הלנה על הגג (מחודש)

1 אל הדרך שוב יצאנו

רציתי שהאוטובוס יעצור. או לפחות יסע לאט. רציתי להרוויח זמן. אבל אחרי העיקול של תל חצור נפתח הנוף אל המישור המהביל שבין איֶלת השחר ומטולה, והאוטובוס דהר קדימה. מאחורי שדרות האקליפטוסים שמשני צידי הכביש השתרעו השדות והמטעים של עמק החולה ופיהקו בחום. הכותנה כבר נקטפה ורק דבלולי צמר גפן אחרונים הלבינו בשולי השדות. מעבר להם, באופק, היתמר עשן ממורדות רמת הגולן. הימים היו ימי דליקות הקוצים הגדולות של סוף הקיץ, וגבעות הבזלת היו שחורות מתמיד במקומות שכבר נשרפו באש. רחוק בשמים עפה להקת חסידות, כמו מחרוזת, במבנה יפהפה. הן היו בדרכן דרומה, במסלול הנדידה שלהן לאורך תוואי השבר הסורי-אפריקאי. הסתכלתי עליהן בקנאה. הן כבר יצאו מלבנון. החסידות דאו גבוה מעל העמק, קרובות זו לזו אבל לא נוגעות, חותרות קדימה מדי פעם בתנועות איטיות וחזקות של כנפיהן. בחוץ להט יום שרב אבל בתוך האוטובוס עבד המזגן. נשמתי את האוויר הקריר וניסיתי להירגע ולא לדאוג. כמו מוסאיוב. הסתכלתי עליו בתשומת-לב. דויד מוסאיוב שישב לידי כבר נרדם כמו תינוק, טלטולי הנסיעה מלטפים את שנתו ברכּוּת. ראשו היה שמוט לאחור על משענת הכסא שלו. ידיו היו אסופות בחיקו, הרובה בין רגליו, העיניים המונגוליות שלו עצומות. הוא חייך בשנתו. תמיד הוא מחייך. ותמיד הוא משתדל לשבת לידי. אולי הגיע הזמן שגם אני אשן. השתדלתי לא לחשוב על שירלי. ברדיו ניגנו משהו עברי ונוּגה, מהשירים השקטים השמורים ברשת גימל לימי שישי אחר-הצהריים ולאסונות לאומיים. הצלילים המוּכּרים הרגיעו אותי. כמעט נרדמתי בעצמי. הרי אני ער מחמש בבוקר ואתמול הלכתי לישון מאוחר. עצמתי את עיני. אבל אז התחיל השיר ‘אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם’. ואני ידעתי בוודאות ששוב קרה משהו רע. פקחתי את עיני. משמאלי, גבוה על ההר, נשקפה אלי מצודת נבי יושע. השינה עזבה אותי. כשהאוטובוס חלף על פני בריכות הדגים של נאות מרדכי נשמעו חמשת הביפּים ומייד אחריהם, בקול עמוק ומוכר,

- כאן קול ישראל מירושלים. השעה שתיים והרי החדשות מפי מלאכי חזקייה ועיקרן תחילה.

העיקר תחילה היה ששוב דחפו לנו הבוקר מכונית תופת על כביש החוף בין צור לצידון. עוד פיגוע התאבדות שהצליח. עוד שהידה בלבנון. ושוב יש נפגעים.

- למשפחות הפצועים נמסרה הודעה. שר האוצר מזהיר את הציבור מפני גל רכישות בלתי מרוסן העלול לגרום שוב להתמוטטות שוק ההון ולמפולת בבורסה. הרמטכ”ל הזהיר את סוריה מפני המשך תמיכתה בארגוני הטרור. הוא הוסיף כי צה”ל יגיב על גל הפיגועים האחרונים בלבנון במקום ובזמן שיבחר. החזאי מזהיר מפני תנאי מזג אוויר קשים מן הרגיל לעונה באזורים הא, וו, וזין.

החדשות הסתיימו ואני ניסיתי לעכל את מה ששמעתי. מהדורת החדשות של השעה שתיים היתה סידרה של אסונות ואזהרות. וכל האזהרות מכוונות אלינו, חיילי גדוד 548. מלאכי חזקייה צודק: אנחנו צריכים להיזהר.

אלה היו המחשבות שעברו לי בראש כשהאוטובוס חלף ברחוב הראשי של קריית שמונה. אבל אז עדיין לא הרגשתי את הפחד בכל הגוף. הוא הדביק אותי בפעם הראשונה במשטח הלבן, הרחב, שבקצה העיר, שם הוריד אותנו האוטובוס. כבר הכרתי את המקום, מהמילואים הקודמים שלנו בלבנון. ולא אהבתי אותו. התרחקתי כמה צעדים מהאוטובוס והבטתי סביב. בכל הכיוונים השתרע מגרש ענקי שהבהיק בשמש. בקצה האחד היו אקליפטוסים וכמה צריפונים, ובקצה השני היה הכביש, הכביש שייקח אותנו אל ארץ הפחד. וביניהם היינו אנחנו. ריח של בנזין ואבק עמד באוויר. והאוויר בעצמו עמד.

רצועת הנשק לחצה לי על הכתף. החתימו אותי על אמ16- ארוך במחנה לַיש. רובה לא כבד, אבל גם לא מאוד מכובד. בייחוד לא מכובד בשביל קצין. עדיין לא התרגלתי למגע מַתְפְּסֵי הבַּקלִיט של הנשק על עצם האגן שלי. מנסיון המילואים שכבר עשיתי ידעתי שאתרגל, ותוך יום-יומיים הרובה ירגיש טבעי לגמרי, בדיוק במקום שהוא נמצא בו עכשיו. אבל הנשק הארוך שנתנו לי לא הוסיף לי שום ביטחון. להפך. הוא הזכיר לי שהמגרש הוא המקום הבטוח האחרון במסע של אמנון זָרצְקִי היום. ועוד מעט מתחיל סיפור אחר. עוד מעט אני נוסע למקום שבו מותר לירות בי על-מנת להרוג, זה פשוט חלק מחוקי המשחק. ואז קרה לי מה שקרה לרוב חיילי הגדוד: נהייתי רעב, והלכתי לניידת השק”ם לאכול. פתאום, בלי התראה, התעורר בי משהו היסטרי ומורעב. הייתי בין הראשונים שהגיעו לניידת השק”ם ונסוגותי ממנה כשבידי המבורגר נוטף שמן, נקניקיות עם חרדל בצבע פלואורסצנטי, ופחית קולה שאני בדרך כלל לא אוהב. כל האוכל הזה לא עשה לי טוב, לא בבטן ולא בנשמה. אולי להפך. ואז, קרן אור ראשונה באותו יום שחור, ראיתי מרחוק מראה מוכר שחימם את ליבי.

ראיתי את שלמה אסרף, החבר שלי, נשען על מכסה המנוע של קומנדקר ומביט באדישות על המהומה שבמגרש. אסרף עמד בצד ועישן, מובדל בגוף וברוח מכל המהומה. הוא מצץ את הסיגריה שלו כמו נרקומן, מאהיל בכף ידו על פיו, והסתכל איך החיילים מסתערים על ניידת השק”ם. גם אני הסתכלתי על ההתקהלות. אנחנו גדוד מילואים רגיל, גדוד שריון 548. אולי אפילו קצת יותר צעירים מהרגיל. בכל זאת כבר נצצו אצלנו כמה קרחות, מבהיקות מזיעה. הקרחת הכי נוצצת היתה של דויד מוסאיוב. למרות שהוא היה נמוך, הוא בלט היטב בשטח. כמו תמיד. ראיתי אותו מרחוק, מנהל משא ומתן עירני עם השקמיסט. הוא היה החייל הכי רעב בגדוד 548. והגדוד כולו רעב היום. כולנו, כל אנשי הגדוד, רצינו עכשיו רק דבר אחד: לא למות על בטן ריקה. לסתום עם עיסה של אוכל לעוס את החורים שאולי ייפתחו לנו עוד מעט בגוף. לאכול מהר, לאכול הרבה, כל זמן שעוד אפשר. לאכול לפני שהכול יישפך מתוכנו החוצה ויתפזר וייספג באדמת לבנון.

ייספג כמו השתן שהטלתי בקצה המגרש, קרוב מאוד לשק”ם. פתאום הייתי מוכרח. הקולה רצתה לצאת החוצה, ומילואים מקרבים אותך אל הדחפים הבסיסיים של עצמך: לאכול. לישון. לזיין, או לפחות לחשוב על זה. ועכשיו להשתין. שלחתי יד אל תוך המכנסיים ונאנחתי. עבר רגע מתוק של ציפייה. ואז שיחררתי סילון כהה וצורב, ישר קדימה, באמצע כל המהומה.

- אאאאהההההההה.

איזה הקלה. עצמתי עיניים והחלקתי בעדינות על שיפולי הבטן שלי, שהיתה מתוחה ותפוחה. ושוב נאנחתי. טפיחה חזקה על העורף הקפיצה אותי. סוף ההשתנה כבר ניקה את האבק מן הנעליים השחורות שלי.

- קצין! זרוק את מה שיש לך ביד ודרוך עליו!

אסרף צעק קרוב מאוד לאוזן שלי, וצחק כמו משוגע. היה לו צחוק חורק, מקפיא דם. גם העיניים שלו היו נהיות משוגעות, אדומות וגדולות, כשהוא היה צוחק ככה. הסתובבתי לאט מאוד, מכפתר את מכנסי הבֵּית, ואמרתי לו בקול השקט והרציני ביותר שלי,

- תיזהר, אסרף. אתה משחק באש.

הוא לא התרגש.

- ואתה משחק בפיפי. כמו ילד קטן. אז מה שלומך, אמנון.

- חיים.

- בינתיים. נכון לעכשיו. דחפו לנו אותה חזק מאוד הפעם, הה?

זאת היתה שאלה רטורית. לא רק אני, כולנו, כל הגדוד, פחדנו מהמילואים האלה. במקום להיכנס ללבנון על הטנקים שלנו, שלחו אותנו הפעם להיות סוהרים, לשמור על הכלואים במחנה השבויים אנצר, עמוק בתוך לבנון. אבל לשלמה אסרף היה סגנון משלו לטפל בפחד. לאסרף היה סגנון משלו לטפל ברוב הבעיות בחיים. הוא היה מהאנשים הבודדים בגדוד שלא דפקו חשבון לאף אחד ובכל זאת, כולם אהבו אותו. סיפרו לי שבעבר הרחוק, כשהקימו את הגדוד, הרבה לפני מלחמת לבנון, אסרף היה מפקד טנק בפלוגה וו. וסיפרו שהוא היה בסדר. אבל היה לי קשה לדמיין את אסרף חתום על טנק. לא ראיתי אותו בעיני רוחי לבוש בסרבל חסין-אש ובכפפות נוֹמֶקְס, אוכל אבק ופיח באימונים ועובר טיפול שבועי. אסרף נתן לך את הרושם שהוא תמיד היה מאפיונר. איש מִפקדה מלידה, ג’ובניק עם כבוד שבחיים שלו לא יתפסו אותו מטפס על הסיפון של טנק או מעביר חוטר בקנה. אבל זאת היתה עובדה. כנראה שנמאס לו להיות מפקד טנק, לאסרף, והוא החליט להתקדם בחיים. די מהר, ישר אחרי אימון ההקמה של הגדוד, הוא נהיה רב-סמל פלוגתי של פלוגה וו. וכאן התחילו הבעיות. ליאור ועקנין, מפקד פלוגה וו, העיק עליו. ליאור היה גם הוא, כמו אסרף, מרוקאי עקשן. ואסרף, בדרכו המיוחדת, היה ראש גדול מאוד, והראש הגדול שלו דרש מרחב מחיה עצמאי. הם התחילו לריב. פלוגה וו לא יכלה לשאת את שניהם. בצבא מכופתר יותר מהצבא שלנו אסרף לא היה מגיע לעולם להיות רב-סמל פלוגתי. הוא היה מסתבך עוד לפני שנים בבעיות משמעת, נזרק לכלא, נפלט מהצבא. אבל לא אצלנו. בגדוד שמו לב ליכולת המנהיגות שלו, לכישרון שלו לארגן דברים מהר, ולעובדה שאף אחד לא הפחיד אותו. ליאור ועקנין, שהיתה לו עין טובה, שם לב גם לזה שמתחת לכל הדאווין והרעש שלו, אסרף היה אחראי ומסור כמו אמא אווזה. וכך עשו אותו לפני חמש שנים רב-סמל של פלוגת המפקדה, הפלוגה הכי גדולה והכי בעייתית והכי פחות ממושמעת בגדוד 548. כמו בכל גדוד. אסרף היה האיש הנכון במקום הנכון. פלוגת המפקדה היתה פרועה, והיא היתה זקוקה לרב-סמל פרוע. אסרף הכניס פחד בליבותיהם של הנהגים, האפסנאים, הטבחים, אנשי החימוש, ושאר אנשי השירותים של הגדוד. שמאי סופר, מפקד פלוגת המפקדה, שהיה מוג-לב, נתן לו לעשות בפלוגה מה שהוא רוצה. ואסרף, בגבולות הטעם הטוב ולפעמים קצת מעבר להם, באמת עשה מה שהוא רצה.

ונראה שזה מה שהוא עשה גם הבוקר. כי לא ראיתי אותו במחנה ליש, שם גייסו אותנו, החתימו אותנו על הציוד האישי, ונתנו לנו תדריך על הזוועה הממתינה לנו בחודש הזה בלבנון. גייסו אותנו, כמה עשרות אנשים, יום אחד לפני כל שאר הגדוד. אנחנו היינו כוח החלוץ. היינו מיועדים לעשות חפיפה עם קציני הגדוד שנחליף ולהכין את הקרקע לקראת בואם של רוב אנשי הגדוד שלנו מחר בצהריים. אסרף ואני, שני אנשי מפתח בגדוד, רב-סמל המפקדה וקצין המבצעים, היינו בחלוץ. אסרף הביט בי בחיבה ושאל,

- אז איך היה בליש?

- איך אתה חושב? היה חרא. למה לא היית?

- כי אני לא פראייר של אף אחד, זרצקי. עברתי את הגיל בשביל מחנה ליש וכל ההרצאות וההחתמות והזיוני-שכל שלהם. רק להיות ליד שמאי סופר ביום הגיוס, רק זה כבר עושה לי כאב-ראש נוראי. וגם רציתי שביום השחרור אני אוכל לנסוע הביתה כבר מכאן, כמו בנאדם, ולא לחכות כמו אידיוט לאוטובוסים. אז באתי עם הטנדר ישר לקריית שמונה.

- ואיפה הוא?

- השארתי אותו בעיר, במגרש החנייה שליד התחנה המרכזית.

- אתה לא מפחד להשאיר אותו עומד שם חודש שלם? ואם יגנבו אותו?

השאלה הזאת שלי היתה קשה לאסרף. משהו לא טוב קרה לו. הוא התיז ברגלו אבק לבן על כתם השתן הלח שהשארתי על הארץ, ואמר בקול שקט מהרגיל, ובלי להביט לי בעיניים,

- תראה, אמנון אחי, זה ככה: אם אני מפחד, אני מפחד ממה שיעשו לי השהידות בלבנון בחודש הזה. ולא ממה שיעשו היהודים לטנדר שלי בקריית שמונה. חוץ מזה, אתה הרי מכיר את הטנדר שלי. אף אחד לא יגנוב אותו.

אסרף צדק. גם בקשר ללבנון וגם בקשר לטנדר שלו. הוא בדרך כלל צודק. הטנדר-פז’ו של אסרף, שהכרתי מהפגישות שלנו בירמיהו ובחצר המפעל של אבא, היה חבוט ועייף ובקושי נסע. הוא הזכיר לי את מה שלפעמים הייתי שוכח, שכמה שאסרף גדול וחזק בצבא, ככה הוא קטן ותפרן באזרחות. וחשבתי, בפעם המאה, שאולי יש קשר בין ההשקעה של אסרף בצבא ובין המצב העלוב שלו באזרחות. כנראה שגם בראש שלו חלפו מחשבות דומות, כי ראשו צנח בין כתפיו כאילו נעשה כבד פתאום. הוא הביט למטה והמשיך להתיז אבק על הכתם שעל הארץ, עד שנעלם לגמרי. הסתכלתי על הראש שלו מהצד. אין ספק. הקרחת של אסרף קצת גדלה מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. לא כמו של מוסאיוב אבל בכל זאת. היה אפשר לראות אותה בקלות דרך השערות השחורות המתולתלות שכמעט כיסו עליה. אבל רק כמעט. השנים האחרונות לא היו טובות אל אסרף. החובות שלו במושב, והמשק שלו שדרש עוד ועוד עבודה, ומה שקרה לו כשהבורסה נפלה ותנועת המושבים הסתבכה, והמחלה של הבן שלו, כל אלה העיקו עליו. למרות שהוא היה מבוגר ממני רק בחמש שנים, הוא נראה לי פתאום קצת זקן. ומסכן. רציתי לשמח אותו. ולכן שאלתי אותו שאלה שידעתי שהוא ישמח להשיב עליה.

- אבל אם לא עברת בליש, מה עם הציוד האישי שלך? לא חתמת על ציוד?

זאת היתה השאלה הנכונה. הוא התאושש, הזדקף והתמלא אוויר, ואמר בקולו הרגיל,

- מותק, אם לרב-סמל מפקדה לא תהיה מאפיה בגדוד הזה, למי תהיה? הה? אל תענה לי. סגרתי עם סופר שהאפסנאים יביאו לי קיטבג מלא לכאן. וצוקר הנָשַׂק הביא לי נשק ספיישל. אמ16- קצר, מותק, לא ארוך כמו המקל שלך. הכול מסודר. הה?

הוא לא חיכה לתשובה, תקע לי מרפק בצלעות ואמר,

- עכשיו בוא כבר, סגן אמנון זרצקי. בוא כבר, המפקד. עוד מעט יוצאים לדרך, כבר הגיעו הספארים לקחת אותנו. וצריך עוד לאסוף את הקיטבג שלך. ואם לא נזוז עכשיו, סופר יישב במקומך בקבינה של הספארי ואתה תאכל את הלב מאחורה. בוא כבר, עיניים שלי.

כשחזרנו למקום שבו חנה האוטובוס שהשארתי עליו את הקיטבג והצ’ימידן האזרחי, האוטובוס כבר לא היה שם. נסע ואיננו. עבר עלי רגע של פחד צבאי, מוכר: הציוד שלי נעלם.

- איפה הקיטבג, זרצקי?

שמעתי קול מלגלג בתוך הראש.

- אה... שמתי על האוטובוס והאוטובוס נסע,

עניתי לעצמי.

- יופי זרצקי.

גם בחוץ לארץ, לפני שלוש שנים, בטיול לדרום אמריקה, בתחנות אוטובוס זרוקות בפרו ובוליביה, בכיכר הכנסייה של כפרים אפורים וקרים בהרי האנדים, הרגשתי את הצביטות הקטנות של הפחד הזה. כשהמוצ’ילה, התרמיל האדום שלי, נעלם לי פתאום משדה הראייה. אולי ככה מרגישות אימהות עם התינוק החדש שלהן. משהו נפרד מגופך, שונה ממך, אבל איכשהו הוא שלך, הוא קצת אתה, וגורלך קשור בגורלו. ואתה חייב לדעת כל הזמן איפה הוא. אה, הנה הוא. הנה הקיטבג שלי. והצ’ימידן. אוף. איזה הקלה. כל הציוד שהיה על האוטובוס היה זרוק על הארץ. רוב האנשים כבר לקחו את שלהם והציוד שלי היה מוטל מיותם, מתגולל באבק, בין קיטבגים אחרונים שהיו שייכים לאנשים בגדוד שעשו כל דבר ברגע האחרון. כמוני. כשהרמתי את הצ’ימידן שלי, טופח עליו לנער את האבק, ראיתי שעל הקיטבג שלידו היה כתוב, באותיות לא יציבות של כיתה אלף, ‘דויד מוסאיוב אשדוד’. וחשבתי לעצמי, יופי, אני בחברה טובה. מוסאיוב הטמבל ואני, עוד שעה מקסימום, נהיה תקועים ביחד בשיירה עלובה לא פחות מאלה שעלו לירושלים הנצורה, הולכים להתכסח עם השהידים בלבנון.

- אמנון, מה נעמדת שם? צא מההלם ובוא לספארים.

אסרף, שעכשיו היה עליו רובה אמ16- קצר וקיטבג חדש, אמריקאי, מבד ניילון ולא מברזנט, הצביע בידו הפנויה על הקצה השני של המגרש. שלוש משאיות ירקרקות חיכו לנו שם. ספארים, קראו למשאיות הפתוחות האלה. הסתכלתי מרחוק על המשאיות וחשבתי שבאמת אין לי מזל: הלילה כבר אהיה עמוק בתוך לבנון, ורק אתמול בלילה שירלי העיפה אותי סופית מהחיים שלה.

כבר לפני חודשיים, כשקיבלתי את צו הקריאה למילואים האלה, שירלי היתה בדרך החוצה מן הרומן שלנו. הוויכוחים שפרצו בינינו על המלחמה ועל המילואים המתקרבים שלי לא הוסיפו כלום. גם אני חשבתי, כמוה, שהמלחמה בלבנון היתה במקרה הטוב טעות נוראה של שר הביטחון אריאל שרון. גם אני חשבתי שאין טעם במותם של החיילים שנהרגים בה יום יום, ושאין לצה”ל ולישראל מה לחפש שם. אבל לא יכולתי לעשות את מה ששירלי, שהיתה פעילה בתנועת “יש גבול”, כל-כך רצתה שאעשה. לא יכולתי לסרב לשרת בלבנון ולעזוב את הגדוד אחת ולתמיד. פשוט לא יכולתי.

- למה לא?

רצתה שירלי לדעת, ולא היתה לי תשובה משכנעת שתספק אותה. לא פחדתי מ35- יום בכלא שש, העונש המקסימלי לסרבנים, שלרוב נמנעו מלהטיל אותו על קצינים. וגם לא פחדתי מהסטיגמה של סרבן.

- אז מה כן?

לא הייתי חיוני לגדוד, לא הייתי קצין כריזמטי, וקובי, מפקד הגדוד, לא העריך אותי במיוחד. לא אהבתי את התפקיד שלי, וחוץ מאסרף לא היו לי חברים טובים בגדוד. ובכל זאת לא יכולתי לסרב. אולי בגלל מוסאיוב ועוד כמה אנשים כמוהו, שהיו החיילים שלי במחלקת התחמושת הגדודית. הרגשתי שאם אני נשאר בבית כאילו אני מפקיר את מוסאיוב לגורלו בלבנון, ואלוהים יודע מה עלול לקרות לו אם לא אהיה שם להשגיח עליו. כאילו הטורקמני המוזר הזה הוא באחריותי, כמעט כמו בן שלי. ואולי גם לא היה לי נעים מקובי ומשאר המפקדים בגדוד, שיאמרו בינם לבין עצמם, אם אסרב פתאום,

- נו, טוב. נסתדר גם בלעדיו. אולי יותר טוב ככה, גם לנו וגם לו. מוזר, כמה שהוא לא דומה לאבא שלו.

אולי נשארתי בגדוד המילואים שלי והלכתי ללבנון בגלל אבא, שהיה גיבור מלחמה, אחד המפקדים הנערצים של השריון. הוא כבר עבר את הגיל בשביל מילואים, כך שאני הייתי הנצר היחיד למשפחת זרצקי בצבא. אבל נדמה לי שהסיבה הכי חשובה שהלכתי ללבנון היתה עקשנות, עקשנות פשוטה ודפוקה של גבר שאשה דחתה אותו והוא שומר בקנאות על הדבר האחרון שעוד נשאר לו, על שאריות הכבוד שלו: נכון, שירלי כבר לא רוצה אותי, וגם בגדוד לא מחזיקים ממני, אבל לא הכול אבוד. אני לא אימפוטנט מוחלט. אני חייל. אני קצין שריון בצה”ל. אני שייך לקאסטה של הלוחמים.

בדרך אל המשאיות, שאנשי הגדוד שלנו התגודדו סביבן באי-שקט, ניסיתי לשנן לעצמי שאני קצין המבצעים של הגדוד. אני הולך להתנהג עכשיו כמו ראש גדול ואחראי, וגם לדרוש את הכבוד המגיע לי. אני הולך לשבת בקבינה של אחד הספארים בדרך פנימה ללבנון. אני לא אשב מאחור כמו חייל פשוט. לא אני. אני קודקוד. ואני הולך לחבור עם הקודקוד שלי ולהתעדכן במשימה. חיפשתי את קובי, מפקד הגדוד, שהיה המפקד הישיר שלי, בעצם האיש היחיד בגדוד שהיתה לו סמכות להגיד לי מה לעשות. קובי ישב בתוך הקבינה של המשאית הראשונה, מדבר עם קצין שלא הכרתי. ביניהם היתה פרושׁה מפה. זה היה בחור בגילי עם רעמת שיער בלונדיני מתולתל ומשקפי אבק. שאלתי את אסרף מי האיש. אסרף אמר שזה סגן מפקד פלוגה מהגדוד שנחליף בלבנון. הוא הגיע לכאן עם שני ג’יפי סיור, יצא מלבנון לקריית שמונה כדי ללוות אותנו בדרך פנימה. קובי העיף בי מבט לרגע מהקבינה, והמבטים שלנו נפגשו לשנייה. רק לשנייה. הוא הסב את עיניו ממני, וחזר להסתכל על המפה ולדבר עם הבלונדיני. קובי פשוט התעלם ממני. ולא בפעם הראשונה. ליד הספארי שלו עמדו שני ג’יפי הסיור שהגיעו מלבנון. הם נראו קרביים מאוד. בעצם, הם נראו קרביים מדי לטעמי. היה להם מקלע מא”ג בַּכּנָה ליד הנהג ועוד מקלע מאחור. וברזל זווית מולחם על הפגוש הקדמי ושקי חול על הרצפה. הם נראו כמו שועלי שמשון, כמו חיות הנגב האגדיות שיצאו מתוך ערפילי ההיסטוריה כדי לשמור על השיירה שלנו בדרכים הרצחניות של לבנון. חמישה אנשים מהגדוד שבפנים, אנשי הליווי, רבצו על הג’יפים וחיכו לקצין שלהם שיגמור לדבר עם קובי. הם אכלו ארטיקים שקנו בקריית שמונה, ותוך כדי העניקו ראיון לאנשי הגדוד שלנו, שהתקהלו סביבם, צמאים לבדלי מידע על מה שמחכה לכולנו מאחורי הגדר.

- תגורו בקרוניות, לא באוהלים,

ענה אחד מהם על שאלתו של יצחק גואטה מהגדוד שלנו. גואטה נעלב.

- ומה חשבת? שאני אגור באוהל? אני? למה מי אני נראה לך?

המילואימניק מהגדוד שבפנים לא התרגש.

- אתה, ידידי, אתה נראה לי כמו עוד פראייר שאכל אותה בחודש לבנון. ואתה לא מתאר לעצמך, פשוט אין לך מושג, מה הולך שם בפנים. זה עולם אחר.

לא נשארתי לשמוע את תשובתו של גואטה. אסרף צדק. הזמן פעל לרעתי. הקבּינה של המשאית הראשונה תפוסה על-ידי קובי. לפי הפקודות יש מקום רק לנוסע אחד בכל קבינה. זאת אומרת שאני לא אוכל לנסוע עם קובי, דבוק לתחת שלו כמו בטנק, באימון. צריך לתפוס מהר מקום בקבינה של המשאית השנייה או השלישית. כמו שאבא אומר תמיד: רבותי, אין זמן. וצריך לקבוע עובדות בשטח. כמעט רצתי, עם הקיטבג עלי והכול. אבל ללא טעם. יואל הוכברג הדתי, מפקד פלוגה הא, פלוגת ההסדר, ישב בקבינה של המשאית השנייה ודיבלל את הזקן שלו מרוב עצבים. הוכברג, חשבתי, צא מהלחץ. בְּטח בהשם. אבל הביטחון של יואל הוכברג בשם התערער אחרי המלחמה. אולי בגלל שהוא איבד בלבנון שבעה אנשים מהפלוגה שלו, כשעלינו על מארב טנקים בלילה השלישי של המלחמה. למרות שזאת לא היתה אשמתו, הוכברג עדיין לא סלח לעצמו. וכבר שנתיים מאז, בקיץ, הוא הולך לשבע אזכרות באותו היום. עובר מבית-קברות לבית-קברות. מסתכל בשתיקה על שבע נשים שהדמעות יבשו בעיניהן, ואומר להן בסוף שתשעה היתומים גדלו יפה מאז השנה שעברה. עברתי הלאה. לעזאזל. שמאי סופר, מפקד פלוגת המפקדה, כבר דחף את התחת השמן שלו לתוך הקבינה של המשאית השלישית. ומשם, מגבוה, הוא עשה לאסרף ולי שלום קטן, והסתכל עלינו בפרצוף של דג כשעברנו עם הקיטבגים מתחתיו, בדרך אל אחורי המשאית. אסרף, שפסע לידי, רתח מזעם.

- אתה ממש אפס. אתה הפראייר הקטן של כל הגדוד. שמאי סופר משתין עליך בקשת ואתה בולע ואומר תודה. לא להאמין. קודם הוא החתים אותך על נשק ארוך, ועכשיו זה. תתעורר, זרצקי. צא מההלם. תפוס פיקוד. תהיה גבר. לך ותפתח את הדלת ותגיד לו, לחנווני השמן והפחדן הזה, שיעוף מהקבינה. ושב במקומו.

אסרף לחש את המילים בארסיות, מטעים כל הברה, סומר מרוב כעס. המשכתי ללכת. ואסרף המשיך לכאוב את הכבוד האבוד שלי.

- לא ראיתי דבר כזה בחיים, זרצקי. גדוד נכנס ללבנון במשאיות, וקצין המבצעים של הגדוד יושב מאחורה, וקצין אפסנאות מסריח יושב בקבינה. ואתה שותק לו. למות ממך. אתה אין לך מלה בגדוד.

לא עניתי לאסרף. הוא השתתק בעצמו אחרי רגע. הוא עזר לי לטפס על אחורי המשאית והושיט לי מלמטה את הקיטבגים, שלי ושלו, ואת הצ’ימידן האזרחי שלי. אחר-כך הוא טיפס ועלה בעצמו. מכנסיו ההדוקים נמתחו על הרגליים שלו וחשפו את מיתאר השרירים. התיישבנו בחבטה על הספסלים הארוכים, בין חיילי הגדוד. ניסיתי לחשוב איפה יותר טוב לשים את הקיטבג. מתחתי, על הריצפה, נגד מוקשים, או לפני, נשען על דופן הספארי, נגד מטעני צד. רציתי לשאול את אסרף מה דעתו אבל שתקתי. גם אסרף שתק, וזה מצב לא רגיל אצלו. בדרך כלל אסרף שותק רק כשהוא ישן, וגם זה לא תמיד. ישבנו שם שנינו ושתקנו וחיכינו שהספארים יתחילו לנסוע. לא עניתי לאסרף בעיקר בגלל שהוא שוב צדק. זה היה די נכון מה שהוא אמר. החיילים בגדוד בסך הכול אהבו אותי, אבל בין הקצינים לא היתה לי מלה. ולכן לא העזתי לנסות לגלגל את שמאי סופר מן הקבינה של הספארי, ולא עשיתי עליו תרגיל מנהיגות. כי בגדוד 548 לא לקחו אותי ברצינות. הקצינים והמשק”ים היותר מבוגרים של הגדוד, אלה שהיו בסדיר בשבעים ושלוש, בגיהינום של מלחמת יום כיפור, הכירו אותי בתור הבן של זרצקי. זרצקי הקטן, הם קראו לי. והיו אומרים עלי בגדוד, בחיוך,

- אמנון? נו, אמנון בחור טוב. אבל לא ממש טיפוס של מנהיג.

ולפעמים אמרו גם:

- כמו שאתה רואה אותו, אבא שלו דווקא היה ראש גדול. אני הכרתי אותו. הייתי בחטיבה שלו ביום כיפור. אבל זרצקי שלנו קצת ראש קטן. מה לעשות. קצין אינטליגנטי אבל לא יוזם.

אפשר לומר שלא השתלבתי במרקם החברתי של הגדוד, וזה לא היה במקרה. גדוד 548 הוקם כמה שנים לפני שסופחתי אליו, עם סגל חזק של קצינים ומפקדי טנקים סדירים שיצאו חיים מהגיהינום של מלחמת יום כיפור והשתחררו. רובם היו אנשים על רמה, ולכולם היה הרבה מזל. הם היו בוגרי קרבות הבלימה הנוראים של השריון בסיני וברמת הגולן. ביום הכיפורים ההוא ובשלושת הימים העקובים מדם שאחריו, הם שעצרו את המצרים ואת הסורים בגופם. הם היו אנשים שראו את חבריהם נשרפים והמשיכו להילחם. הם העלו מחדש, שוב ושוב, את הטנקים שלהם לעמדות אש על הרמפות המופגזות והמוכות. הם איבדו את המפקדים שלהם ותפסו פיקוד בעצמם. הם נשארו בחיים וניצחו במלחמה. הם היו אנשים קשים עם מוטיבציה גבוהה. אפשר לומר שרוב המפקדים של גדוד 548 היו גיבורים. כמו אבא שלי. ולעומתם אנשי הצוות של הגדוד ואנשי המפקדה היו ככה ככה. כמעט כל החיילים בפלוגות היו אנשים שעברו הסבה לשריון במילואים. הם הוסבו לשריון במסגרת המאמץ של צה”ל, באמצע שנות השבעים, לגדל מחדש את הבשר שלו שנשרף במלחמת יום כיפור. היו ביניהם אנשים כל-כך המומים וחסרי ישע שלא הייתי מוכן להיות איתם על טנק אחד גם במצעד יום העצמאות. הם היו סכנה לציבור. כמו דויד מוסאיוב, למשל. ועוד כמה אנשים כמוהו. אבל הקצינים של 548 היו סיפור אחר, ואני לא התאמתי לסיפור שלהם.

וכך, לאט לאט, התכרסם המעמד שלי בגדוד עד שהגיע למצבו הנוכחי. אולי זה קרה בגלל לימודי ההיסטוריה והספרות שלי, שבלטו בזרותם על רקע המקצועות האזרחיים של רוב קציני הגדוד, מהנדסים ואנשי שיווק ועורכי-דין ומומחים לכסף כמו קובי. ואולי הספרים שהייתי מביא מהבית לכל מילואים, ספרי היסטוריה ומיתולוגיה שמנים, ולפעמים גם באנגלית, שהייתי נמלט אליהם בכל רגע פנוי. או העובדה שהייתי צעיר בכמה שנים מרוב המפקדים בגדוד, ולא עברתי כמוהם את מלחמת יום כיפור. ואולי העובדה ששנאתי תרגילי מנהיגות ולא ידעתי לעשות דאווין של מפקד ולתפוס תחת כשצריך. כך או כך, קובי המג”ד לא נתן לי קרדיט בשום עניין חשוב, אבל גם לא העיף אותי מהגדוד. אולי כי לא היה נעים לו מאבא שלי. למרות שהיה לי תפקיד מפתח, קצין המבצעים הגדודי, הוא היה סוגר עניינים עם מפקדי הפלוגות מעל הראש שלי. והיה שולח את בועז גרוסמן, קצין המודיעין הגדודי, לכל ישיבות התיאום ולכל פקודות התעסוקה במקומי.

כך קרה שעכשיו, כשכוח החלוץ של הגדוד שלנו נכנס ללבנון, יום לפני ששאר הגדוד מגיע, נוסע לו סגן אמנון זרצקי על הספארי מאחור. כמו חייל פשוט. כמו ברווז בלונה פארק. והפעם פחדתי. לא שלא הייתי כאן קודם. כולנו, כל הגדוד, היינו כבר פעמיים בלבנון: פעם ראשונה במלחמה, לפני שנתיים ומשהו, בגיזרה המזרחית, במעלה ציר אדמה. ועוד פעם בשלג הגדול, לפני שמונה חודשים, גם כן בגיזרה המזרחית, ממש מתחת לכפר סוּלטן-יעקוּבּ. ופעמיים יצאתי חי. אבל הפעם הרגשתי שזהו. כל כלב בא יומו. הפעם הם יהרגו אותי. היום מכניסים אותי ללבנון בתוך ארגז של משאית ספארי. מאחורי גדר המערכת מחכים לי השיעים שאבוא כבר, לסגור איתי חשבונות ארוכים שלא אני פתחתי. ומי יודע באיזה ארגז יוציאו אותי משם.

בינתיים עלו כל החיילים על שלוש משאיות הספארי. שמאי סופר התרווח לו בקבינה של המשאית שלנו, ליד הנהג, וחבש את הקפּלַסְט. הוא כרך את הרצועה סביב העורף השמן שלו והידק אותה. אחר-כך בדק את מכשיר הקשר, שירבב את האנטנה החוצה דרך החלון, אמר משהו לתוך המע”ד, ונופף בידו לקובי ולהוכברג שהציצו עלינו מן הקבינות של המשאיות שלהם. המשאיות החלו לנוע. הלב שלי צנח. כולנו, כל יושבי הספארי, הפסקנו לדבר לרגע ושקענו איש בהרהוריו. אחרי כמה שניות של שקט חזרו השיחות למלא את השתיקה שנפערה בינינו.

השיירה עלתה על הכביש למטולה. השעה היתה שעת אחר-צהריים של סוף הקיץ, והשדות שממזרח היו חרושים וצהובים. הקוצים שבצידי הדרך זזו ברוח מאחורי המשאית. קופסאות סיגריות ריקות, דבלולי כותנה, ועטיפות של מצופים התרגשו לכבודנו, המריאו ברוח שעשינו, ריחפו מאחורינו, נגררו קצת על האספלט, ושבו לנוח בצידי הכביש. ריחות של שריפה ואקליפטוס נישאו באוויר, והרכס של מנרה ומשגב-עם התנשא מעלינו והטיל צל ממערב לכביש. השרב של צהרי היום התפוגג אל חמימות נעימה של לפנות-ערב קיץ בגליל. אבל אני רעדתי. פתאום נהיה לי קר. חשבתי להוציא את הדובון מהקיטבג אבל זה היה מבצע מסובך מדי. וחוץ מזה הרגשתי לא נוח לעשות את זה לפני כל החיילים שישבו בשרוולים מופשלים ובשכפּ”צים פתוחים ודיברו וקישקשו כאילו הם בטיול שנתי של בית-ספר. אסרף נתן לי מסטיק ‘עלמה’ בקריית שמונה, וחשבתי שארגיש יותר טוב אם אלעס אותו עכשיו. קילפתי את הנייר, דחפתי את המסטיק לפה והתחלתי ללעוס בדבקות. אבל עם כל תנועת לעיסה נמתחו הרצועות של הסנטרייה והקפּלַסט רקד לי על הראש עד שחטפתי כאב-ראש. בינתיים המסטיק נהיה תפל וגסס ומת בתוך הפה שלי. בסוף ירקתי אותו והוא עף באוויר וכמעט פגע בג’יפ הסיור שנסע מאחורינו, בזנב השיירה. נהג הג’יפ, מילואימניק גדול ומזוקן, צפר והניף אלי את ידו באיום. הוא צעק משהו שלא הבנתי, ומיצמץ בעיניו מאחורי משקפי האבק. הבטן שלי התכווצה כמו שריר אחרי מאמץ לא צפוי. חשבתי לרגע לאכול את הטורטית שנשארה לי מהשק”ם כדי להעביר את הטעם הרע מהפה, אבל רק המחשבה על עוד מזון החליאה אותי. על הפּגוֹש של ג’יפ הליווי כתב מישהו בצבע לבן: ‘לא באנו לעשות חיים - באנו לצאת חיים’. אחרי כמה דקות כבר עברנו ברחוב הראשי של המושבה מטולה. אף אחד לא הסתכל עלינו אפילו. והלאה, אל המטעים שבקצה העיירה. ובין מטעי התפוחים חיכתה לנו, כמו תמיד, הגדר הטובה. סוף העולם, מעבר הגבול. עם תחנת השידור של המיסיונרים, קול התקווה, לידה. וולקם טוּ לבנון, בּוֹיז. תרגישו בבית.

בגדר הטובה ראינו מולנו את פקק התנועה הרגיל של כלי רכב צבאיים החוזרים מלבנון בדרכם לארץ. במעבר הגבול הזה היה רק מסלול אחד במכס, המסלול האדום. לחוזרים לארץ היה מעבר פרטי משלהם, שער פַטמה, ליד תחנת המשטרה הצבאית. כמעט עשו להם שם ביקורת דרכונים. זאת אומרת, היה להם שם טרמינל אמיתי שקידם את פני הבנים השבים אל הארץ. ולנו, היורדים, היה סתם שער בגדר, מאה מטר מזרחה, טובל בתוך האבק הלבן של דרך הטשטוש, מופרד מהמולת הקיוסק והתיירים והמצלמות של הגדר הטובה. הסתכלתי על החוזרים לארץ. הם נראו בריאים ושלמים. חשבתי שבעצם ביני לבינם מפריד עכשיו חודש אחד, זה הכול, והנה הם חזרו חיים. נשאר להם רק לעבור את ביקורת המכס המשפילה הזאת. שוטרים צבאיים בכובעי ביצה לבנים ריחרחו בין ובתוך המכוניות והמשאיות של החוזרים. הם הציצו להם לתוך תיקים אישיים, פתחו את מכסי המנוע של הג’יפים ורוקנו את ארגזי הכלים של הקומנדקרים. החיילים על משאית הספארי שלנו, בדרך פנימה, שלחו אל השוטרים הצבאיים שריקות וקללות. המם- צדיקים אפילו לא הסתכלו לכיוון שלנו. הם היו אדישים לכל הרעש שעשינו. כאילו ידעו שלא צריך לקחת אותנו ברצינות כי תכף לא נהיה כאן יותר. היינו בני-חלוף יותר מחפיסת סיגריות ריקה שהרוח העיפה לרוחב הכביש. השיירה שלנו נשאבה לכיוון שער היציאה, כנועה וממושמעת. בשער היוצאים ללבנון לא היו שום פקקי תנועה. להפך. היה שם סתם שער בגדר המערכת ולידו שני מילואימניקים משועממים. ג’יפ הסיור שבראש השיירה, עם הקצין הבלונדיני, עבר את השער ראשון. ואחריו עבר הספארי של קובי. ואחריו הספארי של הוכברג. לאט לאט. ועכשיו תורנו. אולי לקפוץ מהספארי שלנו ולברוח, חשבתי, עוד לא מאוחר מדי. אבל לפני שהספקתי להבין איך בדיוק, הגדר כבר היתה מאחורינו. ואנחנו היינו בפנים, נוסעים לאורך השוליים המערביים של המַרג’, הבקעה הקטנה שמצפון למטולה. השיירה עברה בין בתי בטון ואבן לא גמורים עם ברזלים על הגגות משמאלנו, ובין שדות חיטה שנקצרו מימינינו. ישבנו בשתי שורות על הספארי והסתכלנו סביב בפחד. ושתקנו. היינו עשרים גברים יהודים במיטב שנותיהם, שעוד הבוקר ישנו במיטה הפרטית שלהם. והנה פתאום אנחנו כאן, מטרות נעות, גב אל גב, כל השכפ”צים רכוסים פתאום, קופצים לאורך הדרך זרועת הבורות המובילה לקְלֵייעָה. הרעש בתוך ראשי הלך ונרגע ובמקומו בא שקט מתוח. חמש דקות בלבנון ואני עדיין חי.