הלילה האחד ההוא

1

התקווה עוד לא לגמרי אבודה. קארי בארט הציצה שוב אל הדלת. פגישה עיוורת עם בן דוד של חברה שלה לעבודה. היא הסכימה ברגע של חולשה לרַצות – רגע שהיה שני רק להסכמתה לנאום בטקס החתונה של אחותה. מאז חגיגת האימה ההיא, היא ניסתה לאמן את עצמה להפסיק עם זה. אבל היום היא לא רצתה רק לעשות טובה למישהו אחר, היא רצתה להשתלב. היא אפילו רצתה להכיר מישהו.

חלפה שנה שלמה מאז היא נזרקה. שישה חודשים, מאז נסעה הביתה לקצה השני של העולם. הגיע הזמן שלפחות תנסה ליהנות קצת. אבל הדייט שלה מאחר וחיים שלמים של דייקנות פירושם שקארי ישבה עכשיו לבדה, לבושה בשמלת קיץ לא ממש צמודה שאפילו לא הייתה שלה, במסעדת הגג של המלון המפואר ביותר בנמל באוקלנד, ניו-זילנד.

לפחות היא יכלה להימנע מהמבטים הסקרניים של המלצר כשהסתכלה בהתפעלות על היאכטות הנוצצות שעגנו במרינה. הנמל היה מהמם במיוחד בשקיעה אבל למרות המראה המושלם שנראה כמו גלויה, היא לא יכלה שלא להציץ שוב אל הדלת כשאנשים נוספים הגיעו.

בבקשה, תגיע. זה יהיה נהדר אם מישהו פשוט יופיע. רק הפעם.

הבטן שלה צנחה כשגבר נכנס, בדיוק כפי שייחלה. גובה מרשים, כתפיים רחבות. עיניים נוצצות – המבט שלהן נחת היישר עליה. רק לרגע.

ברור שזה לא היה הוא. הדייט שלה אמור ללבוש ז'קט אדום. הבחור הזה היה לבוש כולו בשחור והזווית בה נשא את ראשו, המבט רואה-הכול והעמידה מלאת הביטחון שלו חתמו את השליטה שלו במקום. נוכחותו במקום גרמה להתרגשות בכל החדר. כולם הסתובבו, מיד הזדקפו, בעיניים מאירות, ממש ליקקו את השפתיים.

קארי לא הייתה חסינה בעצמה. כל העור שלה סמר. אלרגיה, נכון? הוא נראה כמו התגלמות של איכות גבוהה. היא ידעה די כדי לזהות את ההילה שלו. אין ספק שהיה חסר רחמים בדרך להצלחה שלו. כמו הוריה של השותפה במשרד שלה, ואחיותיה האלופות האתלטיות. והגרוע מכול, הארוס שלה לשעבר. קארי ידעה היטב שהמאבק להצלחה גדולה פירושו שהיא באה על חשבון דברים אחרים – כמו זמן ותשומת לב תמיד, לעיתים קרובות גם אנשים, ולפעמים, אם הם רצו מאוד לנצח, הם גם רימו ובגדו.

אף שידעה זאת, היא לא הרגישה רתיעה מהאיש, אלא הייתה מוקסמת כמו כולם. הוא היה פיראט, שודד לבבות בעל נוכחות סמכותית מאוד. אפילו לרב המלצרים המקצועי להפליא לקח חצי שנייה להתאושש.

אחרי מלמול קצר, האיש הלך בעקבות רב המלצרים. רק שולחן ריק אחד הפריד בין השולחן שלה לשלו – שהיה עכשיו השולחן הריק האחרון. נראה שהוא לא הרגיש לא בנוח להיות לבד בסביבה ידידותית כל כך. ברור שאם הוא רצה חברה, הוא רק היה צריך להעיף מבט בנשים בבר הצפוף וזה ישתנה מיד. אבל היה ברור שהוא לא רצה בחברה, כי הוא בחר לשבת עם הגב אליהן.

כלומר שהוא ישב עם הפנים אליה. ועכשיו היא צריכה להסתכל לכל מקום מלבד להביט היישר קדימה, כי אחרת, היא תסתכל היישר אליו. זה היה כאילו הם ישבו באותו שולחן – במרחק קטן זה מזה.

מביך בטירוף.

היא רצתה להתחמק ולעזוב את המקום מבלי שישימו לב. במקום זה, היא הסתכלה על הדלת. אישה נכנסה, ועוד זוג גברים. כולם הלכו אל הבר. היא שאפה באכזבה ומבטה החליק באופן לא מכוון אליו ועצר. כי פשוט ככה, הזמן נעצר. הוא היה יותר מפיראט. היה לו יופי של מלאך וזוהר מפתה של שטן. והמבט שלו בחן לא רק את צבע שיערה.

לחייה התלהטו כשהמבט שלו שטף לאט את פניה. מחשבות דמיוניות מילאו את ראשה. חמור מכך, גופה הגיב – הוא התחמם כשתחושות זרמו בעורקיה, הוא התהדק, התרכך. מזעזע. מביך בטירוף. וגם בלתי נמנע.

הכישוף נשבר רק כשהגיע רב המלצרים ונעמד ליד כתפו של האיש. המלאך-פיראט השטני שלה הטה את ראשו לשמוע את האיש, אבל לא הוריד את העיניים ממנה. אבל ההפרעה החזירה אותה לחושיה ואת מוחה מהמסע הגחמני והחושני הזה.

מביך נורא. האם הוא הבחין בתגובה שלה? קרא את מחשבותיה? משהו קרה בתוכה, והיא לא יכלה לעצור אותו. הוא אמר משהו בקול נמוך ועיניו של רב המלצרים התרחבו, אבל הוא הנהן. כמובן. כי האיש הזה קיבל את כל מה שהוא רצה. תמיד.

אבל בטוח שהוא לא ירצה אותה. היא הייתה רגילה מדי. דומה מושך דומה – כוכבי על התחברו לכוכבים אחרים וזה היה אמור להיות כך. כי הפחות נוצצים נשרפו עד דק, כשהם התקרבו מדי לכוכבים כמוהו.

"האם גבירתי תרצה להזמין או לחכות עוד קצת לאורח שלה?"

השאלה של רב המלצרים הרגיזה אותה. הבריזו לה. והיא עדיין לא הזמינה, כי המסעדה הזו לא בדיוק הייתה בתקציב של אישה שנסעה בתחבורה ציבורית. אבל פרץ מקרי של גאווה גרם לה לסרב לצאת ולעזוב מול הבחור הזה, שהיה לו הכול. זה שהמשיך להסתכל עליה. היא לא תוכל להתחמק באלגנטיות, כי הוא כבר הבחין בה. לשם שינוי, ברגע המשפיל הזה, היא לא הייתה שקופה.

 

היא לא הייתה הטיפוס שלו. אבל מאסימו דונאטי-וולס בכל זאת הקשיב לשיחה בין רב המלצרים לבחורה בעלת השיער הבלונד-אדמוני בשולחן ממול. הוא כבר נכנע לדחף הבלתי מוסבר להורות לאיש לא לאפשר לאיש לשבת בשולחן הריק בינו לבין האישה הקטנטונת, בעלת השפתיים השופעות והעור הרך למראה. הוא הבחין בה כשנכנס ובכוונה התיישב עם הגב לשאר החדר. היא הבחינה בו, ואף שזה לא היה יוצא דופן, התגובה המיידית שלו למבט הבוחן והמודע שלה?

תגובה מאוד מאוד פיזית. תגובה שלא הייתה בלתי רצויה. עברו עליו כמה ימים ארוכים, ואחרי תחושת הסיפוק מסגירת החוזה האחרון שלו, לא יזיק לו תגמול. אז הוא נשען לאחור ולא ניסה לעצור את זרם החשמל שעבר ביניהם. זרם חשמלי, שברגע שהמבט שלו הצטלב במבטה, הפך להתלקחות ממכרת.

תשומת ליבה שוב קפצה אל הדלת מעבר לכתפו. היא חיכתה למישהו. לדייט? השרירים שלו התהדקו. דייט טיפש שאיחר להגיע. הטלפון שלה צפצף. בלי בושה, מאסימו צפה בה קוראת את ההודעה. היא מצמצה במהירות וקפצה את פיה.

"האמת שאני רוצה להזמין משהו, בבקשה." היא קראה לרב המלצרים לחזור.

בלחיים ורודות, הנסיכה כחולת-העיניים ניסתה בבירור לא לברוח עם הזנב בין הרגליים. היא אספה את שארית גאוותה. כל הכבוד לה.

"אממ..." היא לא טרחה לבדוק בתפריט. "פינה קולדה, בבקשה."

הוא נשך את החלק הפנימי של הלחי שלו כדי לא לחייך. קוקטייל החוף הקלאסי לא היה בתפריט בבר זה. הוא היה ידוע במבחר השמפניות שלו. אבל רב המלצרים היה מקצועי מאוד והוא אפילו לא מצמץ.

"כמובן."

היא באמת לא הייתה הטיפוס שלו. רעננה מדי. רכה מדי. מהסוג שמסמיק ובטח חלם על אהבת אמת אחת. הוא בחר בנשים שידעו לשחק את המשחק ומעולם לא ציפו שהוא יישאר. נשים בעלות חוכמת רחוב, שהיו כמוהו. אבל משהו משך אותו אליה והוא לא הוריד ממנה את המבט. לא רק עורה החלק והקימורים הרכים, אלא האומץ המתריס שנצץ בעיני הספיר שלה – והפגיעות שראה בהן.

הדייט שלה לא היה צריך להבריז לה. הצלעות שלו התהדקו והלב שלו פעם חזק יותר מתחת כשהדמיון שלו יצא לחופשי ודמיין מה בדיוק היא צריכה לקבל הלילה. מגע. בהחלט מגע. סוג המגע שיגרום לה לחייך, לזרוח, לצרוח.

והוא רצה שהיא תביט בו שוב כדי שהוא ירגיש שוב את טלטלת הזרם החשמלי ההוא.

"אכפת לך אם אצטרף אלייך?" הוא קרא מעבר למרחק הקל ביניהם וזעזע את עצמו בחוסר היכולת שלו לעמוד בפיתוי. "האורחת שלי ביטלה לי, ברגע האחרון."

הוא רצה לסעוד לבד. אנשים חיפשו את האושר ואת האישור שלו כל היום. זה היה אמור להיות ערב של שקט ושלווה לפני שהוא יטוס הביתה מחר. והמתוקה הבלונדינית לא הייתה טיפשה. היא העיפה מבט נוקב לשולחן שלו, שהיה ערוך רק לאחד. כן, הוא שיקר לה, והיא ידעה את זה.

"רק משקה אחד עד שהאורח שלך יגיע..." הוא מלמל, כשלא היה רגיל לבקש פעם נוספת מאיש.

חיוך התעקל על פניה היפות. "הוא לא בא." היא אפילו לא ניסתה לשקר.

"אם ככה, הוא אידיוט." מאסימו קם והזיז כיסאות לפני שהיא הספיקה להגיד משהו נוסף. "אני רעב," הוא אמר באדישות. "ומה איתך?"

לרגע, הוא תהה אם היא עומדת לסרב. אם הוא טעה בקריאת המשיכה שראה בעיניה, שכישפה אותו לפני כמה שניות. אם התעוזה המקובלת שלו הייתה יותר מדי בשבילה. אחרי הכול, היא הייתה רכה מדי.

אבל היא זקפה את סנטרה. "אני לא יודעת. אני לא מסוגלת לחשוב כרגע."

פרץ הכנות שלה שעשע אותו. "בואי נגלה."

הוא העיף מבט לצידו ורב המלצרים הופיע כמו בקסם. מאסימו מלמל את ההזמנה שלו.

"הם מגישים טאפאס כאן," הסביר אחרי שהאיש התרחק. "הזמנתי קצת מהכול."

היא בחנה אותו בעיניים צלולות מאוד, העיניים הכחולות ביותר שהביט בהן אי פעם, ולמרות האנרגיה הרוחשת ביניהם, הוא לא ממש ראה בהן הסכמה.

"הכול? אתה בטח רעב," היא אמרה בטון חד מעט. "לא רצית איזה סטייק גדול ועסיסי ברוטב עשיר ועם כל התוספות?"

רמז להתרסה. לביקורת. היא בטח חשבה שהוא אידיוט, ואולי הוא היה. אבל הוא הרגיש שוב טלטלה של אש. מאסימו רצה עוד, כי האש הזו חיממה אותו כפי שלא הרגיש מזה זמן מה.

"יותר כיף לטעום הרבה דברים, מאשר להיתקע רק עם מנה אחת, את לא חושבת?" הוא הבליט את היוהרה שהיא קראה בו בבירור.

חשד עלה בעיניה. "אתה מתכוון שאתה אוהב לטעום את כל הבשרים השונים הזמינים בתפריט?"

המענה החריף שלה עקץ בצורה הטובה ביותר. "בהחלט. אני אוהב לנשנש. אבל לפעמים," הוא מיהר להודות, "נחמד גם רק להסתכל."

היא כנראה לא צריכה להסכים. הוא יאכל אותה בלי מלח, ולמרות המענה החריף שלה, הוא לא בטוח שהיא תצליח להתמודד עם זה.

"וזה די לך, רק להסתכל?" היא שאלה כשחוסר אמון נשמע בקולה. "התיאבון שלך מסופק לגמרי רק ממבט חטוף?"

הצלעות שלו התהדקו עוד. "אני מניח שזה תלוי. מה לגבייך?"

היא הביטה בו לרגע ארוך. "אני עדיין מפתחת את בלוטת הטעם שלי. יש לי עוד הרבה ניסיונות לחוות."

כדור חום התנפץ במפשעה שלו. באמת? האם היא רצתה לנסות?

"אתה רגיל מאוד להשיג את מבוקשך," היא הוסיפה לאחר רגע. "אתה בוחר לפני שניתנת למישהו אחר הזדמנות?"

הוא חייך. "את חושבת שאני אעשה את זה?"

"לא הנדת עפעף, כשהזמנת כל דבר שיש בתפריט, אחרי שנכנסת לפה והתיישבת ליד השולחן כאילו הוא שייך לך..."

הוא ראה את הרגע שהיא הבינה והפה שלה נפער. פה עסיסי מאוד. הפה של מאסימו התמלא ריר.

"הוא שלך?" היא הביטה בו בריכוז. "המלון הזה?"

"אני רק משקיע." מאסימו הרוויח כל כך הרבה כסף, שהוא בילה את ימיו במציאת השקעות נוספות. טוב, הוא נאלץ להדוף אנשים שבאו אליו וביקשו את ההשקעה הכספית שלו ואת עצתו. חברת ההשקעות הפרטית שלו הייתה ידועה בזיהוי יוזמות מצליחות, כך שהוא המשיך להרוויח יותר כסף. הוא לא ישקר – הוא אוהב את זה. הוא אוהב את ההצלחה, לחיות בתנאים שלו. הוא גם אהב לפתות נשים יפות שידעו לשחק את המשחק. האישה הזו לא ידעה.

"רק משקיע," היא חזרה אחריו. "אם ככה, אתה משקיע רק במלונות יוקרה מפוארים?"

"למעשה, כרגע אני מתמקד בפרויקטים בתחום אנרגיה ירוקה."

שמץ של הומור התגנב לעיניים הכחולות האלה. "אוי, זה ממש ראוי להערצה," היא הנהנה. "אתה מקווה ליצור עתיד טוב יותר לילדיך?"

הוא נעץ בה מבט והעריך את העקיצה הפאסיבית-אגרסיבית. אף אחד לא העז להתעסק איתו כבר זמן רב, והוא רצה מאוד להכות בחזרה במענה פרובוקטיבי שיעורר בה תגובה. הביקורת שלה נכנסה מתחת לעורו והציקה לו. "בעצם," הוא אמר בקול משיי. "אין לי שום כוונה להביא ילדים לעולם."

"כמובן." היא חייכה.

הוא ירה אליה מבט. "מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שזו אמת אוניברסלית, שכל גבר עשיר מרגיש צורך דחוף להזהיר כל אישה שהוא פוגש שהוא לא בשוק לנישואים ולילדים."

הוא הביט בה ופיו התעקל. "פחות או יותר." הוא הנהן בתקיפות, והעריך את הסילוף שלה לשורה הספרותית הידועה. "אני שמח שאת מבינה בקלות כל כך את העמדה שלי."

"גם אני לא מעוניינת להינשא, למקרה שהיית סקרן." היוהרה שלה הייתה מזויפת לחלוטין.

הוא חייך בזחיחות. "ובגלל זה את יושבת כאן ומחכה ל...?"

היא הביטה בו במבט חמור, אבל קלקלה את הרושם כשחייכה לבסוף. "עשיתי טובה לחברה."

"אה, באמת? זו התשובה שאת בוחרת?"

"במקרה, זו האמת." היא משכה בכתפיה. "אבל בבקשה, אל תחשוש, אני רק מנצלת אותך כדי להימנע מהשפלה פומבית ולארוחה חינם."

"בסדר." הוא אמר. "שמח שאנחנו מסוגלים להיות גלויים כל כך. באותה מידה, אני שמח לעזור."

"אכן."

"מי הוא היה?" הוא היה סקרן נורא עכשיו. "האידיוט?"

"אני אפילו לא יודעת. זה הייתה פגישה עיוורת שחברה שלי סידרה. הסכמתי בגללה, ונראה שהבחור נתקע בעבודה." מרירות נשמעה עמוק בקולה.

"אוי, מכורי העבודה למיניהם." הוא הניד בראשו בצער. "חובה להתרחק מהם."

הבזק של חוסר אמון הרחיב את עיניה הכחולות, ואז חיוכה פרץ וצחוק קטן נמלט משפתיה. "נכון."

הצחוק הזה היה משהו מיוחד. הוא רצה עוד. הוא רצה את הצחוק הזה במיטה שלו.

"מה עם הדייט שלך?" היא שאלה.

"לא היה לי דייט. שיקרתי." העמדת הפנים נעלמה והוא היה ישר עכשיו.

"כן." הריסים שלה התרוממו והעיניים הכחולות האלה ננעצו בו. "יש לך ניסיון בזה."

"לא לכולם?" עכשיו הוא זה שלא הצליח למנוע את שמץ המרירות בקולו. "בשני הצדדים."

"נראה שכן."

הקשר ביניהם התלקח פתאום והוא הרגיש גל של הזדהות. הוא ידע היטב עד כמה זה נורא שמשקרים לך.

מלצר הופיע והביא את קוקטייל הפינה קולדה שלה ואת בקבוק היין שלו, וניתק את החיבור הרציני והמפתיע שנוצר פתאום ביניהם.

"את אנגליה," ציין כשהמלצר הלך.

"אתה אוסטרלי," היא אמרה בחיוך.

הם הבחינו זה בזה, לא רק במבטאים השונים.

"אם ככה, שנינו רחוקים מהבית, אבל את רחוקה יותר. מה הביא אותך לאוקלנד?" שאל.

הוא לא רצה לדעת יותר מדי. הוא לא רצה להיות מעורב מדי. הוא מעולם לא עשה זאת עם נשים. הוא ידע שמערכות יחסים מסתיימות תמיד בצורה קשה מדי. הן היו כואבות מדי. הוא רק רצה לגעת. אבל יחד עם זאת, לראשונה, הוא רצה לדעת מה גרם לה להיראות לבד כל כך.

"הרפתקה." היא לגמה מהשקה שלה. "ואתה?"

"עסקים. אני חוזר לסידני, בטיסה הראשונה בבוקר."

קארי הביטה בעיניו וראתה את האתגר אורב שם. הוא ציפה שהיא תזדעק והיא לא יכלה להתאפק. כי הוא היה חלקלק כל כך כשהודיע לה שהוא נמצא כאן רק ללילה אחד נוסף. יהירות כאמצעי הגנה נגד האיום מאישה שרוצה יותר.

ברור שהוא היה בחור שזקוק להגנה, הוא היה מושך עד כדי כך. וודאי שהוא ירצה ילדים יום אחד, כשהוא יכיר את האישה הנכונה. היא לא הייתה האישה הזו – זה בדיוק מה שהצחיק אותה. האבסורד שבדבר. היא הייתה רחוקה כל כך מהליגה שלו, שהיא הייתה משועשעת שהוא הרגיש צורך להגיד את זה.

"אלוהים, כמה חבל שאתה לא כאן יותר זמן," היא אמרה. "אני לא אוכל להוציא לפועל את התוכנית שלי ללכוד אותך לנישואים."

הוא הטה את ראשו. "אני הרוס."

"באמת?" היא כבשה צחוק.

בדרך כלל, היא לא פלרטטה כל כך עם איש. היא לא פלרטטה בכלל. אבל זה היה קל בטירוף. שהוא תבע את המושב הפנוי בשולחנה והציל אותה מהבושה לסעוד לבדה, כשכל הצוות במסעדה ידע שהיא מחכה לדייט. שנראה שהוא לא הצליח להוריד ממנה את העיניים. שמתחת לאותה יהירות שערורייתית, היה גרעין שנגע במשהו עמוק יותר בנשמתה.

"אני מאסימו." הוא הושיט את היד מעל לשולחן. "תודה שאפשרת לי ברוב אדיבותך לסעוד איתך."

"אני קארי. אני לא חושבת שהשארת לי הרבה ברירות." היא הניחה את ידה בידו.

תחושת טלטלה זינקה על עורה ממגע ידו. אצבעותיו התהדקו.

"הרשי לי לתקן את זה." הוא הביט בה ברצינות מוחלטת בעיניו היפות. "תרצי שאשאר או שהיית מעדיפה להיות לבד? אני אעשה מה שתרצי."

מה שהיא תרצה? נשמתה של קארי נעתקה. כשהוא החזיק בידה, כשהיא הרגישה ברחש על עורה, היא לא רצתה שהוא יעזוב לעולם.

כל החרדה נעלמה למגעו ולמראה החיוניות בעיניו הירוקות. צבע עיניו, שהודגש על ידי ריסים עבותים, בלט מרחוק. מקרוב, הוא היה מהפנט. אין פלא שהוא היה צריך להזהיר נשים.

אבל אף שהוא היה בטוח בעצמו, היה בו יותר מאשר יהירות של איש עשיר. יותר עומק, יותר אנושיות, מהסטראוטיפ ששייכה אליו. הוא לא היה קריקטורה, הוא היה בשר ודם, חתיך ופגוע. לא היה לה מושג איך היא ידעה זאת, אבל היא הייתה בטוחה בזה. ברגע האחד הזה, מאסימו היה זקוק לה באותה מידה שהיא הייתה זקוקה לו. רק לחברה לארוחת הערב.

"אתה יכול להישאר," היא אמרה בישירות.

"תודה."

מאסימו שחרר את ידה כשרב המלצרים התקרב, ולצידו שני מלצרים. שלושתם נשאו מגשי עץ והניחו אותם על השולחן. היא הסיטה את עצמה מהעוצמה המטלטלת של רגשותיה והסתכלה על השולחן העמוס. היו צדפות טריות, שכל אחת מהן נשארה בקליפתה, מכוסה בשכבת שמפניה. הייתה מנה של גבינת ברי אפויה, כמו גם שלוש פלטות של גבינות, בשרים ושוקולד.

"יש פה הרבה אוכל," היא אמרה.

"אין צורך למהר, יש לנו זמן." הוא משך בכתפיו. "אבל יש משהו שיכול לפתות את התיאבון העיקש הזה שלך?"

היא הביטה בהצעות האחרות. זיתים. סביצ'ה. מאפים טבעוניים וירקות בטמפורה. אפילו צ'יפס. היה שם אוכל שיכול לפתות כמעט כל אחד.

"מה את עושה באוקלנד, קארי?" מאסימו לא יכל להתנגד לדחף לדעת עליה יותר. הוא רצה לדעת הכול.

"אני עובדת זמנית," היא אמרה. "מנהלת משרד. אני מתכננת לעבור למקום חם יותר, בקרוב."

"סידני?" הציע מיד בחיוך.

"גדולה מדי בשבילי." היא דחתה את הרעיון בצחוק. "אני רוצה מקום קטן ומבודד יותר."

הוא הביט על הקוקטייל שלה. "פיג'י? איי קוק?"

היא הנהנה, וההתלהבות שלה התגברה. "חלום גן עדן."

גבותיו התרוממו. "את חושבת?"

"אתה לא?"

הנושא היה קליל ונוח, והוא לא ממש האמין לכל מילה שהיא אמרה. אבל הוא לא האמין לכל מילה שאף אחד אמר.

"חופשה באי לא תהיה חלום גן עדן, היא תהיה משעממת," הוא אמר בטון חסר רגש.

"משעממת?" היא תצחקה. "אתה ממש מאכזב. חשבתי שיהיה לך דמיון טוב יותר."

הדמיון של מאסימו זינק בדרך שממש לא הועילה לו, כרגע. "איך היית ממלאת את הימים שלך?"

"טיול רגלי מוקדם בבוקר. ואחר כך, שחייה. פירות טריים שיעוררו את בלוטות הטעם שלי..."

פירות טריים והתעוררות בלוטות הטעם גרמו לו לצחוק. "יצא לך לחשוב על זה."

"לעיתים קרובות." היא הנהנה ברצינות גמורה לפני שהיממה אותו בחיוך רחב.

"אנחנו מדברים על מדיטציה ויוגה על החוף?" הוא התגרה. "צילום תמונות למדיה החברתית שלך?"

"הליכה היא כמו מדיטציה," היא מסכימה. "אבל בלי מדיה חברתית. אני אקרא. ספר אחד ביום."

"אם הספר לא קשור להשקעות כספיות, אני לא אקרא אותו," הוא אמר בעליצות.

"לא רומנים? לא היסטוריה? לא פילוסופיה?" היא יורה לעברו מבט כשהוא נרתע בתיאטרליות. "לא שירה? קריאה יכולה להזין את הנשמה שלך."

"את יוצאת מנקודת הנחה שיש לי נשמה."

"אי מאמינה שאתה בן אנוש," היא אמרה ביובש. "מכאן, שיש לך דמיון. ואני בטוחה שהדמיון שלך מפותח." היא הטתה את הראש לצד. "כך שאני לא מאמינה לך לגבי הקריאה בספרים."

מבטו ננעץ בה בעוצמה רבה יותר. "למה את חושבת שיש לי דמיון מפותח?"

"כי הצלחה דורשת יותר מאשר שכל וחוש עסקי. היא דורשת חזון ויצירתיות."

"ומהיכן את יודעת את זה?"

"כי שהיתי במחיצת אנשים מצליחים אחרים."

הוא השתתק. החדות בקולה הצביעה שהיא לא התלהבה כל כך להכיר את האנשים המצליחים האלה. היא סיווגה אותם כשייכים לקבוצה שהיא לא חלק ממנה. "אבל נראה שאת לא רוצה להישאר בחברתם. את רוצה לברוח לאי בודד."

היא התקשחה. "אני לא בורחת. אני מעשירה את חיי בהרפתקאות חדשות."

"באמת?" הוא הניד בראשו. "או שאולי את מעשירה את חייך בחלומות ובהרפתקאות של מישהו אחר בקריאת הספרים שכתב?"

"אז אתה מכור לאדרנלין ולא מישהו שייהנה מחופשה שקטה על החוף בקריאת ספרים או ש – ?" היא השתתקה פתאום, כשהבינה את האמת הנוראה עוד יותר. "לא. טעיתי. אתה לא נופש בכלל." היא נשענה לאחור והסתכלה עליו כאילו הוא מקרה אבוד. "אתה חבר רשמי בקבוצה של המכורים לעבודה הלא ממש אנונימיים."

"טוב," הוא אמר בקול לא ממש מתנצל. "הדרישות מהזמן היקר שלי גדולות מדי."

"ומובן שאתה נותן עדיפות לדרישות שמשתלמות לך על פני הדרישות האישיות." מרירות צובעת את הבוז שלה. "מה בדיוק אתה עושה – מקדיש את חייך להחלטות באילו חברות חדשות ומרגשות כדאי לך להשקיע את ערמות הזהב שלך?"

"זה לא רחוק מהאמת."

"וכולם רוצים להיות חברים שלך כי א' – יש לך זהב, וב' – אתה בוחר את הזוכים המאושרים?"

"בגלל זה אני זהיר כשזה נוגע לנשים..." הוא יורה אליה מבט זחוח.

הצחוק שלה מסויג. "כן, ברור שאתה ממש פרח קיר. וברור שאני רודפת בצע." היא הנידה בראשה. "אנשים מצליחים מאוד מקריבים קורבנות אישיים גדולים."

"עכשיו את חושבת שאין איזון בחיי?"

"אני בטוחה."

הוא הצמיד את ידו לחזהו כאילו היא פגעה בו. אבל למען האמת, הלב שלו פעם בחוזקה מדי. "בניגוד לשיפוטך, אני כן יודע להירגע." הוא רוכן אליה. "אבל אני יכול להבטיח לך שכמויות אדירות של חול הם לא חלק מההנאה שלי."

"אבל אולי באיים יהיו פרויקטים טובים לעתידם של הילדים האלה שאין לך." היא צוחקת עליו.

"אולי כדאי באמת שאני אבדוק את זה." הוא חייך. "אני אוהב אתגרים."

"קריאה על החוף בכל יום יכולה להיות אתגר," היא אמרה לו ברצינות מזויפת. "זווית קרני השמש, לוודא שלא תישרף..." היא נדה בראשה בעצב. "אבל אתה לא יכול להתגבר על הצורך לצבור עוד, לחפש את הריגוש הזה – סיכון גבוה ותגמול גבוה, מהירות גבוהה, צורך לנצח בכל מחיר..."

"אין שום דבר רע בלרדוף אחרי התגמול הטוב ביותר." הוא משך בכתפיו. הוא לא יתנצל על כך שהוא שואף להצלחה. כך הוא שרד. "אבל לא כדאי לך לקרוא על החוף כל יום. את תישרפי מהשמש."

שפתיה ההתרוממו לחיוך קטן. "אני מבטיחה לא להיחשף מדי."

חום עז היכה בו נמוך למטה. "אנשים לא צריכים להבטיח הבטחות," הוא מלמל וניסה להתבדח, אך נכשל. "הם נוטים לא לקיים אותן."

מבטה הכחול זרח אליו. קולה היה רך. "למעשה, על זה אנחנו מסכימים."

החוט הזה שחיבר ביניהם, משך אותו קרוב אליה. הוא היה מעוגן למשהו בסיסי בתוכו, משהו גולמי שהוא זיהה שגם לה יש עמוק בתוכה. משהו כואב.

"בואי נשתה, לחיים בלי הבטחות," הוא אמר בשקט.

"בלי הבטחות." היא הרימה את הכוס שלה, וצבע הקוקטייל הבהיר סתר את הצליל הקודר בקולה. "בלי שקרים."

איך קרה שמבט אחד עורר בה תאווה לחיים? קארי הפכה למישהי שהיא לא זיהתה – הסרבול הרגיל שלה נעלם והיא צחקה והתבדחה בקלות. אך ההומור לא הסתיר את הכימיה שמשכה אותם זה לזה – מתחת לקלילות התוססת, לזרם החשמלי ההורס הזה, שפעם בסכנה מפתה ומושחתת.

כשמגשי הטאפאס ביניהם, לא היו שום הפרעות מצוות המסעדה. לאחר שהיא סיימה את הקוקטייל שלה, מדי פעם, מילא מאסימו בנינוחות את הכוס שלה ביין אדום. לא היה סיום טבעי לכל מנה, אז הזמן, שנעצר ברגע שמבטה הצטלב לראשונה במבטו, דהר עכשיו, וחלף בקצב מסחרר. שתיקות ארוכות נעלמו בין נשימות, מבטים והקנטות הדדיות, וויכוחים שקטים ומטופשים שאף אחד מהם לא באמת התכוון אליהם, אף שלא היו לגמרי חסרי בסיס. שעות התאדו ונעלמו באוויר, לא ממומשות, בלתי נראות, והתמסמסו בקלות.

שקשוק כלי הקריסטל במטבח החזיר אותה פתאום למציאות. קארי הציצה סביב והבינה שהם הסועדים היחידים שנותרו במסעדה. צוות העובדים ניקה ופינה את כל השולחנות האחרים. אפילו הבר בקצה השני של מרפסת הגג היה שקט עכשיו. אבל נותר עדיין אוכל על השולחן שלהם ויין בבקבוק. הם בקושי התחילו. הצצה בשעון היקר של מאמיסו הראתה שהמחוגים היו בצד השני של חצות. יש לה עבודה מחר. ולו יש טיסה הביתה. הפלירט הזה לא יוביל לעולם לשום דבר נוסף.

בכל מקרה זה לא היה קורה – גם אם הוא היה גר בעיר. מאסימו היה הרבה מעל לליגה שלה, איפשהו בסטרטוספרה מעליה. כוכבי על לא יצאו עם בני תמותה כמוה. היא למדה את זה בדרך הקשה. אבל פירוש הדבר שזה לא משנה מה היא תגיד או תעשה עכשיו. כי היה רק עכשיו. היה לה קל להפליא לדבר, להקניט אותו ולהגיד דברים שבדרך כלל לא הייתה מסוגלת אפילו למלמל בקול. אחרי שגדלה בבית של סיפורי הצלחה, עם אנשים שלא הבינו למה לא היו לה שאיפות גדולות יותר, שלא היה להם זמן לארוחת ערב כי הם היו עסוקים מדי באימונים, עסוקים מדי בלדחוף קדימה, שעבורם בילוי משותף לא היה בראש סדר העדיפויות... זה לא היה רק בודד. זה היה קשה.

אל תפריעי לי להתרכז... אל תהיי טיפשה...

ומאסימו היה כזה, לא? מכור לעבודה ושאפתן, שהעדיף הישגים על פני דברים אישיים. קארי כבר הייתה צריכה לברוח מפה בצרחות. אבל היא לא, כי הוא לא עבד עכשיו. עכשיו, ראתה אנושיות בעיניו. חום, כאב, בדידות. אין ספק שהיא טעתה, לא? ברור שלא היה חסר לבחור הזה דבר, נכון?

"אני צריכה ללכת," היא מלמלה.

היא לא רצתה ללכת. מתחת לכל הכיף הנינוח הזה, על אף אורח החיים השונה שלהם, היה חיבור ביניהם. זו הייתה רק תאווה, נכון? הייתה ביניהם כימיה מטורפת, אף שהם היו שונים כל כך. זה היה חדש לה. ועוצמתי להחריד.

מאסימו הנהן בחוסר רצון. הוא יכול להציע לה לחזור לשתות משהו. היא תבין את המשמעות... היא תסכים, והוא יוכל... הוא ינצח. אבל עד כמה שהוא כמה לזה – כי הוא כמה לזה בכאב – הוא הבין שזה לא משחק. לא הלילה. היה בזה יותר ממסע הכיבוש הרגיל לנהנתנות קצרת מועד ודקדנטית. באופן מוזר, זה היה משמעותי יותר. הוא פשוט נהנה לדבר איתה. סתם לדבר ולהקניט זה את זה. אבל שניהם ידעו שגם היה משהו רציני מתחת לפני השטח.

הוא לא ניצל נשים. היא לא הייתה הטיפוס שלו. היא לא הייתה אישה קלילה ומנוסה שמבינה מישהו כמוהו. היא נפגעה – והוא חשד שהלילה היה החלק הקל. היא הייתה פגיעה רגשית, נכון? זאת אומרת שהיא הייתה מחוץ לתחום. כי הוא לא היה יכול להתמודד עם רגשות חזקים.

מלבד זאת, עוצמת הדחף למשוך אותה אליו... הצורך הדחוף לתבוע אותה כשלו, איכשהו... הכאב החד הזה לא היה רק זר, הוא היה חזק מדי. הוא יתנגד לו רק כדי להוכיח שהוא יכול. כי זה היה מאבק צמוד.

אבל הוא ליווה אותה במעלית אל הרחוב החשוך, שם חיכתה מונית להסיע אותה. קארי פנתה אליו, והסרבול הרגיל שלה שב אליה במהירות. "תודה על ארוחת הערב," מלמלה.

זה נשמע עלוב. גרוע מכך, היא ידעה שהיא נשמעת עצובה.

הוא לא ניסה להתחיל איתה. הוא רק שעשע את עצמו. הוא ריחם עליה והעביר את זמנו במקום להיות בארוחת ערב משעממת בנסיעת עסקים. הקלות שבה הם צחקו נעלמה עכשיו והפכה למבוכה קשה. היא חייבת להסתלק מכאן, כי אחרת היא תעשה משהו טיפשי. אבל הוא הושיט את ידו ולקח את ידה, והחשמל הזה התקלח שוב. הוא הביט בפניה אך לא אמר דבר. לרגע, נראה כאילו אינו מסוגל לזוז, כאילו לא רצה לשחרר את ידה.

אבל אז הוא עשה זאת.

היא נכנסה במהירות למונית. הוא רכן אל החלון הפתוח, אבל היה חשוך מכדי שתוכל לראות את הבעתו.

"ביי, קארי." הנימה החשופה בקולו משכה משהו בתוכה – כמו רצועה שקושרת אותם יחד בבסיסם. מפתה. אבל זה היה מאוחר מדי.

כשהוא נסוג לאחור, אור הרחוב האיר את פניו. הבעת הבדידות העגומה, הקשה מנשוא שראתה זעזעה אותה ואחר, הדהדה בתוכה. היא הדגישה את הרצינות, שלא נעדרה, אבל לא זכתה להכרה עד עכשיו.

בדידות.

המונית כבר הסיעה אותה משם. היא התפתלה במושבה כדי שתוכל להמשיך להסתכל עליו, ורצתה לתפוס עוד קצת מקסמו הקליל. רצתה לגלות שהיא טעתה. אבל הרושם האחרון שהיה לה ממנו היה של כאב.

במשך כמה דקות, היא בקושי יכלה לחשוב, ואז, לאט-לאט, מילאה אותה תחושה גדולה יותר מחרטה. בדחיפות, היא רכנה לפנים כדי לדבר עם הנהג. "בבקשה, אכפת לך לחזור?"

היא רק תחלוף על פניו. הוא בטח חזר למלון. אבל, מוארת באורות החוף, עמדה דמות גבוהה ובודדה. כשידיו עמוק בכיסיו, הוא עמד עם הפנים אל הים השחור והכמעט בלתי נראה. כששמע את רעש המכונית, הוא הסתכל לאחור. ואז הוא שוב הסתכל. מבטו עצר, ופתאום, במהירות, הוא ניגש אליה כשהמכונית הגיעה לשפת המדרכה והתכונן לפתוח את הדלת ברגע שהיא נעצרה.

בלי להגיד מילה, הוא הושיט לה את ידו.