היא אמרה.

אני עדיין לא נולדתי כשסם ושותפו לכתיבת השירים, ויליאם פּאנְט, ייסדו את הלהקה שלהם, הנַייטְג'ארס, יחד עם שני חברים מבית הספר בסְלאוֹ, אנגליה. גם לא כשאלבום הבכורה שלהם כיכב שלושים שבועות ברציפות בטבלאות הבּילְבּוֹרד, או כשהרביעייה הבריטית הקטנה שלהם הופיעה ב"מופע של אד סאליבן" וגררה בעקבותיה נחיל של נערות אמריקאיות מצווחות. עדיין לא הייתי גם כשסם התחתן עם קיטומי איטו עשר שנים לאחר מכן, או כשהלהקה התפרקה כמה חודשים אחרי יציאת האלבום האחרון שלהם, עם תמונת עירום אמנותית של קיטומי וסם על העטיפה בתנוחה שחיקתה את הדמויות בציור שהיה תלוי מעל מיטתם. לא הייתי בחיים כשסם נרצח שלוש שנים אחר כך, על מדרגות הבניין הזה ממש, כשחולה נפש שזיהה אותו מעטיפת האלבום האייקונית ההיא דקר אותו בצווארו.

אבל כמו כל אחד אחר על פני כדור הארץ, אני מכירה את כל הסיפור.

השומר באנסוניה מחייך אלי בנימוס. השוערת נושאת את מבטה כשאני מתקרבת. "יש לי פגישה עם קיטומי איטו," אני אומרת בנונשלנטיות, והודפת לעברה את רישיון הנהיגה שלי על השולחן.

"היא מחכה לך," עונה השוערת. "קומה..."

"שמונה־עשרה. אני יודעת."

הרבה מפורסמים התגוררו באנסוניה — החל בבֵּייבּ רוּת ותיאודור דְרֵייזֶר וכלה בטוסקניני ונטלי פורטמן — אבל בהחלט ניתן לומר שקיטומי וסם פְּרַייד הם הידועים מכולם. אם בעלי היה נרצח על מדרגות הכניסה של הבניין שלנו, נראה לי שלא הייתי בוחרת להישאר שם שלושים שנה נוספות, אבל זה כנראה עניין אישי שלי. בכל מקרה, קיטומי סוף־סוף עוברת דירה עכשיו, וזו הסיבה שאלמנת הרוק הידועה לשמצה ביותר בעולם שמרה את המספר שלי בטלפון שלה.

אלה החיים שלי עכשיו, אני מהרהרת כשאני נשענת על הקיר האחורי של המעלית.

כשהייתי צעירה ואנשים שאלו מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, היתה לי תוכנית שלמה. רציתי לעלות על המסלול הנכון מבחינת הקריירה שלי, להתחתן לפני גיל שלושים ולגמור להביא ילדים עד גיל שלושים וחמש. רציתי לדבר צרפתית שוטפת ולחצות את ארצות הברית על כביש 66. אבא שלי צחק כשהקראתי לו את הרשימה שלי. "טוב," הוא אמר לי, "אין ספק שאת הבת של אמא שלך."

לא ראיתי בזה מחמאה.

חוץ מזה, שיהיה ברור, אני בהחלט בדרך להגשים את כל היעדים שלי. אני חלק מצוות המומחים הקבוע של סותביס — סותביס! — ואווה, הבוסית שלי, רמזה בכל דרך אפשרית שאחרי המכירה הפומבית של הציור של קיטומי אני כנראה אקבל קידום. אני לא מאורסת, אבל כשנגמרו לי הגרביים הנקיים בסוף השבוע שעבר והלכתי לשאול זוג של פין, מצאתי טבעת מוחבאת בירכתי מגירת הלבנים שלו. אנחנו יוצאים לחופשה מחר, ופין הולך להציע לי נישואים שם. אני כל כך בטוחה בזה שהלכתי לעשות מניקור היום במקום לאכול ארוחת צהריים.

ואני בת עשרים ותשע.

דלת המעלית נפתחת ישירות אל חלל הכניסה לדירתה של קיטומי, שכולו משבצות שיש מבהיקות בשחור־לבן שגורמות לו להיראות כמו לוח שחמט ענקי. היא ניגשת אל הכניסה בג'ינס, נעליים צבאיות וחלוק משי ורוד, ראשה עטור סכך של שיער לבן והיא מרכיבה את המשקפיים הסגולים בצורת לב שהפכו לסימן ההיכר שלה. היא תמיד הזכירה לי ציפור גִדְרוֹן קטנה, קלילה ודקיקת עצמות. אני נזכרת ששערה השחור של קיטומי הלבין בן לילה מיגון אחרי שסם נרצח. אני חושבת על התמונות שלה על המדרכה, נאבקת לנשום.

"דיאנה!" היא אומרת, כאילו היינו ידידות ותיקות.

יש רגע קצר של מבוכה כשאני מושיטה את ידי מתוך הרגל לאחוז בשלה ואז נזכרת שכבר לא עושים דברים כאלה יותר — ובמקום זה רק מנופפת אליה בתנועה קטנה ומוזרה. "היי, קיטומי," אני אומרת.

"אני שמחה שיכולת לבוא היום."

"שום בעיה. הרבה מוכרים אוהבים לוודא שכל הניירת תימסר להם אישית."

אני מבחינה בו מעבר לכתפה, בקצה מסדרון ארוך — הציור של טוּלוּז־לוֹטְרֶק שהוא הסיבה לכך שאני מכירה את קיטומי איטו. היא רואה איך עיני מתמגנטות אליו ופיה מתעקל בחיוך.

"אני לא שולטת בזה," אני אומרת. "אף פעם לא יימאס לי להסתכל עליו."

הבעה משונה מבזיקה לרגע חטוף על פניה. "אז בואי נתקרב כדי שתוכלי לראות טוב יותר," היא עונה ומובילה אותי עמוק יותר לתוך ביתה.

בשנים 1895-1892, אַנְרי דֶה טולוז־לוטרק זעזע את עולם האמנות האימפרסיוניסטית כשעבר לגור בבית בושת וצייר זונות יחד במיטה. "לוֹ לִי", המיטה, אחת היצירות המפורסמות ביותר בסדרה ההיא, מוצגת במוזיאון ד'אוֹרסֵיי. יצירות אחרות נמכרו לאוספים פרטיים בעשרה מיליון ובשנים־עשר מיליון דולר. הציור בביתה של קיטומי הוא ללא ספק חלק מהסדרה, אבל עדיין מובחן בבירור מהשאר.

בתמונה הזו אין שתי נשים, אלא אישה וגבר. האישה יושבת עירומה, שעונה על ראש המיטה, הסדין שמוט בחיקה. מעל ראש המיטה יש מראה, ובה נראית השתקפותה של הדמות השנייה בציור — טולוז־לוטרק עצמו, עירום עם סדין מעל מותניו, יושב בגבו אל המתבונן ונועץ את מבטו באישה בדריכות שווה לזו המשתקפת בעיניה שלה. זו סצנה אינטימית ומציצנית, פרטית וציבורית בו בזמן.

כשהנייטג'ארס הוציאו את האלבום האחרון שלהם, "השנים־עשר לאף פעם", התמונה האמנותית על עטיפת התקליט הציגה את קיטומי חשופת החזה שעונה על ראש המיטה שלהם ונועצת את מבטה בסם, שגבו הרחב כיסה את השליש התחתון של התמונה. מעל המיטה שלהם היה תלוי הציור שחיקו, במקום המראה ביצירה המקורית.

כולם מכירים את עטיפת האלבום הזאת. כולם יודעים שסם קנה לקיטומי את הציור הזה מאוסף פרטי כמתנת חתונה.

אבל רק קומץ אנשים יודעים שהיא מוכרת אותו עכשיו, במכירה פומבית ייחודית של סותביס, ושאני הייתי זו שסגרה את העסקה.

"את עדיין יוצאת לחופשה?" שואלת קיטומי וקוטעת את הרהורי.

סיפרתי לה על הנסיעה שלנו? אולי. אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום סיבה הגיונית שזה יעניין אותה.

אני מכחכחת בגרוני (לא משלמים לי לבהות ביצירות אמנות, משלמים לי לפקח על רכישות שלהן) ומעלה חיוך על פני. "רק לשבועיים, ואז, ברגע שאחזור, אני אתרכז כל כולי במכירה שלך." העבודה שלי מוזרה — אני צריכה לשכנע לקוחות למסור את יצירות האמנות האהובות שלהם לאימוץ, ומדובר במעשה להטוטנות מורכב בין השתפכות נרגשת מול היצירה לעידוד נמרץ למכור אותה תוך הבטחה נלהבת שהם עושים את הדבר הנכון. "אם משהו מטריד אותך לגבי ההעברה של הציור למשרדים שלנו, אני מבטיחה לך שאין שום סיבה לדאגה," אני אומרת לה. "אני אהיה פה ואפקח באופן אישי על האריזה ואז אחכה למובילים בצד השני." אני מציצה שוב בקנבס. "אנחנו הולכות למצוא לו את הבית המושלם," אני נשבעת. "אז, הניירת?"

קיטומי מעיפה מבט לעבר החלון לפני שהיא חוזרת אלי. "בקשר לזה," היא אומרת.

"מה זאת אומרת, היא לא רוצה למכור?" אומרת אווה ומביטה בי מעל שולי משקפי הקרן המפורסמים שלה. אווה סנט קלֶרְק היא הבוסית שלי, המנטורית שלי ואגדה חיה. כראש מחלקת המכירות הענקית של אמנות אימפרסיוניסטית ומודרנית — היא האישה שאני רוצה להיות עד גיל ארבעים, ועד לרגע זה נהניתי ממעמדי כבת טיפוחיה וחסיתי תחת כנפי המומחיות שלה.

אווה מצמצמת את עיניה. "ידעתי. מישהו מכְּריסְטיס הצליח להגיע אליה."

בעבר, קיטומי מכרה יצירות אמנות אחרות בכריסטיס, המתחרה העיקרי של סותביס. אם להיות כנה, כולם הניחו שהיא תמכור דרכם גם את הטולוז־לוטרק, עד שאני עשיתי משהו שבחיים לא הייתי צריכה לעשות כמומחית זוטרה ושכנעתי אותה לשנות את דעתה.

"זה לא כריסטיס..."

"פיליפס?" שואלת אווה, גבותיה מורמות.

"לא, אף אחד מהם. היא פשוט רוצה רגע לחשוב על זה," אני מבהירה. "היא מודאגת בגלל הנגיף."

"למה?" שואלת אווה, המומה. "זה לא שציור יכול להידבק או משהו."

"לא, אבל קונים עלולים להידבק במכירה."

"טוב, אני בטח אצליח לשכנע אותה לרדת מזה," אומרת אווה. "אָמָל וג'ורג' קלוני ובִּיוֹנְסֶה וגֵ'יי זי כבר הבהירו שהם מעוניינים מאוד, בשם אלוהים."

"קיטומי גם חוששת מכך ששוק המניות בצניחה. היא חושבת שהמצב הולך להחמיר, מהר, והיא רוצה לחכות קצת ולראות מה קורה כי נראה לה שזה עדיף על להצטער אחר כך על החלטה פזיזה."

אווה מעסה את רקותיה. "אני מקווה שברור לך שכבר הדלפנו את השמועה על המכירה הזאת," היא אומרת. "כבר הקדישו לה ידיעה ב'ניו יורקר'!"

"היא פשוט צריכה עוד קצת זמן," אני אומרת.

אווה מביטה הצידה, כאילו כבר נפטרה מנוכחותי במחשבותיה. "את יכולה ללכת," היא אומרת.

אני יוצאת מהמשרד שלה אל מבוך המסדרונות, שקירותיו עמוסי ספרים שאני משתמשת בהם לחקר יצירות אמנות. הצטרפתי לסותביס לפני שש שנים וחצי — שבע, אם מחשיבים את ההתמחות שעשיתי כאן כשעוד הייתי סטודנטית בוויליאמס קולג'. עברתי ישר מתואר ראשון לתוכנית שלהם באמנות ומנהל עסקים לתואר שני. התחלתי כמתמחה בהיותי סטודנטית לתואר ראשון ואז התמניתי למקטלגת זוטרה במחלקה האימפרסיוניסטית ועשיתי מחקר ראשוני על הציורים שהגיעו אלינו. למדתי על אילו יצירות אחרות האמן עבד באותה תקופה ובאילו סכומים נמכרו עבודות דומות. מדי פעם גם כתבתי את הטיוטה הראשונה של הטקסט לפרסום הקטלוגי. למרות ששאר העולם הפך לדיגיטלי בימים אלה, עולם האמנות עדיין מפיק קטלוגים מוחשיים יפהפיים ומבהיקים, מוקפדים ומאוד מאוד חשובים. עכשיו, כאחת מצוות המומחים הרשמי, אני מבצעת בשביל אווה משימות אחרות: אני הולכת לראות את יצירות האמנות בביתן הנוכחי כדי לבדוק אם יש בהן פגמים כלשהם, כמו שעושים כשבודקים מכונית שכורה לפני שחותמים על החוזה. אני מלווה ציורים אישית כשאורזים ומעבירים אותם מביתם הישן למשרדים שלנו. ומדי פעם אני מצטרפת לבוסית שלי בפגישות עם לקוחות פוטנציאליים.

יד נשלחת מפתח של דלת שאני חולפת על פניה, אוחזת בכתפי ומושכת אותי לחדר צדדי קטן. "אלוהים," אני אומרת כשאני כמעט מתרסקת על רוֹדְני — החבר הכי טוב שלי בסותביס. כמוני, הוא התחיל כמתמחה כשעוד היה סטודנט. בניגוד אלי, הוא לא עשה את המעבר לצד העסקי של בית המכירות. הוא מעצב ועוזר ליצור את החללים שבהם יצירות האמנות מוצגות לקראת מכירה פומבית.

"זה נכון?" שואל רודני. "איבדת את הציור של הנייטג'ארס?"

"דבר ראשון, זה לא הציור של הנייטג'ארס, זה הציור של קיטומי איטו. דבר שני, איך בכלל שמעת על זה כל כך מהר?"

"מותק, שמועות הן הדם שמפעפע בעורקי כל התעשייה הזאת," אומר רודני. "והן מתפשטות במסדרונות האלה מהר יותר משפעת." הוא מהסס רגע. "או אולי מקורונה."

"טוב, לא איבדתי את הטולוז־לוטרק. קיטומי פשוט רוצה שהעניינים יירגעו קצת קודם."

רודני משלב את זרועותיו. "ואת חושבת שזה הולך לקרות בעתיד הקרוב? ראש העיר הכריז אתמול על מצב חירום."

"פין אמר שיש רק תשעה־עשר מקרים בכל העיר," אני אומרת לו.

רודני מסתכל עלי כאילו אמרתי שאני עדיין מאמינה בסנטה קלאוס, בתערובת של אי אמון ורחמים. "את יכולה לקבל אחד מגלילי נייר הטואלט שלי," הוא אומר.

עכשיו, בפעם הראשונה, אני מסתכלת מאחוריו. שישה גוונים שונים של צבע זהב נצבעו על הקירות ברולר. "איזה מהם נראה לך?" הוא שואל.

אני מצביעה על פס באמצע. "באמת?" הוא שואל ומצמצם את עיניו.

"בשביל מה זה?"

"תצוגת כתבי יד מימי הביניים. מכירה פרטית."

"אז ההוא," אני אומרת ומחווה בראשי על הפס הסמוך. שנראה בדיוק אותו דבר. "בוא איתי לסנט אֶמבְּרוז," אני מתחננת. זה בית הקפה בקומה העליונה של סותביס, ויש להם כריך פרושוטו ומוצרלה שעשוי למחות ממוחי לכמה רגעים את ההבעה על פניה של אווה.

"לא יכול. אני על דיאטה של פופקורן היום."

יש לנו פופקורן להכנה מהירה במיקרוגל בחינם בחדר המנוחה, ובימים עמוסים, זאת ארוחת הצהריים שלנו. "רודני," אני שומעת את עצמי אומרת, "הלך עלי."

הוא מניח את ידיו על כתפי, מסובב ומוליך אותי לעבר הקיר הנגדי, שחלקו מכוסה במראה שנשארה שם מהתצוגה הקודמת. "מה את רואה?"

אני בוחנת את השיער שלי, שתמיד היה ג'ינג'י מדי לטעמי, ואת עיני, שנותרו כחולות. השפתון שלי דהה ונעלם. עורי לבן כרוח רפאים, כמו תמיד בחורף, ויש כתם מוזר על צווארון החולצה שלי. "אני רואה מישהי שיכולה לשכוח מהקידום שלה."

"מצחיק מאוד," אומר רודני, "כי אני רואה מישהי שיוצאת מחר לחופשה ולא צריכה לחשוב בכלל על קיטומי איטו ועל אווה סנט קלרק ועל סותביס. תחשבי על קוקטיילים טרופיים בגן עדן ועל משחקי רופא וחולה עם החבר שלך..."

"רופאים אמיתיים לא עושים את זה..."

"ועל צלילה עם שנורקל עם לטאות ארסיות..."

"אתה מתכוון לאיגואנות ימיות."

"מה שתגידי." רודני מועך את כתפי מאחור ופוגש במבטי במראה. "דיאנה, כשתחזרי הביתה בעוד שבועיים, כולם כבר ישכחו מזה ויעברו לסקנדל הבא." הוא מגחך אלי. "עכשיו לכי לקנות קרם עם מקדם הגנה 50 ועופי מפה."

אני צוחקת כשהוא מרים מברשת רולר ומכסה בקפידה את כל פסי הזהב בגוון שבחרתי. הוא סיפר לי פעם שקירות של בית מכירות יכולים להיות מכוסים בשכבת צבע בעובי שלושים סנטימטרים כי צובעים אותם שוב ושוב.

כשאני סוגרת את הדלת אחרי אני שואלת את עצמי מה היה הצבע המקורי של החדר הזה, ואם יש כאן מישהו שזוכר בכלל.

כדי להגיע להֵייסטינגס אוֹן הַדסוֹן, עיירה פרברית קטנה מצפון לעיר, אפשר לקחת את מטרו־נוֹרְת מגרנד סנטרל. וכך אני יוצאת לכיוון מרכז מנהטן בפעם השנייה באותו יום.

הפעם אני הולכת לאולם המרכזי של בניין התחנה וממקמת את עצמי בדיוק מתחת לפיסת השמים שצבעתי עם אבא שלי. אני מניחה למבטי לעבור על פני גלגל המזלות ברקע ונמשי הכוכבים המסמיקים לאורך קשת התקרה. אני מטה את צווארי לאחור ובוהה עד שאני מתחילה לחוש סחרחורת, עד שאני כמעט שומעת שוב את הקול של אבא שלי.

עברו ארבע שנים מאז שהוא מת, והדרך היחידה שמצאתי לאזור די אומץ לבקר את אמא שלי היא לבוא לכאן קודם, כאילו זכרו מעניק לי חסינות מגוננת.

אני לא לגמרי בטוחה למה אני הולכת לבקר אותה. זה לא שהיא ביקשה לראות אותי, וזה לא שהפגישה הזאת היא חלק מאיזו שגרת ביקורים קבועה. האמת היא שלא הייתי אצלה כבר שלושה חודשים.

אולי זאת הסיבה שאני הולכת.

"דה גְרינְס" הוא מוסד לדיור מוגן במרחק הליכה מתחנת הרכבת בהייסטינגס און הדסון — וזאת אחת הסיבות שבחרתי בו כשאמא שלי צצה פתאום משום מקום אחרי שנים של דממת אלחוט. ומובן שהיא לא שפעה חום אימהי כשהגיחה בחזרה אל חיי. היא פשוט היתה בעיה שהייתי צריכה למצוא לה פתרון.

הבניין עשוי מלבֵנים ומשתלב היטב בין בתי הקהילה, שנראית כמו העתק מדויק של עיירה ציורית בניו אינגלנד. עצים תוחמים את הרחוב ויש ספרייה ממש ליד. אבני ריצוף מתקמרות במעגל מתרחב שראשיתו בדלת הכניסה. רק אחרי שמצלצלים באינטרקום ומכניסים אותך פנימה מהדלת הנעולה ורואים את המסדרונות, שלכל אחד מהם יוחד צבע שונה, ואת התמונות על דלתות הדירות של הדיירים, מבינים שזה מוסד טיפולי לאנשים שמתמודדים עם בעיות זיכרון בדרגות שונות.

אני נרשמת בכניסה וחולפת על פני אישה שמדשדשת לאיטה לתוך חדר האמנות הבהיר, הגדוש במגוון סוגי צבעים וחימר וחומרי יצירה. עד כמה שאני יודעת, אמא שלי מעולם לא לקחה חלק בפעילויות שהתקיימו בו.

הם עושים כאן כל מיני דברים כדי להקל על הדיירים. משקופי הדלתות של החדרים שהם אמורים להיכנס אליהם נצבעו בצהוב בוהק שאי אפשר להחמיץ. חדרים לאנשי צוות או חללי אחסון מתמזגים בקירות עם ציורי קיר של מדפי ספרים או צמחייה ירוקה. מאחר שכל דלתות הדירות נראות דומות, על כל אחת מהן מתנוססת תמונה גדולה בעלת משמעות לדייר או הדיירת שגרים בדירה: בן משפחה, מקום מסוים, חיית מחמד אהובה. במקרה של אמא שלי, זו אחת מהתמונות המפורסמות ביותר שצילמה — פליט שהגיע מקובה על רפסודה, נושא בזרועותיו את גופו החלוש של בנו המיובש. הצילום גרוטסקי וקודר והכאב מהדהד ממנו. במילים אחרות, בדיוק מסוג התמונות שהאנָה אוֹטוּל היתה ידועה בהן.

יש קוד שפותח את הדלת המאובטחת משני צדיה (לוח המקשים הפנימי תמיד מוקף עדת זומבים קטנה של דיירים שמנסים להציץ מעבר לכתפך, ככל הנראה כדי לראות את המספרים העומדים בינם ובין החופש). הדירות הפרטיות אינן נעולות. כשאני נכנסת לחדרה של אמי, המקום נקי ומסודר. הטלוויזיה דולקת — הטלוויזיה תמיד דולקת — ומשדרים איזה שעשועון. אמא שלי יושבת על הספה, ידיה בחיקה, כאילו היתה נערה בנשף יציאה לחברה שממתינה שיזמינו אותה לרקוד.

היא צעירה יותר מרוב הדיירים האחרים כאן. יש פס לבן אחד בשערה השחור שגורם לו לדמות קצת לפרוות בואש, אבל הוא היה שם מאז שהייתי קטנה. היא לא נראית שונה בהרבה מאיך שנראתה כשהייתי ילדה, חוץ מנוכחותה הדוממת. אמא שלי תמיד היתה בתנועה — מנהלת שיחות נלהבות מלוות בתנועות ידיים רבות, דרוכה לקראת השאלה הבאה, מסדרת את עדשת המצלמה, נודדת הרחק מאיתנו לאיזו פינה נידחת של כדור הארץ כדי להנציח מהפכה או אסון טבע.

מאחוריה נראית המרפסת המרושתת, הסיבה שבגללה בחרתי בדה גרינס. חשבתי שמישהי שהעבירה כל כך הרבה שנים מחייה בחוץ תשנא את הבידוד בדלתיים סגורות שחייבו רוב המוסדות הטיפוליים לאנשים המתמודדים עם בעיות זיכרון. המרפסת המרושתת בטוחה כי אין שום יציאה ממנה, אבל ככה יש לה נוף. נכון שזו רק חלקת דשא ומגרש חניה מעבר לה, אבל זה לפחות משהו.

עולה לי טונות של כסף להחזיק את אמא כאן. כשהיא הופיעה על מפתן דלתי בחברת שני שוטרים שמצאו אותה משוטטת באזור סנטרל פארק בחלוק רחצה, אפילו לא ידעתי שהיא חזרה לעיר. הם מצאו את הכתובת שלי בארנק שלה, קרועה מפינת מעטפה ישנה ששלחתי בה פעם כרטיס ברכה לחג המולד. "גברתי," שאל אותי אחד השוטרים, "את מכירה את האישה הזאת?"

זיהיתי אותה, כמובן. אבל לא הכרתי אותה בכלל.

כשנעשה ברור שהיא סובלת מדמנציה, פין שאל אותי מה אני הולכת לעשות. "שום דבר," אמרתי לו. היא בקושי היתה מעורבת בגידול שלי כשהייתי קטנה. למה אני מחויבת לטפל בה עכשיו? אני זוכרת שראיתי את ההבעה על פניו כשהוא קלט שיכול להיות שמבחינתי, אהבה היא עניין של תן וקח. לא רציתי לראות את ההבעה הזו שוב לעולם על פניו, אבל גם הכרתי במגבלות שלי, ולא היו לי המשאבים להפוך למטפלת של מישהי שנמצאת בשלבים מוקדמים של אלצהיימר. אז מילאתי את חובתי ודיברתי עם הנוירולוגית שלה ולקחתי עלוני מידע של מוסדות שונים. דה גרינס היה הטוב מכולם, אבל הוא היה יקר. בסופו של דבר ארזתי את הדירה של אמא שלי, סותביס עשו מכירה של הצילומים שלה שהורדתי מהקירות, והתוצאה היתה סכום כסף שאפשר לי לשלם על ביתה החדש.

לא החמצתי את האירוניה הטמונה בכך שההורה שהתגעגעתי אליו נואשות כבר עבר מהעולם הזה, בזמן שהאם שיכולתי לחיות איתה או בלעדיה וזה לא היה מעלה או מוריד דבר מבחינתי, נקשרה אלי לטווח ארוך.

עכשיו אני מדביקה חיוך על פני ומתיישבת ליד אמא שלי על הספה. אני יכולה לספור על שתי ידיים את מספר הפעמים שבאתי לבקר מאז שאשפזתי אותה כאן, אבל אני זוכרת בבהירות רבה את הוראות הצוות: תתנהגי כאילו היא מכירה אותך, וגם אם היא לא זוכרת, היא ככל הנראה תציית לקודים החברתיים ותתייחס אלייך כאל ידידה. בפעם הראשונה שבאתי, כשהיא שאלה מי אני ועניתי הבת שלך, היא נעשתה עצבנית וחסרת שקט כל כך שהיא ברחה ממני, נפלה על כיסא ופתחה את המצח.

"מי מנצח ב'גלגל המזל'?" אני שואלת ומתמקמת בנוחות כאילו אני מבקרת שבאה בקביעות.

עיניה נורות אלי. אני מזהה זיק של בלבול, כמו אור מהבהב של מטוס, לפני שהיא מעמידה פנים שהכול כשורה. "הגברת עם החולצה הוורודה," אומרת אמא שלי. היא מכווצת את גבותיה כשהיא מנסה לזהות מי אני. "את ה..."

"בפעם האחרונה שבאתי היה חם בחוץ," אני קוטעת אותה ומנדבת לה את הרמז שזו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת. "גם היום די חם. שנפתח את דלת ההזזה?"

היא מהנהנת, ואני ניגשת ליציאה למרפסת המרושתת. הבריח שנועל אותה מבפנים פתוח. "את אמורה להשאיר את זה סגור," אני מזכירה לה. אני לא צריכה לדאוג שהיא תברח לאנשהו — אבל אני עדיין לא שקטה לגמרי כשאני רואה את דלת ההזזה לא נעולה.

"אנחנו הולכות לאיזה מקום?" היא שואלת כשמשב אוויר צח חודר אל הסלון.

"לא היום," אני עונה לה. "אבל אני נוסעת לטיול מחר. לאיי גלאפגוס."

"הייתי שם," אומרת אמא שלי, ופניה קורנות כשהיא נאחזת בקצה חוט של זיכרון. "יש שם צב אחד. ג'ורג' הבודד. הוא האחרון שנשאר מכל המין שלו. תדמייני לעצמך איך זה להיות האחרונה מלא משנה מה בכל העולם."

מסיבה כלשהי, גרוני נחנק מדמעות. "הוא מת," אני אומרת.

אמי מטה את ראשה. "מי?"

"ג'ורג' הבודד."

"מי זה ג'ורג'?" היא שואלת ומצמצמת את עיניה. "מי את?"

השאלה הזו, היא פוצעת אותי.

אבל אני לא יודעת למה זה כואב כל כך שאמא שלי שוכחת אותי עכשיו, כשהיא מעולם לא הכירה אותי בכלל.

כשפין חוזר הביתה מבית החולים, אני במיטה מתחת לשמיכות, לבושה בחולצת הפלנל האהובה עלי ובמכנסי טרנינג, המחשב הנייד שלי מאוזן על רגלי. היום הזה פשוט מעך אותי כליל. פין מתיישב לידי, נשען על ראש המיטה. שערו הזהוב רטוב, וזה אומר שהוא התקלח לפני שחזר הביתה מבית החולים הפרסביטריאני, שם הוא עובד כמתמחה במחלקה הכירורגית, אבל הוא עדיין לובש מדים שמבליטים את שרירי הזרוע שלו ואת מערך הנמשים שעל זרועותיו. הוא מעיף מבט במסך ואז במכל הגלידה הריק שנח לצדי. "וואו," הוא אומר. "'זיכרונות מאפריקה' וגלידת חמאה־פקאן? ממש שלפת את התותחים הכבדים."

אני משעינה את ראשי על כתפו. "היה לי היום הכי מחורבן."

"לא נכון, לי היה היום הכי מחורבן," הוא משיב.

"איבדתי ציור," אני אומרת לו.

"איבדתי מטופלת."

אני גונחת. "ניצחת. אתה תמיד מנצח. אף אחד אף פעם לא מת ממקרה חירום אמנותי."

"לא, אני מתכוון שאיבדתי מטופלת. אישה מבוגרת עם LBD נעלמה לי איכשהו לפני שהספקתי להכניס אותה לניתוח להוצאת כיס המרה."

"LBD?1 המטופלת המבוגרת שלך לבשה שמלה שחורה קטנה?"

חיוך מבצבץ בזוויות פיו של פין. "LBD זה דמנציה עם גופיפי לוי."

זה כמובן מיד גורם לי לחשוב על אמא שלי.

"מצאת אותה?"

"מישהו מהאבטחה מצא אותה," הוא משיב. "היא היתה בקומת המשלוחים." מעניין מה גרם לה ללכת דווקא לשם — איזו שגיאה בג'י־פּי־אֶס הפנימי, או קצה חוט של זיכרון שנעלם בין העננים כמו עפיפון שבקושי רואים.

"אז אני כן מנצחת," אני אומרת, ומספקת לו גרסה מקוצרת של הפגישה שלי עם קיטומי איטו.

"בסדר," אומר פין, "בראייה כוללת, זה לא אסון. עדיין יכולים לקדם אותך למומחית, כשהיא תחליט למכור בסופו של דבר."

מה שאני הכי אוהבת בפין (טוב, בסדר, אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפין) זה שהוא מבין שיש לי חזון מפורט לגבי העתיד שלי ואיך הוא עומד להיראות. גם לו יש חזון כזה, לעתיד שלו. והדבר החשוב ביותר, התוכניות שלו ושלי חופפות: קריירות מצליחות, ואז שני ילדים, ואז בית חווה משוחזר בצפון מדינת ניו יורק. אאודי TT. ספרינגר ספניאל אנגלי גזעי עם תעודות, אבל גם כלב מעורב מאומץ. חצי שנה שבה נגור בחוץ לארץ. חשבון בנק מרופד מספיק כדי שלא נצטרך להתלבט בין צמיגים מיוחדים לנסיעה בשלג או גג חדש. תפקיד במועצת המנהלים של מקלט לחסרי בית או בית חולים או ארגון סיוע לחולי סרטן, משהו שהופך את העולם למקום טוב יותר. הישג שיגרום למישהו לזכור את שמי.

(חשבתי שהמכירה הפומבית של קיטומי איטו עשויה להיות ההישג הזה).

אם מוסד הנישואים הוא עול שנועד לגרום לשני אנשים לנוע יחד בתיאום, ההורים שלי היו צמד שוורים שכל אחד מהם משך לכיוון הנגדי בזמן שאני הייתי תקועה באמצע. מעולם לא הבנתי איך אפשר לצעוד אל המזבח לצד מישהו בלי לדעת שכל אחד מכם רוצה עתיד שונה לחלוטין. אבא שלי חלם על משפחה. מבחינתו, האמנות היתה אמצעי לפרנס אותי. אמא שלי חלמה על אמנות. מבחינתה, המשפחה היתה רק הסחת דעת. אני לגמרי בעד אהבה, באמת. אבל שום מידה של תשוקה, ולא משנה כמה היא עזה, לא יכולה לגשר על פער כזה.

ברור שהחיים יכולים להיות בלתי צפויים, אבל זה לא אומר שלא יכולה להיות לנו תוכנית מפורטת בכיס האחורי. ולכן, בזמן שרבים מהחברים שלנו עדיין צוברים תארים אקדמיים יקרים או מחליקים שמאלה באפליקציות ההיכרויות או מנסים להבין מה מצית בהם אושר, לפין ולי יש תוכניות. אבל זה לא רק שיש לנו לוח זמנים כללי זהה לעתיד שלנו, יש לנו גם את אותם החלומות, כאילו לכל אחד מאיתנו יש רשימה זהה של דברים שהוא חייב לחוות בחייו: לרוץ מרתון. לדעת איך מבדילים בין יין קברנה טוב ליין גרוע. לצפות בכל סרט מרשימת 250 הסרטים הטובים ביותר באתר IMDB. להתנדב במרוץ הכלבים אָיידִיטֶרוֹד. לצעוד בקטע משביל האפלאצ'ים. לראות שדות צבעונים בהולנד. ללמוד לגלוש. לראות את הזוהר הצפוני. לפרוש עד גיל חמישים. לבקר בכל אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

האתר הראשון שלנו יהיה איי גלאפגוס. זה טיול יקר בצורה מחרידה בשביל שני מילניאלס מניו יורק. עלויות הטיסות לבדן מטורפות. אבל חסכנו בשביל זה ארבע שנים, והודות לדיל שמצאתי באינטרנט הצלחנו לדחוס את הנסיעה בגבולות התקציב שלנו — בתנאי שנישאר באי אחד ונוותר על האופציה היקרה יותר של שיט מאי לאי.

ובנקודה כלשהי על חוף ים מכוסה בחול לבה, פין יכרע ברך מולי ואני אצלול לאוקיינוס של עיניו ואגיד, "כן, בוא נתחיל את שארית חיינו יחד."

למרות שיש לי לוח זמנים מסודר לחיים שלי שמעולם לא סטיתי ממנו, אני מדשדשת כרגע במקום בציפייה לציון הדרך המשמעותי הבא. יש לי עבודה, אבל עדיין לא קיבלתי קידום. יש לי חבר, אבל לא משפחה. זה מזכיר לי את פין כשהוא משחק באחד ממשחקי הווידיאו שלו ונתקע המון זמן ברמה אחת שהוא פשוט לא מצליח לעבור. דימיתי הכול בעיני רוחי ואז ניגשתי לשלב הביצוע, ניסיתי לומר את המילים בקול כך שהיקום ישמע. פין צודק. אני לא הולכת לתת לעיכוב קטן כמו ההססנות של קיטומי להסיט אותי מהמסלול.

להסיט אותנו מהמסלול.

פין נושק לקודקודי. "אני מצטער שאיבדת את הציור שלך."

"אני מצטערת שאיבדת את המטופלת שלך."

אצבעותיו נשזרו בשלי בהיסח הדעת. "היה לה שיעול," הוא ממלמל.

"חשבתי שהיא הגיעה להסרת כיס המרה."

"נכון. אבל היא השתעלה. כולם שמעו את זה. ואני..." הוא נושא את מבטו אלי, נכלם. "אני פחדתי."

אני לוחצת את ידו באהדה. "חשבת שיש לה קורונה?"

"כן." הוא מניד את ראשו. "אז במקום להיכנס לחדר שלה, הלכתי לבדוק קודם שני מטופלים אחרים, וכנראה נמאס לה לחכות... והיא קמה והלכה." הוא מעווה את פניו. "היה לה שיעול של מעשנים וכיס מרה שצריך להוציא, ובמקום לחשוב על הבריאות שלה, חשבתי על הבריאות שלי."

"אתה לא יכול להאשים את עצמך על זה."

"אה, לא? נשבעתי את שבועת הרופאים. זה כמו כבאי שמחליט שחם לו מדי בשביל להיכנס לבניין בוער."

"חשבתי שיש רק תשעה־עשר מקרים בכל העיר."

"היום," מדגיש פין. "אבל הרופא הבכיר החדיר בכולנו פחד מוות, הוא אמר שמחלקת טיפול נמרץ תהיה מפוצצת לגמרי עד יום שני. ישבתי שעה ושיננתי לעצמי איך לשים על עצמי את ציוד המגן כמו שצריך."

"תודה לאל שאנחנו יוצאים לחופשה," אני אומרת. "נראה לי ששנינו צריכים הפסקה."

פין לא מגיב.

"אני לא יכולה לחכות עד שנהיה בחוף הים והכול ייראה רחוק ולא חשוב."

דממה.

"פין," אני אומרת.

הוא מתרחק ממני כדי שיוכל להביט לי בעיניים. "דיאנה," הוא אומר, "את עדיין צריכה לנסוע."

באותו לילה, אחרי שפין שוקע בשינה טרופה, אני מתעוררת עם כאב ראש. אחרי שאני מוצאת אספירין, אני חומקת לסלון ופותחת את המחשב הנייד שלי. הרופא הבכיר של פין בבית החולים הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהנהלת בית החולים בהחלט לא תראה בעין יפה החלטה לקחת חופשה כרגע. הם זקוקים להתגייסות מלאה של כל אנשי הצוות, מיד.

זה לא שאני לא מאמינה לו, אבל אני חושבת על תחנת הרכבת הנטושה, וזה פשוט לא מסתדר לי. אם לומר את האמת, העיר נראית בעיקר ריקה — לא מלאה באנשים חולים.

עיני מנתרות מכותרת לכותרת: דֶה בְּלאזיוֹ הכריז על מצב חירום.

ראש העיר מצפה לאלף מאובחנים בניו יורק עד השבוע הבא.

ליגת הכדורסל וליגת הפוטבול ביטלו את כל המשחקים לעונה הנוכחית.

מוזיאון המטרופוליטן נסגר לחלוטין למבקרים.

בחוץ, האופק מתחיל להיצבע בוורוד. אני שומעת נהמת מכונית. יש הרגשה של שבת רגילה בעיר, חוץ מזה שמסתבר שכולנו נמצאים בעין הסערה.

פעם, כשהייתי קטנה, אבא שלי ואני נסענו עם אמא שלי לצלם תמונות של הבצורת במערב התיכון ונקלענו לסופת טורנדו. השמים הצהיבו, כמו חבורה ישנה, ותפסנו מחסה במרתף של האכסניה, דחוסים בין ארגזים שסומנו בתוויות "קישוטי חג המולד" ו"מפות שולחן". אמא שלי נשארה בקומת הקרקע עם המצלמה שלה. כשהרוח חדלה לצווח והיא יצאה החוצה בזהירות, באתי בעקבותיה. היא לא נראתה מופתעת כשראתה אותי.

לא היה שום קול — לא אנשים, לא מכוניות, ובאופן מוזר, גם לא ציפורים או חרקים. הרגשתי כאילו עמדנו בתוך פעמון זכוכית ענקי.

"זה נגמר?" שאלתי.

"כן," היא אמרה. "ולא."

עכשיו, אני לא קולטת שפין עומד מאחורי עד שאני חשה בידיו נחות על כתפי. "עדיף ככה," הוא אומר.

"לצאת לחופשה לבד?"

"עדיף שתהיי במקום שבו אני לא אצטרך לדאוג לך," אומר פין. "אני לא יודע מה אני עלול להביא איתי הביתה מבית החולים. אני אפילו לא יודע אם אני בכלל אחזור הביתה מבית החולים."

"כולם אומרים שזה ייגמר תוך שבועיים." כולם, אני חושבת. מגישי החדשות, שבסך הכול חוזרים כמו תוכים על מה שאומרת דוברת הבית הלבן, שחוזרת כמו תוכי על מה שאומר הנשיא.

"כן, אני יודע, אבל זה לא מה שהרופא הבכיר שלי אומר."

אני חושבת על תחנת הרכבת התחתית היום. על הטיימס סקוור, ריקה מתיירים. אני לא אמורה לאגור חומר חיטוי או לקנות מסכות מנתחים. ראיתי את המספרים בצרפת, באיטליה, אבל הנפגעים אצלם היו אנשים מבוגרים. אני לגמרי בעד נקיטת אמצעי זהירות, אבל אני גם יודעת שאני צעירה ובריאה. קשה לדעת במה להאמין. למי להאמין.

אם נדמה שהמגפה עדיין רחוקה ממנהטן, היא בטח תיראה בלתי קיימת בארכיפלג באמצע האוקיינוס השקט.

"מה אם ייגמר לך הנייר טואלט?" אני שואלת.

אני שומעת את החיוך בקולו. "זה מה שמדאיג אותך?" הוא מועך את כתפי. "אני מבטיח לגנוב גלילים מבית החולים אם אנשים יתחילו ללכת מכות בסופרמרקטים."

אני מרגישה שזאת טעות, שזה כל כך כל כך לא בסדר, לנסוע בלעדיו. ונראה לי אפילו יותר נורא להביא איתי מישהו מחברי כתחליף — לא שאני מצליחה לחשוב על חבר או חברה שיוכלו פשוט לקום ולנסוע לשבועיים בלי שום התראה. אבל יש בהצעה שלו לא מעט מעשיות שנועצת בי את ציפורניה. כבר שריינתי את זמן החופשה בעבודה. אני יודעת שנוכל לקבל זיכוי על עלויות הטיסות של פין, אבל האותיות הקטנות בחבילה המדהימה שקנינו אמרו בלי שום החזרים, נקודה. אני אומרת לעצמי שיהיה טיפשי לזרוק כל כך הרבה כסף, במיוחד כשעצם המחשבה על חזרה לעבודה ביום שני גורמת להלמות הכאב בראשי להתעצם. אני נזכרת ברודני שאמר לי לצאת לצלילת שנורקל עם האיגואנות.

"אני אשלח תמונות," אני נשבעת. "כל כך הרבה תמונות שתצטרך להרחיב את תוכנית הגלישה שלך."

פין רוכן לעברי עד שאני חשה בשפתיו הנוגעות בעיקול צווארי. "תיהני בשביל שנינו," הוא אומר.

לפתע אוחז בי פחד אימתני כל כך שגורם לי לזנק מהכיסא אל בין זרועותיו. "אתה תהיה כאן כשאני אחזור," אני מצהירה, מפני שאני לא יכולה לשאת את המחשבה שהמשפט הזה עלול להיות מנוסח גם בצורת שאלה.

"דיאנה," הוא אומר בחיוך. "לא היית מצליחה להיפטר ממני גם אם היית מנסה."

אני באמת לא זוכרת איך הגעתי לאיי גלאפגוס.

אני מניחה שזאת אשמת האמביאן. לקחתי את הכדור ברגע שעליתי למטוס. אני זוכרת את האריזה, ושברגע האחרון הוצאתי את מדריכי הטיולים שלי מהתיק שעלה איתי למטוס והכנסתי אותם למזוודה שנועדה לתא המטען. אני זוכרת שבדקתי שלוש פעמים שהדרכון שלי עלי. אני זוכרת שהזעיקו את פין לחזור לבית החולים, ושהוא נישק אותי לפרידה ואמר, "מפלי ויקטוריה."

"שכחת את השם שלי כל כך מהר?" התבדחתי.

"לא, זה אתר המורשת העולמית הבא של אונסק"ו ברשימה שלנו. אבל בפעם הבאה אני אסע לזימבבואה ואת תישארי כאן. מה שהוגן."

"סגור," הבטחתי, כי ידעתי שהוא בחיים לא ישאיר אותי מאחור.

מה שקרה אחרי זה מקוטע לגמרי: ההמולה המטורפת בנמל התעופה, כאילו אנחנו בעיצומה של עונת החגים וזה לא סתם עוד סוף שבוע במארס. בקבוק המים שאני קונה וגומרת במהלך הטיסה וגיליון של מגזין "פיפל" שאני אפילו לא מציצה בו. חבטת הגלגלים שמעירה אותי באחת מחלום עמוס בעובדות שקראתי על אודות היעד שלי. עדיין מעורפלת, אני מתנודדת בנמל התעופה הבלתי מוכר גוּאָיאקיל, העיר הגדולה באקוודור שבה אעביר לילה אחד לפני שאעלה לטיסת ההמשך לאיי גלאפגוס.

אני זוכרת שני דברים בלבד מהנחיתה: שחברת התעופה איבדה את המזוודה שלי, ושמישהו מדד לי חום לפני שהניחו לי להיכנס לאקוודור.

אני לא שולטת בספרדית ואין לי די רוחב פס כדי להסביר שהטיסה שלי לאיים יוצאת מוקדם למחרת בבוקר, אבל אני בטוחה שזה כבר קרה בעבר. אני ממלאת דוח בדוכן איסוף הכבודה, אבל בהתחשב במספר האנשים שעושים כמוני, אין הרבה תקווה שאתאחד עם המטען שלי בזמן. אני חושבת בערגה על מדריכי הטיולים הארוזים במזוודה. טוב, זה בסדר. אני אגלה את כל המקומות בעצמי, בלי עזרת מתווכים. אני כבר לא צריכה לקרוא עליהם. יש לי את כל הדברים החיוניים בתיק — מברשת ומשחת שיניים, מטען לטלפון, בגד ים שארזתי למקרה שהדבר הזה בדיוק יקרה. אני אחזור לנמל התעופה בבוקר ואטוס לבַּלטְרה שבאי סנטה קרוּז בגלאפגוס, ואז אקח אוטובוס עד המעבורת אל האי איזבלה, שבו אשהה שבועיים. יש לקוות שהמזוודה שלי תמצא את דרכה אלי עד אז.

אחרי שאני מתקלחת אני קולעת את שערי בצמה, מתחברת לוַויי־פַיי המחורבן של המלון ומנסה לעשות שיחת וידיאו בפֵייסְטַיים עם פין. הוא לא עונה, ואז, כמה דקות אחר כך, הטלפון שלי מתחיל לצלצל. כשהפנים שלו מופיעות לאיטן על המסך, הן מוסתרות מאחורי מגן פנים והוא עוטה מסכת מנתחים. "הגעת," הוא אומר.

"כן," אני משיבה. "אבל למזוודה שלי לא היה כזה מזל."

"וואו. את מתכוונת להגיד לי שלא רק שוויתרתי על חופשה בגן עדן... עכשיו מתברר גם שוויתרתי על חופשה שאת הולכת להסתובב בה בעירום כל היום?"

אני מחייכת. "אני מקווה שהמצב לא יידרדר עד כדי כך." פתאום אני מרגישה עייפה מאוד ומבודדת מאוד. "אני מתגעגעת אליך," אני אומרת.

סירנה של אמבולנס נשמעת מהרמקול. עיניו של פין נורות שמאלה. "אני חייב ללכת."

"אתה כבר רואה את זה?" אני שואלת. "את הנגיף?"

עיניו פוגשות בעיני, ואני מבחינה בעקבות העיגולים הכהים תחתיהן מבעד למגן הפלקסיגלס. השעה עשר בלילה. אני תופסת שבזמן שישנתי על המטוס, פין לא עזב את בית החולים כבר שתים־עשרה שעות. "זה כל מה שאני רואה," הוא אומר, ואז הקו מתנתק.

למחרת בבוקר הטיסה שלי לסנטה קרוז יוצאת לדרך בלי שום עיכובים, אבל אריה ים עומד ביני ובין המעבורת שאמורה להביא אותי ליעדי הסופי.

הוא שרוע על המזח באור השמש, מסה של שרירים עם שפמים רוטטים. אני מתקרבת אליו בזהירות עם המצלמה שלי, חושבת לשלוח תמונה לפין, אבל בשנייה שאני עומדת במרחק צילום ממנו ראשו וכתפיו מזדקרים באחת ועיניו מתמקדות בי.

אני רצה, מזנקת מעל זנבו כשהוא מרעים בקולו ושואג, וכמעט מפילה את הטלפון שלי.

לבי עדיין הולם כשאני עולה לסיפון. אני מעיפה מבט מעבר לכתפי, בטוחה שהחיה דולקת אחרי, אבל אריה הים דומם שוב, שרוע על הכבש הדהוי משמש, כמו כלב עצל.

רק שתי מעבורות יוצאות מדי יום לאי איזבלה, אבל ההפלגה של אחר הצהריים לא עמוסה כמו שציפיתי שתהיה. האמת היא שרק אני ושני נוסעים אחרים עומדים על הסיפון. אני שואלת בספרדית רצוצה את הגבר שעוזר לי לעלות אם אני על הספינה הנכונה, וזוכה להנהון חד. אני מתיישבת בחוץ. ואז, לפתע, אנחנו מתחילים לשוט, והאי סנטה קרוז נהיה קטן יותר ויותר.

איי גלאפגוס הם קבוצת איים שנראים כאילו מישהו הטיל אותם אל האוקיינוס כמו חופן אבני חן על אריג קטיפה. אני חושבת שהם נראים כמו שהעולם נראה כשאך נולד — הרים רעננים שאינם מתעדנים לכדי מדרונות מתונים, ערפל דק תלוי מעל העמקים, הרי געש הפורמים את מטווה השמים. חלקם עדיין משוננים מלבה. חלקם מוקפים מים בגון טורקיז חלומי, אחרים מוקפים נחשולי גלים מקציפים ודרמטיים. חלקם, כמו האי איזבלה, מיושבים. לאחרים אפשר להגיע רק באמצעות סירה, והם ביתם של מבחר ביזארי של יצורים שהתפתחו כאן.

במהלך שעתיים על המעבורת אני חוטפת נתזי מים, נזרקת מצד לצד ונמשכת במים לא שקטים. פניו של אחד הנוסעים, בחור שנראה כמו סטודנט שיצא למסע תרמילאים, שינו את צבען לגוון מדאיג של ירוק. הנוסעת השנייה היא נערה שניחנה בעור החום והחלק של המקומיים. היא נראית צעירה מאוד — אולי בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה — והיא לובשת מדי בית ספר: חולצת פולו ארוגה עם סמל בית הספר רקום מעל החזה וזוג מכנסיים שחורים. למרות החום, היא עוטה גם סווטשירט עם שרוולים ארוכים. כתפיה שחוחות וידיה לופתות תיק בד גדול. עיניה אדומות. כל דבר בה אומר: עזבו אותי בשקט.

אני ממקדת את מבטי באופק המים ומנסה לא להקיא. אני מנסחת בראשי הודעה לפין: זוכר את הפעם ההיא שתפסנו את המעבורת מבָּר הַרבּוֹר לנוֹבה סקוטיה כשהלכנו לחתונה של השותף שלך לדירה וכל מי שהיה על הסיפון חטף בחילה?

מתברר שהמעבורת לא מגיעה ממש עד איזבלה. היא עוצרת במעגן, ואז התרמילאי, הנערה ואני חולקים מונית סירה במקטע האחרון של המסע — מרחק קצר עד פוארטו וילאמיל. אני מצמצמת את עיני ומתרכזת בחוף המכוסה חול דק ומנצנץ כסוכר ובעצי הדקל כשהתרמילאי לצדי צוחק בהתלהבות. "וואו!" הוא אומר. הוא תופס לי בשרוול ומצביע. פינגווין קטנטן שוחה ליד הסירה.

כשאנחנו מתקרבים, היבשה שמולנו נחלקת לתחושות נפרדות: משבי רוח חמים ושקנאים מצווחים. גבר מטפס על עץ קוקוס ומשליך את האגוזים לנער שתופס אותם למטה. איגואנה ימית ממצמצת בעין הדינוזאור הצהובה שלה. כשאנחנו מחליקים אל תוך המזח אני חושבת לעצמי ששום מחזה בעולם לא יכול היה להיות שונה יותר מניו יורק. האווירה טרופית וחסרת זמן, עצלה, מרוחקת. זה נראה כמו מקום שאף אחד מעולם לא שמע בו על מגפה.

אבל אז אני רואה המון אנשים עומדים ומחכים להסתער על שירותיה של מונית הסירה. כולם נראים צרובי שמש כמו תיירים שכבר מתחילים להסתגל מחדש להלך הרוח של הבית, והם נדחפים וצועקים זה על זה. איש אחד מנופף בערימת שטרות לעבר הנהג שלנו, שנראה המום. "מה קורה?" אני שואלת.

"לָה איסְלָה אֶסטָה סֶרַנדוֹ," הוא אומר.

סרנדו, אני חושבת ומנסה לדלות משהו מאוצר המילים המצומצם שלי בספרדית.

"אני לא מבינה," אני אומרת.

הנערה הצעירה בוהה בשתיקה במזח שמולנו. התרמילאי מסתכל עלי, ואז על הקהל. הוא פונה בספרדית אל נהג המונית שלנו, שמגיב במטר מילים שאני לא מכירה.

"האי נסגר," הוא אומר.

איך אי יכול להיסגר?

"הכריזו על סגר של שבועיים," ממשיך הבחור. "בגלל הנגיף." הוא מחווה בראשו לעבר כל האנשים שממתינים על המזח. "כולם כאן מנסים לחזור לסנטה קרוז."

הנערה עוצמת את עיניה, כאילו היא לא רוצה לראות אף אחד מהם.

אין לי מושג איך כל האנשים האלה אמורים לעלות על המעבורת הקטנה. נהג המונית שואל משהו בספרדית.

"הוא רוצה לדעת אם אנחנו רוצים לחזור," אומר הצעיר, ומעיף מבט לעבר המעבורת שעדיין עוגנת במרחק־מה מאיתנו. "זאת הספינה האחרונה שיוצאת מהאי."

אני לא אוהבת שמשנים לי את התוכניות.

אני חושבת על פין, שאמר לי לעזוב את ניו יורק. אני חושבת על החדר ששולם במלואו שממתין לי במרחק הליכה מהמזח הזה. אם האי נכנס לסגר לשבועיים, הם כנראה מניחים שזה הזמן שייקח עד שיצליחו להשתלט על הנגיף. אני יכולה לבלות את השבועיים האלה בריבים עם ההמון הזועם הזה בניסיון להשיג מקום בטיסה שחוזרת לניו יורק, שם אתבצר בדירה שלנו בזמן שפין יעבוד.

הבחור אומר לנהג משהו בספרדית, ואז פונה אלי. "אמרתי לו שאת כנראה תרצי לחזור."

"למה?"

הוא מושך בכתפיו. "כי את נראית כמו מישהי שאוהבת ללכת על בטוח."

משהו במילים הללו מעורר בי משהו. מכשול קטן בדרך לא אומר שאני לא יכולה להסתגל. "טוב, אז האמת היא שאתה טועה. אני נשארת."

גבותיו של התרמילאי מתרוממות. "באמת?! שיט," הוא אומר באי אמון מהול בהערצה.

"ומה אתה הולך לעשות?" אני שואלת אותו.

"לחזור," הוא משיב. "כבר הייתי בגלאפגוס שבוע."

"אני לא הייתי," אני עונה, כאילו אני זקוקה לתירוץ.

"מה שמתאים לך," הוא אומר.

שתי דקות אחר כך, הנערה ואני יורדות ממונית הסירה אל האי איזבלה. פקעת הנוסעים המתוחים נחצית וזורמת סביבנו כמו מי נהר כשכולם ממהרים לעלות על הסירה הקטנה. אני מחייכת אל הנערה בביישנות, אבל היא לא מגיבה. אחרי זמן־מה אני קולטת שהיא כבר לא לצדי. אני מעיפה מבט לאחור ורואה אותה יושבת על ספסל עץ ליד המזח, התיק הגדול שלה נח לצדה והיא מוחה דמעות מעיניה.

באותו רגע מונית הסירה עוזבת את המזח.

לפתע זה מכה בי: הרגע ננטשתי על אי בודד בניסיון להיראות קולית יותר ממה שאני באמת.

מעולם לא טיילתי לגמרי לבדי. כשהייתי קטנה הייתי מצטרפת לאבא שלי כשהוא נסע לאתרים שונים לשחזר יצירות אמנות — במוזיאונים בלוס אנג'לס, בפירנצה, בפוֹנטֶנבְּלוֹ. כשהייתי בקולג', השותפות שלי לחדר ואני בילינו את חופשת האביב באיי הבהאמה. ביליתי קיץ אחד עם חברים בעבודה בקנדה. טסתי ללוס אנג'לס ולסיאטל עם אווה כדי לרכך לקוחות פוטנציאליים ולהעריך יצירות אמנות לקראת מכירה פומבית. פין ואני נסענו יחד לפארק הלאומי אקדיה. טסתי איתו למיאמי לסוף שבוע ארוך והצטרפתי אליו כבת זוגו בחתונה בקולורדו. פגשתי נשים שהצהירו שהן תמיד נוסעות בגפן מתוך עיקרון, גם למקומות הנידחים ביותר, כאילו התנהלות עצמאית מוחצנת ראויה יותר לאינסטגרם מאתרי תיירות מרשימים. אבל אני לא כזו. אני אוהבת שיש איתי מישהו שאני יכולה לחלוק איתו את אותם הזיכרונות. אני אוהבת לדעת שכשאפנה לפין ואגיד, "זוכר אז כשהיינו על הר קדילאק..." לא אצטרך אפילו לסיים את המשפט.

יצאת להרפתקה, אני מזכירה לעצמי.

אחרי הכול, אמא שלי תמיד עשתה את זה בקלילות, במקומות הרבה פחות מתורבתים מזה.

כשאני מעיפה מבט נוסף לעבר המזח, הנערה איננה.

אני מטילה את התיק על כתפי ומתחילה ללכת. הבניינים הקטנים של העיירה מגובבים יחד כמו חלקי פאזל: קירות לבֵנים עם גגות סכך, טיח צבוע בוורוד בהיר, מעבר מקורה מעץ עם שלט של בר או מסעדה תלוי מעל. כולם שונים זה מזה. הדבר היחיד שיש להם במשותף הוא הדלתות הסגורות בחוזקה.

לה איסלה אסטה סרנדו.

איגואנות יבשתיות מתנודדות לאורך הרחוב החולי, היצורים החיים היחידים הנראים לעין.

אני חולפת על פני "פַרְמאסְיה" וחנות וכמה וכמה "הוֹסְטאלֶס". זאת הדרך היחידה. סביר שאם אמשיך בה אמצא את המלון שלי.

אני ממשיכה ללכת עד שאני מזהה את הנער שראיתי מהסירה תופס קוקוסים. "אוֹלָה," אני אומרת, מחייכת. אני מחווה בידי לשני הכיוונים לאורך הדרך. "קָאסה דֶל סְיֶילוֹ?"

חבטה עמומה נשמעת כשהגבר שטיפס על עץ הקוקוס נוחת מאחורי. "קאסה דל סיילו," הוא חוזר אחרי. "אֶל הוטל נוֹ אֶסטָלֶחוֹס, פֶּרוֹ נו אֶסטָן אֶבְּיֶירטוֹס."

אני מחייכת אליו חיוך מלא שיניים. "גְרַסיאס," אני אומרת, למרות שאין לי שמץ של מושג מה הוא אמר. אני תוהה מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי כשבאתי לארץ שאני לא דוברת את השפה בה.

אה. נכון. חשבתי שאני הולכת להיות עם פין, שכן דובר את השפה.

אני מרימה את ידי בנפנוף מנומס קטן וממשיכה ללכת בכיוון שהצביע עליו. אחרי כמה מאות מטרים אני מבחינה בשלט עץ דהוי, ששמו של המלון חקוק בו.

אני מגיעה לדלת הכניסה בדיוק כשמישהי יוצאת מהבניין. זו אישה זקנה שפניה חרושות קמטים ונראות כמו אריג פשתן. עיניה השחורות בורקות. היא פונה מעבר לכתפה למישהו שעדיין נמצא בתוך הבניין, וקול משיב לה בספרדית. היא לובשת שמלת כותנה עם סמל המלון מעל החזה משמאל. היא מחייכת אלי ונעלמת מאחורי הבניין.

מיד אחריה יוצאת החוצה אישה נוספת — צעירה יותר, שצמה עבה כחבל משתלשלת במורד גבה. היא מחזיקה צרור מפתחות ופונה לנעול את הדלת אחריה.

וזה נראה מוזר מאוד כשמדובר במלון.

"דיסְקוּלְפָּמֶה," אני אומרת. "כאן זה קאסה דל סיילו?"

היא מטה את צווארה לאחור, כאילו בוחנת את הגג, ומהנהנת. "אֶסטָמוֹס סֶראדוֹס," היא אומרת, ומסתכלת עלי. "סגור," היא מוסיפה.

אני ממצמצת. יכול להיות שזה קטע כזה של סייסטה: אולי כל בתי העסק על האי נסגרים ב(אני מציצה בשעוני)... 16:30.

היא מושכת את הדלת בחוזקה ומתחילה ללכת משם. מבועתת, אני רצה אחריה, קוראת לה לעצור. היא מסתובבת, ואני מחטטת בתיק שלי עד שאני מוצאת את האישור המודפס מהמלון. הוכחה לשבועיים שלי, ששולמו מראש.

היא לוקחת ממני את הנייר וסורקת אותו. כשהיא מדברת שוב, נהר של ספרדית בוקע מפיה, ואני מזהה רק שתי מילים: נגיף קורונה.

"מתי תפתחו שוב?" אני שואלת.

ואז היא מושכת בכתפיה בהדגשה, הסימן האוניברסלי ל"נדפקת, אין לך מזל".

היא עולה על אופניים ומדוושת משם, משאירה אותי בפתח מלון ישן ומתפורר שגבה ממני תשלום מראש על חדר שלא ייתנו לי, בארץ שאני לא דוברת את השפה בה, באי שאני תקועה בו לשבועיים עם ציוד שמסתכם פחות או יותר במברשת שיניים.

אני הולכת אל מאחורי המלון, שגובל באוקיינוס. השמים חבולים ורכים. איגואנות ימיות נחפזות לסור מדרכי כשאני מתיישבת על סלע לבה ושולפת את הנייד שלי כדי להתקשר לפין.

אבל אין קליטה.

אני קוברת את פני בידי.

אני לא תיירת מהסוג הזה. אני מזמינה מלונות מראש וקונה מדריכי טיולים ויש לי חשבונות הנוסע המתמיד. אני בודקת שלוש פעמים כדי להיות בטוחה שיש עלי רישיון נהיגה ודרכון. אני מאורגנת. המחשבה שאיאלץ לשוטט עכשיו ללא מטרה בעיירה ולחפש מלונות ולשאול אם יש להם במקרה חדרים פנויים מעוררת בי בחילה איומה.

אמא שלי היתה פעם בסרי לנקה וצילמה עדר של תאואי מים על חוף בדיוק כשצונאמי הכה בו. "הפילים," היא אמרה, "רצו אל הגבעות לפני שמישהו מאיתנו קלט בכלל מה קורה. הפלמינגו עפו למקום גבוה יותר. כלבים לא הסכימו לצאת החוצה. כשכל מי שסביבך רץ בכיוון מסוים," היא אמרה, "זה בדרך כלל מסיבה טובה."

אני מזנקת בבהלה למגע יד על כתפי. האישה הזקנה שיצאה מהמלון עומדת עכשיו מאחורי. כשהיא מחייכת חיוך חסר שיניים ברובו, שפתיה מתעקלות סביב חניכיה ונשאבות לתוך פיה. "וֶן קוֹנְמיגוֹ," היא אומרת, וכשאני לא זזה היא מושיטה יד גרומה ומושכת אותי לעמידה.

היא אוחזת בידי כאילו הייתי פעוטה ומובילה אותי לאורך הרחוב החולי של פוארטו וילאמיל. זה לא חכם מצדי, אני יודעת, לתת לאישה זרה לגרור אותי ליעד בלתי ידוע. אבל היא לא בדיוק מתאימה לפרופיל של רוצחת סדרתית. ואין לי ברירה. אני הולכת אחריה בקהות חושים, עוברת על פני החנויות הנעולות והמסעדות הסגורות והברים הדוממים, שמתחלפים בבתים פרטיים קטנים ומסודרים. חלקם מהודרים יותר מהאחרים, נחבאים מאחורי חומות טיח נמוכות עם שערים. על הגדרות של אחרים שעונים זוגות אופניים מחלידים. לכמה מהם יש חצרות מרוצפות בצדפים מרוסקים.

האישה פונה לעבר בית קטן אחד. הוא מרובע, עשוי מבטון וצבעו צהוב חיוור. יש לו מרפסת קטנה מעץ, וצמחים מטפסים עבותים, עטורי שלל פרחים ססגוניים, מלופפים סביב עמודיו. במקום לעלות במדרגות, היא מובילה אותי אל צדו האחורי של הבית, שמשתפל לעבר המים. יש שם חצר עם שולחן קפה ממתכת וערסל חבלים, כמה עציצים עם צמחים ופתח בחומה הנמוכה שמוביל ישר אל החוף. הגלים מפיצים שמועות לאורך קו החוף.

כשאני מסתובבת, הזקנה בדיוק נכנסת דרך דלת הזזה ומאותתת לי להתקרב. אני נכנסת לדירה זעירה שנראית מאוכלסת וריקה בו בזמן. יש בה רהיטים: ספת משבצות חומה בלויה ומכוערת ושולחן קפה עשוי מעץ סחף, פה ושם פרושים מרבדים. יש גם שולחן מתנודד לשניים, שקונכייה סמוקה המונחת במרכזו משמשת כמשקולת לערימת מפיות נייר. אני רואה גם מקרר ותנור וכיריים, אבל אין ספרים על המדפים, אין מוצרי מזון בארונות המטבח הפתוחים, אין תמונות על הקירות.

"את," היא אומרת, האנגלית חדה על לשונה, "להישאר."

אני לא שולטת בזה, עיני מתמלאות דמעות. "תודה רבה," אני אומרת. "אני יכולה לשלם לך. דוֹלָרֶס."

היא מושכת בכתפיה בביטול, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם שאישה זרה תציע בית לתיירת שאין לה מקום אחר ללון בו, וכסף ממש לא משחק כאן תפקיד. מצד שני, יכול להיות שבאיזבלה זה באמת ככה. היא מחייכת וטופחת על חזהּ. "אָבּוּאֶלָה," היא אומרת.

אני מחייכת אליה בחזרה. "דיאנה," אני עונה.

***

הדירה היא תעלומה קטנה. יש שם מזרן זוגי, ואני מצליחה למצוא איכשהו סדינים בארון המצעים. אני מוצאת בו גם שלוש חולצות טריקו רכות ומהוהות, קבורות מאחור מתחת למגבות — אחת עם דגל שאני לא מזהה, אחת עם חתול שחור, שלישית עם לוגו של חברה על החזה. אני מוצאת את אותו הלוגו על קופסה של גלויות פרסומיות גדולות מהממוצע — יש בה כמה מאות מהן. סיורי G2, השם מוקף תמונות של הר געש וצב ענק וחוף סלעי ומין ציפור ימית בעלת עיניים חרוזיות שאני די בטוחה שנקראת סולה כחולת־רגל. בשידה מרופטת בחדר השינה אני מוצאת זוג כפכפים גדולים מדי בשבילי, מסכה ושנורקל. במגירה במקלחת יש שפופרת של משחת שיניים ריקה למחצה ובקבוק של נורופן. במקרר יש כמה מצרכים אקראיים — חרדל, טבסקו — אבל שום דבר שאפשר ממש לאכול.

וזה הדבר ששולף אותי בעל כורחי מתוך תחושת הנוחות והביטחון היחסיים שמספקת לי הדירה. כשקיבתי מתחילה לנהום ואני לא יכולה להתעלם ממנה עוד, אני מחליטה לצאת לחפש אוכל ומקום עם קליטה סלולרית סבירה. אני מורידה את החולצה שלבשתי יומיים ברצף, מחליפה לחולצת הטריקו עם הלוגו וקושרת אותה במותניים. אני יוצאת דרך דלת ההזזה מזכוכית ומוצאת את עצמי עומדת בקצה העולם.

האוקיינוס מפלרטט עם החוף, ממהר לעברו ואז נסוג. תנועה מושכת את תשומת לבי כשסלע משונן ענק ומהוה מתחיל לזוז פתאום — ואני מגלה שזה אינו סלע לבה אחרי הכול, אלא סבך איגואנות ימיות שגולשות אל בין הגלים וצוללות מטה. אני מנסה לעקוב אחריהן, אבל הן נעלמות כשהמים נעשים עמוקים. אני מצילה על עיני בידי בניסיון לזהות אי נוסף באופק, אבל אני רואה רק צורה מעורפלת ובלתי מוגדרת במקום שבו הים פוגש בשמים. אני מבינה לגמרי איך קפטן של ספינה היה עשוי להפליג לעבר הנקודה הזו ולהאמין בלב שלם שהספינה תיפול כשיגיע לקצה.

פתאום אני מרגישה מאוד מאוד רחוקה מהחיים האמיתיים שלי.

נדמה שאני האדם היחיד על החוף, אבל אז אני מתחילה להבחין בהדרגה בדמות שרצה הרחק ממני, וכשאני מתרכזת אני שומעת צהלות של ילדים שמשחקים איפשהו. כשאני מסתובבת בחזרה אל הבית אני רואה צללית של מישהי למעלה — כנראה של אבואלה — מאחורי וילון בהיר.

אני יכולה לעלות לשם, לעשות תנועות פנטומימה של רעב, ואבואלה ככל הנראה תושיב אותי ותבשל לי ארוחה. אבל זה נראה לי גס רוח, בייחוד בהתחשב בזה שהיא כבר נתנה לי מחסה. אני גם יודעת, מפני שהרגע חציתי את העיירה ברגל, שכל בתי העסק סגורים ומסוגרים. אולי יש מסעדה או שוק בכיוון הנגדי? אז אני מתחברת אל האליזבת גילברט/ אמיליה ארהרט/ סאלי רַייד הפנימיות שלי ויוצאת נחושה אל הלא נודע.

הדרך היחידה אל מחוץ לעיירה מתפתלת בין קקטוסים וצמחייה עבותה ומים מלוחים. פלמינגו אדמדמים מהלכים על פני המים, עיקולי צוואריהם המעוגלים יוצרים מסרים סודיים כשהם צוללים לדלות שרימפס במקוריהם. בנקודות מסוימות השביל נהיה צר יותר ונתחם באבנים שחורות. במקומות אחרים הוא מכוסה בעלים שנשרו. הכול ירוק ואדום וכתום. זה כמו להיכנס לציור של גוגן. טווח הקליטה של הטלפון שלי שואף לאפס לכל אורך הדרך.

פין ישתגע מדאגה אם הוא לא ישמע ממני. ברמה הגיונית כלשהי הוא יבין שהאינטרנט האלחוטי בגלאפגוס בעייתי. האמת היא שרק אתמול אמרתי לו את זה בטלפון, שנייה לפני שהשיחה התנתקה. חוץ מזה, ראיתי אזהרה לגבי בעיות התקשורת באיים בכל מדריכי הטיולים, ובכולם היה כתוב שהסיכוי הכי טוב להצליח להתקשר למישהו הוא דרך הרשת הבעייתית גם היא במלון שלך... או שהם הציעו לכבות את הטלפונים ופשוט ליהנות מהחופשה בלי הפרעות. גם פין וגם אני חשבנו שזה נשמע כמו גן עדן. אבל זה היה כשחשבנו שנהיה יחד בתוך בועת הבדידות הזו.

אם המצב היה הפוך — אם הוא היה זה שתקוע איפשהו בלי קליטה סלולרית — אני הייתי דואגת. אני מנסה לעודד את עצמי: הוא יודע שנחתי בשלום. עבר רק יום אחד. אני אמצא דרך להתקשר אליו מחר.

אחרי הליכה של עשרים דקות, השמש מתחילה לשקוע. זרועותיהם המחודדות של הקקטוסים משתנות והופכות לזרים שעוקבים אחרי באור המתמעט. אני מזנקת בבהלה כשכמה איגואנות מזגזגות לפני. עדיף שאסתובב לפני שייעשה חשוך מדי בשביל למצוא את הדרך חזרה. אני עומדת להשלים עם הרעיון שאצטרך ללכת לישון רעבה כשאני מבחינה בבקתה קטנה בהמשך השביל. אני מצמצמת את עיני, אבל לא מצליחה לקרוא את השלט.

כשאני קרובה מספיק לקרוא אותו, אני מבינה שלא מדובר במסעדה או בחנות נוחות. סֶנטרוֹ דֶה קְריאַנזָה דֶה טוֹרטוּגָס חִיגאנְטֶס. יש תרגום לאנגלית — מרכז הרבייה לצבי ענק — ורק כדי להיות ברורים לחלוטין, תמונה של צב בוקע מביצה.

אין שום שער, אז אני נכנסת ללא הפרעה לתוך החצר הפתוחה. המבנה הראשי סגור למשך הלילה (או יותר?), אבל אני מוקפת שורת מתחמים מגודרים בצורת פרסה. כל מכלאה מוקפת חומת בטון בגובה מטר בערך, גדולה מספיק שאוכל להישען עליה וגבוהה דיה למנוע בריחה של הצבים.

אני ניגשת לחומה אחת ומוצאת את עצמי פנים אל פנים עם צב פרהיסטורי למראה. עיניו כבדות העפעפיים בוהות בי כשהוא מתקרב אלי בכפות רגליו המרופדות ומותח את צווארו מתוך גבנון שריונו. אני מביטה בראשו השטוח ובעור הדינוזאור שלו, בחריצים השחורים של בהונותיו, באף הווֹלדֶמוֹרט השטוח שלו. הוא פותח את פיו ומוציא לשון דמוית חנית.

נרגשת כולי, אני נשענת על מרפקי ועוקבת אחריו כשהוא מסב את פניו ממני ומשתרך על הקרקע המאובקת לעבר צב אחר שניצב במרחק־מה. הוא מזדחל לעברו בתנועות שחייה מגושמות, ומתברר שהצב השני הוא צבה, כי הוא אוחז בה כדי שיוכלו להזדווג. הזכר שעקבתי אחריו מקמר את צווארו לעבר שותפתו, גידיו נמתחים. זרועותיו העבות נראות כאילו הן מכוסות שרשראות. הוא נוהם, הצליל היחיד שישמיע כל ימי חייו.

"לך על זה, אחי," אני ממלמלת, ואז מסתובבת כדי לאפשר להם פרטיות.

במתחמים המגודרים האחרים יש מאות צבים במגוון גדלים. הם נראים כמו אוסף קסדות צבאיות כשכולם מקובצים יחד ככה. חלקם ישנים, חלקם זריזים להפתיע. אחרים נראים יגעים מתלאות העולם כשהם זוחלים מתוך שלולית שצבעה ירוק זרחני מרוב אצות, או מתמרנים פיסות מזון לתוך פיהם. אפילו הקטנים ביותר מזכירים לי קשישים בשל העור המקומט בצוואריהם וראשיהם הקירחים.

באחת המכלאות כמה צבים לועסים תפוחים. התפוחים קטנים וירוקים ונראה שנפלו מעץ שצומח מעבר לחומת הבטון. אני צופה בזוחלים הגורסים את הפירות בלסתותיהם רבות־העוצמה.

הבטן שלי רועמת, ואני מעיפה מבט בעץ.

אני לא מסוג האנשים שקוטפים ואוכלים פירות יער מכל עץ אקראי. אני ניו יורקית, בשם אלוהים, ורוב מה שקשור לעולם הטבע נראה לי מסוכן. אבל אם הצבים אוכלים את התפוחים האלה, הם בטח לא רעילים, נכון?

אני לא מצליחה להגיע לפירות. מהענפים שתלויים ממש מעל המתחם נקטפו כל התפוחים על ידי הצבים החמדנים, אז אני מוצאת את עצמי מטפסת על החומה הקטנה כדי להגיע לתפוח.

"קְוִוידאדוֹ!"

אני מסתובבת וכמעט נופלת לתוך מכלאת הצבים מרוב הפתעה. החשכה ירדה על הכול כמו רשת ומטילה צללים, אז אני לא רואה את מקור הקול הקורא אלי. אני מהססת, ואז חוזרת אל עץ התפוח.

אצבעותי נוגעות סוף־סוף בקליפת הפרי כשאני נמשכת מעל החומה, מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי שרועה על הקרקע המאובקת כשגבר מתנשא מעלי. הוא צועק בספרדית, ואני לא רואה את פניו בחושך. הוא רוכן ואוחז במפרק ידי.

אני שואלת את עצמי למה הנחתי שבטוח לשוטט לבדי באי בלתי מוכר.

אני שואלת את עצמי אם נמלטתי ממגפה בבית רק כדי להיות קורבן למתקפה כאן.

אני מתחילה להיאבק. כשאני מצליחה להכניס לו אגרוף חזק בצלעות, הוא נאנק ומהדק את אחיזתו בי.

"אל תפגע בי," אני זועקת בקול. "בבקשה."

הוא מסובב את מפרק ידי, ולראשונה אני מרגישה בתחושת הצריבה בקצות אצבעותי, במקומות שנגעו בקליפת התפוח. עורי אדום ומכוסה שלפוחיות.

"מאוחר מדי," הוא אומר באנגלית מושלמת. "כבר עשית את זה בעצמך."

1 ראשי תיבות שמשמעותם באנגלית — Little Black Dress