הלילה שבו נפגשנו

ספטמבר 2018 קיימברידג'שייר, אנגליה

"אוליביה מֵסינה", היה כתוב באדום על הלוח הלבן שהתנוסס מאחורי הכרית המעוטרת בשיער מתנחשל. הכתב היה עבה, כאילו מישהו בעל יד כבדה אך זריזה לחץ על הטוש בחוזקה בשעה שכתב את המילים. האותיות המחוברות והזורמות העידו על האח המטפל שכתב אותן יותר מאשר על המטופלת שבמיטה. הכתב העליז לא רמז על כך שאוליביה מסינה עמדה למות.

כבלים וצינוריות נכנסו לוורידים ויצאו מהם. מכונות צפצפו. שקית אינפוזיה מטפטפת הייתה תלויה על מתקן. שקית מלבנית קטנה הציצה מתחת לסדינים במרכז המיטה, תכולתה בעלת גוון של סֶפיה, דומה לזה של נמשיה של אוליביה. בעלה, דניאל, ניסה לא להביט בשקית. הוא לא רצה לחשוב איך היא מחוברת לאשתו בקתטר. הוא לא רצה לחשוב עד כמה אשתו מיובשת. השקית חשפה יותר מדי. אולי שהזמן הולך ואוזל. דניאל לא רצה לחשוב על כך, בעיקר כשהוא עובד קשה כל כך על מציאת פתרון.

אח בשם פרייזר, סקוטי חסון וקודר בעל גבות אפורות, חלוק לבן וחיוך תשוש, נכנס למחלקה, דוחף לפניו עגלה מלאה בכדורים ובשיקויים. על בואו בישר קול קרקוש של ארבעה גלגלים קטנים הכורעים תחת נטל התרופות והאחריות. העגלה חרקה בקצב קבוע בשעה שפרייזר דחף אותה מאחור כאילו הוא דוחף פסנתר זקוף שלא אכפת לו שייחבט בדברים. בקבוקים, מכשירי מדידה, מחברות וקלסרים היו תלויים על דופנות העגלה, מתעדים את סדר יומו הרפואי בקפידה. הוא הנהן קלות לעבר דניאל ואוליביה בשעה שחלף על פניהם, והבחין בעיתון שעל ברכיו של דניאל.

"ערב טוב, חבר," אמר פרייזר. "אל תספר לי על המשחק הזה, תעשה לי טובה. לא מסוגל לשמוע עליו שוב."

"ערב טוב, פרייזר," הנהנן דניאל בתשובה בשעה שמוסף הספורט המקומט נפל ברחש קל על הרצפה. "מעדיף לשמוע על המשחק של ליברפול? מאנֵה ופירמינו. שני גולים מדהימים..."

"תעשה לי טובה!" אמר פרייזר וגלגל את עיניו.

מכל היועצים, האחים, הטכנאים והמטפלים למיניהם, שהמשפחה פגשה בשנה האיומה האחרונה, דניאל הכי חיבב את האח הזה. הוא לא ידע בדיוק למה; הם זכו להכיר אנשי רפואה מדהימים לאורך המסע מאיביזה לאָדֵנברוּק דרך קווין סקוור בלונדון – אבל פרייזר ניחן באיזו תבונה ארצית בריאה, איזו חמלה מלאה כנות.

הוא לא היטה את ראשו כאשר שאל את אוליביה מה שלומה. הוא הביט היישר בעיניה, עם הניצוץ החריף שבעיניו. הוא הפגין הזדהות וסבלנות, ודיבר אל אוליביה כאל אישה, לא כאל חולת סרטן. כתפיו הרחבות נראו כאילו הן מסוגלות לשאת את כל תקוותיה של משפחת מסינה-בליקר, ולו רק יכול היה, היה עוטה מחדש את כפפות האגרוף הישנות שלו ונלחם עבורה את מלחמתה.

להבין את פרייזר היה אתגר לא פשוט, אך כשדניאל הצליח לתרגם את המבטא הגלזגואי הכבד שלו ולעמוד בקצב הדיבור המהיר וחסר המנוחה שבו דיבר, שני הגברים התעוררו לחיים ונהנו לשוחח על פוליטיקה, על הברקזיט ועל ספורט. פרייזר העריך את העובדה שדניאל היה בקיא כמותו בכדורגל סקוטי, ואהב להקניט אותו על היותו אוהד של ליברפול.

"אני נולדתי בצילו של אצטדיון פירהיל, אתה יודע," היה פרייזר מספר לדניאל על קבוצת פרטיק ת'יסל האהובה שלו.

"אני נשאר אוהד של ליברפול תמיד, בטוב וברע," היה דניאל משיב. "לא רק בשנות השמונים."

"אוח, אדומים ארורים," היה פרייזר מקלל בחיוך ממזרי.

פרייזר היה סולידי, אמין, תמיד מחלק את הכדורים בזמנים קבועים, וחריקות העגלה שלו הביאו איתן הפוגה מקילה מצפצופיהן המונוטוניים והמדכאים של המכונות מסביב.

"אני אחזור לראות אותך בקרוב, בוטיצ'לי," אמר פרייזר לאוליביה בחיוך עקום. היא עצמה את עיניה. היו לו כינויים לכל המטופלים שלו. בובספוג, ביונסה, אגאתה כריסטי, טוני סופרנו. הוא כינה את אוליביה "בוטיצ'לי" כי שערה האדמוני הזכיר לו יצירות של אומנים איטלקים מתקופת הרנסנס. "רק הולך לראות את הדיווה שם," הוא אמר בעודו סוגר את העט שלו בקליק ומחליק אותו אל כיס החלוק. דניאל הרים את מוסף הספורט מהרצפה ופרייזר נענע את ראשו.

"זה לא היה צריך להיות גול," הוא רטן לעצמו בזמן ששחרר את מעצור העגלה והמשיך בדרכו אל האישה שבקצה המחלקה, בעלת העור השחום, עצמות הלחיים הגבוהות והטורבן בצבעי שחור וזהב.

דניאל נופף בידו בנרפות בעת שפרייזר כבר החל להגיש את הכדורים והשיקויים שלו לאישה בעלת השָד הבודד.

אוליביה סובבה את ראשה באיטיות על גבי הכרית התפוחה והביטה בדניאל. הוא השיב לה מבט של ילד עייף ומעריץ, וציין לעצמו בראשו שאוליביה נראית צעירה וזקנה בעת ובעונה אחת. היא תמיד נראתה צעירה ומלאת חיים בזכות השומה שבזווית השפה שלה; עורה בגון זית עמוק ומפל שערה. אבל כעת היה עורה דק כנייר וחיוור, מקומט מעבר לקווי הצחוק. היום היא נראתה מבוגרת בעשר שנים מגילה האמיתי.

היא לחצה את ידו של דניאל.

"הגענו לתחתית של התחתית, הא?" היא אמרה בהרהור, עפעפיה שהיו מנומשים פעם נסגרים ונפתחים במצמוצים איטיים.

דניאל חייך, הזדקף והסיט מעט את שערה של אוליביה ממצחה. אוויר זרם מהחלון הפתוח ומבעד לדלתות המחלקה, אבל עדיין היה חם. היו אלה ימים אחרונים של קיץ ומצחם של שניהם היה מנוקד באגלי זיעה קטנים.

התחתית של התחתית.

עבר זמן רב מאז שדניאל שמע את אוליביה אומרת זאת לראשונה, אבל הוא נאנח וחייך שטוף הקלה למראה ניצוץ של הומור בעיניה.

היא זוכרת.

אף על פי שאנגלית הייתה שפת האם של אימה, אוליביה, שגדלה באיטליה, דיברה בה כשפה שנייה. למרות היותה דוברת אנגלית שוטפת, לפעמים הייתה מתבלבלת, מה ששעשע לא מעט את דניאל ואת בנותיהם.

"תצטפצפו!" הייתה אוליביה אומרת כשרצתה להידחק ביניהם על הספה.

"אדם לאדם כלב," הייתה אומרת לפלורה, בתה, כשזו לא קיבלה את התפקיד שחשקה בו במחזה של בית הספר.

"אל תצא מהקווים," הייתה קוראת ברוגז כשרצתה שמישהו יירגע.

התחתית של התחתית.

"זאת לא התחתית של התחתית, אהובתי," אמר דניאל, פניו נאים ורציניים. "תסתכלי סביבך, כל הציוד המדהים הזה והאנשים הטובים! לא רק פרייזר והעגלה שלו. המחקר שמִימִי עושה. התזונה המיוחדת שהכנתי לך בבית. סחטתי מיצים כמו מטורף – אפילו פלורה אהבה את מיץ התרד והתפוחים שהכנתי אתמול. וזאת רק ההתחלה."

אוליביה הביטה בדניאל באותו חיוך מנחם שנהגה להעניק לבתם הקטנה סופיה, וליטפה את השערות שעל זרועו בידה הגרומה.

"כל המיצים האלה לא יעזרו לי, דניאל. אתה צריך לקבל את זה."

הוא בלע רוק.

"אל תהיי כל כך שלילית. אליזבת מהעבודה שלי – עורכת מדור הבריאות – שלחה לי משהו על מחקר שהתפרסם בירחון 'נייצ'ר'. משהו על איזו תרופה ניסיונית שמסוגלת לרסן תאים סרטניים שהתפשטו – "

אישה דקת גזרה בעלת שיער אדמוני בהיר נכנסה למחלקה מבעד לדלתות הפתוחות וניגשה אל מיטתה של אוליביה.

"השגתי אותם!" היא קטעה את דניאל והניפה מחברת ועט באוויר.

"מתברר שקוראים לזה AMD 3100..." הוסיף דניאל בקול שקט, מנסה להגניב את המידע במהירות כדי שאוליביה תשמע על פריצת הדרך, אבל בלי שחותנתו תתלהב יתר על המידה לפני שתהיה לו הזדמנות לחקור את העניין יותר לעומק.

אוליביה הביטה באימה וחייכה בהכרת תודה, קמטים קטנים מופיעים על גשר אפה היפהפה מכל אף. נראה היה שהעט והמחברת שננסי הביאה לה דרבנו אותה להישען על הכרית ולהזדקף, יותר מכל דיבור על ציוד רפואי מדהים, מיצים ממריצים וקוקטיילים חדשים של תרופות שדניאל ניסה להשחיל לשיחה.

ננסי הניחה את העט והמחברת על שולחן העץ הדק שהותקן מעל המיטה וסימנה לאוליביה לרכון לפנים.

"בבקשה, חומד," היא אמרה בשעה שהתפיחה את הכריות המעומלנות. ננסי הייתה אימהית וחמה, אישה קטנה במכנסי חרדל וחולצת בורגונדי, צעיף משי דק קשור סביב צווארה החיוור והמקומט למרות הערב החמים.

"זה לא בשבילי!" צחקה אוליביה קלושות, "זה בשבילו!" היא החוותה לעבר דניאל. "העט והמחברת."

"אה, חשבתי שאת רצית אותם," אמרה ננסי, מבולבלת. "כדי לערוך רשימות ודברים." מבטא אדינבורו שלה היה רך ומתגלגל, וכה שונה מזה של פרייזר.

"לא, הם בשביל דניאל."

"בשבילי?" דניאל שפשף את עיניו וניסה להסתיר את עייפותו. לא הוא היה מאושפז בבית חולים. "לי יש את המחשב הנייד שלי!"

אוליביה הנהנה. היא נראתה נרגשת למחשבה על הרעיון שלה. שערה קיפץ ונדמה היה שלחייה מקבלות שוב מעט צבע.

"בשבילך! יומן משלך. כדי שתכתוב את הסיפור שלנו. בשביל הילדות. תמיד רציתי לספר להן את הסיפור שלנו. אתה יודע, כראוי."

"הסיפור שלנו?"

דניאל העביר את מבטו מננסי לאוליביה במבוכה. "את יכולה לספר את הסיפור שלנו לילדות."

"לא, אני לא יכולה. אין לי זמן."