המאבק שלי 2: גבר מאוהב



29 ביולי, 2008

הקיץ היה ארוך, והוא עוד לא נגמר. ב-26 ביוני גמרתי את הכרך הראשון של הרומן, ומאז, במשך למעלה מחודש, וָנְיָה והיידי היו בחופשה מהגן, על כל המשתמע מכך. שגרת היומיום נעשתה אינטנסיבית מאי־פעם. מעולם לא הבנתי את הטעם בחופשה, מעולם לא חשתי צורך בחופשה, תמיד היה לי חשק רק לעבוד עוד ועוד. אבל אם צריך - אז צריך. את השבוע הראשון היינו אמורים לבלות בבקתת הנופש שלינדה שיכנעה אותי לרכוש בסתיו שעבר כדי שתשמש מקום לכתיבה כמו גם מקום לבילוי בסופי השבוע, אבל אחרי שלושה ימים התייאשנו וחזרנו העירה. לרכז שלושה ילדים קטנים ושני מבוגרים בשטח קטן - מוקפים באנשים נוספים מכל עבר, בלי שום דבר לעשות חוץ מלעשב את חלקת הגינה ולכסח את הדשא המקיף את הבקתה - אינו בהכרח רעיון טוב, במיוחד לא אם האווירה השוררת בינינו היתה צורמת מלכתחילה. במהלך שהותנו שם היו לנו כמה ריבים קולניים, להנאתם של השכנים, סביר להניח, ובשל התחושה הקלסטרופובית שהשרו עלי מאות חלקות הגינה המטופחות בקפידה וכל האנשים הזקנים, העירומים־למחצה, נעשיתי רגזני. הילדים קולטים מצבי רוח מעין אלה וממהרים לחקותם, במיוחד וניה - היא מגיבה כמעט מייד לשינויים בנימת הדיבור ובדרגת העֲצימוּת, ואם אלה יוצאים מכלל שליטה, היא מתחילה לעשות את הדבר שאנחנו הכי פחות אוהבים ואשר מוציא אותנו מדעתנו ברגע שהוא נמשך די זמן. מאחר שאנחנו מתפקעים מרוב תסכול מלכתחילה כמעט שאין לנו כל אפשרות להתגונן, ועכשיו זה מתחיל: צרחות וצעקות ואומללוּת. בשבוע שלאחר מכן שכרנו מכונית ונסענו לשְיוֹרְן, ליד יֶטֶבּוֹרג. חברתה של לינדה, מיכּאלה, הסנדקית של וניה, הזמינה אותנו לבית הקיץ של החבר שלה. שאלנו אותה אם היא יודעת מה פירוש הדבר לארח שלושה ילדים ואם היא לגמרי בטוחה שהיא רוצה שנבוא, אבל היא אמרה שכן, היא חשבה שתאפה עם הילדים ותיקח אותם לשחות ולצוד סרטנים כדי שיהיה לנו קצת זמן לעצמנו. ואנחנו נפלנו בפח. נסענו לשיורן שבקצה חבל הארץ שנופיו דומים להפליא לנופי אזור סֶרלָנדֶה שבו גדלתי, חנינו מחוץ לבית הקיץ, והסתערנו עליו עם כל הילדים וכל התיקים ושאר החפצים שלנו. הכוונה היתה להישאר שם שבוע, אבל כעבור שלושה ימים בלבד ארזנו את חפצינו, הִטְעַנּוּ את התיקים על המכונית ונסענו חזרה דרומה, להקלתם הגלויה של מיכּאלה ואֶריק.

אנשים שאין להם ילדים, ולא משנה כמה הם בוגרים ואינטליגנטיים, מבינים רק לעיתים נדירות במה זה כרוך, על כל פנים ככה זה היה איתי עד שנולדו לי ילדים. מיכאלה ואריק הם אנשי קריירה, מאז הכרתי את מיכאלה היא החזיקה אך ורק בתפקידים בכירים בתחום התרבות, ואילו אריק מנהל איזה ארגון חובק עולם שבסיסו בשוודיה. אחרי השהות בשיורן עמד לנסוע לפגישה בפנמה ומשם יחזור לאירופה וימשיך את חופשתו עם מיכאלה בפרובנס, כי ככה נראים החיים שלהם, המקומות שאני רק קראתי עליהם פתוחים בפניהם. לתוך זה פרצנו כאמור עם המגבונים הלחים והחיתולים שלנו, יוֹן שזוחל בכל מקום, היידי ווניה שמתקוטטות וצורחות, צוחקות ומייבבות, שאף פעם אינן אוכלות ליד השולחן, אף פעם לא עושות מה שאומרים להן, בכל אופן לא כשאנחנו בחברת אנשים ובאמת רוצים שתתנהגנה יפה, כי הן חשות בזה. ככל שיש לנו יותר מה להפסיד כך הן פחות צייתניות, ואמנם בית הקיץ היה גדול ומרווח, אבל הוא לא היה גדול ומרווח מספיק כדי שאפשר יהיה להתעלם מהן. אריק העמיד פנים שהוא לא חושש לגורל הרהיטים והחפצים בבית, הוא רצה להצטייר כנדיב וחביב לילדים, אבל שפת גופו סתרה אותו ללא הרף, הזרועות הללו שנשארו צמודות לגופו, האופן שבו מיהר כל הזמן להחזיר דברים למקומם, והמבט המרוחק כל כך בעיניו. הוא היה קרוב לחפצים ולמקום שהכיר כל חייו, אבל מרוחק מאלה שאיכלסו אותו בימים אלה, הוא הסתכל עליהם בערך כפי שמסתכלים על חפרפרות או על קיפודים. הבנתי אותו, וחיבבתי אותו. אבל מצד שני הבאתי איתי את כל המטען הזה, ומפגש אמיתי בינינו לא היה אפשרי. הוא רכש את השכלתו בקיימברידג' ובאוקספורד ועבד כמה שנים כברוקר בעולם הפיננסים בלונדון, אבל כשהוא ווניה יצאו לטייל על גבעה ליד הים הוא הניח לה לטפס בחופשיות כמה מטרים לפניו בעוד הוא עומד בלי ניע ומתפעל מהנוף, בלי להביא בחשבון שהיא רק בת ארבע ואינה מסוגלת להעריך סכנות בכוחות עצמה, ולכן, כשהיידי תלויה על זרועי נאלצתי לרוץ לראש הגבעה ולקחת פיקוד. חצי שעה אחר כך, כשהתיישבנו בבית־קפה, רגליי נוקשות אחרי הטיפוס המהיר על הגבעה התלולה, ביקשתי ממנו לתת ליון חתיכות לחמנייה שהנחתי לצידו מאחר שעלי לשים עין על היידי ווניה בשעה שאני מזמין להן אוכל, והוא הינהן, אין בעיה, אאכיל את יון, אבל הוא לא קיפל את העיתון שקרא בו, הוא בכלל לא הרים ממנו את העיניים ולא שם לב שיון, במרחק חצי מטר ממנו, נעשה יותר ויותר נסער ולבסוף צרח עד שפניו האדימו מרוב תסכול על כך שחתיכת הלחמנייה שכל כך רצה מונחת ממש לנגד עיניו, אבל לא בהישג ידו. המצב הכעיס את לינדה, שישבה בקצה האחר של השולחן, ראיתי את זה עליה, אבל היא ריסנה את עצמה, לא העירה דבר, חיכתה שנצא ונוכל לדבר בארבע עיניים, ורק אז אמרה לי שאנחנו צריכים לנסוע הביתה. עכשיו. בהיותי מורגל לגחמותיה אמרתי לה לשתוק ולא להחליט החלטות כאלה כשהיא כל כך חמוצה. דבריי כמובן הרגיזו אותה עוד יותר, וכך המשכנו עד שלמחרת בבוקר התיישבנו במכונית ונסענו משם.

השמיים הכחולים הרחבים מעל הנוף חסר החשיבות וסחוף הרוחות, שעם זאת היה יפה להפליא, בתוספת שמחתם של הילדים והעובדה שישבנו במכונית ולא בתוך קרון רכבת או במטוס - אופני הנסיעה הרגילים שלנו בשנים האחרונות - כל אלה שיפרו את האווירה. אבל זמן קצר אחר כך שוב גבר המתח, כי הרעב החל להציק והמסעדה שמצאנו ושלידה עצרנו התגלתה כחלק ממועדון יאכטות, אבל, אמר לי המלצר, אם רק נחצה את הכביש נגיע העירה ושם, במרחק של כחמש־מאות מטרים לעבר המרכז, יש מסעדה נוספת. ואכן כעבור עשרים דקות מצאנו את עצמנו על גשר גבוה וצר שעומס התנועה בו רב, רעבים, גוררים שתי עגלות תינוקות, ולפנינו אזור תעשייה ותו לא. לינדה רתחה מזעם, עיניה היו שחורות, אנחנו תמיד מגיעים למצבים כאלה, סיננה מבין שיניה, זה לא קורה לאף אחד אחר, אנחנו לא מצליחים בשום דבר, עכשיו היינו אמורים לאכול יחד, כל המשפחה, זה היה יכול להיות נחמד, ובמקום זאת אנחנו צועדים כאן ברוח הקרה על גשר מחורבן, מוקפים במכוניות שועטות ובאדי פליטה. האם ראיתי פעם משפחות אחרות עם שלושה ילדים מסתובבות ככה? המשכנו בדרך שבסופה ניצב שער ברזל ועליו סמלה של חברת אבטחה. על מנת להיכנס לעיר, שנוסף על הכול נראתה מרופטת ועצובה, היה עלינו לעבור דרך נוף תעשייתי במשך חמש־עשרה דקות לפחות. רציתי לעזוב את לינדה כי היא תמיד מתלוננת, היא תמיד רוצה משהו אחר, מעולם לא עשתה משהו כדי להשיג אותו, רק התלוננה, התלוננה, התלוננה, אף פעם לא קיבלה את המצב כמות שהוא, וכשהמציאות לא תאמה את הציפיות היא תמיד האשימה אותי, בדברים קטנים כמו בגדולים. בסדר, אבל גם אם היינו נפרדים באותו הרגע, הלוגיסטיקה שבה ואיחדה אותנו, היו לנו מכונית אחת ושתי עגלות תינוקות, ולכן לא היתה ברירה אלא להעמיד פנים שהדברים שנאמרו בכל זאת לא נאמרו, לדחוף את העגלות המוכתמות והרעועות על פני הגשר ולחזור למועדון היאכטות המטופח, לזרוק אותן במכונית ולקשור את הילדים במושבי הבטיחות ומשם לנסוע לסניף מקדונלדס הקרוב שנמצא בתחנת דלק ליד מרכז יטבורג. התיישבתי שם על ספסל בחוץ לאכול את הנקניקייה שלי בזמן שווניה ולינדה ישבו במכונית ואכלו את שלהן. יון והיידי ישנו. את הביקור המתוכנן בלִיסֶבֶּרְג ביטלנו, לנוכח האווירה ששררה בינינו עכשיו זה רק יחמיר את המצב, אבל כמה שעות אחר כך עצרנו באופן לא מתוכנן באתר בילוי זול שנבנה בחופזה, 'ארץ האגדות' שמו. כל המתקנים בו היו מהאיכות הירודה ביותר. תחילה לקחנו את הילדים ל"קרקס" קטן שהיה מורכב מכלב שקפץ דרך טבעות בגובה הברך, אישה חסונה בעלת מראה גברי, ככל הנראה ממקום כלשהו במזרח אירופה, לבושה בביקיני, שזרקה את אותן טבעות באוויר וניענעה אותן סביב מותניה, תרגילים שכל הבנות בכיתה שלי בבית־הספר היסודי ידעו לעשות, וגבר בהיר שיער בגילי, נעלי שפיץ לרגליו, טורבן לראשו וצמיגי שומן רוטטים מעל מכנסי השרוואל שלו שמילא את פיו בבנזין וירק אש ארבע פעמים לעבר התקרה הנמוכה. יון והיידי נעצו בו מבטים עד שעיניהם כמעט יצאו מחוריהן. וניה חשבה רק על דוכן הפרסים שעליו דילגנו, דוכן שבו אפשר לזכות בבובות פרווה של חיות, היא משכה כל הזמן בזרועי ושאלה מתי ההצגה נגמרת. מדי פעם העפתי מבט בלינדה. היא ישבה כשהיידי על ברכיה ודמעות בעיניה. כשיצאנו משם והתחלנו לרדת לכיוון גן השעשועים הקטן, דוחפים איש את עגלת התינוקות שלו, חולפים על פני בריכה גדולה ובה מגלשת מים ארוכה שבראשה התנשא טרול ענקי שגובהו אולי שלושים מטרים, שאלתי אותה למה.

"אני לא יודעת," ענתה. "אבל קרקסים תמיד מרגשים אותי."

"למה?"

"תראה, קרקס זה דבר כל כך עצוב, קטן וזול. ומצד שני גם כל כך יפה."

"גם זה?"

"כן. לא ראית את היידי ויון? הם היו לגמרי מהופנטים."

"אבל וניה לא," אמרתי וחייכתי. גם לינדה חייכה.

"מה אני לא?" שאלה וניה והסתובבה אלינו. "מה אמרת, אבא?"

"רק אמרתי שכשהיינו בקרקס לא חשבת אלא על בובת הפרווה שראית שם למטה."

וניה חייכה את החיוך שתמיד הופיע על פניה כשדיברנו על משהו שעשתה. חיוך מרוצה, אבל גם להוט, מוכן לעוד.

"מה עשיתי?" שאלה.

"את משכת לי ביד," אמרתי. "ואמרת שאת רוצה פרס עכשיו."

"למה?" שאלה.

"מנין לי לדעת?" שאלתי. "כנראה שמאוד רצית את בובת הפרווה."

"נלך לשם עכשיו?" שאלה.

"כן," אמרתי. "זה כאן למטה."

הצבעתי במורד שביל האספלט לעבר מתקני השעשועים שהציצו במעורפל בין העצים.

"גם היידי תקבל?" שאלה.

"אם היא תרצה," אמרה לינדה.

"היא תרצה," אמרה וניה, ורכנה לעבר היידי שישבה בעגלה. "את רוצה כזה, היידי?"

"כן," אמרה היידי.

היה עלינו לקנות כרטיסי הגרלה בתשעים קרונות עד שכל אחת מהילדות החזיקה עכבר צעצוע קטן ביד. השמש יקדה בשמיים מעלינו, האוויר ביער עמד מלכת, כל הצלצולים והצפצופים הצורמים מהמכשירים השונים התערבבו עם מוזיקת דיסקו של שנות השמונים שעלתה מהדוכנים סביבנו. וניה רצתה צמר גפן מתוק ועשר דקות אחר כך מצאנו את עצמנו יושבים ליד שולחן צמוד לקיוסק, מוקפים בצרעות חמות מזג ותוקפניות, בשמש הקופחת שהדביקה את הסוכר לכל מה שבא איתו במגע, כלומר השולחן, גב העגלה, זרועות וידיים, לרוגזם הקולני של הילדים, לא כך הם תיארו לעצמם את החוויה כשראו את מכל הסוכר המסתובב בקיוסק. הקפה שלי היה מר, כמעט אי אפשר היה לשתות אותו. ילד קטן ומלוכלך רכב לעברנו על התלת־אופן שלו, התנגש בעגלה של היידי ונעץ בנו מבטים מלאי ציפייה. שערו היה כהה וכך גם עיניו, ייתכן שהיה רומני או אלבני או אולי יווני. אחרי שדחף את הגלגל הקדמי עוד כמה פעמים לתוך העגלה התייצב בתנוחה כזאת שלא תאפשר לנו לקום מהשולחן וכך עמד, מבטו מושפל לקרקע.

"נלך?" שאלתי.

"היידי רוצה לרכוב," אמרה לינדה. "אולי נעשה את זה קודם?"

גבר חסון בעל אוזניים בולטות, כהה גם הוא, ניגש והניף את הילד על האופניים, נשא אותו אל הרחבה מול הקיוסק, ליטף אותו כמה פעמים על ראשו וניגש אל התמנון המכני שאותו תיפעל. לזרועותיו של התמנון היו מחוברים סלים קטנים שבהם אפשר לשבת, והן עלו וירדו בזמן שחגו במעגלים איטיים. הילד החל לרכוב על אופניו לעבר מרכז הרחבה, שאנשים בבגדים קיציים נכנסו אליה ויצאו ממנה ללא הרף.

"ברור," אמרתי וקמתי, לקחתי את שערות הסבתא מידיהן של וניה והיידי וזרקתי לפח, דחפתי את העגלה של יון, שהניע את ראשו מצד לצד כדי לקלוט את כל הדברים המעניינים שהתרחשו סביבו, חצינו את הרחבה והמשכנו למעבר שמוביל ל'עיר המערבונים'. 'עיר המערבונים' היתה ערימת חול עם שלושה צריפים שנבנו זה לא כבר ועליהם נכתב "מכרה", "שריף" ו"בית־כלא" בהתאמה, על השניים האחרונים נתלו כרזות רבות עם הכיתוב "Wanted Dead or Alive". מצידה האחד של 'עיר המערבונים' היתה חורשת עצי שַׁדָר ובצידה האחר מישור משופע שבו כמה נערים רכבו על קרשים עם גלגלים קטנים. פינת הרכיבה על סוסים היתה סגורה. מעבר לגדר שמול "המכרה" ישבה אשת הקרקס המזרח אירופאית על אבן ועישנה.

"לרכוב!" קראה היידי והביטה סביבה.

"אז נלך לפינת הרכיבה על חמורים ליד הכניסה," אמרה לינדה.

יון השליך ארצה את הבקבוק שלו, שהיה מלא מים. וניה זחלה תחת הגדר ורצה אל המכרה. כשהיידי הבחינה בה היא קמה מהעגלה וזחלה בעקבותיה. ראיתי מכונת קוקה־קולה אדומה ולבנה בצידו האחורי של משרד השריף, שלפתי את תוכן כיס המכנסיים הקצרים שלבשתי ובחנתי אותו: שתי גומיות לשיער, סיכה לשיער ועליה ציור של פרת משה רבנו, מצית, שלוש אבנים ושני צדפים שווניה מצאה בשְיוֹרְן, שטר של עשרים קרונות, שני מטבעות של חמש קרונות ותשע של קרונה אחת.

"אני הולך לעשן סיגריה בינתיים," אמרתי. "אשב שם."

החוויתי בראשי לעבר גזע עץ בקצה האזור המגודר. יון הניף את שתי זרועותיו באוויר.

"כן, לך," אמרה לינדה והרימה אותו. "אתה רעב, יון?" שאלה. "אוי, כל כך חם. אין פה צל בשום מקום? אני צריכה לשבת איתו איפשהו."

"שם למעלה," אמרתי, והצבעתי לעבר המסעדה בראש התל. היא נבנתה בצורת רכבת, הקטר היה הדלפק, השולחנות היו בקרון. לא היתה שם נפש חיה. הכיסאות היו שעונים על השולחנות.

"אלך לשם," אמרה לינדה. "ואאכיל אותו קצת. אתה תשים עין על הילדות?"

הינהנתי, ניגשתי למכונה וקניתי פחית קוקה־קולה, התיישבתי על גזע העץ, הדלקתי סיגריה, הסתכלתי לעבר הצריף שנבנה בחופזה וראיתי את וניה והיידי רצות פנימה והחוצה.

"לגמרי חשוך בפנים!" צעקה וניה. "בוא תראה!"

הרמתי את ידי ונופפתי לה, ולמרבה המזל היא הסתפקה בזה. כל אותו הזמן אימצה את העכבר אל ליבה בידה האחת.

דרך אגב, איפה העכבר של היידי?

העברתי את מבטי על הקרקע לידן. ושם, מחוץ למשרדו של השריף, שכב העכבר כשראשו בתוך החול. למעלה במסעדה לינדה גררה כיסא אל הקיר, התיישבה והחלה להניק את יון, שבעט תחילה בשתי רגליו ולבסוף שכב ללא ניע. אשת הקרקס עשתה את דרכה במעלה הגבעה. זבוב עקץ אותי ברגל. מחצתי אותו בעוצמה כזאת שהוא נמרח על עורי. לסיגריה היה טעם נוראי בחום, אבל שאפתי בנחישות את העשן לריאותיי, נשאתי עיניים אל צמרות עצי האשוחית, צבעם היה ירוק עז במקומות שהשמש זרחה עליהם. זבוב חדש התיישב על רגלי. הנפתי לעברו את ידי ברוגז, זרקתי את הסיגריה ארצה ועליתי לעבר הילדות כשבידי פחית הקולה המלאה־למחצה, שהיתה עדיין קרה.

"אבא, אתה תלך שם מאחור בזמן שאנחנו בפנים ונראה אם תוכל לראות אותנו דרך החריצים, טוב?" אמרה וניה ומיצמצה לעברי בשמש.

"בסדר גמור," אמרתי, והקפתי את הצריף. שמעתי אותן מתרוצצות ומצחקקות בפנים. הרכנתי את ראשי לעבר אחד החריצים והבטתי פנימה. אבל ההבדל בין האור בחוץ והחושך בפנים היה גדול מכדי שאוכל להבחין בדבר כלשהו.

"אבא, אתה שם בחוץ?" קראה וניה.

"כן," אמרתי.

"אתה רואה אותנו?"

"לא. הפכתן לבלתי נראות?"

"כן!"

כשיצאו מהצריף העמדתי פנים שאיני רואה אותן. נעצתי את מבטי היישר בווניה תוך שאני קורא לה.

"אבל אני פה," אמרה ונופפה בזרועותיה.

"וניה?" אמרתי. "איפה את? נו, בואי, זה כבר לא מצחיק."

"אני כאן! כאן!"

"וניה...?"

"אתה באמת לא רואה אותי? אני בלתי נראית על אמת?"

היא נשמעה מרוצה עד הגג, אבל בה בעת הבחנתי בשמץ של דאגה בקולה. באותו רגע פרץ יון בצווחות. הסתכלתי לעבר המסעדה. לינדה קמה כשיון צמוד לחזהּ. לא אופייני לו לצרוח ככה.

"אוי, הנה את!" אמרתי. "היית פה כל הזמן?"

"כן, בטח," אמרה.

"את שומעת את יון בוכה?"

היא הינהנה והסתכלה לעבר לינדה ויון.

"סימן שאנחנו צריכים ללכת," אמרתי. "בואי."

אחזתי בידה של היידי.

"לא רוצה," אמרה. "לא רוצה להחזיק ידיים."

"בסדר," אמרתי. "אז לפחות תשבי בעגלה."

"לא רוצה עגלה," אמרה.

"את רוצה שאקח אותך בידיים?"

"לא רוצה שתיקח," אמרה.

הלכתי להביא את העגלה. עד שחזרתי היא הספיקה לטפס על הגדר. וניה התיישבה על הקרקע. לינדה יצאה מהמסעדה בראש הגבעה, היא עמדה עכשיו על השביל והסתכלה למטה, נופפה לנו ביד אחת. יון המשיך לצרוח.

"אני לא רוצה ללכת," אמרה וניה. "עייפות לי הרגליים."

"בקושי הלכת מטר אחד כל היום," אמרתי. "איך יכול להיות שהרגליים שלך עייפות?"

"אין לי רגליים. תצטרך לסחוב אותי."

"לא, וניה, מה זה השטויות האלה. אני לא יכול לסחוב אותך."

"אתה כן יכול."

"תתיישבי בעגלה, היידי," אמרתי. "ואז נלך לרכוב על חמורים."

"לא רוצה עגלה," אמרה.

"אין לי רגליים!" אמרה וניה. את המילה האחרונה צעקה בקולי קולות.

הזעם שטף אותי. הדחף שלי היה להרים את שתיהן ולשאת אותן לחוצות בכוח תחת זרועותיי. יותר מפעם אחת קרה שלקחתי את שתיהן משתוללות וצורחות תחת זרועותיי, בלי להניד עפעף לנוכח העוברים ושבים שתמיד נעצו מבטים מתעניינים בסצנות שלנו, כאילו אני חובש מסכת קוף או משהו כזה.

אבל הפעם הצלחתי לשמור על קור רוח.

"אז את מוכנה לשבת בעגלה, וניה?" שאלתי.

"אם תרים אותי," אמרה.

"לא, תצטרכי לעשות את זה לבד."

"לא," אמרה. "אין לי רגליים."

אם לא אתגמש עכשיו נעמוד כאן עד מחר בבוקר, כי אמנם לווניה לא היתה סבלנות והיא נהגה לוותר לנוכח המכשול הקטן ביותר, אבל מצד שני היתה עקשנית ביותר בכל הנוגע לרצונה שלה.

"בסדר," אמרתי, הרמתי אותה והושבתי אותה בעגלה. "שוב ניצחת."

"במה ניצחתי?" שאלה.

"שום דבר," אמרתי. "בואי, היידי, הולכים."

הורדתי אותה מהגדר ואחרי כמה לָאוִים לא החלטיים במיוחד, לא רוצָה, עשינו את דרכנו בשביל העולה, היידי תלויה על זרועי, וניה בעגלה. בדרך הרמתי את עכבר הצעצוע של היידי, ניערתי אותו מאבק והנחתי אותו בסל.

"אני לא יודעת מה יש לו," אמרה לינדה כשהגענו לראש הגבעה. "הוא פתאום התחיל לבכות. אולי עקצה אותו צרעה או משהו. תראה..."

היא הרימה את הסוודר וחשפה את בטנו והראתה לי סימן אדום קטן. הוא השתולל בזרועותיה, פניו אדומות ושערו לח מרוב צווחות.

"תינוק קטן מסכן," אמרה.

"אותי עקץ הרגע זבוב," אמרתי. "אולי זה מה שקרה. אבל תושיבי אותו בעגלה, ונלך. בין כה וכה אין מה לעשות עכשיו בעניין."

אחרי שקשרנו את הרתמות הוא החל להתפתל, התחפר בדופן העגלה וצווח.

"נצטרך לחזור למכונית," אמרתי.

"כן," אמרה לינדה. "אבל קודם אני צריכה להחליף לו חיתול. יש פינת החתלה שם למטה."

הינהנתי, והתחלנו לרדת בשביל. חלפו כבר כמה שעות מאז הגענו, השמש כבר לא היתה כל כך גבוהה בשמיים, ומשהו באור שבו מילאה את היער הזכיר לי את שעות אחר הצהריים בבית ילדותי, כשהיינו נוסעים עם אמא ואבא לקצה האי לרחוץ שם בים, או יורדים בעצמנו לצוקים ליד לשון הים שמתחת לשכונת בנה ביתך. תוך שניות מילאו אותי הזיכרונות, לא בצורת אירועים ממשיים אלא יותר כאווירה, ריחות, תחושות. האופן שבו האור, שבאמצע היום היה לבן וניטרלי, נעשה עשיר יותר בשעות אחר הצהריים והפך את כל הצבעים ליותר כהים. הוי, לרוץ בשביל בתוך היער האפלולי ביום קיץ בשנות השבעים! לזנק למים המלוחים ולשחות עד ליָרְסְטָדהוֹלְמֶן בצד השני! השמש שזרחה על הצוקים החלקים ליד המים, ושיוותה להם גוון כמעט זהוב. העשב היבש והנוקשה שצמח בשקערוריות שביניהם. תחושת העומק תחת פני המים, קודרת כל כך תחת צילם של ההרים. הדגים ששחו על פנינו. וצמרות העצים מעלינו, ענפיהם הדקיקים נעים קלות ברוח הבאה מן הים! קליפת העץ הדקה ותחתיה העץ החלק, דמוי העצם. העלווה הירוקה...

"הנה זה," אמרה לינדה והצביעה על מבנה עץ קטן ומתומן. "תחכה לי פה?"

"נמשיך לרדת לאט לאט לכיוון הכניסה," אמרתי.

בין העצים בצידה הפנימי של הגדר ניצבו שני גמדים מגולפים בעץ ולהם זקן ארוך ומצנפת אדומה. הצבתם כאן ביקשה להצדיק את מעמדו של המקום כ'ארץ האגדות'.

"תראו, הנה הגמל!" קראה היידי. "הגמל" הוא הגמד, או נִיסֶן, אותה דמות מיתולוגית הקשורה לחג המולד, ומוכרת גם כסנטה קלאוס.

זה זמן רב שהיא מגלה בו עניין. בשלהי האביב היא הצביעה לעבר המרפסת שממנה בא ניסֶן בערב החג, ואמרה "הגמל בא", וכששיחקה באחת המתנות שנתן לה תמיד הכריזה מנין באה. עם זאת, לא קל לומר מהו מעמדו של נִיסֶן בחייה, שכן כשנתקלה במקרה בחליפת סנטה קלאוס בארון שלי יום־יומיים אחרי חג המולד, היא לא הופתעה כלל ואף לא הביעה כעס, דבר לא נחשף, היא רק הצביעה על החליפה וקראה "הגמל", כאילו זה המקום שבו הוא מחליף בגדים, וכשנתקלנו במחוסר הבית הישיש בעל הזקן הלבן שישב בכיכר מחוץ לביתנו, היתה מזדקפת בעגלה וצועקת "הגמל" בקולי קולות.

הרכנתי את ראשי ונשקתי לה על לחייה העגלגלה.

"לא נשיקה!" אמרה.

צחקתי.

"אז אני יכול לנשק אותך, וניה?"

"לאאא!" אמרה וניה.

זרם דליל אבל קבוע של אנשים חלף על פנינו, מרביתם בבגדים ססגוניים, במכנסיים קצרים, חולצות טריקו וסנדלים, כמה מהם במכנסי ריצה ונעלי התעמלות, מספר השמנים ביניהם היה גדול להפליא, כמעט איש מהם לא היה לבוש בקפידה.

"אבא שלי בכלא!" קראה היידי בשביעות רצון.

וניה הסבה אליה את ראשה בעגלה.

"לא, אבא לא בכלא!" אמרה.

צחקתי שוב ונעצרתי.

"נחכה כאן לאמא," אמרתי.

אבא שלך יושב בכלא, זה היה משפט שהילדים בגן נהגו לומר זה לזה. היידי הבינה את זה כביטוי תרבותי במיוחד, ונהגה לומר אותו כשרצתה לשבח אותי. לינדה סיפרה שבפעם האחרונה שחזרנו מבקתת הנופש היידי אמרה את המשפט הזה לגברת מבוגרת שישבה מאחוריהן באוטובוס. אבא שלי בכלא. מאחר שלא הייתי איתן אלא נשארתי בתחנת האוטובוס עם יון, קביעתה זו נותרה תלויה באוויר בלי שאיש יסתור אותה.

כופפתי את ראשי קדימה ומחיתי את הזיעה ממצחי בשרוול חולצת הטריקו.

"אני יכולה לקבל עוד פרס, אבא?" שאלה וניה.

"בפירוש לא," אמרתי. "כבר זכית בבובת פרווה!"

"בבקשה, אבא, אפשר עוד אחת?" שאלה.

הפניתי את ראשי וראיתי את לינדה מתקרבת. יון ישב זקוף בעגלה ונראה שבע רצון תחת הכובע שהגן עליו מפני השמש.

"הכול בסדר?" שאלתי.

"מממ. שטפתי את העקיצה במים קרים. אבל הוא עייף."

"אז הוא יירדם באוטו," אמרתי.

"אתה יודע מה השעה?"

"שלוש וחצי, נדמה לי."

"אז נגיע הביתה בשמונה?"

"משהו כזה."

פעם נוספת חצינו את גן השעשועים הקטן, חלפנו על פני ספינת השודדים, חזית עץ עלובה ומאחוריה כמה מעברים בין הסיפונים שעליהם עמדו פה ושם גברים בעלי רגל אחת או זרוע אחת, חרב בידם ובנדנה כרוכה על ראשם. עברנו על פני מתחם הלאמות ומתחם היענים, על פני המשטח המוגבה הקטנטן שעליו רכבו כמה ילדים על אופני ארבעה גלגלים, והגענו לבסוף לשטח הכניסה, ששם היה מסלול מכשולים, כלומר כמה בולי עץ וכמה קירות דיקט שרשת חוטי ברזל מפרידה ביניהם, מתקן לקפיצת בנג'י ומסלול לרכיבה על חמורים, שלידו עצרנו. לינדה הרימה את היידי ונשאה אותה אל התור, הניחה קסדה על ראשה בזמן שווניה ואני עמדנו ליד הגדר עם יון והסתכלנו עליהן.

ארבעה חמורים חגו במעגל בכל פעם, וההורים הם שהובילו אותם. המסלול כולו לא היה ארוך יותר משלושים מטרים, אבל מרבית הרוכבים עשו אותו באיטיות רבה, כי מדובר כאן בחמורים, לא בסוסי פוני, וחמורים כידוע עוצרים כשמתחשק להם. הורים נואשים עמדו ומשכו במושכות בכל כוחם, אבל הבהמות לא זזו ממקומן. הפליקו להן בצידי גופן, לשווא, החמורים הארורים עמדו במקומם. אחד הילדים בכה. זו שמכרה כרטיסים קראה ללא הרף עצות לעבר ההורים. תמשוך הכי חזק שאתה יכול! יותר חזק! פשוט תמשוך, זה לא כואב להם. חזק! ככה, זהו!

"את רואה, וניה?" שאלתי. "החמורים לא מסכימים ללכת!"

היא צחקה. שמחתי שהיא שמחה. מצד שני דאגתי קצת ללינדה: היא לא היתה הרבה יותר סבלנית מווניה. אבל כשהגיע תורה היא עמדה במשימה באצילות. בכל פעם שהחמור עצר, הסתובבה ונעמדה בגבה לצידו של החמור תוך שהיא ממצמצת בשפתיה. היא נהגה לרכוב בנעוריה, שנים רבות עמדו הסוסים במרכז חייה, זו כנראה הסיבה.

פניה של היידי קרנו על גב החמור. כשהתרגיל של לינדה כבר לא עבד על החמור, היא משכה במושכות בחוזקה ובנחישות שכזאת, שלא השאירה עוד מקום לעקשנות שלו.

"איזה יופי את רוכבת!" קראתי לעבר היידי. השפלתי את מבטי אל וניה ושאלתי: "רוצה גם?"

וניה טילטלה בנחישות את ראשה מצד לצד. יישרה את משקפיה. היא רכבה על סוסי פוני מאז היתה בת שנה וחצי, ובסתיו שבו עברנו למָאלמֶה, כשהיתה בת שנתיים וחצי, היא התחילה ללמוד רכיבה באופן מסודר. בית־הספר לרכיבה שכן באמצע פוֹלְקֶטְס פארק - פארק העם - אולם רכיבה קודר ורעוע שרצפתו זרועה נסורת. ואילו בעיניה המקום היה אגדי, היא ספגה לקרבה כל פרט ופרט בו ורצתה לדבר על כך בסוף השיעור. בגב זקוף ישבה על הפוני המוזנח שלה בעוד לינדה מובילה אותה סביב־סביב במעגלים, ובפעמים שבאתי איתה לבדי הובילה אותה אחת מהילדות בנות האחת־עשרה־שתים־עשרה, שדומה שהעבירו שם את כל חייהן, בעוד המדריכה צועדת במרכז האולם ואומרת להן מה לעשות. וניה לא תמיד הבינה את ההוראות וזה לא היה נורא, חוויית הסוסים וסביבתם היתה החשובה. האורווה, החתולה שהמליטה גורים בערימת החציר, הרשימה שפירטה מי ירכב על איזה סוס באותו יום, הקסדה שבחרה, הרגע שבו הובילו את הסוס לאולם, הרכיבה עצמה, מאפה הקינמון ומיץ התפוחים שהוגשו לה בבית־הקפה הסמוך אחרי השיעור. זו היתה נקודת השיא של השבוע. אבל הכול השתנה בסתיו שלאחר מכן. המדריכה התחלפה, ווניה, שנראתה גדולה מארבע שנותיה, נתקלה בדרישות שעימן לא היתה מסוגלת להתמודד. לינדה אמנם הזכירה את גילה הצעיר של וניה, אבל הדרישות לא פסקו, וניה התחילה למחות לפני כל שיעור, היא לא רצתה ללכת, בשום פנים ואופן לא, ובסוף הפסקנו. גם כשראתה את היידי עושה סיבוב קטן על גב החמור, בפארק שבו לא הציבו לה שום דרישות, היא סירבה.

פעילות נוספת שהצטרפנו אליה נקראה "שעת שירה", ובמהלכה הילדים שרו קצת יחד וקצת ציירו ושיחקו. בפעם השנייה שהיתה שם התבקשו לצייר בית, ווניה ציירה את הדשא מחוצה לו בכחול. המדריכה בחוג ניגשה אליה ואמרה שדשא הוא לא כחול אלא ירוק, ושאלה אותה אם תוכל לצייר ציור חדש. וניה קרעה את הציור לגזרים וחטפה התקף זעם שגרם להורים האחרים לזקוף גבה ולשמוח שהילדים שלהם כל כך מחונכים. וניה היא הרבה דברים, אבל יותר מכול היא רגישה, והעובדה שכבר עכשיו תכונה זו מתגבשת אצלה מדאיגה אותי. לראות אותה גדלה משנה גם את תמונת ילדותי שלי, לא כל כך בשל האיכות כמו בשל הכמות, כי הזמן שאתה מבלה עם ילדיך הוא עצום. שעות רבות כל כך, ימים רבים כל כך, אינספור מצבים שנוצרים ונחווים מחדש. מילדותי שלי אני זוכר רק קומץ אירועים, שאת כולם ראיתי כאבני דרך חשובות, אבל עכשיו אני מבין שהם רחצו בים של התרחשויות אחרות אשר מוחק לחלוטין את המשמעות שלהם, כי מנין לי לדעת שדווקא האירועים שנחקקו בזיכרוני היו גורליים, ולא כל האחרים, שאיני יודע עליהם דבר?

כשאני מדבר על דברים כאלה עם גַיִיר, שאיתו אני משוחח בטלפון במשך כשעה מדי יום, הוא נוהג לצטט את המחבר סְוֵן סְטוֹלְפֶּה שכתב איפשהו שאינגמר ברגמן היה ונשאר אינגמר ברגמן בלי קשר למקום שבו גדל, ומכאן משתמע שהאדם הוא כמות שהוא בלי קשר לתנאי הסביבה. האופן שבו מתמודדים עם המשפחה קודם למשפחה עצמה. בילדותי חינכו אותי להסביר את כל התכונות, המעשים והתופעות על סמך הסביבה שבה הם צמחו. הבסיס הביולוגי והגנטי, כלומר מה שנתון, כמעט לא היה על המפה, וכשהופיע, התייחסו אליו בחשדנות. במבט ראשון גישה כזאת עשויה להתפרש כהומניסטית בהיותה קשורה באופן כל כך אינטימי לרעיון על היות כל בני האדם שווים, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר היא עשויה גם לבטא תפיסה מכנית של האדם, שנולד ריק ומניח לסביבה ולנסיבות לעצב את חייו. זמן רב התייחסתי לשאלה הזו כאל שאלה תיאורטית גרידא, שאלה בסיסית כל כך עד כי היא יכולה לשמש קרש קפיצה לכל נושא והקשר - האם הסביבה היא הגורם המרכזי, למשל, האם נקודת המוצא של האדם היא היותו זהה לאחרים ונתון לעיצוב, ולפיכך אפשר ליצור את האדם הטוב באמצעות התערבות בסביבתו, ומכאן האמון של דור ההורים שלי במדינה, במערכת החינוך ובפוליטיקה, ומכאן תשוקתם לבטל כל מה שהיה, ומכאן האמת החדשה שלהם, שאינה קיימת בתוככי האדם, במנותק ובייחודי, אלא להפך, בחיצוניותו של האדם, בקיבוצי ובכללי? הסופר דָאג סוּלְסְטָד, בהיותו כותב דברי הימים של תקופתו, הוא אולי מי שביטא זאת באופן הברור ביותר בטקסט משנת 1967, שבו מופיעה הכרזתו המפורסמת: "לא ניתן כנפיים לקומקום הקפה". וכך הוא כותב: הלאה הרוחניות, הלאה הפנימיות, קדימה לעבר מטריאליזם חדש - אבל העובדה שאותה הגישה עומדת מאחורי הריסתן של שכונות ישנות, סלילת כבישים ומגרשי חניה, כל אותם דברים שהשמאל האינטלקטואלי כמובן התנגד להם, מעולם לא עלתה על דעתם, ואולי עד עכשיו אי אפשר היה להעלותה על הדעת, כשהקשר בין רעיון השוויון והקפיטליזם, מדינת הרווחה והליברליזם, החומרנות המרקסיסטית ותרבות הצריכה הפך מובן מאליו, שהרי יוצר השוויון הגדול מכולם הוא הכסף אשר מוחק את כל ההבדלים, ובהנחה שאופייך וגורלך ניתנים לעיצוב, הרי שהכסף הוא המעצב המובן מאליו. כך נוצרת התופעה המסקרנת של המוני אנשים הטוענים לאינדיבידואליוּת ומקוריות באמצעות התנהגות זהה, בעוד אלה שפתחו להם בעבר את הדלת באמירת הן לשוויון, בדגש ששמו על החומרי ובאמונתם בשינוי, זועמים עכשיו על מעשיהם שלהם, ומייחסים אותם לשטן, אבל כמו כל הטיעונים הפשוטים גם זה לא נכון לגמרי, אי אפשר לכמת את החיים באופן מתמטי, אין להם תיאוריה, רק פרקטיקה, וגם אם מפתה להבין את השינויים הקיצוניים שדור מסוים חולל בחברה על סמך גישתו ליחס בין מוּלדוּת ללמידה, הפיתוי הוא ספרותי ומורכב מההנאה שבהעלאת השערות, כלומר לפתל את המחשבה דרך התחומים ההטרוגניים ביותר של הפעילות האנושית יותר מאשר מהשמחה שבלומר את האמת. השמיים נמוכים בספריו של סולסטד, הם רגישים ביותר לזרמי תקופתם, מתחושת הזרות בשנות השישים, תרועות השמחה למעורבות הפוליטית בתחילת שנות השבעים ואז, בדיוק כשהרוחות החלו לנשוב, להתרחקות ולהתנתקות ממנה בסוף אותו עשור. חיקוי זה של פעולת השבשבת אינו בהכרח יתרון או חולשה בכתיבתו של סופר, אלא פשוט חלק מחומרי הכתיבה, חלק מהניווט בה, ובמקרה של סולסטד הגרעין המהותי תמיד נמצא במקום אחר, כלומר בשפה עצמה, הזוהרת באלגנטיות־העידן־החדש שלה, וקורנת את אותו ברק לגמרי ייחודי, מלא חיים ורוח, שאיש אינו יכול להעתיקו. את השפה הזאת אי אפשר ללמוד, את השפה הזאת אי אפשר לקנות בכסף, ובדיוק מכאן נובע ערכה. אין זה נכון שאנחנו נולדים דומים ושנסיבות החיים הן שהופכות את חיינו לשונים זה מזה, ההפך הוא הנכון, אנחנו נולדים שונים זה מזה ונסיבות החיים שלנו הופכות אותנו ליותר דומים.

כשאני חושב על שלושת ילדיי אני לא רואה לנגד עיניי רק את פניהם האופייניות, אלא מרגיש גם הרגשה מאוד מסוימת שהם מעוררים בי. ההרגשה הזאת, שאינה משתנה, היא מה שהם עבורי. ומה שהם נמצא בהם עוד מהימים הראשונים שראיתי אותם, כשעוד לא ידעו דבר, והמעט שידעו לעשות, כמו לינוק מהשד, להרים את זרועותיהם מתוך רפלקס, להביט סביבם, לחקות - את כל אלה ידעו שלושתם לעשות ולפיכך מה שהם אינו קשור כלל לתכונות, אינו קשור כלל למה שהם יודעים או לא יודעים, אלא יותר למעין אור הקורן מתוכם.

בדומה לכך, תכונות האופי שלהם המתחילות להתגלות לאיטן כבר אחרי כמה שבועות, גם הן אינן משתנות, והן שונות כל כך מילד לילד עד שקשה להעלות על הדעת שהתנאים שאנחנו מספקים להם - באמצעות ההתנהגות שלנו ואורח החיים שלנו - יהיו בעלי חשיבות מכרעת. יון הוא בעל מזג נעים וחביב, הוא אוהב את אחיותיו ואוהב מטוסים, רכבות ואוטובוסים. היידי היא מוחצנת ויוצרת קשר עם כל אחד, היא מתעניינת בנעליים ובבגדים, רוצה ללבוש רק שמלות והיא מלאת ביטחון בגופה הקטן, כפי שהתגלה למשל כשעמדה עירומה מול המראה בבריכת השחייה ואמרה ללינדה, אמא, תראי איזה טוסיק יפה יש לי! היא לא יכולה לשאת נזיפות, אם מרימים עליה את הקול היא מסבה את ראשה ופורצת בבכי. וניה מצידה לא נשארת חייבת, היא בעלת מזג חם, עקשנית, רגישה ונוטה לחשיבה הגיונית. יש לה זיכרון טוב, היא יודעת בעל פה את מרבית הספרים שאנחנו מקריאים לה ואת השורות בסרטים שבהם אנחנו צופים. יש לה חוש הומור, בבית היא מצחיקה אותנו לעיתים קרובות, אבל כשאנחנו מחוץ לבית היא מושפעת מהאווירה השוררת סביבה, ואם יש יותר מדי דברים חדשים או לא מוכרים, היא מסתגרת בעצמה. הביישנות שלה הופיעה כשהיתה כבת שבעה חודשים, והתבטאה בכך שפשוט עצמה את עיניה כשאדם זר התקרב אליה, כאילו היא ישנה. אפילו עכשיו היא עושה את זה מדי פעם, למשל אם היא יושבת בעגלה ואנחנו פוגשים במקרה באחד ההורים מגן הילדים, עיניה ישר נעצמות. אחרי פתיחה זהירה ומהוססת בגן הילדים בסטוקהולם ששכן מול הדירה שלנו היא קשרה קשר עז עם ילד בן גילה, שמו היה אלכסנדר, ויחד איתו השתוללה במתקני המשחקים בפראות כזאת שאנשי הצוות אמרו שמדי פעם עליהם להגן על אלכסנדר מפניה, הוא לא תמיד עמד בעוצמות שלה. ובכל זאת, בדרך כלל פניו האירו כשהגיעה והוא התעצב כשעזבה, ומאז תמיד העדיפה לשחק עם בנים, ניכר שהדבר שהיא זקוקה לו קשור לגופני ולבלתי מרוסן, אולי משום שאלה מעניקים לה תחושת שליטה בפשטות ובקלות.

כשעברנו למאלמה היא התחילה ללכת לגן חדש, הוא שכן ליד וֶסְטְרָה הַמְנֶן, בשכונה חדשה שבה התגוררו האנשים האמידים ביותר, ומאחר שהיידי היתה עדיין כל כך קטנה, הוטל עלי לדאוג להסתגלותה של וניה לגן החדש. מדי בוקר הרכבתי אותה על האופניים וחצינו את העיר, חולפים על פני המספנה הישנה וממשיכים לעבר הים, וניה וקסדתה הקטנה לראשה וזרועותיה כרוכות סביבי, אני בברכיים כפופות עד הבטן על אופני הנשים הקטנים, קליל ושמח, כי העיר כולה היתה עדיין חדשה בשבילי, ושינויי האור בשמיים בבוקר ובשעות אחר הצהריים טרם השתלבו במבטה השָֹבֵע של השגרה. לעובדה שהדבר הראשון שווניה אמרה מדי בוקר הוא שהיא לא רוצה ללכת לגן, ושמדי פעם בכתה כשאמרה זאת, התייחסתי כאל שלב מעבר ותו לא, ברור היה לי שעם הזמן יהיה לה טוב בגן. אבל כשהגענו אליו היא סירבה להיפרד ממני ולא משנה במה שלוש נשות הצוות הצעירות ניסו לפתות אותה. סברתי שמוטב פשוט לזרוק אותה למים הקרים, ללכת משם ולתת לה להסתדר לבד, אבל לא הן ולא לינדה הסכימו לאכזריות כזאת וכך מצאתי את עצמי יושב שם על כיסא בפינת החדר כשווניה בחיקי, מוקף בילדים משחקים, ובחוץ השמש זוהרת באור שהלך ונעשה יותר סתווי בחלוף הימים. בארוחת העשר שהוגשה בחוץ והיתה מורכבת מחתיכות תפוחים ואגסים שנשות הצוות חילקו היא הסכימה לצאת רק אם יכלה לשבת במרחק עשרה מטרים מהאחרים, וכשעשינו זאת, חיוך מתנצל על פניי, לא יכולתי שלא לחוש פליאה, שהרי זאת דרכי שלי להתנהג בחברת אנשים: כיצד הצליחה, בגיל שנתיים וחצי, לקלוט זאת? בהדרגה הצליח כמובן הצוות לשחרר אותה מזרועותיי ואני יכולתי לרכוב משם כדי לכתוב קצת בעוד היא בוכה בכי קורע לב מאחורי, ובחלוף חודש כבר יכולתי להביא אותה לגן ולאסוף אותה כרגיל. אבל עדיין קרה שהיא אמרה בבוקר שהיא לא רוצה, היא עדיין בכתה מדי פעם וכשהתקשרו אלינו מגן אחר ליד הדירה שלנו ואמרו שהתפנה מקום, לא היססנו והעברנו אותה מייד. לגן קראו "השֻׁנָר" והוא תיפקד כקואופרטיב הורים. פירוש הדבר שההורים נתבקשו לשרת כאנשי צוות למשך שבועיים בשנה, כמו גם למלא את אחד התפקידים האדמיניסטרטיביים והמעשיים הרבים הנחוצים לתפעולו של הגן. באותה עת לא ידענו עד כמה גן הילדים הזה יכרסם בחיינו, להפך, דיברנו רק על כל היתרונות שיעניק לנו: באמצעות ההתנדבות בגן נכיר את כל חבריה למשחק של וניה, ובאמצעות כל התפקידים והפגישות הנלוות, נכיר את הוריהם. מקובל, כך אמרו לנו, שהילדים הולכים זה לביתו של זה כך שעד מהרה נוכל להיעזר בהורים אחרים כשנזדקק לכך. חוץ מזה, וזה אולי היה הטיעון החשוב מכולם, לא הכרנו איש במאלמה, אפילו לא אדם אחד, וזו תהיה דרך קלה לקשור קשרים. וכך היה, כעבור שבועיים־שלושה הוזמנו למסיבת יום ההולדת של אחת מהילדות בגן. וניה ציפתה למסיבה בכיליון עיניים, במיוחד משום שקיבלה זוג נעליים יפות בצבע זהב לכבוד החגיגה, ובה בעת היא לא רצתה ללכת, וזה מובן לגמרי, מאחר שלא הכירה היטב את הילדים האחרים. ההזמנה היתה מונחת על המדף בגן הילדים ביום שישי אחר הצהריים, המסיבה נערכה בשבת, כלומר שמונה ימים אחר כך, ומדי יום באותו שבוע שאלה וניה אם היום תהיה המסיבה אצל סטלה. כשאמרנו שלא, שאלה אם היא תיערך מחרתיים, בשבילה זה היה בערך אופק העתיד המרוחק ביותר. בבוקר שבו יכולנו סוף סוף להנהן ולהגיד שכן, היום הולכים לסטלה, היא זינקה מהמיטה והלכה לארון לנעול את נעלי הזהב. פעמיים־שלוש בשעה שאלה אם נשאר עוד הרבה זמן, וזה עלול היה להפוך לבוקר בלתי נסבל של נדנודים וסצנות, אבל למרבה המזל מצאנו דברים למלא בהם את הזמן. לינדה לקחה אותה לחנות ספרים לקנות מתנה, אחר כך ישבו ליד שולחן המטבח והכינו כרטיס ברכה, רחצנו את הילדות, סירקנו את שערן והלבשנו להן גרביונים לבנים ושמלות חגיגיות. לפתע השתנה מצב רוחה של וניה, פתאום היא לא רצתה ללבוש גרביון או שמלה, היא לא היתה מוכנה לשמוע על שום מסיבה, ואת נעלי הזהב היא הטיחה בקיר, אבל אחרי שחיכינו בסבלנות כמה דקות עד לסוף ההתקף, הצלחנו להלביש לה הכול, אפילו את השאל הסרוג שקיבלה לכבוד טקס ההטבלה של היידי, וכשהילדות ישבו לבסוף בעגלה שוב נתמלאו שתיהן ציפייה. וניה היתה חמורת סבר ושקטה, נעלי הזהב בידה האחת והמתנה באחרת, אבל כשהפנתה אלינו את ראשה כדי לומר משהו התפשט חיוך על פניה. לידה ישבה היידי, נרגשת ושמחה, כי אמנם לא הבינה לאן אנחנו הולכים, אבל נראה שהבגדים וההכנות רמזו לה שאנחנו בדרך למשהו לא רגיל. הדירה שבה נערכה המסיבה שכנה כמה מאות מטרים בהמשך הרחוב שלנו, שהיה עמוס בתנועה המאפיינת את שעות אחר הצהריים המאוחרות של שבת בעיר, הקונים האחרונים נושאים את שקיות הניילון ומתערבבים בצעירים שיורדים למרכז לבלות מחוץ לבורגר קינג ולמקדונלדס, וזרם המכוניות שחלף על פנינו לא נע רק למטרות שימושיות, הרכבים לא היו שייכים רק למשפחות בדרך אל וממגדלי החניה, נראו ביניהם יותר ויותר מהמכוניות הנמוכות, השחורות והנוצצות שצלילי הבס מהדהדים מהן, נהוגות בידי מהגרים בשנות העשרים לחייהם. מחוץ לסופרמרקט התגודדו כל כך הרבה אנשים שהיה עלינו לעצור לרגע, וכשהגברת הזקנה, הכחושה והכמושה שנהגה לשבת שם בשעה הזאת בכיסא הגלגלים שלה הבחינה בווניה ובהיידי היא רכנה לעברן וצילצלה בפעמון תלוי על מקל שהחזיקה בידה וחייכה חיוך שבעיניה ודאי נועד להביע חיבה לילדים, אבל בעיניהן ודאי היה מעורר פלצות. עם זאת, הן לא הוציאו הגה, רק הביטו בה. מעברה האחר של דלת הכניסה ישב נרקומן בגילי, מחזיק כובע מצחייה בידו המושטת. לצידו היה כלוב ובתוכו חתול, וכשווניה ראתה אותו הסבה את ראשה והביטה בנו.

"כשנעבור לגור בכפר יהיה לי חתול," אמרה.

"חתול!" אמרה היידי והצביעה.

הובלתי את העגלה אל שולי המדרכה וירדתי לכביש כדי לחלוף על פני שלושה אנשים שהלכו לאט לאט, הנבלות האלה בטח חשבו שהמדרכה שלהם, התקדמתי כמה מטרים במהירות ואחרי שהצלחתי לעקוף אותם יכולתי לנווט את העגלה בחזרה למדרכה.

"זה אולי ייקח הרבה זמן, את יודעת, וניה," אמרתי.

"אי אפשר להחזיק חתול בדירה," אמרה.

"בדיוק," אמרה לינדה.

וניה שבה והפנתה את פניה לכיוון ההליכה. היא הידקה בשתי ידיה את השקית ובה המתנה.

הבטתי בלינדה.

"איך אמרת שקוראים לו, לאבא של סטלה?"

"אוי, אני לא זוכרת עכשיו..." אמרה. "בעצם כן, אֶריק קוראים לו, לא?"

"כן, אריק," אמרתי. "מה הוא עושה, את יודעת?"

"אני לא בטוחה," היא אמרה. "אבל זה משהו בתחום העיצוב."

חלפנו על פני חנות הממתקים גוֹטְגְרוּבָן, ווניה והיידי רכנו שתיהן קדימה כדי להביט מבעד לחלון הראווה. בסמוך לחנות הממתקים היה משכונאי, ובחנות שלידו מכרו כל מיני פסלים קטנים ותכשיטים, מלאכים וצלמיות בודהה בנוסף על קטורת, תה, סבונים וכל מיני חפצי ניו־אייג' אחרים. בחלונות היו תלויות כרזות המודיעות מתי גורו זה או אחר, מומחים ליוגה ודמויות ידועות בעלות חוש שישי יבואו העירה. מעברו האחר של הרחוב היתה חנות בגדים של מותגים זולים כמו רִיקוּ ג'ינס וקְלוֹת'ינגס, "אופנה לכל המשפחה", ולידה חנות בשם טָאבּוּ, מעין חנות ארוטית שמנסה לפתות עם דילדואים ובובות לבושות בכותנות לילה שקופות ותחתונים דמויי־מחוך בחלון הראווה הנסתר מהרחוב, ליד הדלת. ולידה ברגמן תיקים וכובעים, שעיצוב הפנים שלה כמו גם המבחר כנראה לא השתנו מאז שהחנות הוקמה מתישהו בשנות הארבעים, ובסמוך אליה רדיו סיטי שלא מכבר פשטה את הרגל, אבל בחלונה עדיין הוצגו מסכי טלוויזיה מאירים מוקפים במכשירי חשמל מגוונים ביותר, מחיריהם רשומים על פיסות נייר גדולות, כמעט זוהרות, בכתום ובירוק. הכלל אומר שככל שמתקדמים ברחוב כן זולות ומפוקפקות נעשות החנויות בו. הדבר נכון גם לגבי האנשים שהסתובבו שם. בשונה מסטוקהולם, שגם בה גרנו בלב העיר, העוני והעליבות הקיימים כאן נראו גם ברחובות. זה מצא חן בעיניי.

"הגענו," אמרה לינדה ועצרה מול דלת. מחוץ לאולם בינגו ממול עמדו שלוש נשים חיוורות בשנות החמישים שלהן ועישנו. לינדה העבירה את מבטה על רשימת השמות ליד מכשיר האינטרקום והקישה מספר. שני אוטובוסים חלפו ברעש על פנינו בזה אחר זה. מייד אחר כך נשמע זמזום בדלת ונכנסנו לחדר מדרגות חשוך, השארנו את העגלה ליד הקיר ועלינו במדרגות שתי קומות, אני עם היידי בזרועותיי, לינדה אוחזת בידה של וניה. הדלת היתה פתוחה כשהגענו. גם הדירה עצמה היתה חשוכה. חשתי אי נוחות מסוימת להיכנס היישר פנימה, הייתי מעדיף לצלצל בפעמון, הדבר היה מודיע על בואנו, כי במצב שנוצר פשוט עמדנו בפרוזדור בלי שאיש ישים לב אלינו.

הורדתי את היידי, העמדתי אותה על הרצפה ופשטתי ממנה את מעילה. לינדה עמדה לפשוט את מעילה של וניה, אבל וניה מחתה, ראשית עליה לחלוץ את מגפיה כדי שתוכל לנעול את נעלי הזהב.

משני צידי הפרוזדור היו חדרים. באחד מהם שיחקו כמה ילדים נלהבים, באחר עמדו כמה מבוגרים ופיטפטו. בקצה המסדרון ראיתי את אריק, הוא עמד בגבו אלינו ודיבר עם זוג הורים מהגן.

"שלום!" אמרתי.

הוא לא הסתובב. שמתי את מעילה של היידי על מעיל אחר שהיה מונח על כיסא, נתקלתי במבטה של לינדה, שחיפשה מקום לתלות את המעיל של וניה.

"ניכנס?" שאלה.

היידי כרכה את זרועותיה סביב רגלי. הרמתי אותה ופסעתי כמה צעדים פנימה. אריק הסתובב.

"היי," אמר.

"היי," עניתי.

"היי, וניה!" אמר.

וניה הסבה ממנו את פניה.

"את רוצה לתת לסטלה את המתנה?" שאלתי.

"סטלה, וניה הגיעה!" אמר אריק.

"אתה תיתן לה," אמרה וניה.

סטלה קמה מתוך קבוצת הילדים. היא חייכה.

"מזל טוב, סטלה!" אמרתי. "לווניה יש מתנה בשבילך." השפלתי את עיניי אל וניה. "את רוצה לתת אותה?"

"אתה תיתן," אמרה בשקט.

לקחתי את המתנה והושטתי אותה לסטלה.

"היא מווניה ומהיידי," אמרתי.

"תודה," אמרה סטלה וקרעה את נייר העטיפה. כשראתה שבפנים יש ספר הניחה אותו על השולחן עם שאר המתנות וחזרה אל קבוצת הילדים.

"אז מה נשמע?" שאל אריק. "הכול בסדר?"

"כן," אמרתי. חשתי שהחולצה נדבקת לי לחזה. מעניין אם מישהו יכול לראות את זה?

"איזו דירה יפה יש לך," אמרה לינדה. "שלושה חדרים?"

"כן," אמר אריק.

הוא תמיד נראה כל כך ערמומי, תמיד נראה כאילו יש לו מידע סודי על האנשים שאיתם דיבר, וקשה היה למקמו. לא יכולתי לקבוע אם חצי־החיוך שלו היה אירוני, חביב או מהוסס. לו היה בעל אופי בולט הדבר הזה עלול היה להדאיג אותי, אבל אופיו היה מעורפל באופן חלש או חסר עמוד שדרה, ולכן מחשבותיו ודעותיו לא הדאיגו אותי כלל. תשומת הלב שלי היתה מכוונת אל וניה. היא נצמדה ללינדה והשפילה את עיניה לרצפה.

"ההורים האחרים יושבים במטבח," אמר אריק. "יש גם קצת יין אם תרצו."

היידי כבר נכנסה לחדר, היא עמדה מול המדף ובידיה חילזון מעץ. היו לו גלגלים וחוט שבו אפשר לגרור אותו.

הינהנתי לעבר זוג ההורים בקצה המסדרון.

"היי," הם אמרו.

איך קוראים לו, שכחתי. יוהן? או יַקובּ? והיא, שמה מִיָה, לא? לא, לעזאזל, קוראים לו רובין.

"היי," אמרתי.

"מה נשמע?" אמר.

"תודה, בסדר," אמרתי. "ושלומכם?"

"טוב תודה."

חייכתי לעברם. הם החזירו חיוך. וניה הרפתה מלינדה ונכנסה בהיסוס לחדר שבו הילדים שיחקו. היא עמדה זמן מה והביטה בהם. ופתאום נדמה היה שהיא החליטה לקחת סיכון.

"יש לי נעלי זהב!" אמרה.

היא רכנה קדימה וחלצה אחת מנעליה, הניפה אותה באוויר במקרה שמישהו ירצה לראות. אבל איש מהילדים לא רצה. כשהבינה זאת, שבה ונעלה את הנעל.

"את לא רוצה להתיישב לשחק איתם?" שאלתי. "את רואה, הם משחקים בבית־בובות גדול."

היא עשתה כדבריי, התיישבה לידם, אבל לא עשתה דבר, רק ישבה והסתכלה בהם.

לינדה הרימה את היידי ונשאה אותה למטבח. הלכתי בעקבותיהן. כולם בירכו אותנו לשלום, השבנו להם בשלום, התיישבנו ליד השולחן הארוך, אני ליד החלון. השיחה נסובה על כרטיסי טיסה זולים, כרטיסים שהיו בהתחלה במחיר מציאה אבל התייקרו בהדרגה כשנאלצת להזמין עוד ועוד תוספות עד שלבסוף קיבלת כרטיס שהיה יקר כמו כרטיס של חברות התעופה היקרות יותר. משם התגלגלה השיחה לשמירה על איכות הסביבה ולמכסות פליטה, ומשם לחופשות הזולות שהופיעו לאחרונה בשוק, הכוללות נסיעה ברכבת במקום בטיסת שכר. ללא ספק יכולתי לומר על כך משהו, אבל לא אמרתי, שיחות חולין הם אחד מאינספור תחומים שבהם איני שולט, ולכן ישבתי כהרגלי והינהנתי לדברים שנאמרו, חייכתי כשהאחרים חייכו, אבל כמהתי בכל מאודי להיות הרחק משם. מול השיש ליד הכיור עמדה פְרִידה, אמה של סטלה, והכינה משהו שנראה כמו רוטב לסלט. היא ואריק היו פרודים, ואף על פי ששיתפו פעולה היטב בנוגע לסטלה, מדי פעם היה אפשר להבחין בטינה וברוגז ששררו ביניהם בפגישות שנערכו בגן הילדים. שערה היה בלונדי, עצמות לחייה גבוהות ועיניה צרות, גופה ארוך ורזה, והיא ידעה איך להתלבש, אבל היא היתה יותר מדי מרוצה מעצמה, שקועה מדי בעצמה, מכדי שאמצא אותה מושכת. אין לי שום בעיה עם אנשים לא מעניינים או לא מקוריים, עשויות להיות להם תכונות אחרות חשובות יותר, כמו חום, התחשבות, חביבות, חוש הומור וכישרונות שמאפשרים לשיחה לזרום, הם עשויים ליצור סביבם תחושת ביטחון, לאפשר למשפחה לתפקד, אבל אני חש דחייה כמעט גופנית כשאני בקרבת אנשים לא מעניינים שחושבים משום מה שהם מעניינים במיוחד ועוד מתגאים בזה.

היא הניחה את הקערה - שהכילה לא רוטב לסלט, כפי שחשבתי, אלא מטבל - על מגש שעליו עמדו עוד קודם קערת מקלות גזר וקערת מלפפונים חתוכים. באותו רגע נכנסה וניה למטבח. אחרי שאיתרה אותנו ניגשה לעברנו ונצמדה אלינו.

"אני רוצה הביתה," אמרה בשקט.

"אבל הרגע הגענו!" אמרתי.

"נישאר כאן עוד קצת," אמרה לינדה. "תראי, עכשיו תקבלו קצת ממתקים!"

האם התכוונה למגש הירקות?

נראה שכן.

השוודים האלה משוגעים לגמרי.

"אני אבוא איתך לחדר," אמרתי לווניה. "בואי."

"אולי תיקח גם את היידי?" שאלה לינדה.

הינהנתי ונשאתי את היידי לחדר שבו שיחקו הילדים. וניה באה בעקבותיי, ופרידה נכנסה אחרינו נושאת את המגש. היא הניחה אותו על שולחן קטן באמצע החדר.

"הבאתי לכם קצת אוכל," אמרה. "לפני העוגה."

הילדים, שלוש בנות ובן אחד, עדיין היו שקועים במשחק מול בית־הבובות. בחדר האחר התרוצצו שני בנים. אריק עמד גם הוא בחדר הסמוך, מחזיק בידו תקליטור מול מערכת הסטריאו.

"יש לי פה קצת ג'אז נורווגי," אמר. "אתה מתעניין בג'אז?"

"כ־כן..." אמרתי.

"סצנת הג'אז בנורווגיה טובה," אמר.

"אז מה יש לך פה?" שאלתי.

הוא הראה לי את העטיפה. להקה שמעולם לא שמעתי עליה.

"איזה יופי," אמרתי.

וניה עמדה מאחורי היידי וניסתה להרים אותה. היידי מחתה.

"היא אומרת לא, וניה," אמרתי. "לא זה לא."

כשהמשיכה ניגשתי אליהן.

"את לא רוצה גזר?" שאלתי.

"לא," אמרה וניה.

"אבל יש מטבל," אמרתי. ניגשתי לשולחן, לקחתי מקל גזר וטבלתי אותו במטבל הלבן שככל הנראה היה על בסיס שמנת, והכנסתי אותו לפי.

"יאמי," אמרתי. "טעים!"

למה לא מגישים להם נקניקיות, גלידה ומיץ? סוכריות על מקל? ג'לי? פודינג שוקולד?

אוי, איזו מדינה של סתומים, השוודיה המחורבנת הזאת. כל הנשים הצעירות שותות מים בכמויות כל כך גדולות עד שהם משפריצים להן מהאוזניים, הן מאמינות שזה "מועיל" ו"מרענן", אבל התוצאה היחידה של כל זה היא שעקומת הנשים הצעירות הסובלות מאי נקיטת שתן קפצה לשמיים. ילדים אוכלים פסטה מחיטה מלאה ולחם מחיטה מלאה וכל מיני סוגי אורז לא מעובדים, שקֵיבותיהם לא יכולות להפיק מהם את המרב, אבל זה לא שינה לאיש, כי זה היה "מועיל", זה היה "מרענן", זה היה "בריא". הוי, הם התבלבלו בין אוכל לרוח, הם האמינו שבאמצעות מזון יהפכו לאנשים יותר טובים בלי להבין שאוכל זה דבר אחד, הרעיונות שאוכל מעורר הם דבר אחר לגמרי. ואם העזת להגיד את זה, אם אמרת משהו בכיוון הזה, סימן שאתה ריאקציונר או סתם נורווגי, כלומר אדם שמפגר אחריהם בעשר שנים.

"אני לא רוצה," אמרה וניה. "אני לא רעבה."

"בסדר," אמרתי. "אבל תראי. ראית? יש שם רכבת. רוצה שנבנה אותה?"

היא הינהנה. התיישבנו מאחורי הילדים האחרים. התחלתי לחבר את פסי הרכבת זה לזה בחצי קשת תוך שעזרתי לווניה להציב את חלקי המסילה שלה במקומם. היידי התקדמה לאיטה לחדר האחר ושם צעדה לאורך המדף ובחנה כל מה שמונח עליו. בכל פעם שתנועותיהם של שני הבנים נעשו אלימות, הסבה את ראשה והביטה בהם.

אריק הכניס סוף סוף תקליטור לנגן והגביר את הווליום. פסנתר, בס, ובליל כזה של כלי הקשה שזן מסוים של מתופפים כל כך אוהבים - אותם טיפוסים שמקישים אבנים זו בזו או משתמשים בחומרים סביבם בדרכים שונות. בשבילי לפעמים זה נשמע כמו כלום, ולפעמים זה נשמע מגוחך. שנאתי את האנשים שהריעו לדברים כאלה במופעי ג'אז.

אריק הינהן קצת בראשו, הסתובב, קרץ לעברי והלך לעבר המטבח. באותו רגע נשמע צלצול בדלת. בפתח עמדו לִינוּס ובנו אַכּילס. לינוס, שדחס קמצוץ של טבק הרחה מתחת לשפתו העליונה, לבש מכנסיים שחורים, מעיל ארוך וכהה ותחתיו חולצה לבנה. שערו הבהיר היה מעט סתור, עיניו שהביטו לתוככי הדירה היו כנות ותמימות.

"שלום!" אמר. "מה המצב?"

"טוב, תודה," אמרתי. "איך אצלך?"

"בסדר, הולך לא רע."

אכּילס, שהיה ילד קטן בעל עיניים גדולות וכהות, פשט את מעילו וחלץ את נעליו תוך שהוא מסתכל לעבר הילדים שמאחורי. ילדים הם כמו כלבים, הם תמיד יודעים לזהות את בני מינם בהמון. גם וניה הביטה בו. הוא היה הילד החביב עליה והיא בחרה בו למלא את תפקידו של אלכסנדר. אבל אחרי שפשט את בגדיו העליונים ניגש היישר לילדים האחרים, ווניה לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע זאת. לינוס התקדם לעבר המטבח, והתשוקה שהיה נדמה לי שראיתי בעיניו לא נבעה אלא מהציפייה לפטפט קצת.

הזדקפתי והעפתי מבט אל היידי. היא ישבה ליד עציץ יוּקה שעמד תחת אדן החלון, חפנה בידה את אדמת העציץ והניחה אותה על הארץ בערימות קטנות. ניגשתי אליה, הרמתי אותה, טיאטאתי בידי את כל האדמה שיכולתי לאסוף והלכתי לכיוון המטבח כדי למצוא סחבה או משהו כזה. וניה באה בעקבותיי. כשנכנסנו למטבח היא טיפסה אל חיקה של לינדה. מהסלון נשמע בכיה של היידי. לינדה הביטה בי במבט שואל.

"אני אקח אותה," אמרתי. "אני רק רוצה למצוא איזו מטלית."

אנשים עמדו לאורך כל משטח העבודה, דומה שהם טרחו על הכנת ארוחה, ובמקום להידחק ביניהם נכנסתי לחדר האמבטיה, גוללתי חתיכה ארוכה של נייר טואלט, הרטבתי אותה תחת הברז וחזרתי לסלון כדי לנגב את הרצפה. הרמתי את היידי, שהוסיפה לבכות, ולקחתי אותה לאמבטיה לשטוף את ידיה. היא התפתלה והשתוללה בזרועותיי.

"די, די, תירגעי, ילדה שלי," אמרתי. "עוד מעט גומרים. רק עוד קצת, זהו!"

כשיצאנו פסק בכיה, אבל היא לא היתה לגמרי מרוצה, סירבה לרדת ולהיפרד מזרועותיי. בסלון עמד רובין בזרועות שלובות ועקב במבטו אחר בתו תֶרֶסָה, שהיתה מבוגרת מהיידי בחודשים ספורים בלבד, אבל ידעה כבר להגיד משפטים ארוכים.

"נו?" אמר. "אתה יושב וכותב?"

"כן, קצת," אמרתי.

"אתה כותב בבית?"

"כן. יש לי חדר בדירה."

"זה לא קשה? כלומר, לא מתחשק לך לראות טלוויזיה או לכבס או משהו, במקום לכתוב?"

"זה הולך לא רע. יש לי קצת פחות זמן מאשר היה לי לו היה לי משרד מחוץ לבית, אבל..."

"כן, זה ברור," אמר.

שערו הבהיר הגיע עד כתפיו והסתלסל על עורפו. עיניו היו כחולות וצלולות, אפו שטוח, לסתו רחבה. הוא לא היה חסון, אבל גם לא עשה רושם חלש. הוא היה לבוש כגבר באמצע שנות העשרים לחייו, אם כי היה בסוף שנות השלושים שלו. לא היה לי מושג מה הוא חושב, לא יכולתי לומר דבר על מה שהתרחש בתוכו, ובכל זאת לא היה בו כל דבר מסתורי. להפך, פניו הקרינו פתיחות. למרות זאת חשתי שמשהו מסתתר מאחורי החזות הזאת, צל של משהו אחר. הוא אמר פעם שהוא עובד בשילובם של פליטים בעיר, ואחרי כמה שאלות נוספות לגבי מספר הפליטים הנקלטים כאן וכו' הנחתי לזה משום שמעט הדעות שהיו לי והצד שלו רחשתי אהדה היו מרוחקים כל כך מהנורמה שאותה, כך הנחתי, הוא מייצג, ובמוקדם או במאוחר הם יבואו לידי ביטוי, ומייד אצטייר כאדם רע או טיפש, בהתאם לנסיבות, ואני לא מצאתי לכך כל סיבה.

וניה, שישבה על הרצפה במרחק מה מהילדים האחרים, הביטה לעברנו. הושבתי את היידי על הארץ, דומה שווניה חיכתה לזה, כי מייד באותו רגע היא קמה וניגשה להיידי, אחזה בידה והובילה אותה למדף הצעצועים, ושם הושיטה לה את חילזון העץ עם המחושים שמסתובבים כשגוררים את החילזון.

"תראי, היידי!" אמרה, לקחה אותו מידיה והניחה אותו על הרצפה. "את מושכת בחוט, ככה. ואז הם מסתובבים. את מבינה?"

היידי אחזה בחוט ומשכה. החילזון נפל על צידו.

"לא, לא ככה," אמרה וניה. "אני אראה לך."

היא העמידה את החילזון וגררה אותו לאורך כמה מטרים.

"יש לי אחות קטנה!" אמרה פתאום בקול. רובין ניגש לחלון והשקיף ממנו אל החצר האחורית. סטלה, שהיתה מלאת מרץ וככל הנראה חיונית יותר מתמיד מאחר שזו היתה המסיבה שלה, קראה איזו קריאה נרגשת שלא הבנתי, הצביעה על אחת משתי הילדות הקטנות יותר, וזו הושיטה לה את הבובה שהחזיקה בזרועותיה, הביאה עגלה קטנה, השכיבה בה את הבובה והחלה לדחוף אותה במסדרון. אכילס מצא את דרכו אל בנימין, ילד שהיה מבוגר מווניה בחצי שנה ונהג לשבת שקוע כולו בפעילות כלשהי, ציור או משחק בערימה של קוביות לגו או ספינת שודדי ים עם דמויות שודדים. הוא היה בעל דמיון, עצמאי וחביב, וישב עכשיו עם אכילס להרכיב את מסילת הרכבת שווניה ואני התחלנו בה. שתי הילדות הצעירות יותר רצו אחרי סטלה במסדרון. היידי עמדה וייבבה. כנראה שהיא רעבה. נכנסתי למטבח והתיישבתי ליד לינדה.

"אולי תיגשי אליהן קצת?" שאלתי. "אני חושב שהיידי רעבה."

היא הינהנה, נגעה קלות בכתפי וקמה. תוך כמה שניות התעדכנתי בנושאי שתי השיחות שהתנהלו סביב השולחן. האחת נסובה על קארפּוּל, כלומר תורנויות לנסיעה משותפת במכוניות פרטיות, והאחרת על מכוניות, והבנתי שהשיחה כנראה התפצלה זה עתה. החושך מעבר לחלונות היה דחוס, האור במטבח היה מועט, הצללים הסתתרו בין הקמטים בפרצופים השוודיים שסביב השולחן, העיניים נצצו באור הנרות. אריק ופרידה ואישה שאיני זוכר את שמה עמדו ליד משטח העבודה בגבם לאחרים והיו שקועים בהכנת האוכל. הדאגה הרגשנית לווניה מילאה את כולי, אבל לא יכולתי לעשות דבר. הבטתי באדם שדיבר באותו רגע, חייכתי קצת כשהשמיע איזו חוכמה, טעמתי קצת מהיין האדום שמישהו הניח מולי.

היישר מולי ישב האדם היחיד שלא השתלב בחבורה. ראשו היה גדול, לחייו מצולקות, תווי פניו גסים, עיניו עזות. ידיו שהיו מונחות על השולחן היו גדולות. הוא לבש חולצה בסגנון שנות החמישים ומכנסי ג'ינס כחולים עם קיפול בקרסול. גם שערו היה בסגנון שנות החמישים, והיו לו פאות לחיים. אבל לא בגלל זה הוא נראה שונה, אלא בשל ההילה שאפפה אותו, הילה שבגללה חשת היטב בנוכחותו גם אם לא אמר הרבה.

פעם בסטוקהולם הייתי במסיבה שבה נכח מתאגרף. גם הוא ישב במטבח, גם נוכחותו הגופנית היתה מוחשית, והוא עורר בי תחושה ברורה ולא נעימה של נחיתות. הרגשה שאני נחות ממנו. באופן מוזר אירועי אותו ערב הוכיחו שצדקתי. המסיבה נערכה אצל אחת מחברותיה של לינדה, קוּרָה, הדירה שלה היתה קטנה, בכל פינה עמדו אנשים ופיטפטו. המוזיקה בקעה ממערכת הסטריאו בסלון. הרחובות בחוץ היו לבנים משלג. לינדה היתה בהיריון מתקדם, כנראה שזה יהיה האירוע האחרון שבו נשתתף לפני בוא התינוק או התינוקת שישנו הכול, ולכן, למרות עייפותה, היא רצתה לנסות לבלות שם קצת. שתיתי טיפת יין ודיברתי עם תומס, צלם וחבר של גַיִיר. קוּרָה הכירה אותו דרך בת זוגו, מארי, משוררת שהיתה מדריכה של קוּרָה במכללת בִּיסקוֹפְּס־אָרנֶה. לינדה ישבה על כיסא שהרחיקה קצת מהשולחן בגלל בטנה, היא צחקה והיתה שמחה, והמופנמות והלהט העדין שאפיינו אותה בחודשים האחרונים היו ככל הנראה דברים שרק אני הבחנתי בהם. כעבור זמן מה קמה ויצאה, חייכתי אליה והפניתי שוב את תשומת ליבי לתומס, שאמר משהו על הגֶנים הג'ינג'יים, שנוכחותם הערב היתה בולטת להפליא.

נשמעה דפיקה ממקום כלשהו.

"קוּרָה!" שמעתי מישהו קורא. "קוּרָה!"

זאת לינדה?

קמתי ויצאתי לפרוזדור.

הדפיקות נשמעו מתוך חדר האמבטיה.

"זאת את, לינדה?" שאלתי.

"כן," אמרה. "אני חושבת שננעלתי בפנים. תוכל לקרוא לקוּרָה? בטח יש איזה טריק או משהו."

נכנסתי לסלון ונגעתי בכתפה של קוּרָה, שהחזיקה צלחת עמוסה אוכל ביד אחת וכוס יין אדום באחרת.

"לינדה ננעלה בחדר האמבטיה," אמרתי.

"אוי, לא!" אמרה, הניחה את הכוס והצלחת בצד ומיהרה לצאת מהסלון.

הן התדיינו זמן מה מבעד לדלת הנעולה. לינדה ניסתה למלא את ההוראות שקיבלה, אבל דבר לא הועיל, הדלת נשארה נעולה. כל הנוכחים בדירה היו מודעים עכשיו למצב, האווירה היתה עליזה ונסערת בעת ובעונה אחת, חבורה שלמה עמדה במסדרון ונתנה עצות ללינדה הכלואה בפנים ואילו קוּרָה, מבולבלת וחרדה, חזרה ואמרה שלינדה בהיריון מתקדם, חייבים לעשות משהו, ומהר. בסוף הוחלט להתקשר למנעולן. בזמן שחיכינו לו עמדתי מול הדלת ודיברתי עם לינדה, מודע עד כאב לכך שכולם שומעים מה אני אומר, ולחוסר האונים שלי. למה לא יכולתי פשוט לפרוץ את הדלת בבעיטה ולחלץ אותה? ישר ולעניין.

מימיי לא פרצתי דלת, לא ידעתי עד כמה היא מסיבית, ומה אם הבעיטה לא תזיז לה, איזה אידיוט אני אראה?

המנעולן הגיע כעבור חצי שעה. הוא פרש על הרצפה שקיק עור עם כלי עבודה והתחיל להתעסק במנעול. הוא היה נמוך ומקריח והרכיב משקפיים, הוא לא אמר דבר למעגל האנשים שהקיף אותו, ניסה בזה אחר זה כלי עבודה שונים, אבל ללא הועיל, הדלת המחורבנת נשארה נעולה. לבסוף התייאש, אמר לקוּרָה שזה לא הולך, הוא לא יכול לפתוח את הדלת הזאת.

"מה נעשה?" שאלה קוּרָה. "היא בהיריון מתקדם!"

הוא משך בכתפיו.

"תצטרכו לפרוץ את הדלת בבעיטה," אמר והחל לארוז את כלי העבודה שלו.

מי יפרוץ את הדלת?

אני חייב לעשות את זה, אני בעלה של לינדה, זו האחריות שלי.

ליבי הלם בחוזקה.

לעשות את זה? לקחת צעד לאחור לעיני כולם ואז לבעוט בכל הכוח?

ומה אם הדלת לא תזוז מהמקום? מה אם היא תיפתח בתנופה ותפצע את לינדה?

יהיה עליה להסתתר בפינה.

נשמתי כמה נשימות עמוקות, שלוות. אבל זה לא הועיל, בתוך תוכי עדיין רעדתי. לא היה דבר שנוא עלי יותר מאשר למשוך תשומת לב מהסוג הזה. כשקיימת סכנה שאכשל, הרגשתי היתה איומה עוד יותר.

קוּרָה הביטה סביבה.

"חייבים לפרוץ את הדלת," אמרה. "מי יכול לעשות את זה?"

המנעולן יצא ונעלם. אם בכוונתי לעשות זאת, זה הרגע.

אבל לא הייתי מסוגל.

"מִיקֶה," אמרה קוּרָה. "הוא מתאגרף."

היא עמדה להיכנס לסלון לקרוא לו.

"אני יכול לשאול אותו," אמרתי. כך לפחות לא הסתרתי את המצב המשפיל שאליו נקלעתי. אומר לו שאני, כבעלה של לינדה, לא מעז לבעוט בדלת, אבל אולי אתה, מתאגרף בעל גוף, מוכן לעשות זאת בשבילי.

הוא עמד ליד החלון, בקבוק בירה בידו, ופיטפט עם שתי בחורות.

"היי, מיקֶה," אמרתי.

הוא הביט בי.

"היא עדיין נעולה באמבטיה. המנעולן לא הצליח לפתוח את הדלת. אתה חושב שתוכל לפרוץ אותה בבעיטה?"

"בטח," אמר, העיף בי מבט חטוף, הניח את הבקבוק בצד ויצא למסדרון. הלכתי בעקבותיו. אנשים סרו הצידה כשהתקרב.

"את שם בפנים?" שאל.

"כן," אמרה לינדה.

"תתרחקי מהדלת כמה שאפשר. אני הולך לבעוט בה."

"בסדר," אמרה לינדה.

הוא חיכה קצת ואז הניף את רגלו ובעט בדלת בעוצמה כזאת שהמנעול כולו נמעך. שבבי עץ התעופפו לכל עבר.

כשלינדה הופיעה בפתח היו כאלה שמחאו כפיים.

"מסכנה," אמרה קוּרָה. "אני כל כך מצטערת, באמת. שדבר כזה יקרה דווקא לך, ועוד עכשיו..."

מיקֶה הסתובב והלך.

"איך את?" שאלתי.

"בסדר גמור," אמרה לינדה. "אבל אולי כדאי שנלך הביתה בקרוב."

"ברור," אמרתי.

מישהו כיבה את המוזיקה בסלון, שתי נשים בתחילת שנות השלושים לחייהן עמדו להקריא את שיריהן שלוחי הרסן, הושטתי ללינדה את המעיל, לבשתי את שלי, נפרדתי מקוּרֶה ותומס, הבושה בערה בקרבי, אבל נותר לי עוד להודות למיקֶה על מה שעשה, פילסתי לי דרך מבעד לחובבי השירה ונעצרתי מולו ליד החלון.

"תודה רבה לך," אמרתי. "הצלת אותה."

"שטויות," אמר ומשך בכתפיו האדירות. "לא עשיתי כלום."

במונית הביתה כמעט שלא הבטתי בלינדה. לא התייצבתי למלא את תפקידי, הייתי פחדן כל כך שנתתי לאחר לעשות זאת במקומי, וכל זה ניבט עכשיו מעיניי. אני עלוב נפש.

אחרי שנשכבנו במיטה שאלה מה מציק לי. אמרתי שאני מתבייש כי לא פרצתי את הדלת בבעיטה. היא הביטה בי בפליאה. המחשבה לא עלתה בדעתה. למה שאני אעשה את זה? הרי אני לא בדיוק הטיפוס.

האיש שישב עכשיו מעברו האחר של השולחן היה אפוף בהילה דומה לזו של המתאגרף בסטוקהולם. אין זה קשור לגודל הגוף או למבנה השרירים, כי אמנם גברים נוספים סביב השולחן היו בכושר טוב ופלג גופם העליון נראה חסון, אבל נוכחותם בחדר היתה רגעית וחסרת משמעות, כמו של מחשבה חולפת, ולעומת זאת כאן היה מדובר במשהו אחר, ובכל פעם שנתקלתי בו חשתי מובס וראיתי את עצמי כגבר המאופק והחלש שאני, החי את חייו בעולם המילים. ישבתי והירהרתי בזה וכל כמה זמן העפתי בו מבט, תוך שהאזנתי לשיחה המתנהלת לידי בחצי אוזן. עכשיו היא נסובה על שיטות חינוך ועל בתי־הספר השונים שכל אחד מההורים מתכנן לשלוח אליו את ילדיו. אחרי אינטרמצו קטן שבמהלכו סיפר לינוס על יום הספורט שבו השתתף, שינתה השיחה כיוון ונסובה על מחירי בתים. הכול הסכימו שהם עלו בתלילות בשנים האחרונות, אבל יותר בסטוקהולם מאשר פה, ושסביר להניח שזו רק שאלה של זמן עד שהמגמה תתהפך, המחירים אולי אף יצנחו באותה מהירות שבה טיפסו. לינוס פנה אלי לפתע.

"ואיך מחירי הבתים בנורווגיה?" שאל.

"כמו פה, בערך," אמרתי. "אוסלו יקרה כמו סטוקהולם. ובמחוזות האחרים קצת יותר זול."

הוא המשיך להביט בי עוד זמן מה במקרה שארצה לנצל את ההזדמנות שפתח בפניי, אבל מאחר שהשתתקתי, הסב ממני את ראשו והמשיך לפטפט. הוא עשה את התרגיל הזה גם באספה הכללית הראשונה שהשתתפנו בה, אבל אז נוספה לדבריו מעין נימה ביקורתית כי, כפי שאמר זאת, הפגישה מתקרבת לסופה ולינדה ואני טרם הוצאנו הגה והכוונה היא שכל אחד יאמר את דברו, הרי זה כל הרעיון של קואופרטיב הורים. לא היה לי מושג מה אני אמור לחשוב על הנושא שנידון בשיחה, ולינדה, כשסומק קל מציף את פניה, היא זו שלבסוף נאלצה לשקול בעד ונגד בשם המשפחה, בעת שכל משתתפי האספה הכללית נועצים בה את עיניהם. הנושא שדובר בו היה אם על גן הילדים לפטר את הטבח שהעסיק ובמקום זאת להשתמש בשירותי קייטרינג, שהיו זולים יותר, ואם כן, מהו סוג האוכל המומלץ, צמחוני או רגיל. גן־השונר היה למעשה גן ילדים צמחוני, זו הסיבה שהוקם בזמנו, אבל עכשיו רק שניים מזוגות ההורים היו צמחוניים, ומאחר שהילדים לא אכלו יותר מדי מכל סוגי הירקות שהגישו להם, רבים מההורים סברו שאפשר לוותר על עקרון הצמחונות. הדיון ארך כמה שעות ובמהלכו דשו בנושא מכל זווית אפשרית. מישהו למשל העלה את עניין אחוזי הבשר בסוגי הנקניקיות השונים. על הנקניקיות שקונים בחנויות אמנם מודפס האחוז, אבל מה לגבי הנקניקיות שחברות הקייטרינג מגישות, איך אפשר לדעת מהי תכולת הבשר בהן? תמיד חשבתי שנקניקיות הן נקניקיות, לא היה לי שמץ של מושג על העולם שנפתח בפניי באותו ערב, ובמיוחד לא ידעתי שיש אנשים שמסוגלים להתעמק עד כדי כך בעניינים כאלה. לא נחמד יותר לילדים כשיש טבח שמבשל להם במטבח שלהם? חשבתי, אבל לא אמרתי, ולאט לאט התחלתי לקוות שהדיון כולו יחלוף בלי שנצטרך לומר דבר, עד שלינוס כאמור נעץ בנו את מבטו המנוסה, שבה בעת היה נאיבי.

בכיה של היידי נשמע מהסלון. חשבתי שוב על וניה. בדרך כלל נחלצה ממצבים כגון אלה בכך שעשתה בדיוק מה שהאחרים עשו. אם הם גררו כיסא, גררה גם היא כיסא, אם התיישבו, התיישבה גם היא, אם צחקו, צחקה גם היא, אפילו כשלא הבינה מה מצחיק אותם. אם רצו סביב וקראו בשם כלשהו, רצה גם היא סביב וקראה באותו שם. זו היתה השיטה שלה. אבל סטלה חשפה אותה. פעם אחת כשנכחתי לידן במקרה שמעתי אותה אומרת: "את רק מחקה! את תוּכּי! תוכּי!" הדבר לא מנע ממנה להמשיך, הרי השיטה היתה מוצלחת מכדי שתִטּוש אותה, אבל כאן, במקום שבו סטלה שולטת ביד רמה, סביר להניח שלא העזה להשתמש בה. ידעתי שהיא מבינה במה מדובר. לא פעם אמרה את אותם הדברים להיידי, שהיא רק מחקה ושהיא תוכי.

סטלה היתה מבוגרת מווניה בשנה וחצי, ווניה העריצה אותה בכל מאודה. כשהורשתה להשתתף במשחק היה זה בחסדה של סטלה, שהיתה בעלת אחיזה זהה בכל ילדי הגן. היא היתה ילדה יפה, שערה בהיר ועיניה גדולות, לבושה תמיד בבגדים יפים ובסגנון שהושקעה בו מחשבה, וסממני האכזריות שבה לא היו גרועים או טובים מאלה שהתגלו בילדים האחרים שניצבו בראש ההייררכיה. זו לא הסיבה שהתקשיתי לחבב אותה. הקושי שלי נבע מהיותה כל כך מודעת לרושם שהיא מותירה על מבוגרים ומהאופן שבו השתמשה בקסמה הטהור והתמים. בזמן שירות־החובה שלי בגן מעולם לא התחשבתי בכך. לא משנה כמה עיניה נצצו כשהביטה בי וביקשה משהו, תמיד הגבתי בחוסר עניין, וזה כמובן בילבל אותה ורק הגדיל את מספר ניסיונותיה להקסים אותי. פעם אחת יצאה איתנו לפארק אחרי הגן וישבה לצד וניה בעגלה הכפולה, בזמן שאני נשאתי את היידי בזרועי האחת ודחפתי את העגלה באחרת. כמה מאות מטרים לפני הפארק קפצה פתאום מהעגלה ופתחה בריצה, אבל אני הגבתי בקשיחות, צעקתי עליה שתחזור ואמרתי לה בנימה תקיפה שתשב יפה בעגלה עד שנגיע, יש כאן מכוניות, היא לא רואה? היא הביטה בי בתמיהה, היא לא היתה רגילה לנימת דיבור כזאת, ואמנם לא הייתי מרוצה מהאופן שבו נחלצתי מהמצב, אבל חשבתי גם ש"לא" הוא לא הדבר הכי נורא שהיצור הקטן הזה עלול להיתקל בו. עם זאת, היא רשמה זאת לפניה, כי חצי שעה אחר כך, כשהחזקתי ברגליהן ונופפתי אותן סביב באוויר, להנאתן הבלתי פוסקת, ואף כרעתי ברך כדי ללכת איתן מכות, משחק שווניה אהבה, במיוחד לתפוס תאוצה ולהפיל אותי בדשא, סטלה בחרה לבעוט לי ברגל כשהתקרבה אלי בריצה, עשתה זאת פעם אחת, פעם נוספת, אבל כשעשתה זאת בפעם השלישית אמרתי לה שזה כואב, כואב כשאת בועטת, סטלה, אל תעשי את זה, והיא כמובן לא התייחסה לדבריי, עכשיו החלה ההתרגשות האמיתית, והיא בעטה בי שוב תוך שהיא צוחקת בקולי קולות, ווניה, שתמיד חיקתה את פעולותיה, צחקה גם היא בקול. הזדקפתי, אחזתי במותניה והעמדתי אותה על רגליה. "תקשיבי, ילדה קטנה ומעצבנת," התחשק לי להגיד לה, ובטח גם הייתי אומר אלמלא אמה עמדה לבוא לאסוף אותה כעבור חצי שעה. "תקשיבי, סטלה," אמרתי במקום זאת, בקול נוקשה ומרוגז, והבטתי לתוך עיניה. "כשאני אומר לא, זה לא. את מבינה?" היא השפילה את עיניה, לא רצתה לענות. הרמתי את סנטרה. "את מבינה?" שאלתי פעם נוספת, היא הינהנה, ואני הרפיתי ממנה. "עכשיו אני הולך לשבת שם על הספסל. ואתן תשחקו לבד עד שאמא שלך תגיע." וניה הסתכלה בי במבט מבולבל. אבל פתאום פרצה בצחוק, ומשכה את סטלה משם. סצנות כאלה היו עניין שבשגרה עבורה. למרבה המזל סטלה הניחה לזה מייד, כי באמת הלכתי על קרח דק, מה לכל הרוחות אעשה אם תפרוץ בבכי או תתחיל לצרוח? אבל היא ניגשה עם וניה ל"רכבת" הגדולה שהמתה ילדים אחרים. כשאמה הגיעה, הביאה איתה שתי כוסות חד־פעמיות של קפה הפוך. בדרך כלל הייתי הולך ברגע שבאה, אבל כשהושיטה לי את הקפה לא יכולתי אלא להתיישב ולהקשיב לה מספרת על העבודה שלה, ממצמצת כנגד השמש הנמוכה של נובמבר בשעה שאני משגיח על הילדות בחצי עין.

השבוע שהעברתי בשירות־החובה בגן הילדים ושבמהלכו עבדתי כעיקרון כגנן לכל דבר, התנהל פחות או יותר כצפוי. בעבר עבדתי תקופות ארוכות במוסדות וידעתי לבצע את כל המטלות השגרתיות באופן ששאר אנשי הצוות, כך הבנתי, לא הורגלו לראות אצל הורים, מה גם שהלבשת הילדים והפשטתם, החלפת חיתוליהם ואפילו מִשחק איתם לא היו זרים לי, אם זה מה שנדרשתי לעשות. הילדים כמובן הגיבו לנוכחותי בדרכים שונות. למשל אחד מהם שהסתובב ללא חברים, ברנש קטן, לבן שיער וחסר חן, ניסה לטפס לחיקי כל הזמן, בין אם רצה שאקריא לו סיפור או סתם לשבת על ברכיי. עם אחר שיחקתי במשך חצי שעה אחרי שהאחרים כבר הלכו, אמא שלו איחרה, אבל הוא שכח ממנה לגמרי כששיחקנו בספינת השודדים ולשמחתו הרבה הוספתי עוד ועוד מרכיבים כמו כרישים וסירות שתוקפות ושריפות. ילד שלישי, המבוגר מבין ילדי הגן, הלך ישר על אחד הצדדים החלשים שלי וחטף את צרור המפתחות מכיסי כשישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול. רק העובדה שלא עצרתי בעדו, אף שמאוד התרגזתי, גרמה לו להתחיל להתעסק בצרור. תחילה שאל אם יש בו מפתח של מכונית. כשהנדתי בראשי לשלילה שאל למה. כי אין לי מכונית, אמרתי. למה? שאל. אין לי רישיון נהיגה, אמרתי. אתה לא יודע לנהוג? שאל. מה, אתה לא מבוגר? שאל. כל המבוגרים יודעים לנהוג, הכריז וקירקש בצרור המפתחות תחת אפי. הנחתי לו לעשות זאת, חשבתי שעוד מעט יפסיק, אבל הוא לא רצה להפסיק ודווקא המשיך. לקחתי לך את המפתחות, אמר. ואתה לא תקבל אותם. הוא קירקש וקירקש בהם תחת אפי. הילדים האחרים הביטו בנו, כך גם שלושת אנשי הצוות הנוספים. עשיתי טעות וניסיתי לחטוף את המפתחות מידו. הוא הצליח להסיט את ידו בזמן, וצחק צחוק רם ומלגלג. חה, חה, לא הצלחת לקחת אותם! אמר. פעם נוספת ניסיתי להעמיד פנים כאילו זה לא מטריד אותי. הוא החל להטיח את הצרור בשולחן. אל תעשה את זה, אמרתי. הוא רק חייך אלי חיוך מחוצף והמשיך. אחד מאנשי הצוות ביקש ממנו להפסיק. ואז הוא הפסיק. אבל המשיך לטלטל אותם בידו. לעולם לא תקבל אותם, אמר. וניה התערבה פתאום.

"תן לאבא את המפתחות!" אמרה.

לאיזה מין מצב נקלעתי?

העמדתי פנים שהכול כשורה, רכנתי שוב מעל הצלחת והמשכתי לאכול. אבל המניאק הקטן המשיך לקנטר. קירקש וקירקש. החלטתי להשאיר אצלו את הצרור עד שנגמור לאכול. שתיתי קצת מים, מוזר, אבל פניי היו לוהטות בשל דבר פעוט שכזה. האם זה מה שאוּלָף, הגנן הראשי, ראה? על כל פנים הוא הורה פתאום ליוֹקֶה להחזיר לי את המפתחות. וזה מה שיוקה עשה, על המקום.

כל חיי הבוגרים שמרתי מרחק מאנשים, זו היתה הדרך שלי להסתדר, כמובן מפני שבמחשבותיי וברגשותיי אני חש קרבה בלתי נתפסת לאנשים, הם לא צריכים אלא להסיט ממני לשנייה את מבטם בדחייה וכבר פורצת בתוכי סערה. את הקרבה הזאת אני חש גם כלפי ילדים, היא הדבר שמאפשר לי להתיישב ולשחק איתם, אבל מאחר שהם נטולי כל מסווה של נימוס או הגינות כמו זה שהמבוגרים מסתתרים מאחוריו, פירוש הדבר הוא שהם מסוגלים לחדור בחופשיות אל מעבר לשכבה החיצונית של אופיי ולזרוע שם הרס כאוות נפשם. ההתנגדות היחידה שיכולתי להפגין, כשכבר התחילו, היתה הכוח הפיזי הטהור, שבו הלא לא יכולתי להיעזר, או פשוט להעמיד פנים שלא אכפת לי. זו אולי האפשרות הטובה ביותר, אבל לא שלטתי בה היטב מאחר שילדים, ובמיוחד הנבונים שביניהם, מגלים מייד עד כמה לא נוח לי בקרבתם.

אוי, כמה שזה מביש!

פתאום הכול התהפך. אני, שלא גיליתי כל עניין בגן הילדים של וניה ורציתי רק שישמור עליה בשבילי כדי שאוכל לעבוד בשקט כמה שעות מדי יום, בלי שיספרו לי מה קורה לה או איך היא מסתדרת שם, אני, שלא רציתי קרבה בחיי, שאף מרחק לא היה גדול דיו בשבילי, שאף פרק זמן שביליתי לבדי לא היה ארוך דיו, נאלצתי פתאום לבלות שבוע כעובד בגן ולהיות מעורב כולי בכל מה שקורה, ולא די בכך, כי כאשר הורים מביאים או אוספים את ילדיהם מקובל לשבת כמה דקות בחדר המשחק או בחדר האוכל או בכל מקום שבו הם נמצאים ולפטפט קצת עם ההורים האחרים, אולי לשחק קצת עם הילדים, וזאת בכל אחד מימות השבוע... נהגתי לקצר את התהליך, לקחתי את וניה והלבשתי אותה לפני שמישהו יגלה מה מתרחש, אבל מדי פעם תפסו אותי בפרוזדור, פתחו בשיחה, והופס - מצאתי את עצמי יושב על אחת הספות הנמוכות והעמוקות ומסכים עם כל מיני אמירות שלא עניינו אותי בכלל בעוד הנועזים שבילדים מושכים בבגדיי ומבקשים שאזרוק אותם באוויר, אשא אותם, אטלטל אותם סביב־סביב או, במקרה של יוֹקֶה, שדרך אגב היה בנו של הבנקאי האדיב וחובב הספרים גוסטב, פשוט דוקר אותי בחפצים חדים.

לבזבז את שעות אחר הצהריים של שבת בישיבה סביב שולחן צפוף ולאכול ירקות כשעל פניי חיוך מאומץ אך מנומס היה חלק מאותה המחויבות.

אריק הוציא עכשיו ערימת צלחות מהארון מעל הכיור ואילו פרידה עמדה וספרה סכינים ומזלגות. לגמתי לגימת יין וחשתי עד כמה אני רעב. סטלה נעמדה בפתח, פניה סמוקות וקצת מיוזעות.

"יש עוגה עכשיו?" קראה.

פרידה הסתובבה אליה.

"עוד מעט, מותק שלי. קודם נאכל אוכל של ממש."

היא הפנתה את תשומת ליבה מהילדה אל היושבים סביב השולחן.

"האוכל מוכן," אמרה. "תתכבדו. יש כאן צלחות וסכו"ם. ואתם יכולים גם לקחת בשביל הילדים שלכם."

"אה, כמה טוב לאכול," אמר לינוס וקם. "מה אתם מגישים היום?"

חשבתי לחכות עד שהתור יתקצר, אבל כשראיתי את צלחתו העמוסה של לינוס כשחזר לשולחן - שעועית, סלט, הקוסקוס הנצחי ומנה חמה שהיתה מורכבת, כך הנחתי, מגרגירי חומוס, קמתי וניגשתי לסלון.

"אוכלים עכשיו במטבח," אמרתי ללינדה, שעמדה ודיברה עם מיה כשווניה נצמדת לרגלה והיידי בזרועותיה. "רוצה להתחלף?"

"כן, למה לא," אמרה לינדה. "אני רעבה כמו זאבה."

"אבא, אפשר עכשיו ללכת הביתה?" שאלה וניה.

"אבל אוכלים עכשיו," אמרתי. "ואחר כך יש עוגה. להביא לך קצת אוכל?"

"אני לא רוצה," אמרה.

"אביא לך קצת בכל זאת," אמרתי, ולקחתי את היידי בזרועותיי. "ואותך אני לוקח איתי."

"דרך אגב, היידי אכלה בננה," אמרה לינדה. "אבל גם היא בטח תרצה קצת אוכל."

"בואי, תֶרֶסָה, נלך להביא לך קצת אוכל," אמרה מיה.

נכנסתי למטבח בעקבותיהן, הרמתי את היידי ונעמדתי בתור. היא הניחה את ראשה על כתפי, דבר שעשתה רק כשהיתה עייפה. החולצה נדבקה לחזי. כל פרצוף שראיתי, כל מבט שפגשתי, כל קול ששמעתי, הכבידו עלי כמו משקולת. כשמישהו שאל אותי משהו, או כשאני עצמי שאלתי שאלה, הרגשתי שעלי לפרוץ את הדרך החוצה בעזרת חומר נפץ. היידי הקלה עלי, הימצאותה כאן היתה מעין מגן, גם משום שסיפקה לי משהו להתעסק בו וגם משום שנוכחותה הסיחה את תשומת הלב ממני. אנשים חייכו אליה, שאלו אותה אם היא עייפה, ליטפו את לחייה. חלק גדול ממערכת היחסים בין היידי וביני היה מבוסס על כך שאני נושא אותה בזרועותיי. זה היה יסוד הקשר בינינו. היא תמיד רצתה שיחזיקו אותה על הידיים, סירבה ללכת, הושיטה את זרועותיה למעלה ברגע שהבחינה בי וחייכה בסיפוק בכל פעם שהצליחה להיתלות עלי. ואני אהבתי להרגיש בקרבתה, בברייה הקטנה והעגלגלה שנצמדה אלי, עיניה גדולות ופיה רעבתני.

הנחתי כמה שעועיות, שתיים־שלוש כפות מתבשיל החומוס וקצת קוסקוס על צלחת, חזרתי לסלון שבו כל הילדים ישבו עכשיו סביב השולחן הקטן במרכז החדר, ומאחוריהם כמה הורים מסייעים.

"אני לא רוצה," אמרה וניה ברגע שהנחתי את הצלחת לפניה.

"בסדר, אין בעיה," אמרתי. "לא רוצה - לא צריך. אבל את חושבת שהיידי אולי תרצה?"

שיפדתי כמה שעועיות על המזלג וקירבתי אותו אל פיה. היא הידקה את שפתיה והסבה את ראשה הצידה.

"נו, קדימה," אמרתי. "אני יודע שאתן רעבות."

"אפשר לשחק עם הרכבת?" שאלה וניה.

הבטתי בה. בדרך כלל היתה מסתכלת לעבר קרונות הרכבת או נושאת אלי את עיניה, לרוב במבט מתחנן, אבל עכשיו היא בהתה נכחה.

"בטח שאפשר," אמרתי. הורדתי את היידי מחיקי וניגשתי לפינת החדר, ששם היה עלי להצמיד את ברכיי לגופי עד שכמעט ננעצו בחזי וזאת כדי שאוכל לדחוס את עצמי בין רהיטי הילדים הקטנים וארגזי הצעצועים. פירקתי את פסי הרכבת והושטתי מסילה אחר מסילה לווניה, שניסתה לחברן. משלא הצליחה לחצה אותן זו אל זו בכל הכוח. חיכיתי עד שתהיה על הסף, רגע לפני שתזרוק אותן ארצה בזעם, ורק אז התערבתי. היידי רצתה כל הזמן לפרק את מסילת הרכבת, ותרתי בעיניי אחר משהו לתת לה כדי לרסן את הדחף הזה שלה. פאזל? צעצוע רך? פוני קטן מפלסטיק עם ריסים ארוכים ורעמה סינתטית ארוכה וורודה? היא זרקה כל מה שנתתי לה.

"אבא, אתה יכול כבר לעזור לי!" אמרה וניה.

"כן, בטח, בטח," אמרתי. "תראי. פה נבנה גשר והרכבת תוכל לנסוע גם עליו וגם מתחתיו. יהיה נחמד, לא?"

היידי אחזה בחתיכה אחת של הגשר.

"היידי!" אמרה וניה.

לקחתי את החתיכה מידה והיא החלה לצרוח. הרמתי אותה וקמתי.

"אני לא מצליחה!" אמרה וניה.

"אני כבר חוזר. רק אביא את היידי לאמא," אמרתי ונכנסתי למטבח כשהיידי צמודה למותני. נראיתי כמו איזו עקרת בית מנוסה. לינדה ישבה ופיטפטה עם גוסטב, היחיד מבין הורי גן־השונר שהיה בעל מקצוע מיושן ומוכר, ושהיא, מסיבה כלשהי, הסתדרה איתו. הוא היה עליז, פניו קרנו, גופו הנמוך שתמיד היה מלובש בקפידה היה קטן ודחוס, עורפו חסון, סנטרו רחב, פרצופו עגלגל, אבל פתוח וקליל. הוא נהנה לדבר על ספרים שאהב, בימים אלה היו אלה ספריו של ריצ'רד פורד.

"הם פשוט נפלאים," היה אומר לפעמים. "קראת אותם? מסופר בהם על סוכן נדל"ן, אדם רגיל, כן, ועל החיים שלו, הכול כל כך מוכר ויומיומי, ועדיין הוא מתאר את אמריקה כולה! את הרוח האמריקנית, את הדופק של הארץ הזאת!"

גם אני חיבבתי אותו, במיוחד את ההגינות שלו, שנבעה מעבודה פשוטה ומכובדת, לא משהו יותר מורכב מזה, אבל כזו שאף אחד ממכרינו לא התאפיין בה, ובמיוחד לא אני. היינו בני אותו גיל, אבל כשראיתי אותו חשבתי עליו כעל מבוגר ממני בעשר שנים. הוא היה מבוגר באופן שהורינו היו מבוגרים כשהייתי ילד.

"אני חושב שעוד מעט כדאי להשכיב את היידי," אמרתי. "נראה שהיא עייפה. ובטח גם רעבה. תיקחי אותה הביתה?"

"כן. רק אגמור לאכול, בסדר?"

"ברור."

"החזקתי את הספר שלך ביד!" אמר גוסטב. "נכנסתי לחנות הספרים, ופתאום ראיתי אותו. הוא נראה מעניין. הוא יצא בהוצאת נוּרְסטֶדְטְס?"

"כן," אמרתי והתאמצתי לחייך. "בדיוק."

"אז לא קנית אותו?" שאלה לינדה, ונימה מתגרה בקולה.

"לא, הפעם לא," אמר ומחה את שפתיו במפית. "הנושא שלו הוא מלאכים?"

הינהנתי. היידי החליקה קצת כלפי מטה, וכשהנפתי אותה בחזרה הבחנתי עד כמה החיתול שלה כבד.

"אחליף לה חיתול לפני שאתן הולכות," אמרתי. "הבאת את התיק מהעגלה?"

"כן, הוא מונח בפרוזדור."

"אוקיי," אמרתי ויצאתי להביא חיתול. בסלון ראיתי את וניה ואכילס מתרוצצים סביב, קופצים מהספה לרצפה, צוחקים, קמים ושוב קופצים. גל חום עבר בליבי. התכופפתי והוצאתי חיתול וחבילת מגבונים לחים בעוד היידי נאחזת בי כמו דוב קואלה קטן. בחדר האמבטיה לא היתה שידת החתלה לכן הנחתי אותה על רצפת האריחים, הורדתי את הגרביונים שלה, תלשתי את שתי רצועות הדבק של החיתול וזרקתי אותו לפח האשפה תחת הכיור. כל אותו זמן היידי נעצה בי מבט רציני.

"רק פיפי!" אמרה. פתאום הסיטה את ראשה הצידה ובהתה בקיר, כפי שעשתה מאז היתה תינוקת בת יומה, דומה שתנועותיי לא השפיעו עליה כלל בשעה שחיתלתי אותה.

"זהו," אמרתי. "גמרנו."

אחזתי בידיה ומשכתי אותה לעמידה. את הגרביונים שהיו קצת לחים קיפלתי בידי ושמתי בתיק העגלה, הוצאתי ממנו מכנסי טרנינג והלבשתי לה, ואחר כך את מעיל הקורדרוי החום עם בטנת הפּוך שאִינְגְבֶה קנה לה לכבוד יום הולדתה הראשון. לינדה באה בזמן שהנעלתי לה את הנעליים.

"גם אני אבוא בקרוב," אמרתי. התנשקנו, לינדה הרימה את התיק ביד אחת, את היידי באחרת, והן הלכו.

וניה רצה בפרוזדור בשיא המהירות ואכילס בעקבותיה, הם נכנסו למה שנראה כמו חדר השינה, ומשם נשמע מייד אחר כך קולה הנרגש. המחשבה על חזרה למטבח וישיבה סביב השולחן לא היתה בדיוק מושכת, לכן פתחתי את דלת חדר האמבטיה, נעלתי אותה מאחורי ועמדתי כמה דקות בלי לזוז. לבסוף שטפתי את פניי במים קרים, ניגבתי אותן בקפידה במגבת לבנה, פגשתי במבטי בראי, קודר כל כך וניבט מתוך פנים שהתאבנו בתסכול כה מר שכמעט נבהלתי כשראיתי אותו.

במטבח איש לא שם לב לשובי. בעצם כן, אישה קטנה וחמורת סבר, שערה קצר ותווי פניה רגילים, קצת מחודדים, נעצה בי מבט מאחורי זגוגיות משקפיים. מה היא רוצה ממני?

גוסטב ולינוס פיטפטו על כל מיני הסדרי פנסיה, בחיקו של הגבר השתקן בחולצה בסגנון שנות החמישים ישב בנו, ילד חיוני ששערו בהיר, כמעט לבן, בשעה שאביו ליהג על קבוצת הכדורגל של מאלמה, ואילו פרידה דיברה עם מיה על פגישות ערב במועדון שהיא וכמה חברות רוצות להקים, ואריק ומתיאס דנו במסכי טלוויזיה, דיון שגם לינוס רצה להשתתף בו, כך הבנתי לפי מבטי הכמיהה ששלח לעברם, והמבטים הקצרים ששלח לעבר גוסטב כדי שלא להפגין חוסר נימוס. היחידה שלא היתה מעורבת בשום שיחה היתה האישה בעלת השיער הקצר, ואפילו שהסתכלתי לכל כיוון רק לא לעברה, עד מהרה בכל זאת רכנה מעל השולחן ושאלה אם אני מרוצה מהגן. אמרתי שכן. יכול להיות שהוא קצת תובעני, אבל זה בהחלט שווה את המאמץ, ככה מכירים את חבריהם למשחק של הילדים, ואני סבור שיש בזה משהו מאוד חיובי.

היא חייכה לדבריי ללא התלהבות. היה בה משהו פגוע, אומללות כלשהי.

"מה לכל הרוחות?" אמר פתאום לינוס וזינק מכיסאו. "מה לעזאזל אתם עושים שם?"

הוא קם והלך לחדר האמבטיה. דקה אחר כך יצא, מוביל לפניו את וניה ואכילס. בעוד שווניה חייכה את חיוכה הרחב ביותר, נראה שמצפונו של אכילס קצת מייסר אותו. שרוולי ז'קט החליפה שלו היו ספוגים. זרועותיה החשופות של וניה נצצו ממים.

"כשנכנסתי ראיתי שהם הכניסו את הידיים עמוק לתוך האסלה," אמר לינוס. הבטתי בעיניה של וניה, וחייכתי כמעט בניגוד לרצוני.

"צריך לפשוט ממך את הז'קט, איש צעיר," אמר לינוס והוביל את אכילס לפרוזדור. "ואחר כך תשטוף את הידיים כמו שצריך."

"וכנ"ל לגבייך, וניה," אמרתי וקמתי. "קדימה, לחדר האמבטיה."

כשנכנסנו היא הושיטה את ידיה אל מעל הכיור ונשאה אלי את עיניה.

"אני משחקת עם אכילס!" אמרה.

"אני רואה," אמרתי. "אבל אולי לא צריך להכניס את הידיים לבית־השימוש, גם אם את משחקת איתו?"

"נכון," אמרה וצחקה.

הרטבתי את ידיי במי הברז, שיפשפתי אותן בסבון וקירצפתי את זרועותיה מקצות האצבעות ועד הכתפיים. אחר כך ניגבתי אותן, נשקתי לה על מצחה ושילחתי אותה החוצה. החיוך המתנצל שלי כשהתיישבתי ליד השולחן לא היה הכרחי, איש לא היה מעוניין לדון בתקרית הקטנה, גם לא לינוס, שמייד עם שובו המשיך בסיפורו שנקטע על האיש שראה מותקף על ידי קופים בתאילנד. הוא לא הניד עפעף כשהאחרים פרצו בצחוק, דומה שרק שאף לקרבו את צחוקם, וכשחזהו התמלא בו העניק לסיפור עוצמה חדשה, ורק עם בואו של גל הצחוק הבא הוא חייך, לא הרבה, ולא על שנינותו, כך התחוור לי, אלא יותר כביטוי לסיפוק שחש כשפניו יכולות להישטף בצחוק שעורר. "כן, כן, כן?" אמר ונופף את ידו באוויר בתנועה קלה. האישה חמורת הסבר שעד עכשיו הביטה מבעד לחלון, דחפה את כיסאה לעבר השולחן ורכנה שוב מעליו.

"לא קשה עם שתי ילדות קרובות כל כך בגיל?" שאלה.

"כן, במובן מסוים," אמרתי. "זה קצת מתיש. אבל בכל מקרה יותר טוב עם שני ילדים מאשר עם אחד. אם את שואלת אותי, הסיפור הזה של ילד יחיד הוא קצת עצוב... תמיד חשבתי שיהיו לי שלושה ילדים. ככה יהיו להם הרבה אפשרויות למערכים שונים. וככה הילדים הופכים לרוב לעומת ההורים..."

חייכתי. היא לא הוציאה הגה. פתאום הבנתי שיש לה רק ילד אחד.

"אבל גם ילד אחד יכול להיות דבר נהדר," אמרתי.

היא השעינה את ראשה על ידה.

"אבל אני רוצה מאוד שלגוסטב יהיו אח או אחות," אמרה. "אנחנו יותר מדי ביחד רק שנינו."

"לא, מה פתאום," אמרתי. "הרי יש לו המון חברים בגן. וזה מספיק."

"הבעיה היא שאין גבר בחיים שלי," אמרה. "וזה לא הולך."

איך לעזאזל כל זה קשור אלי?

הבטתי בה בהזדהות והתרכזתי כדי שמבטי לא ישוטט, כפי שקרה לרוב במצבים כאלה.

"ואת אלה שאני פוגשת אני לא יכולה לראות כאבות אפשריים לבן שלי," המשיכה.

"אל תדאגי," אמרתי. "הכול יהיה בסדר."

"אני לא חושבת," אמרה. "אבל תודה, בכל זאת."

הבחנתי בתנועה בזווית העין. הסבתי את ראשי והבטתי אל הפתח. וניה נכנסה. היא נעצרה לידי.

"אני רוצה הביתה," אמרה. "אפשר ללכת כבר?"

"נישאר כאן עוד קצת," אמרתי. "עוד מעט גם יש עוגה. את רוצה עוגה, נכון?"

היא לא ענתה.

"את רוצה לשבת לי על הברכיים?" שאלתי.

היא הינהנה, הזזתי את כוס היין הצידה והרמתי אותה.

"עכשיו תשבי קצת איתי, ואחר כך נחזור לסלון. אני מוכן לבוא איתך. טוב?"

"טוב."

היא ישבה והביטה במסובים. מה היא עשויה לחשוב עליהם? איך הדברים נראים לה?

הבטתי בה. שערה הארוך הבהיר כבר הגיע עד מתחת לכתפיה. אף קטן, פה קטן, שתי אוזניים קטנות, שתיהן בעלות חוד קטן ושדוני בחלקן העליון. היתה לה פזילה קלה בעיניים הכחולות שתמיד חשפו את מצב רוחה, ולכן הרכיבה משקפיים. בתחילה היתה גאה במשקפיים. עכשיו היו הדבר הראשון שנפטרה ממנו כשנתקפה כעס. אולי משום שידעה שאנחנו מאוד רוצים שתרכיב אותם?

בחברתנו היו עיניה ערניות ועליזות, אלא אם כן נאטמו והיו לבלתי נגישות בזמן אחד מהתקפי הזעם האדירים שלה. היא היתה דרמטית ביותר וידעה לשלוט במשפחה כולה במזגה החם, היא העלתה דרמות יחסים גדולות ומורכבות עם הצעצועים שלה, אהבה את הסיפורים שהקראנו לה אבל אולי יותר מכך אהבה לראות סרטים, ובעיקר סרטים עלילתיים עם דמויות ודרמה, שאותם ניתחה ועליהם דיברה איתנו, מלאת שאלות, אבל גם מתוך הנאה לנוכח יכולתה לספר מחדש את הסיפור. 'מדיקן' של אסטריד לינדגרן העסיקה אותה זמן מה, היא נהגה לקפוץ מהכיסא, לשכב על הרצפה בעיניים עצומות, והיה עלינו להרים אותה מהרצפה ולהאמין תחילה שהיא מתה, ואחר כך להבין שהיא התעלפה וקיבלה זעזוע מוח, ואז לשאת אותה - שרועה בעיניים עצומות וידיים שמוטות - למיטה, שבה עליה לשכב שלושה ימים, לרוב בזמן שאנחנו מזמזמים את המוזיקה העצובה מהסצנה הזו בסרט. פתאום היתה מזנקת, רצה לכיסא ומתחילה את ההצגה מחדש. במסיבת חג המולד בגן היתה היחידה שקדה קידה כשההורים מחאו כפיים, והיחידה שבבירור נהנתה מתשומת הלב שקיבלו. לעיתים קרובות הרעיון היה חשוב לה יותר מהדבר עצמו, למשל ביחס לממתקים: היא יכלה לדבר עליהם יום שלם, לחכות להם בכיליון עיניים, אבל כשהממתקים הונחו סוף סוף בקערה לפניה, היא רק טעמה מהם בקושי וירקה אותם מפיה. עם זאת היא לא למדה את הלקח. בשבת שלאחר מכן שוב הופיעה הציפייה לממתקים הנהדרים. היא מאוד רצתה להחליק על הקרח, אבל כשעמדנו בזירת ההחלקה, לרגליה המחליקיים הקטנים שסבתא מצד אמא קנתה וקסדת ההוקי הקטנה לראשה, פרצה בצעקות כועסות כשהבינה שהיא לא מצליחה לשמור על שיווי משקל וככל הנראה יידרש לה זמן רב לרכוש את המיומנות. ועל כן מה רבה היתה שמחתה כשהבינה שבשלג היא דווקא יכולה לגלוש, זה קרה כשיצאנו לחצר ביתה של סבתא מצד אבא וניסינו את הציוד שסבתא קנתה לה. אבל גם אז רעיון הגלישה בשלג והשמחה על הידיעה שהיא מסוגלת לגלוש היו גדולים מההנאה שהפיקה מהגלישה עצמה, היא הסתדרה מצוין גם בלעדיה. היא אהבה לנסוע איתנו, אהבה להגיע למקומות חדשים ופיטפטה על כל מה שקרה בהם במשך חודשים אחר כך. אבל יותר מכול אהבה לשחק עם ילדים אחרים, כמובן. היא התרגשה בכל פעם שאחד מילדי הגן בא אליה הביתה. ערב לפני ביקורו הראשון של בנימין הסתובבה ובחנה את צעצועיה והיתה נואשת מחשש שלא יהיו מספיק טובים בשבילו. זה עתה מלאו לה שלוש. אבל כשבא סוף סוף הם סחפו זה את זה וכל הערכותיה הראשוניות נעלמו במערבולת של התלהבות ושמחה. בנימין אמר להוריו שווניה היא הכי נחמדה בגן, וכשסיפרתי לה על כך - היא ישבה במיטה ושיחקה בבובות הברבי שלה - היא הגיבה בהבעת רגש שמעולם לא ראיתי אצלה.

"את יודעת מה בנימין אמר?" עמדתי בפתח הדלת ושאלתי אותה.

"לא," אמרה ונשאה אלי את עיניה, סקרנית פתאום.

"הוא אמר שאת הכי נחמדה בגן."

את האור שמילא אותה לא ראיתי קודם. כל כולה זרחה משמחה. ידעתי שלינדה או אני לעולם לא נוכל לומר משהו שיגרום לה להגיב כך, והבנתי, בצלילות התובנה הפתאומית, שהיא לא שלנו. שחייה הם לגמרי שלה.

"מה הוא אמר?" שאלה, היא רצתה לשמוע את זה שוב.

"הוא אמר שאת הכי נחמדה בגן."

חיוכה היה מבויש אבל מלא שמחה, וזה שימח גם אותי, ובה בעת היתה קדרות מסוימת בשמחתי, כי היא צעירה מכדי שיהיה לה כל כך אכפת מדעותיהם של אחרים. זה הדאיג אותי. האם לא מוטב שהביטחון הזה יבוא ממנה, שיהיה מושרש בה? היא הפתיעה אותי פעם נוספת בכיוון הזה. באתי לקחת אותה מהגן, נכנסתי למסדרון כדי לאסוף אותה והיא באה לקראתי בריצה ושאלה אם סטלה יכולה לבוא איתה לאורווה אחר כך. אמרתי שזה לא מתאים, צריך לתכנן את זה מראש, צריך לדבר תחילה עם ההורים שלה, ווניה עמדה וראתה אותי אומר את הדברים האלה, אכזבתה ניכרת, אבל כשניגשה למסור את התשובה לסטלה לא השתמשה בטיעונים שלי, שמעתי אותה מהמסדרון כשעמדתי שם לחפש את מעיל הגשם שלה.

"את בטח תשתעממי באורווה," אמרה. "זה בכלל לא כיף רק להסתכל."

את החשיבה הזאת, את ההתייחסות הזאת לתגובותיהם של האחרים לפני תגובותיה שלה הכרתי מעצמי, וכשצעדנו לעבר פוֹלְקֶטְס פארק בגשם ניסיתי להבין כיצד קלטה את דפוס ההתנהגות הזה. האם הוא פשוט אפף אותה, בלתי נראה אך נוכח, בערך כמו האוויר ששאפה לריאותיה? או שזה עניין תורשתי?

לא חלקתי אף לא אחת מהמחשבות האלה עם איש מלבד לינדה, כמובן, כי מקומה של המורכבות הוא רק שם, בתוכי ובינינו. במציאות, כלומר בעולם שווניה חיה בו, הכול היה פשוט, ובא לידי ביטוי בפשטות, והמורכבות הופיעה רק כסך כל החלקים, שהיא כמובן לא היתה מודעת להם. והעובדה שהרבינו לדבר עליהם לא הואילה במאומה ביומיום, שבו הכול היה בלתי צפוי ואנחנו הילכנו כל הזמן על סף תוהו ובוהו. חלק גדול משיחת "החלפת הדעות" הראשונה, כך קראו לה, עם צוות גן הילדים, עסק בכך שווניה אינה יוצרת קשר עם אנשי הצוות, לא רוצה לשבת על ברכיהם ולא רוצה שהם ילטפו אותה, ובהיותה ביישנית. אנחנו צריכים לעבוד איתה כדי לחשלה, ללמד אותה להוביל במשחק, ליטול יוזמה, לדבר יותר. לינדה אמרה שבבית וניה קשוחה, מובילה את כל המשחקים, נוטלת יוזמה ומדברת בשטף. הם אמרו שמעט המילים שהיא אומרת בגן מעורפלות, היא לא מדברת ברור, אוצר המילים שלה אולי אינו כל כך גדול, ולכן תהו אם שקלנו לפנות לקלינאי תקשורת. בשלב זה בשיחה הושיטו לנו עלון של אחד מקלינאי התקשורת בעיר. הם משוגעים, השוודים האלה, חשבתי, קלינאי תקשורת? צריך להפוך כל דבר לעניין ממוסד? הרי היא רק בת שלוש!

"לא, קלינאי תקשורת לא בא בחשבון," אמרתי. עד אותו רגע לינדה היא שדאגה לנהל את השיחה. "זה יבוא מאליו. אני רק התחלתי לדבר כשהייתי בן שלוש. עד אז אמרתי רק מילים בודדות שאף אחד חוץ מאחי לא הבין."

הם חייכו.

"וכשהתחלתי לדבר, דיברתי באופן שוטף, במשפטים ארוכים. העניין הזה הוא אינדיבידואלי. לא נסכים לשלוח אותה לאיזה קלינאי תקשורת."

"טוב, זה תלוי בכם," אמר אוּלָף, הגנן הראשי. "אבל אולי בכל זאת כדאי שתשמרו את העלון ותשקלו את זה קצת?"

"בסדר," אמרתי.

עכשיו אספתי את שערה בידי האחת, והעברתי אצבע על עורפה ועל גבה העליון. בדרך כלל היא אהבה את זה, במיוחד לפני השינה, היא היתה נרגעת לגמרי, אבל עכשיו היא התפתלה וביקשה לחמוק ממגע ידי.

מעברו האחר של השולחן פתחה האישה חמורת הסבר בשיחה עם מיה, שהעניקה לה את מלוא תשומת הלב בשעה שפרידה ואריק החלו לפנות צלחות וסכו"ם. עוגת הקרם הלבנה המקושטת בגרגירי פטל, שהיתה האייטם הבא בתוכנית, המתינה ברוב הדר על משטח העבודה ועליה חמישה נרות קטנים, ולצידה ערימה של קופסאות קרטון קטנות ומלבניות של בראבו, משקה תפוחים נטול סוכר.

גוסטב, שישב עד עתה לצידי ופניו מוסבות ממני, פנה אלינו.

"היי, וניה," אמר. "כיף לך במסיבה?"

משלא קיבל ממנה תשובה, והיא גם לא הישירה אליו מבט, הסתכל בי.

"אולי תבואי אלינו הביתה יום אחד עם יוֹקֶה?" אמר, וקרץ אלי. "מתחשק לך?"

"כן," אמרה וניה והביטה בו בעיניים שהתרחבו לפתע. יוֹקֶה היה הילד הגדול בגן, ביקור בבית שלו היה יותר ממה שיכלה לצפות לו.

"אם ככה נארגן משהו," אמר גוסטב. הרים את כוסו, לגם מהיין האדום ומחה את פיו בגב כף ידו.

"אתה כותב עכשיו משהו חדש?" שאל.

משכתי בכתפיי.

"כן, אני עובד על משהו," אמרתי.

"אתה עובד בבית?"

"כן."

"איך עושים את זה? אתה יושב ומחכה להשראה, או מה?"

"לא, זה לא הולך ככה. גם אני צריך לעבוד כל יום, כמוך."

"מעניין. מעניין. אבל אין הרבה הסחות דעת בבית?"

"אני מסתדר."

"אז ככה זה הולך. כן..."

"כולם לגשת לסלון," אמרה פרידה. "ושם נשיר לסטלה ונברך אותה."

היא הוציאה מצית מכיסה והדליקה את חמשת הנרות.

"איזו עוגה יפה," אמרה מיה. "והיא גם בריאה. כמעט שאין סוכר בקרם."

היא הרימה את העוגה.

"תלך לכבות את האור, אריק?" שאלה כשהמסובים קמו מהשולחן ויצאו מהמטבח. וניה ואני יצאנו בעקבותיהם, יד ביד, ובדיוק הספקתי למצוא לי מקום צמוד לקיר המרוחק כשפרידה חצתה את הפרוזדור המוחשך והעוגה המאירה בידיה. ברגע שהנאספים סביב השולחן הקטן הבחינו בה פצחה בשירת "היום יום הולדת" והמבוגרים האחרים הצטרפו אליה מייד והשיר הידהד ברחבי הסלון הקטן כשהניחה את העוגה על השולחן מול סטלה, שהביטה בה בעיניים נוצצות.

"לנשוף עכשיו?" שאלה.

פרידה הינהנה תוך כדי שירה.

היא כיבתה את הנרות וכולם מחאו כפיים, גם אני. האורות נדלקו והדקות הבאות הוקדשו לחלוקת העוגה לילדים. וניה סירבה לשבת ליד השולחן והעדיפה את הרצפה ליד הקיר, שם התיישבנו, כשהיא מחזיקה בחיקה צלחת עם עוגה. רק עכשיו גיליתי שהיא לא נועלת נעליים.

"איפה נעלי הזהב שלך?" שאלתי.

"נעליים מטומטמות," אמרה.

"לא נכון, הן נהדרות," אמרתי. "נעלי נסיכה של ממש!"

"נעליים מטומטמות," שבה ואמרה.

"אבל איפה הן?"

היא לא ענתה.

"וניה," אמרתי.

היא נשאה אלי את עיניה. שפתיה היו לבנות מקרם.

"שמה," אמרה, והחוותה בראשה לעבר החדר ממול. קמתי ונכנסתי אליו, הבטתי סביבי, שום נעליים. חזרתי.

"איפה השארת אותן? אני לא רואה אותן בשום מקום."

"ליד הפרח," אמרה.

הפרח? חזרתי לחדר ממול, חיפשתי בין העציצים על אדן החלון, אבל לא מצאתי את הנעליים.

יכול להיות שהיא מתכוונת לצמח היוקה?

כמובן. הנעליים היו מונחות בעציץ. הרמתי אותן, ניערתי את האדמה מעל העציץ, לקחתי אותן לחדר האמבטיה, ניגבתי מהן את שיירי הבוץ ולבסוף הנחתי אותן תחת הכיסא שעליו היה מונח מעילה.

העוגה שכל הילדים התעמקו בה סיפקה לווניה הפוגה, שאולי תיתן לה הזדמנות להתחלה חדשה, חשבתי, אולי אחרי העוגה קל יותר להצטרף לכלל.

"גם אני אוכל קצת עוגה," אמרתי לה. "אני אהיה במטבח. פשוט תבואי אם תצטרכי משהו, טוב?"

"טוב, אבא," אמרה.

השעון מעל דלת המטבח הורה רק שש וחצי. איש עדיין לא עזב, נראה שנצטרך להישאר עוד זמן מה. פרסתי פרוסה דקה מהעוגה שהוחזרה למשטח העבודה במטבח, הנחתי אותה על צלחת והתיישבתי מעברו האחר של השולחן מאחר שהכיסא שבו ישבתי קודם היה תפוס.

"יש גם קפה, רוצה?" שאל אריק, הוא הביט בי במין חיוך מקובע, כאילו בשאלה ששאל ובמה שראה כשהביט בי הסתתר יותר מהנגלה לעין. מה אני יודע, אולי זו רק טכניקה שלמד כדי לעשות רושם חשוב, בערך כמו הטריקים שהסופר הממוצע משתמש בהם כדי לשוות משמעות תהומית לסיפורים הקצרים שלו.

או שבאמת ראה משהו?

"בשמחה," אמרתי וקמתי, לקחתי ספל מהערימה ומילאתי אותו בקפה מהקנקן האפור של חברת סְטֶלְטון. כשהתיישבתי הוא היה בדרכו חזרה לסלון. פרידה דיברה על מכונת הקפה שרכשה, המכונה היתה יקרה והיא רק בקושי יכולה להרשות אותה לעצמה, אבל היא לא מתחרטת, היא שווה כל גרוש, הקפה נפלא, ובדיוק בדברים כאלה חשוב להתפנק, אמרה, הם אולי חשובים יותר מכפי שבדרך כלל חושבים. לינוס סיפר על מערכון של סמית' וג'ונס שראה פעם, שני בחורים ליד שולחן וקָפֶטְייר ביניהם, האחד לוחץ כלפי מטה, אבל לא רק גרגירי הקפה נדחסים, אלא כל תכולת הקנקן, שנשאר בסוף ריק לגמרי. איש לא צחק, ולינוס פשט את ידיו לצדדים.

"מעשיית־קפה פשוטה," אמר. "יש למישהו סיפור יותר טוב?"

וניה הופיעה בפתח הדלת. מבטה שוטט על פני השולחן, וכשמצא אותי ניגשה אלי.

"את רוצה הביתה?" שאלתי.

היא הינהנה.

"את יודעת מה?" אמרתי. "גם אני. רק אגמור לאכול את העוגה. ולשתות את הקפה. את רוצה לשבת עלי בינתיים?"

היא שבה והינהנה. הנפתי אותה על ברכיי.

"יופי שבאת, וניה," אמרה פרידה וחייכה אליה מעברו האחר של השולחן. "עוד מעט גם נחלק שקיות. את בטח גם רוצה, נכון?"

וניה הינהנה ופרידה פנתה שוב אל לינוס, היא ראתה ב-HBO סדרה שהוא לא שמע עליה, ועכשיו היא הרעיפה עליה שבחים.

"את רוצה?" שאלתי. "רוצה לחכות לשקיות ההפתעה לפני שנלך?"

וניה הנידה בראשה.

חלוקת השקיות היתה חלק ממשחק שנקרא 'בריכת דגים'. הילדים קיבלו לידיהם חכה קטנה והשליכו אותה מעבר לכיסוי, שמאחוריו ישב מבוגר והשחיל שקיות הפתעה על החוט, בתוכן היה נהוג לשים ממתקים או צעצוע קטן, אבל כאן הם בטח ימלאו אותה באפונים או בארטישוקים, חשבתי, והעברתי את המזלג על פני וניה ואל הצלחת, השתמשתי בדופן המזלג לחתוך חתיכה מהעוגה, קרומה היה חום תחת הקרם הלבן, צהובה מבפנים עם פסים אדומים של ריבה. סובבתי את פרק היד כדי שהחתיכה תיתפס במזלג, הנפתי את ידי ושוב העברתי את המזלג על פני וניה ואל תוך פי. בצק הסוכר היה יבש מדי, ובקרם היה פחות מדי סוכר, אבל עם לגימת קפה הטעם בכל זאת לא היה כל כך נורא.

"רוצה קצת?" שאלתי. וניה הינהנה. הכנסתי חתיכת עוגה לפיה הפתוח. היא נשאה אלי את עיניה וחייכה.

"אני יכול לבוא איתך קצת לסלון," אמרתי. "נראה מה הילדים האחרים עושים. ואולי בכל זאת נשתתף בבריכת הדגים?"

"אבל אמרת שהולכים הביתה," אמרה.

"נכון, אמרתי. אז בואי, הולכים."

הנחתי את המזלג על הצלחת, רוקנתי את ספל הקפה, הורדתי את וניה מחיקי וקמתי. הסתכלתי סביבי. איש לא הביט לעברי.

"אנחנו זזים עכשיו," אמרתי.

באותו רגע נכנס אריק, חכת במבוק קטנה בידו האחת ושקית ניילון של רשת הֶמְשֶפּ באחרת.

"עכשיו נשחק בריכת דגים," אמר.

כמה מהמבוגרים קמו להשתתף במשחק, אחרים נשארו לשבת. איש לא שם לב למשפט הפרידה שלי. ומאחר שתשומת הלב סביב השולחן נפוצה לכל עבר, לא ראיתי כל טעם לחזור עליו. הנחתי את ידי על כתפה של וניה והובלתי אותה החוצה. בסלון אריק קרא "בריכת דגים!" וכל הילדים מיהרו על פנינו אל קצה הפרוזדור שבו הכיסוי - סדין לבן - נתלה מקיר לקיר. אריק, שבא אחריהם כמו רועה צאן, ביקש מהם לשבת. כשעמדתי בפרוזדור והלבשתי את וניה שעמדה מולי, הבטנו היישר לעברם.

סגרתי את הרוכסן במעיל הַפּוך האדום שכבר נעשה קטן עליה, לראשה הצמדתי את כובע הצמר וכיפתרתי את רצועת הסנטר, הצבתי את המגפיים לפניה כדי שתוכל להכניס לתוכן את רגליה בכוחות עצמה ואחרי שעשתה זאת סגרתי את הרוכסן מאחור.

"זהו," אמרתי. "עכשיו רק צריך להגיד תודה ולהתראות, ואפשר ללכת. בואי."

היא הניפה את זרועותיה לעברי.

"את יכולה ללכת בעצמך, לא?"

היא הנידה בראשה לשלילה וזרועותיה נותרו מושטות.

"טוב, בסדר," אמרתי. "אבל קודם אני צריך ללבוש את הבגדים שלי."

בנימין היה הראשון שעמד "לדוג". הוא השליך את החוט, ומישהו, ככל הנראה אריק, משך בו מעברו האחר של הכיסוי.

"תפסתי דג!" קרא בנימין.

ההורים שעמדו לאורך הקיר חייכו, הילדים שישבו על הרצפה צעקו וצחקו. מייד אחר כך משך בנימין את החכה, ושקית ממתקים אדומה־לבנה של הֶמשֶפּ הופיעה מעל הכיסוי, מחוברת לחכה באטב. הוא שיחרר אותה והתרחק כמה צעדים כדי לפתוח את השקית בשקט ובשלווה בזמן שהילדה הבאה, תֶרֶסָה, נטלה לידה את החכה, בסיוע אמה. כרכתי את הצעיף על צווארי וכיפתרתי את מעילי הכחול שנראה קצת כמו מעיל ספנים, קניתי אותו במבצע בפאול סמית' בסטוקהולם באביב הקודם. חבשתי לראשי את הכובע שקניתי באותה החנות, רכנתי מול ערימת הנעליים ליד הקיר, מצאתי את שלי, זוג נעלי רנגלר שחורות עם שרוכים צהובים שקניתי בקופנהגן כשהשתתפתי שם ביריד ספרותי, ומעולם לא אהבתי, גם לא כשקניתי אותן, ועכשיו גם העיבה עליהן המחשבה על הכישלון החרוץ שנחלתי באותו יריד מכיוון שלא הייתי מסוגל לענות בהיגיון על אף לא אחת מהשאלות שהמנחה הנלהב והנבון שאל אותי על הבמה. ההסבר היחיד לכך שלא זרקתי אותן מזמן לפח היה שמצבנו הכלכלי לא היה טוב. ועוד עם שרוכים צהובים!

קשרתי אותם והזדקפתי.

"עכשיו אני מוכן," אמרתי. וניה שבה והושיטה לעברי את זרועותיה. הרמתי אותה, חציתי את הפרוזדור והצצתי למטבח שבו ישבו עכשיו ארבעה־חמישה הורים ופיטפטו.

"אנחנו זזים עכשיו," אמרתי. "תודה ולהתראות."

"תודה לכם," אמר לינוס. גוסטב הניף את ידו לעבר מצחו, אבל נעצר בחצי הדרך.

יצאנו לפרוזדור. פרידה עמדה מחויכת ליד הקיר, שקועה כולה במתרחש על הרצפה. הנחתי את ידי על כתפה כדי שתשים לב אלי.

"אנחנו הולכים," אמרתי. "תודה שהזמנתם אותנו! זו היתה מסיבה מאוד מוצלחת. כלומר, מאוד נחמדה!"

"וניה לא רוצה לשחק בבריכת הדגים?" שאלה.

עשיתי מין פרצוף רב משמעות שאמור לבטא משהו כמו "את יודעת איזה ג'וקים יש לילדים בראש."

"כן, כן," אמרה. "בכל אופן תודה שבאתם. להתראות, וניה!"

מיה, שעמדה ליד פרידה כשתֶרֶסָה לפניה, אמרה: "חכו רגע."

היא רכנה אל מעבר לכיסוי ושאלה את אריק, שישב שפוף מאחוריו, אם יוכל לתת לה שקית ממתקים. הוא כמובן הסכים, והיא הושיטה את השקית לווניה.

"תראי וניה. את יכולה לקחת אותה הביתה. ואולי לחלוק עם היידי, אם תרצי?"

"אני לא ארצה," אמרה וניה והצמידה את השקית לחזה.

"תודה רבה!" אמרתי. "להתראות לכולם!"

סטלה הסתובבה והביטה בנו.

"את הולכת, וניה? למה?"

"להתראות, סטלה," אמרתי. "תודה שהזמנת אותנו למסיבה שלך."

ואז פניתי והלכתי. ירדתי במדרגות החשוכות ויצאתי בדלת הראשית לרחוב. קולות, צעקות, צעדים ונהמת מנועים עלו וירדו בלי הרף בחלל שבין קירות הבתים. וניה כרכה את זרועותיה סביבי והשעינה את ראשה על כתפי. היא לא נהגה לעשות זאת. זאת היתה השיטה של היידי.

מונית חלפה על פנינו כשאור דולק על גגה. זוג דוחף עגלת ילדים חלף פנינו, ראשה של האישה היה מכוסה בצעיף, והיא היתה צעירה, אולי בת עשרים. עור פנים מחוספס - הבחנתי בזה כשעברו אותנו - כאילו מרחה שכבה עבה של פודרה. הוא היה מבוגר יותר, בגילי, והביט סביבו בעצבנות. העגלה היתה מהסוג המגוחך, עם מוט דקיק המזכיר בצורתו גבעול המזדקר ממערכת הגלגלים, שעליה מונח סל התינוק. מהצד האחר התקרבה אלינו חבורת נערים בני חמש־עשרה־שש־עשרה. שיער שחור מסורק לאחור, מעילי עור שחורים, מכנסיים שחורים. לפחות שניים מהם נעלו נעלי פומה עם הלוגו מעל הבוהן, בעיניי זה תמיד נראה כל כך מטופש. שרשראות זהב על צווארם, קצת לא יציבים, כמו תנועות זרוע לא מיומנות.

הנעליים.

לעזאזל. השארתי אותן למעלה.

נעצרתי.

אולי פשוט אשאיר אותן שם?

לא, זו עצלנות לשמה. הרי אנחנו ממש מחוץ לדלת.

"חייבים לחזור למעלה לרגע," אמרתי. "שכחנו את נעלי הזהב שלך."

היא הזדקפה קצת בזרועותיי.

"אני לא רוצה את הנעליים," אמרה.

"אני יודע," אמרתי. "אבל אי אפשר סתם להשאיר אותן. ניקח אותן הביתה, ושם, אם תרצי, הן כבר לא יהיו שלך."

עליתי במדרגות במהירות, הנחתי את וניה מידיי, פתחתי את הדלת, התקדמתי צעד פנימה ולקחתי את הנעליים בלי להביט שוב לתוך הדירה, אבל כשהזדקפתי לא יכולתי שלא להביט וכך נתקלתי במבטו של בנימין, שישב על הרצפה בחולצתו הלבנה ובידו מכונית צעצוע.

"להתראות!" אמר ונופף בידו האחרת.

חייכתי.

"להתראות, בנימין," אמרתי, סגרתי את הדלת מאחורי, הנפתי את וניה בזרועותיי וירדתי במדרגות. בחוץ היה קר והשמיים היו בהירים, אבל כל אורה של העיר - פנסי רחוב, חלונות ראווה ופנסי מכוניות - פיעפע כלפי מעלה וכיסה את גגות הבתים כמו כיפה מהבהבת, שזוהר הכוכבים לא יכול לחדור בעדה. מכל גרמי השמיים רק הירח התלוי כמעט מלא מעל מלון הילטון נראה לעין.

וניה שוב נצמדה אלי כשפסעתי בצעדים מהירים ברחוב, נשימותינו אפפו את ראשי כמו ענן עשן לבן.

"אולי היידי תרצה את הנעליים שלי?" שאלה פתאום.

"היא תקבל אותן כשתהיה גדולה כמוך," אמרתי.

"היידי אוהבת נעליים," אמרה.

"כן, נכון," אמרתי.

המשכנו כברת דרך בדממה. מול סניף סאבּווֵיי, מזנון הכריכים הגדול ליד הסופרמרקט, ראיתי את האישה לבנת השיער והמשוגעת עומדת ומביטה מבעד לחלון הראווה. תוקפנית ולא צפויה היא פסעה הלוך ושוב בשכונה שלנו, בדרך כלל שקועה בשיחה עם עצמה, שערה הלבן אסוף תמיד בפקעת הדוקה, לבושה באותו מעיל בצבע בז', קיץ כחורף.

"אבא, גם לי תהיה מסיבת יום הולדת כשתהיה לי יום הולדת?" שאלה וניה.

"אם תרצי," אמרתי.

"אני ארצה," אמרה. "אני רוצה שהיידי ואתה ואמא תבואו."

"נשמע כמו מסיבה קטנה ונפלאה," אמרתי והעברתי אותה מזרוע ימין לזרוע שמאל.

"אתה יודע מה אני רוצה ליום הולדת?"

"לא, מה?"

"דג זהב," אמרה. "אוכל לקבל דג זהב?"

"אולי..." אמרתי. "אם רוצים דג זהב צריך לטפל בו כמו שצריך. להאכיל אותו ולנקות את המים ודברים כאלה. ובשביל זה, אני חושב, צריכים להיות קצת יותר גדולים. את בת ארבע."

"אבל אני יכולה להאכיל אותו! ולְיִרוֹ יש דג זהב והוא יותר קטן ממני."

"את צודקת," אמרתי. "נראה. הרי מתנות יום הולדת הן סודיות, זה כל העניין בהן."

"סודיות? כמו סוד?"

הינהנתי.

נבלות! נבלות! אמרה האישה המטורפת שהיתה עכשיו במרחק שני מטרים בלבד מאיתנו. היא הבחינה בתנועה, הסתובבה והביטה בי. הוי, העיניים שלה היו מרושעות.

"איזה מין נעליים אתה נועל?" שאלה מאחורינו. "היי, אבא! איזה מין נעליים אתה נועל? נו, אני רוצה לדבר איתך קצת!"

והמשיכה בקול רם יותר:

"נבלות! נ־ב־לות!"

"מה אמרה הדודה?" שאלה וניה.

"שום דבר," עניתי ואימצתי אותה אלי בחוזקה. "אַת הדבר הכי נפלא שיש לי, וניה, את יודעת? הכי־הכי נפלא."

"יותר נפלא גם מהיידי?" שאלה.

חייכתי.

"אתן נפלאות ממש באותה מידה, את והיידי. נפלאות בדיוק־בדיוק באותה מידה."

"היידי יותר נפלאה," אמרה. נימתה היתה ניטרלית לגמרי, כאילו היא מציינת עובדה שאין עליה עוררין.

"איזה שטויות," אמרתי. "טיפשונת קטנה."

היא חייכה. הבטתי מעבר לה אל הסופרמרקט הגדול שהיה כמעט ריק מאדם, המצרכים נצצו על מדפים ודוכנים משני צידי המעברים הצרים. שתי קופאיות ישבו בקופותיהן ובהו נכחן, ממתינות ללקוחות. ברמזור מעברו האחר של הרחוב נשמע מנוע צובר תאוצה וכשהפניתי את ראשי ראיתי שהוא שייך לאחת מאותן מכוניות ענקיות דמויות ג'יפ שהחלו למלא את הרחובות בשנים האחרונות. הדאגה האוהבת שחשתי כלפי וניה היתה כל כך גדולה שהיא כמעט קרעה אותי לגזרים. על מנת להתמודד איתה פתחתי בריצה קלה. חלפתי על פני אנקרה, המסעדה התורכית שמציעה גם ריקודי בטן וגם קריוקי. לעיתים קרובות בשעות הערב נראו לפני פתחה גברים מטופחים מהמזרח, מדיפים ניחוחות מי גילוח ועשן סיגריות, אבל עכשיו היא היתה ריקה. המשכנו על פני בורגר קינג, על ספסל מחוץ למסעדה ישבה לבדה נערה שמנה להחריד וטרפה המבורגר, לראשה כובע צמר וכפפות חתוכות לידיה, המשכנו למעבר החציה, על פני סיסְטֶמְבּוּלָגֶה - חנות של מונופול האלכוהול הממשלתי - ובנק המסחר, ושם עצרתי באור אדום אף על פי ששום מכונית לא נסעה באף אחד מהנתיבים. כל אותו זמן הצמדתי את וניה אלי בחוזקה.

"את רואה את הירח?" שאלתי והצבעתי לשמיים כשחיכינו לרמזור שיתחלף.

"מממ," ענתה. וכעבור שתיקה קצרה: "היו שם אנשים פעם?"

היא ידעה היטב שכן, אבל היא גם ידעה שאני אוהב לספר לה על דברים כאלה.

"כן, היו שם אנשים," אמרתי. "בדיוק כשנולדתי הפליגו לשם שלושה גברים. הדרך לשם ארוכה, לקח להם כמה ימים להגיע. ואז הם הסתובבו שם."

"הם לא הפליגו, הם נסעו בחללית," אמרה.

"את צודקת," אמרתי. "הם נסעו בתוך טיל."

הרמזור התחלף לירוק ואנחנו חצינו לצד הנגדי, שבו החלה הכיכר. הדירה שלנו שכנה שם. גבר כחוש במעיל עור ושיער שיורד עד הגב עמד מול הכספומט. בידו האחת לקח את הכרטיס שנפלט מהמכשיר ובידו האחרת הסיט את השיער מפניו. תנועתו היתה נשית, וקומית, כי כל שאר הווייתו - כל תלבושת ההֶבי־מטאל - נועדה להיות קודרת וקשוחה וגברית.

הערימה הקטנה של תדפיסי בנק על הקרקע לרגליו היתמרה במשב רוח פתאומי.

תחבתי את ידי לכיסי והוצאתי את צרור המפתחות.

"מה זה?" שאלה וניה והצביעה על שתי מכונות הברד שניצבו מחוץ למזנון התאילנדי ליד דלת הכניסה שלנו.

"ברד," אמרתי. "אבל את יודעת את זה."

"אני רוצה!" אמרה.

הבטתי בה.

"לא, לא עכשיו. אבל אולי את רעבה?"

"כן."

"אפשר לקנות שיפודי עוף אם את רוצה. את רוצה?"

"כן."

"אוקיי," אמרתי והורדתי אותה מזרועותיי למדרכה, פתחתי את דלת המסעדה שהיתה יותר כמו חור בקיר ושמילאה מדי יום את המרפסת שלנו, שבע קומות מעליה, בריח אטריות ועוף מטוגן. מכרו שם שתי מנות ארוזות בארבעים וחמש קרונות, כלומר שזו לא בדיוק היתה הפעם הראשונה שעמדתי מול דלפק הזכוכית והזמנתי אוכל אצל הנערה האסיאתית החרוצה, הכחושה וחסרת ההבעה. פיה היה תמיד פתוח, יכולתי לראות את החניכיים מעל שיניה, מבטה תמיד ניטרלי, כאילו ששום דבר לא משנה. במטבח עבדו שני גברים צעירים כמותה, אבל אותם ראיתי רק בחטף, וביניהם ריחף גבר בשנות החמישים לחייו, גם פניו היו חסרות הבעה, אבל טיפונת חביבות יותר, על כל פנים בפעמים שנתקלנו זה בזה במעברים הארוכים, דמויי־המבוך שתחת הבניין, הוא היה שם כדי לקחת או להביא משהו מהמחסן, אני כדי לזרוק אשפה, לכבס, להכניס את האופניים או להוציאם.

"תוכלי להחזיק את זה בעצמך?" שאלתי את וניה והושטתי לה את הקופסה החמה שעמדה על הדלפק מולי עשרים שניות אחרי ההזמנה. וניה הינהנה, אני שילמתי, ושנינו נכנסנו בדלת הסמוכה. וניה הניחה את הקופסה על הארץ כדי שתוכל ללחוץ על כפתור המעלית.

היא ספרה בקול את כל הקומות בדרך למעלה. כשעמדנו מחוץ לדירה שלנו הושיטה לי את הקופסה, פתחה את הדלת והחלה לקרוא לאמה עוד לפני שנכנסה.

"קודם כול חולצים נעליים," אמרתי ועצרתי בעדה. באותו רגע יצאה לינדה מהסלון. שמעתי שהטלוויזיה דולקת בפנים.

ריח קלוש של ריקבון ודבר אף גרוע ממנו עלה משקית האשפה הגדולה ושתי שקיות החיתולים המשומשים שעמדו בפינה, מאחורי עגלת התינוקות הכפולה, המקופלת. נעליה ומעילה של היידי היו זרוקים על הרצפה לידה.

למה לעזאזל לא שמה אותם בארון?

הפרוזדור היה זרוע בגדים, צעצועים, עלוני פרסומת ישנים, עגלות תינוקות, תיקים, בקבוקי מים. הרי היא היתה בבית כל שעות אחר הצהריים, לא?

אבל לרבוץ ולראות טלוויזיה, את זה היא יכולה לעשות.

"קיבלתי שקית הפתעה אפילו שלא השתתפתי בבריכת הדגים!" אמרה וניה.

אז זה מה שהיה חשוב לה, חשבתי והתכופפתי לחלוץ את נעליה. גופה היטלטל בקוצר רוח.

"וגם שיחקתי עם אכילס!"

"איזה יופי," אמרה לינדה, שהשתופפה לפניה.

"תַראי מה יש לך בשקית," אמרה.

וניה פתחה את השקית והראתה לה.

זה מה שחשבתי. ממתקים אורגניים. הם כנראה נקנו בחנות שנפתחה זה עתה במרכז הקניות ממול. כל מיני אגוזים מצופים בשוקולד בצבעים שונים. גבישי סוכר. כמה צימוקים, או משהו שנראה כמו צימוקים.

"אני יכולה לאכול את זה עכשיו?"

"קודם שיפודי עוף," אמרתי. "במטבח."

תליתי את מעילה על הוו, שמתי את הנעליים בארון ונכנסתי למטבח. סידרתי את שיפודי העוף, את מנת הספרינג־רול וקצת מהאטריות על צלחת. הבאתי סכין ומזלג, מילאתי מים בכוס, הנחתי הכול על השולחן לפניה, השולחן שעליו היו עדיין פזורים טושים, קופסאות צבעי מים, צנצנות מים, מכחולים וגיליונות נייר.

"היה בסדר במסיבה?" שאלה לינדה והתיישבה לידה.

הניהנתי. נעמדתי בגבי למשטח העבודה, שילבתי את זרועותיי.

"היידי נרדמה בקלות?" שאלתי.

"לא. יש לה חום. כנראה שבגלל זה היתה כל כך מצוברחת."

"שוב?" שאלתי.

"מממ. אבל לא נורא גבוה."

נאנחתי. הסתובבתי וראיתי את הכלים המלוכלכים שהצטברו בכיור ולידו.

"המקום הזה נראה זוועה," אמרתי.

"אני רוצה לראות סרט," אמרה וניה.

"לא עכשיו," אמרתי. "כבר מזמן היית צריכה לשכב לישון."

"אני רוצה!"

"אז מה ראית בטלוויזיה?" שאלתי והבטתי ללינדה בעיניים.

"מה זאת אומרת?"

"שום דבר מיוחד. ראית טלוויזיה כשבאנו. סתם שאלתי מה ראית."

עכשיו היא נאנחה.

"אני לא רוצה לשכב לישון!" אמרה וניה והניפה את השיפוד כאילו עמדה לזרוק אותו. אחזתי בזרועה.

"תחזירי אותו לצלחת," אמרתי.

"את יכולה לראות עשר דקות ולקבל קערת ממתקים," אמרה לינדה.

"אבל הרגע אמרתי שהיא לא יכולה," אמרתי.

"עשר דקות, זה הכול," אמרה וקמה. "ואחר כך אני אשכיב אותה."

"באמת?" אמרתי. "ואני אמור לרחוץ את הכלים?"

"על מה אתה מדבר? תעשה מה שאתה רוצה. אני הייתי פה עם היידי כל הזמן, אם לזה אתה מתכוון. היא חולה והיא התבכיינה ו..."

"אני יוצא לעשן."

"... בלתי נסבלת לחלוטין."

לבשתי מעיל ונעלתי נעליים ויצאתי למרפסת שפונה מזרחה, שם נהגתי לשבת ולעשן, גם בגלל שהיה מעליה גגון וגם בגלל שרק לעיתים נדירות היה אפשר לראות ממנה אנשים אחרים. המרפסת בצד האחר, זו שעוברת לאורך הדירה כולה ואורכה יותר מעשרים מטרים, לא היתה מקורה והשקיפה אל הכיכר שלמטה, שבה תמיד היו אנשים, אל המלון ואל מרכז הקניות מעברו האחר של הרחוב, ועד לחזיתות הבתים ליד מַגִיסְטְרַטְפארק. אבל אני רציתי שיניחו לי לנפשי, לא רציתי לראות אנשים, סגרתי אפוא את דלת המרפסת הקטנה מאחורי והתיישבתי בכיסא בפינה, הצַתּי סיגריה, השענתי את רגליי על המעקה והשקפתי לעבר כל החצרות האחוריות וקורות הגג האופקיות, הצורות הנוקשות שמעליהן התקמרו השמיים, גבוהים ועוצמתיים. הנוף השתנה בלי הרף. רגע היה מאופיין בהצטברויות עננים אדירות שנראו כמו הרים, עם מדרונות ומצוקים, גאיות ומערות, מרחפים במסתוריות בלב השמיים הכחולים, ורגע לאחר מכן גלשה ובאה אי משם חזית גשומה ונראתה כמו שמיכת פוך אדירה, אפורה־שחורה, באופק, ואם זה התרחש בקיץ, כמה שעות אחר כך הבזקי ברק מרהיבים היו עשויים לפלח את החושך בהפרש של שניות והרעם היה מתגלגל ומתקרב מעל גגות הבתים. אבל אהבתי גם את המופעים השגרתיים ביותר של השמיים, אפילו את הרגילים ביותר, אפורים וגשומים, שהיוו רקע כבד לצבעים בחצרות האחוריות שלרגליי ושיוו להם מראה ברור, כמעט זוהר. לוחות חיפוי הגגות שהתכסו בירוקת, למשל! האדום־הכתמתם של הלְבֵנים! והמתכת הצהובה של המנוף, כמה ברורים זהרו כל אלה כנגד כל הלבן האפרפר! או אחד מימי הקיץ הרגילים שבהם השמיים מוארים וכחולים והשמש קופחת ומעט העננים ששטים בשמיים קלים וכמעט נטולי קווי מתאר, בימים כאלה גוש הבתים שהתפרש מולי ניצנץ וזהר. ועם רדת הערב התרחשה תחילה התלקחות אדמדמה באופק, כאילו האדמה בוערת אי־שם, ואחריה באה חשכה מוארת ועדינה, ותחת ידה המגוננת הלכה העיר ונרגעה, מותשת אך מאושרת אחרי יום שלם בשמש. בשמיים האלה האירו הכוכבים, ריחפו הלוויינים וטסו המטוסים, מהבהבים בפנסיהם בין שדות התעופה קַסְטְרוּפ בקופנהגן וסְטוּרוּפּ במאלמה.

אם רציתי לראות אנשים היה עלי לרכון ולהשקיף למטה אל השיכון בצד הנגדי, שבחלונותיו הופיעו מדי פעם דמויות חסרות פרצוף באותה תנועה מחזורית נצחית בין חדרים ודלתות: במקום כלשהו נפתחת דלת מקרר, גבר לבוש בתחתוני בוקסר בלבד מוציא ממנו משהו, סוגר את הדלת ומתיישב ליד שולחן המטבח, במקום אחר נטרקת דלת כניסה ואישה במעיל, תיקה תלוי לה על כתפה, יורדת במדרגות בצעדים מהירים, והמעגל האינסופי נע שוב ושוב, במקום שלישי עומד - אם לשפוט לפי הצללית ואיטיות התנועה - גבר מבוגר שמגהץ בגדים, בתום המלאכה הוא מכבה את האור והחדר מת. לאן להביט עכשיו? למעלה, אל האיש שמדי פעם קופץ על הרצפה ומנופף בזרועותיו מול משהו שאי אפשר לראותו, אבל לפי כל הסימנים מדובר ודאי בתינוק קטן? או לעבר האישה בשנות החמישים לחייה, שעומדת לעיתים כל כך קרובות ומשקיפה מהחלון?

לא, מבטי יניח להם ולשגרת יומם לנפשם. הפעם כיוונתי אותו למעלה ומעבר, ולא כדי לבחון את מה שנמצא שם, או כדי להתפעל מיופיו, אלא רק כדי לאפשר לעיניי לנוח. כדי להיות לגמרי לבד.

על הרצפה ליד הכיסא עמד בקבוק דיאט קולה של שני ליטרים, מלא למחצה. הרמתי אותו ומזגתי לאחת משתי הכוסות שהיו על השולחן. הבקבוק היה בלי מכסה והגזים התפוגגו, ולכן טעמו המריר מעט של הממתיק המלאכותי, שדו־תחמוצת הפחמן בדרך כלל הטמיעה במשקה, היה מורגש יותר. אבל לא היה אכפת לי, אף פעם לא היה לי אכפת במיוחד מטעמים.

החזרתי את הכוס לשולחן ומחצתי את הסיגריה. לא נותר דבר מכל רגשותיי כלפי אלה שזה עתה ביליתי כמה שעות במחיצתם. הם היו יכולים להישרף כולם בלי שארגיש רגש כלשהו כלפיהם. זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה. באמת, גדולה כל כך ששלומם תמיד היה חשוב משלומי. שיעבדתי את עצמי כמעט עד גבול הביטול העצמי. מתוך איזה מנגנון פנימי בלתי נשלט ביכרתי את דעותיהם ומחשבותיהם על פני המחשבות והרגשות שלי. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבותי בעיניי. לא שלא חיבבתי אותם, או שחשתי כלפיהם סלידה, להפך, את מרביתם חיבבתי, וגם אצל אלה שלא ממש חיבבתי תמיד מצאתי משהו בעל ערך, תכונה כלשהי שעוררה אצלי הזדהות או אהדה או לפחות עניין, ושתוכל להעסיק את מחשבותיי באותו רגע. אבל העובדה שחיבבתי אותם אין פירושה שהיה לי אכפת מהם. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה. בין שתי הפרספקטיבות האלה לא היה דבר. היו רק הקַטנוּת הזו, הביטול העצמי, והריחוק הגדול. ובין שני הקטבים האלה התנהלו חיי היומיום. אולי זו הסיבה שהתקשיתי כל כך לחיות אותם. חיי היומיום, על החובות והשגרות המשתמעות מהם היו משהו שעמדתי בו, אבל הוא לא שימח אותי, הם לא העניקו לי משמעות ולא הסבו לי אושר. לא מדובר בחוסר חשק לשטוף את הרצפה או להחליף חיתולים, אלא במשהו מהותי יותר. לא חוויתי את הסובב אותי כבעל ערך אלא תמיד כמהתי להיות הרחק־הרחק משם. כך היה תמיד. לפיכך החיים שחייתי לא היו חיי. ניסיתי להפכם לחיי, זה המאבק שניהלתי, כי הרי רציתי בזה, אבל נכשלתי, הכמיהה למשהו אחר רוקנה כל מה שעשיתי מתוכן.

מה היתה הבעיה?

האם לא הייתי מסוגל לסבול את הנימה הצורמת, החולנית, שנשמעה בכל מקום בחברה, זו שעלתה מכל אותם פסאודו־אנשים ופסאודו־מקומות, פסאודו־אירועים ופסאודו־עימותים שדרכם אנו חיים את חיינו, כל הדברים שאנחנו רואים בלי להשתתף בהם, והמרחק שהחיים המודרניים פתחו באמצעותם לכאן ולעכשיו שלנו, שבעצם אין לו תחליף במקרה כזה, אם הדבר שאליו כמהתי היה עוד מציאות, עוד קרבה, הרי שהדבר שבו אני מוקף הוא החיובי בעיניי, ולא בדיוק הדבר שממנו אני מבקש לברוח? או שאולי תגובתי היתה נגד המבנה הטרומי של הימים בעולם הזה, מסילת השגרה שמובילה אותנו, שהופכת הכול לצפוי כל כך מראש עד כי עלינו להשקיע בשעשועים בשביל לחוש ולו שמץ של אינטנסיביות? בכל פעם שיצאתי מפתח הבית ידעתי מה יקרה, מה עלי לעשות. כך זה בקנה מידה קטן: אני הולך לסופרמרקט ועושה קניות, אני הולך לבית־קפה ויושב לקרוא עיתון, אני אוסף את ילדותיי מהגן, וכך זה בקנה מידה גדול: מפתיחת הסכר והכניסה הראשונית לחברה, גן הילדים, ועד ליציאה הסופית ממנה, בית־הזקנים. או שאולי הדמיון שהתפשט בעולם והפך את הכול ליותר קטן הוא הסיבה לסלידה שחשתי? מי שנוסע היום ברחבי נורווגיה, רואה אותם הדברים בכל מקום. אותן הדרכים, אותם הבתים, אותן תחנות הדלק, אותן החנויות. אפילו בסוף שנות השישים עוד אפשר היה לראות איך התרבות משתנה כשנוסעים לפנים הארץ וחוצים את גוּדְבְּרַנְדְסְדָאלֶן, למשל מבני העץ השחורים המוזרים, נקיים כל כך וקודרים, אשר נאטמו עכשיו בתוך מוזיאונים קטנים כחלק מתרבות שאינה שונה בדבר מזו שבאת ממנה או מזו שאליה אתה הולך. ואירופה, שהלכה והתמזגה לכדי ארץ גדולה ואחידה. אותו הדבר, אותו הדבר, הכול אותו הדבר. או שאולי זה האור שהאיר את העולם והפך את הכול לנתפס, ובה בעת רוקן אותו ממשמעות? אולי אלה היערות שנעלמו, זני בעלי החיים שנכחדו, אורחות החיים שלא ישובו לעולם?

כן, חשבתי על כל הדברים האלה, שמילאו אותי בצער ובחוסר אונים, ואם היה עולם שאליו נמלטתי במחשבותיי הרי זה העולם של המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, על יערותיו האדירים, ספינות המפרשים שלו ועגלות הסוסים, טחנות הרוח והארמונות, המנזרים והעיירות, הציירים וההוגים, המגלים והממציאים, הכמרים והאלכימאים. מעניין איך זה לחיות בעולם שבו הכול נעשה בכוח היד, הרוח או המים. איך זה לחיות בעולם שבו האינדיאנים האמריקאים עדיין חיים את חייהם ללא הפרעה? בעולם שבו חיים כאלה הם עדיין בגדר אפשרות? בעולם שלפני כיבוש אפריקה? עולם שבו החושך בא עם רדת השמש והאור עם הזריחה? עולם שבו בני האדם מעטים מדי וכליהם פשוטים מכדי להשפיע על אוכלוסיית בעלי החיים, ובוודאי שלא להכחידה? עולם שבו אי אפשר להגיע ממקום למקום ללא מאמץ והנוחות שייכת לעשירים בלבד, עולם שבו הים מלא בלווייתנים, היערות מלאים בדובים וזאבים, ויש בו עדיין ארצות כל כך זרות ששום אגדה לא תעשה עימן צדק, ארצות כמו סין, שמסע אליה לא רק שארך חודשים רבים ורק מיעוט קטנטן של יורדי ים וסוחרים זכה להשתתף בו, אלא היה כרוך גם בסכנת מוות. אמנם העולם הזה היה מחוספס ודל, מלוכלך ומוכה מחלות, שתיינות ובוּרוּת, מלא כאב, תוחלת החיים בו נמוכה והאמונות התפלות בו רווחות, אבל הוא הוליד את המשורר הגדול מכולם, שייקספיר, את הצייר הגדול מכולם, רמברנדט, את המדען הגדול מכולם, ניוטון, איש טרם עלה עליהם בתחומיהם, ואיך ייתכן שדווקא בתקופה ההיא הגיעו לשיא? יכול להיות שקרבת המוות העצימה את החיים?

מי יודע.

בין כה וכה לא נוכל לחזור אחורה בזמן, כל מה שאנחנו עושים הוא בלתי הפיך, ואם מסתכלים לאחור לא רואים את החיים כי אם את המוות. ומי שחושב שטבעה של התקופה שבה הוא חי הוא הגורם לאי הסתגלותו סובל משיגעון גדלות או שהוא סתם טיפש, ובשני המקרים הוא חסר מודעות עצמית. סלדתי מדברים רבים בהווה, אבל לא זה הגורם לאובדן המשמעות, כי הרי לא היה בכך משהו קבוע... באביב שבו עברתי לסטוקהולם ופגשתי את לינדה, למשל, העולם נפתח פתאום, ובה בעת עצימותו גברה בקצב מסחרר. הייתי מאוהב עד אובדן חושים והכול היה אפשרי, השמחה היתה כל הזמן על סף פיצוץ, והקיפה את הכול. אם מישהו היה מדבר איתי אז על היעדר משמעות הייתי צוחק לו בפרצוף, כי אני הייתי חופשי והעולם נפרש סביבי, מתפקע מרוב משמעות, מהרכבות ששעטו בוהקות ופוּטוּריסְטיוֹת מעל סְלוּסֶן, תעלת המים הסכורה במרכז סטוקהולם, במרחק מה מדירתי, ועד השמש שצבעה באדום את מגדלי הכנסייה ברידֶרהוֹלמֶן בשקיעות באווירת המאה התשע־עשרה, שקיעות יפות ומבשרות רעות, שבהן חזיתי מדי ערב באותם חודשים, מניחוחו של ריחן טרי וטעמן של עגבניות בשלות עד לצלילם של עקבים נוקשים על אבני הריצוף במדרון לעבר מלון הילטון בשעת לילה מאוחרת, כשישבנו על ספסל והחזקנו ידיים וידענו שמעכשיו נהיה יחד לתמיד. הייתי שרוי במצב הזה חצי שנה, במשך חצי שנה הייתי לגמרי מאושר, לגמרי נוכח בעולם ובעצמי, עד שלאט לאט החל האושר להתעמעם והעולם שב ונעלם מחוץ להישג ידי. שנה אחר כך זה קרה שוב, גם אם באופן שונה למדי. וניה נולדה. הפעם לא העולם הוא שנפתח - להפך, סגרנו את עצמנו בפניו במעין ריכוז מוחלט בנס שהתרחש לעינינו - אלא משהו בי. בעוד ההתאהבות היתה פראית ופזיזה, מוצפת באהבה ושיכרון, החוויה הזאת היתה זהירה וחרישית, מלאה בתשומת לב אינסופית כלפי המתרחש. היא נמשכה ארבעה שבועות, אולי חמישה. כשיצאתי לקניות בעיר, רצתי ברחובות, חטפתי לידי את המצרכים הדרושים, רעדתי מקוצר רוח מול הקופה, וכשהשקיות מיטלטלות בידיי רצתי חזרה הביתה. לא רציתי לפספס אף רגע! ימים ולילות התמזגו זה בזה, הכול היה רגש, הכול היה רכות, וברגע שווניה פקחה את העיניים מייד זינקנו לעברה. הנה את! אבל גם זה עבר, גם לזה התרגלנו, ואני התחלתי לעבוד, ישבתי במשרדי החדש בדָלָגָטָן וכתבתי מדי יום בזמן שלינדה היתה בבית עם וניה. היא באה לבקר אותי בהפסקת הצהריים, לעיתים קרובות מודאגת בגלל משהו, אבל גם שמחה, קרובה יותר ממני לילדה ולמתרחש, כי אני כתבתי, מה שהיה בתחילה רק חיבור ארוך החל לאט אך בבטחה לצמוח לרומן, הוא התקרב לנקודה שבה יהיה מרכז חיי, ולא יכולתי אלא לכתוב. עברתי לגור במשרד, כתבתי יום ולילה, ישנתי רק שעה מדי פעם. נמלאתי בהרגשה נפלאה, מעין אור בער בקרבי, לא חם ומְכַלֶה אלא קר וצלול וזוהר. בלילות הייתי לוקח ספל קפה ומתיישב לעשן על ספסל מחוץ לבית־החולים, הרחובות סביבי היו דוממים, והתקשיתי לשבת בשקט, כה גדולה היתה שמחתי. הכול היה אפשרי, לכל דבר היה טעם. בשני קטעים ברומן ההוא התעליתי גבוה משחשבתי שאפשר, ושני הקטעים האלה, שהתקשיתי לתפוס שאני עצמי כתבתי ושאיש לא שם לב אליהם או אמר עליהם משהו, היו לבדם שווים את חמש השנים של כתיבה כושלת ושגויה שקדמו להם. אלה שניים מהרגעים הטובים בחיי. ואני מתכוון לכל חיי. את האושר שבו מילאו אותי, והתחושה שהתעוררה בי - היותי בלתי מנוצח - חיפשתי מאז, אבל לא מצאתי.

כמה שבועות אחרי שגמרתי לכתוב את הרומן החלו חיי כ"עקר בית", ולפי התוכנית הם היו אמורים להימשך עד לאביב הבא, כשלינדה תסיים את שנת הלימודים האחרונה בבית־הספר הגבוה לדרמה בסטוקהולם. כתיבת הרומן כירסמה ביחסים בינינו, במשך שישה שבועות ישנתי במשרד, בקושי ראיתי את לינדה ואת בתנו בת חמשת החודשים, וכשזה נגמר סוף סוף היא חשה הקלה ושמחה, ומחובתי היה להיות שם, לא רק באותו חדר, באופן גופני, אלא גם עם כל תשומת הלב וההשתתפות שלי. לא עמדתי בזה. כמה חודשים חשתי צער על שאיני עוד מי שהייתי פעם, בעולמי הקר, הצלול, והכמיהה לחזור לשם היתה עזה מהשמחה על החיים שחלקנו יחד. העובדה שהרומן הצליח לא שינתה דבר. אחרי כל ביקורת טובה סימנתי איקס בספר וחיכיתי לבאה, אחרי כל שיחה מהסוכן בהוצאה, שסיפר לי שהוצאה בחוץ לארץ מביעה עניין או נתנה הצעת מחיר, סימנתי איקס בספר וחיכיתי לשיחה הבאה, וכשהספר היה לבסוף מועמד לפרס הספרות של מועצת התרבות הסקנדינבית הגבתי באדישות, כי אם היה משהו שהבנתי במחצית השנה האחרונה הרי הוא שהדבר היחיד שחשוב בכתיבה הוא הכתיבה עצמה. בזה טמון כל ערכה. למרות זאת רציתי עוד ממה שבא בעקבותיה, כי תשומת לב ציבורית היא סם ממכר, הצורך שהיא מספקת הוא מלאכותי, אבל ברגע שטועמים ממנה תמיד רוצים עוד. וכך צעדתי בטיוליי האינסופיים עם העגלה ביוּרְגוֹרְדֶן בסטוקהולם וחיכיתי לטלפון שיצלצל ולעיתונאי שישאל אותי משהו, לאמרגן שיזמין אותי לאן שהוא, לכתב העת שיבקש ממני טקסט, למו"ל שיציע לי הצעה, עד שלבסוף התמודדתי עם השלכות המיאוס שכל אלה עוררו בי והתחלתי לסרב לכול ולכולם, ובמקביל הלך העניין ודעך עד שנותרה רק שגרת היומיום. אבל כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי להיכנס שוב לעניינים, תמיד צץ פתאום משהו אחר. וניה ישבה בעגלה והביטה סביבה כששוטטתי הנה והנה ברחבי העיר, או שישבתי איתה בארגז החול במגרש המשחקים בהוּמְלֶגוֹרדֶן ואֵת חפירה בידי, מוקף באמהות הגבוהות והרזות של סטוקהולם שדיברו כל הזמן בטלפונים הניידים ונראו כאילו הן משתתפות באיזו תצוגת אופנה מחורבנת, או שווניה ישבה בכיסאה במטבח דירתנו ובלעה את האוכל שהגשתי לפיה. כל זה שיעמם אותי עד מוות. הרגשתי מטופש כשהסתובבתי בבית ודיברתי איתה כי הרי היא לא הוציאה הגה, שמעתי רק את קולי האידיוטי ואת השתיקה שלה, את מלמוליה השמחים או את בכיה הכעוס, ולא נותר לי אלא להלביש לה את בגדיה ולצאת ולכתת את רגליי ברחובות עד המוזיאון לאמנות מודרנית בשֶפְּהוֹלמֶן, למשל, שם לפחות אוכל לראות כמה תמונות טובות בזמן שאני שומר עליה, או לאחת מחנויות הספרים הגדולות במרכז העיר, או שוב ליוּרְגוֹרְדֶן או בְּרוּנְסְוִיקֶן - הדבר הקרוב ביותר לטבע בעיר הזאת - אלא אם כן עשיתי את הדרך הארוכה אל גייר, שמשרדו שכן באותם ימים באוניברסיטה. בהדרגה רכשתי שליטה מלאה בציוד הנדרש לפעוטות, ולא היה דבר שלא יכולנו לעשות יחד, היינו בכל מקום, אבל לא משנה כמה טוב הסתדרתי, ולא משנה כמה חיבה ורכות חשתי כלפיה, השעמום וחוסר המעש היו גדולים יותר. רבים ממאמציי הוקדשו לניסיונות להרדימה כדי שאוכל לקרוא וכדי להעביר את הימים, כדי שאוכל לסמן עליהם איקס בלוח השנה. למדתי להכיר אפילו את בתי־הקפה הצדדיים ביותר בעיר, ולא היה כמעט ספסל שלא התיישבתי עליו מתישהו עם ספר ביד אחת וידית העגלה באחרת. הבאתי לטיולינו את ספריו של דוסטוייבסקי, תחילה את 'שדים' ואחר כך את 'האחים קרמזוב'. בקריאה מצאתי שוב את האור. אבל זה לא היה האור החזק, הצלול והטהור של הֶלדֶרלין, אצל דוסטוייבסקי לא היו גבהים, לא היו הרים ולא היתה פרספקטיבה אלוהית, הכול נמצא למטה בתחום האנושי, אפוף באווירה הייחודית לדוסטוייבסקי - דלות, טינופת, חולניות - אווירה כמעט נגועה, שאף פעם לא היתה רחוקה מהיסטריה. משם בקע האור. שם זע הניצוץ האלוהי. אבל האם לשם עלי להיכנס? האם עלי לרדת על ברכיי? בדרך כלל לא חשבתי בשעה שקראתי, רק שקעתי בספר, ואחרי כמה מאות עמודים, שנדרשו לי כמה ימים לקרוא, פתאום קרה משהו, כל הפרטים שנבנו בקפדנות החלו פתאום לפעול זה ביחס לזה, והעצימות היתה פתאום כל כך גבוהה שנבלעתי בתוכה לגמרי, נסחפתי כולי עד שווניה פקחה את עיניה שם למטה במעמקי העגלה, וכמו שאלה, כמעט בחשדנות, חשבתי פתאום: לאן לקחת אותי עכשיו?

וברגע זה לא היתה לי ברירה אלא לסגור את הספר, להרים אותה, להביא את הכפית, את צנצנת האוכל והמוצץ, אם היינו בפנים, וללכת לעבר בית־הקפה הקרוב, אם היינו בחוץ, לקחת כיסא תינוקות, להושיב אותה בו ולגשת לדלפק לבקש מאחד העובדים לחמם את האוכל, הם עשו זאת תמיד באי רצון, כי העיר היתה מוצפת בתינוקות באותה תקופה של עלייה חדה בקצב הילודה, ומאחר שבין האמהות היו כל כך הרבה נשים בשנות השלושים לחייהן, כאלה שעבדו עד עכשיו וטיפחו את עצמן ואת הקריירה שלהן, צצו פתאום שבועונים זוהרים לאמהות שבהם הילדים היו מעין אביזר נלווה, וידועניות הצטלמו בזו אחר זו עם ילדיהן והתראיינו על חיי המשפחה שלהן. מה שבעבר התרחש בצנעה נשפך עכשיו למרחב הציבורי. בכל מקום אפשר היה לקרוא על צירי לידה, ניתוח קיסרי והנקה, בגדי תינוקות, עגלות תינוקות ועצות להורים לפעוטות איך לבלות את החופשה, התפרסמו ספרים שנכתבו על ידי אבות שנשארו בבית או אמהות מרירות שהרגישו מרומות בגלל שהותשו מהשילוב של עבודה וגידול ילדים. מה שהיה בעבר דבר רגיל שלא דיברו עליו במיוחד, כלומר ילדים, עבר עכשיו לקדמת במת הקיום וטופח בתזזיתיוּת מתמיהה, כי מה פירוש הדבר? בלב כל הטירוף הזה דחפתי כאמור אני את עגלת בתי, כמו אחד מכל אותם אבות שלמראית עין ביכרו את האבהות על כל שאר הדברים. כשישבתי בבית־הקפה שלי והאכלתי את וניה תמיד ישב שם לפחות אבא נוסף, בדרך כלל בגילי, כלומר, באמצע שנות השלושים לחייו, מרביתם בראשים גלוחים שנועדו להסתיר את אובדן השיער, כבר בקושי ראית גברים מתקרחים או כאלה ששערם נסוג, והמראה שלהם תמיד עורר בי אי נעימות קלה, התקשיתי לקבל את המאפיינים הנשיים של מעשיהם אף שעשיתי את אותם הדברים בדיוק וכמוהם התחברתי לצד הנשי שלי. הבוז העמום שבו התבוננתי בגברים שדוחפים עגלת תינוקות היה דו־משמעי, וזאת בלשון המעטה, מאחר שבדרך כלל גם אני דחפתי לפני עגלה כשראיתי אותם. אני בספק אם הייתי היחיד שהרגיש כך, מדי פעם היה נדמה לי שאני מזהה את המבט המודאג אצל גברים שונים בגני המשחקים, ואת חוסר המנוחה בגופם, שלא פעם היה יורד לכמה שכיבות סמיכה במגרש המשחקים בזמן שהילדים משחקים סביבם. אבל לבלות כמה שעות מדי יום בגן שעשועים עם ילדך זה דבר אחד. היו דברים גרועים בהרבה. לינדה החלה לקחת את וניה לשיעורי ריתמיקה לתינוקות בספרייה העירונית, וכשהאחריות לטיפול בה עברה אלי לינדה רצתה שנמשיך. היתה לי תחושה שמשהו נוראי ממתין לי שם ולכן סירבתי, בשום פנים ואופן לא נלך, עכשיו וניה איתי, והיא לא צריכה שום ריתמיקה לתינוקות. אבל לינדה המשיכה להזכיר את החוג מדי פעם, ואחרי כמה חודשים ההתנגדות שלי למשתמע מתפקידי כגבר החדש התרככה באופן קיצוני דיו בה בעת שווניה גדלה וצריך היה למלא את ימיה בגיוון כלשהו, עד שיום אחד אמרתי כן, היום אני חושב שנלך לריתמיקה לתינוקות בספרייה העירונית. תזכור ללכת מוקדם, אמרה לינדה, המקום מתמלא במהירות. וכך קרה שבשעת אחר צהריים מוקדמת דחפתי את עגלתה של וניה במעלה סְוֵאָוֶגֶן לעבר אוּדֶנְפְּלָאן, ושם חציתי את הכביש ונכנסתי בדלתות הספרייה העירונית, שמסיבה כלשהי לא ביקרתי בה קודם אף ששכנה באחד המבנים היפים בעיר, שתוכנן בידי האדריכל גוּנָר אַסְפְּלוּנְד ונבנה מתישהו בשנות העשרים של המאה הקודמת, התקופה האהובה עלי בכל המאה העשרים. וניה היתה שבעה ונינוחה, לבושה בבגדים נקיים שנבחרו בקפידה לכבוד האירוע. דחפתי את העגלה אל האולם הראשי שהיה עגול לגמרי, שאלתי אישה מאחורי הדלפק על מדור הילדים, נכנסתי לפי הוראותיה לאגף צדדי מלא במדפי ספרי ילדים ובקצהו ראיתי כרזה תלויה על דלת, ועליה כתוב שריתמיקה לתינוקות מתחילה כאן בשעה 14:00. לידה עמדו כבר שלוש עגלות. בכמה כיסאות ממול ישבו בעליהן, שלוש נשים במעילים כבדים ופרצופים תשושים, כולן בנות שלושים וחמש בערך בעוד ילדיהן –הנחתי שאלה ילדיהן - זוחלים זבי חוטם על הרצפה ביניהן.

העמדתי את העגלה ליד עגלותיהן, הנפתי את וניה, התיישבתי על משטח קטן שבלט מהקיר כשווניה בחיקי, פשטתי את מעילה וחלצתי את נעליה והורדתי אותה בזהירות לרצפה. חשבתי שגם היא תוכל לזחול קצת סביב. אבל היא סירבה, היא לא זכרה שהיתה כאן קודם ולכן ביקשה להיצמד אלי. היא הושיטה את זרועותיה באוויר. הרמתי אותה לחיקי, ושם ישבה והתבוננה בילדים האחרים בעניין.

לעברנו התקרבה אישה צעירה ויפה עם גיטרה בידה. היא היתה כבת עשרים וחמש, שערה ארוך ובהיר, לבושה במעיל שהגיע לה בערך עד הברכיים, לרגליה מגפיים גבוהים ושחורים, והיא נעצרה מולי.

"היי!" אמרה. "אותך אני לא מכירה. באת לריתמיקה לתינוקות?"

"כן," אמרתי, ונשאתי אליה את עיניי. היא היתה באמת יפה.

"נרשמת לחוג?"

"לא," אמרתי. "צריך להירשם?"

"כן, צריך. והיום לצערי הוא מלא."

אלה היו חדשות טובות.

"חבל," אמרתי, וקמתי.

"אבל בגלל שלא ידעת שצריך להירשם," אמרה. "נצליח איכשהו להכניס גם אותך. רק הפעם. ואחר כך תזכור להירשם לפעם הבאה."

"תודה רבה," אמרתי.

היא חייכה חיוך יפה, פתחה את הדלת ונכנסה. רכנתי מעט קדימה וראיתי אותה מניחה את נרתיק הגיטרה על הרצפה ופושטת את מעילה ואת צעיפה ומניחה אותם מעל כיסא בקצה החדר. היא קרנה רעננות, קלילות, משב של אביב.

הבנתי כבר לאן זה הולך, והייתי צריך לקום ולהסתלק משם. אבל לא הייתי שם בשבילי, אלא למען וניה ולינדה. ולכן נשארתי במקומי. וניה היתה בת שמונה חודשים ומוקסמת לגמרי מכל מה שנראה כמו הופעה. והפעם היא גם תוכל להשתתף בה.

עוד נשים עם עגלות תינוקות התגלגלו פנימה, ועד מהרה נמלא החדר בפטפוטים, שיעול, צחוק, בכי, רשרוש בגדים והתעסקות בתיקים. דומה היה שמרבית המשתתפות באות בזוגות או בשלשות. שעה ארוכה הייתי היחיד שבא לשם לבדו. אבל כמה דקות לפני שתיים הגיעו שני גברים נוספים. על פי שפת גופם הבנתי שהם אינם מכירים זה את זה. אחד מהם, ברנש קטן בעל ראש גדול ומשקפיים, הינהן לעברי. הייתי יכול לבעוט בו. מה הוא חושב, שאנחנו חברים באותה אגודה? עכשיו הגיע הזמן לפשוט את הסרבל ואת הברדס ולחלוץ נעליים, להרים את הבקבוק ואת הרעשן, ולהתיישב על הרצפה עם ילדך.

האמהות החלו מזמן להיכנס לחדר שבו נערך החוג. חיכיתי עד הרגע האחרון, אבל כשהשעה היתה דקה לשתיים קמתי ונכנסתי עם וניה בזרועותיי. על הרצפה פוזרו כריות, ועליהן התבקשנו לשבת, ואילו האישה הצעירה שתנחה אותנו ישבה על כיסא לפנינו. כשהגיטרה על ברכיה הביטה סביבה, מחייכת. היא לבשה סוודר קשמיר בצבע בז'. צורת שדיה היתה נאה, מותניה צרים, רגליה, שאותן שילבה ונידנדה מעלה מטה, היו ארוכות. היא לא חלצה את המגפיים השחורים.

התיישבתי על הכרית שלי. מיקמתי את וניה בחיקי. היא הביטה בעיניים גדולות באישה עם הגיטרה, שאמרה לנו עכשיו ברוכים הבאים.

"יש לנו היום כמה משתתפים חדשים," אמרה. "אולי תרצו להציג את עצמכם?"

"מוניקה," אמרה אחת.

"קריסטינה," אמרה אחרת.

"לוּל," אמרה שלישית.

לול? לעזאזל, איזה מין שם זה?

השתרר שקט. האישה היפה הביטה בי וחייכה חיוך מעודד.

"קרל אוּבֶה," אמרתי בקדרות.

"עכשיו נתחיל בשיר ברכת השלום שלנו," אמרה ופרטה את האקורד הראשון, צלילו הלך ודעך בזמן שהסבירה שעל ההורים להגיד את שמו של ילדם כשהיא מהנהנת לעברם, ואחר כך ישירו כולם את שמו של הילד.

היא שבה ופרטה את אותו האקורד, וכולם פצחו בשיר. לפי מילות השיר יש להגיד שלום לחברך בזמן שאתה מנופף בידך, והוריהם של התינוקות שהיו קטנים מכדי להבין אחזו בפרק ידם ונופפו במקומם, וכך עשיתי גם אני, וכשהבית השני התחיל כבר לא היה לי שום תירוץ לשבת שם בשקט, ונאלצתי גם אני להצטרף לשירה. קולי העמוק נשמע כמו מחלה שפרצה בין קולותיהן הגבוהים של הנשים. שתים־עשרה פעמים שרנו שלום לחברינו עד ששמות כל הילדים הוזכרו ויכולנו להמשיך הלאה. השיר הבא עסק בחלקי הגוף, שהילדים כמובן התבקשו לגעת בהם כשהוזכרו. מצח, עיניים, אוזניים, אף, פה, בטן, ברך, כף רגל. מצח, עיניים, אוזניים, אף, פה, בטן, ברך, כף רגל. אחר כך חילקו לנו כל מיני כלי נגינה דמויי רעשן שבהם נשב ונקשקש בשעה שנשיר שיר נוסף. לא חשתי אי נוחות, זה לא היה מביך לשבת שם אלא משפיל ומביש. הכול היה רך וחביב וטוב, כל התנועות היו קטנות, ואני ישבתי מכווץ על כרית ומילמלתי ביחד עם אמהות וילדים, בשיר שהובילה אישה שבנוסף לכל הצרות גם רציתי מאוד לשכב איתה. אבל הישיבה כך ניטרלה אותי לגמרי והותירה אותי ללא כבוד עצמי, אימפוטנט, לא היה כל הבדל בינה וביני רק שהיא היתה יותר יפה, ומחיקת ההבדלים הזאת, שמשמעותה ויתור על כל מה שאני, אפילו על ממדי גופי, ועוד מרצוני, מילאה אותי בזעם.

"עכשיו נרקיד קצת את התינוקות!" אמרה והניחה את הגיטרה על הרצפה, קמה וניגשה לנגן תקליטורים שעמד על כיסא לידה.

"בואו נעשה כולנו מעגל, ואז נלך תחילה לכיוון אחד, נרקע ברגליים, ככה," אמרה ורקעה ברגלה היפה, "נסתובב פעם אחת ונחזור לכיוון השני."

קמתי, הרמתי את וניה, נעמדתי במעגל שיצרו ההורים. הבטתי בשני הגברים האחרים. שניהם היו מרוכזים לגמרי בילדיהם.

"אין ברירה, וניה," אמרתי בשקט. "העולם הזה מלא בדברים משונים, כפי שסבא־רבא שלי נהג לומר."

היא נשאה אלי את עיניה. עד עכשיו לא התפתתה להצטרף לאף לא אחד מהדברים שהילדים עשו. היא אפילו סירבה לקשקש במאראקס.

"עכשיו מתחילים!" אמרה האישה היפה, והפעילה את נגן התקליטורים.

מנגינה עממית מילאה את החדר ואני התחלתי ללכת בעקבות האחרים, מתאים כל צעד לקצב. הנחתי יד תחת כל אחת מזרועותיה של וניה והנפתי אותה, היא היתה תלויה באוויר והשתלשלה מחזי. הגיע תור הרקיעה, ואחר כך לסובב אותה ולהתחיל לחזור. רבים מהמשתתפים נהנו, נשמעו צחוקים ואפילו כמה צווחות שמחה. בסוף השיר התבקשנו לרקוד לבדנו עם ילדנו. ניענעתי את וניה על זרועי וחשבתי שככה בוודאי נראה הגיהינום, רך ונעים ומלא באמהות זרות עם תינוקות. בסוף הריקוד החל פרק עם מפרש כחול גדול שדימה תחילה את הים, ולכבודו שרנו שיר על גלים והנענו כולנו את המפרש כדי שגלים יעברו בו, ואחר הפך למשהו שהילדים יכולים לזחול תחתיו עד שהנפנו אותו בפתאומיות, גם זה תוך כדי שירה.

כשסוף סוף אמרה תודה ולהתראות מיהרתי לצאת, הלבשתי לווניה את בגדיה בלי לפגוש במבטו של איש, השפלתי את עיניי לרצפה בזמן שהקולות, שמחים מכפי שהיו כשנכנסו, זימזמו סביבי, הושבתי את וניה בעגלה, הידקתי את הרצועות ודחפתי את העגלה החוצה מהר ככל שיכולתי בלי שזה ייראה מוזר. כשיצאתי לרחוב התחשק לי לצעוק בקולי קולות, התחשק לי לשבור משהו. אבל הסתפקתי בהתרחקות מהירה ככל האפשר ממקום החרפה.

"וניה שלי, וניה שלי," אמרתי כשפסעתי בצעדים מהירים במורד הרחוב, סְוֵאָוֶגֶן.

"היה לך כיף? אם כן, זה לא בדיוק נראה ככה."

"תָא תָא תאא," אמרה וניה.

היא לא חייכה, אבל עיניה היו שמחות.

היא הצביעה.

"אה, אופנוע," אמרתי. "מה הסיפור שלך עם אופנועים, תגידי?"

כשהגענו למינימרקט קוּנסוּם בצומת ליד טֵגנֶרגָטָן נכנסתי פנימה לקנות משהו לארוחת הערב. התחושה הקלסטרופובית לא עזבה אותי, אבל התוקפנות פחתה, לא הייתי כעוס כשדחפתי את העגלה לאורך מדפי המצרכים. החנות עוררה זיכרונות, זו החנות שבה ערכתי את קניותיי כשעברתי לסטוקהולם שלוש שנים קודם לכן וגרתי כמה שבועות בדירה השייכת להוצאת נוּרְסטֶדְטְס בהמשך הרחוב. שקלתי יותר ממאה קילוגרם והתנועעתי מתוך איזו עלטה קטטונית, נמלט מחיי הקודמים. זו לא בדיוק היתה חוויה עליזה. אבל החלטתי לקחת את עצמי בידיים מנקודת השפל הזאת ולכן יצאתי מדי ערב לרוץ בלִיל־יַנְסְקוּגֶן. לא רצתי אפילו מאה מטרים לפני שליבי הלם במהירות וריאותיי כמעט התפקעו, ונאלצתי לעצור. עוד מאה מטרים ורגליי החלו לרעוד. לא היתה ברירה אלא לחזור לדירה שנראתה כמו חדר במלון ולאכול קרקרים ומרק. באחד הימים ראיתי אישה שם במינימרקט, לפתע פתאום היא עמדה לידי מול דוכן הבשר, מכל המקומות, והיה בה משהו, הגופניות הטהורה בהופעתה, שכהרף עין מילאה אותי בתשוקה כמעט נפיצה. היא החזיקה את סל הקניות לפניה בשתי ידיה, שערה היה אדמדם, עור פניה החיוור מנומש. ריחה עלה באפי, ניחוח קלוש של זיעה וסבון, נעמדתי ובהיתי באוויר מולי בלב פועם ובגרון נחנק במשך חמש־עשרה שניות אולי, כי זה הזמן שעבר מהרגע שנעמדה לידי ועד שנטלה לידה חבילת סלאמי מהדלפק והלכה לדרכה. ראיתי אותה שוב כשניגשתי לשלם, היא עמדה ליד הקופה השנייה, והתשוקה, שלא שככה, שבה וטילטלה אותי. היא שמה את המצרכים בשקית, פנתה ויצאה. מאז לא ראיתי אותה שוב.

ממיקומה הנמוך בעגלה הבחינה וניה בכלב, ועליו היא הצביעה. אף פעם לא עצרתי להרהר במה היא רואה כשהיא מביטה על העולם סביבה. מה פירושו בעיניה של הזרם האינסופי הזה של אנשים, פרצופים, מכוניות, חנויות ושלטים? היא לא ראתה אותו כאחיד, בזה על כל פנים אני משוכנע, כי לא רק שהצביעה בקביעות על אופנועים, חתולים, כלבים ותינוקות אחרים, היא כמו בנתה מערכת הייררכית לגמרי ברורה בכל הנוגע לאנשים שסביבה: לינדה בראש, אחריה אני, אחר כך סבתא, וכל מי שבא אחרינו נשפט לפי משך הזמן ששהה בקרבתה בימים האחרונים.

"כן, תראי, הנה כלב," אמרתי. לקחתי מהמדף קרטון חלב והנחתי בעגלה, וחבילה של פסטה טרייה מהדלפק הסמוך. אחר כך לקחתי שתי חבילות של נקניק סֶרַנוֹ, צנצנת זיתים וגבינת מוצרלה, עציץ ריחן וכמה עגבניות. לא הייתי חולם לקנות אוכל כזה בחיי הקודמים כי כלל לא ידעתי על קיומו. אבל עכשיו הייתי בלב מעמד הביניים התרבותי של סטוקהולם, ואפילו שהפלירטוט עם כל מה שאיטלקי, ספרדי או צרפתי וההסתייגות מכל מה ששוודי נראו לי טיפשיים, ועם הזמן, ככל שהלכה והתבהרה בעיניי התמונה הגדולה, גם דוחים, לא היה שווה לבזבז על זה כוחות. כשהשתוקקתי למאכלים נורווגיים מסורתיים כמו צלעות חזיר מלוחות עם כרוב, תבשיל בשר עם תפוחי אדמה וירקות, מרק ירקות, כופתאות תפוחי אדמה, קציצות בשר, ריאות בקר קצוצות, קציצות דגים, נזיד כבש וכרוב, נקניקיות גדולות, בשר לווייתנים, מרק סָגוֹ - אותו עמילן המופק מעץ הדקל - דייסת סולת, דייסת אורז ודייסת שמנת, לא היה זה ביטוי לגעגועים לשנות השבעים אלא געגוע לטעמים עצמם. ומאחר שאוכל לא חשוב לי לא היה אכפת לי להכין מאכלים שלינדה אוהבת.

עצרתי לכמה שניות מול מעמד העיתונים ותהיתי אם כדאי לקנות את שני עיתוני הערב, כפי שהם מכונים כאן, כלומר את שני העיתונים הגדולים שנמכרים ללא מנויים. לקרוא בהם היה כמו לרוקן שקית זבל לתוך הראש. מדי פעם עשיתי את זה - כשהרגשתי שעוד קצת זבל בתוך ראשי לא ישנה לכאן או לכאן. אבל לא היום.

שילמתי ויצאתי לרחוב. אורם הנעים של שמי החורף השתקף עמום באספלט, והמכוניות שעמדו בפקק מכל עברי הצומת נראו כמו כמות אדירה של בולי עץ שהסתבכו זה בזה ויצרו חסימה בעודם שטים במורד הנהר. כדי להתרחק מהתנועה העמוסה החלטתי ללכת לאורך טֵגנֶרגָטָן. בחלון הראווה של חנות הספרים - חנות יד שנייה ששמתי עליה עין - ראיתי ספר של מַלַפַּרטֶה שגייר דיבר עליו בהתלהבות, וספר של גלילאו גליליי מסדרת 'אטלנטיס'. סובבתי את העגלה, פתחתי את הדלת בעקב הנעל ונכנסתי לחנות בהילוך אחורי, מושך אחרי את העגלה.

"אני רוצה את שני הספרים שבחלון," אמרתי. "גלילאו גליליי ומלפרטה."

"סליחה?" אמר לי בעל החנות, גבר בשנות החמישים לחייו שלבש חולצה בלבד גם בקור. הוא הביט בי מעל למשקפיים המרובעים שקישטו את קצה אפו.

"בחלון," אמרתי בשוודית. "שני ספרים. גליליי. מלפרטה."

"השמיים והמלחמה, מה?" אמר ופנה להביא לי את הספרים.

וניה נרדמה.

חוג הריתמיקה לתינוקות התיש אותה כל כך?

משכתי לעברי את הידית הקטנה שתחת משענת הראש והשכבתי אותה בזהירות בעגלה. היא נופפה בידה מתוך שינה, וקפצה אותה, בדיוק כפי שעשתה כשהיתה תינוקת בת יומה. אחת התנועות שהיתה מוכנה בה מראש, תנועה שלאט לאט הביסה בתנועה משלה. אבל כשישנה שבה התנועה הקמאית והתעוררה לחיים.

דחפתי את העגלה מעט הצידה כדי שאנשים יוכלו לעבור ופניתי לעבר מדף ספרי האמנות בזמן שבעל החנות הקיש את מחיר שני הספרים בקופתו הישנה. מאחר שווניה נרדמה הרווחתי כמה דקות נוספות בחנות הספרים, והדבר הראשון שראיתי היה ספר צילומים של פֶּר מַנִינְג. איזה מזל! תמיד אהבתי את התמונות שלו, במיוחד את סדרות בעלי החיים. פרות, חזירים, כלבים, כלבי־ים. באופן כלשהו הוא הצליח להנציח את נשמתם. אין עוד דרך להבין את המבטים שניבטו מעיני בעלי החיים בתמונות האלה. נוכחות מוחלטת, לעיתים מיוסרת, לעיתים מרוקנת, לעיתים כנה. אבל גם מסתורית, באותו אופן שדיוקנאות הציירים מהמאה השבע־עשרה היו מסתוריים.

הנחתי גם את ספר הצילומים על הדלפק.

"הוא ממש עכשיו הגיע," אמר המוכר. "ספר יפה. אתה נורווגי?"

"כן," אמרתי. "אני רק אסתכל עוד קצת."

מהדורה של מכתבי דלקרואה עמדה על המדף, לקחתי אותה, וגם ספר על טרנר, אף על פי שאף רפרודוקציה לא איבדה כל כך הרבה מיופיה כמו רפרודוקציות של ציוריו, ואת ספרו של פול וָאד על הצייר הדני וילהלם הַמֶרְסְהוֹי, כמו גם ספר מהודר על אוריינטליזם באמנות.

כשהנחתי אותם על הדלפק צילצל הטלפון הנייד. לאיש כמעט לא היה המספר שלי, והצלצול, שאמנם התעמעם מעט אבל מצא את דרכו החוצה ממעמקי הכיס הצדדי של מעיל הדובון השחור, לא עורר בי כל דאגה. להפך. למעט חילופי הדברים הקצרים עם המורה לריתמיקה לא דיברתי עם איש מאז שלינדה רכבה על אופניה לבית־הספר באותו בוקר.

"הלו?" אמר גייר. "מה אתה עושה כרגע?"

"עובד על הביטחון העצמי," אמרתי, ופניתי לעבר הקיר. "ואתה?"

"לא מה שאתה עושה, זה בטוח. יושב כאן במשרד ומסתכל על כל מי שמתרוצץ סביבי. אז מה קרה?"

"זה עתה פגשתי אישה יפה."

"כן?"

"פיטפטתי אתה קצת."

"כן?

"היא הזמינה אותי אליה."

"הסכמת?"

"בטח. היא אפילו שאלה איך קוראים לי."

"אבל?"

"היא מורה בחוג שנקרא ריתמיקה לתינוקות. אז נאלצתי לשבת שם מולה ולמחוא כפיים ולשיר שירי ילדים, כשווניה יושבת בחיקי. על כרית קטנה. ביחד עם המוני אמהות וילדים."

גייר צחק בקול.

"קיבלתי גם רעשן לקשקש בו."

"חה־חה־חה!"

"כל כך כעסתי כשיצאתי משם שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי," אמרתי. "מצד שני סוף סוף מצאתי שימוש למותניים החדשים, הרחבים שלי. ולאף אחד לא היה אכפת מהצמיגים שיש לי בבטן."

"נכון, הרי הם רכים ויפים," אמר גייר, וצחק שוב. "אבל רציתי לשאול, אולי נצא הערב?"

"אתה מתגרה בי?"

"לא, ברצינות. חשבתי לשבת כאן ולעבוד עד שבע בערך. ואחר כך נוכל להיפגש בעיר."

"זה לא ילך."

"מה לעזאזל הטעם בזה שאתה גר בסטוקהולם, אם אנחנו אף פעם לא יכולים להיפגש?"

שמתי לב שהחליף כמה מילים נורווגיות בשוודיות, ותיקנתי אותו.

"אתה זוכר מתי שבאת לסטוקהולם?" שאל גייר. "כשישבת במונית והרצית לי על הביטוי 'בעל מוכה' כשלא רציתי לבוא איתך למועדון לילה?"

"לא אומרים 'מתי שבאת', אומרים 'כשבאת'," תיקנתי אותו שוב.

"אוף, לעזאזל איתך, בן־אדם. הנקודה העיקרית היא הביטוי שלך, 'בעל מוכה'. אתה זוכר?"

"כן, לצערי."

"נו?" אמר. "ואיזו מסקנה אתה מסיק?"

"שיש הבדלים," אמרתי. "אני לא בעל מוכה. אף אחד לא רודף אחרי עם נעל ביד, כי אני הנעל. ואתה נעל שפיץ."

"חה־חה־חה. אז אולי מחר?"

"מחר אנחנו אוכלים ארוחת ערב עם פרדריק וקארין."

"פרדריק? זה האידיוט ההוא, במאי הסרטים?"

"אני לא הייתי מתאר אותו ככה. אבל זה הוא, כן."

"אוי, אלוהים אדירים. נו, מילא. יום ראשון? לא, זה יום המנוחה שלכם. יום שני?"

"אוקיי."

"כן, כי אז העיר שוקקת חיים."

"טוב, קבענו, יום שני בפֶּלִיקַן," אמרתי. "דרך אגב, אני עומד פה ובידי ספר של מלפרטה."

"באמת? אז אתה בחנות ספרים? הוא טוב, הספר הזה."

"והיומן של דלקרואה."

"אומרים שגם הוא טוב. שמעתי שתומס דיבר עליו. עוד משהו?"

"התקשרו אתמול מאָפְטֶנפּוֹסְטֶן באוסלו. הם רוצים לעשות ריאיון־דיוקן."

"אל תגיד לי שהסכמת?"

"דווקא כן."

"אידיוט אחד. הרי אמרת שתפסיק עם זה."

"אני יודע. אבל בהוצאה אמרו לי שהעיתונאי הזה טוב במיוחד. וחשבתי שאולי אתן לזה הזדמנות אחרונה. מי יודע, אולי הפעם ייצא ריאיון טוב."

"לא, הוא לא יכול לצאת טוב," אמר גייר.

"נכון, אני יודע," אמרתי. "אבל מה אכפת לי. כבר הסכמתי. ומה נשמע אצלך?"

"שום דבר מיוחד. אכלתי לחמניות עם האנתרופולוגים. אחר כך נכנס אלי מנהל המכון הזקן עם פירורים בזקן וחנות פתוחה ורצה לפטפט. אני היחיד שלא זורק אותו החוצה, לכן הוא בא הנה."

"הוא שהיה פעם כל כך קשוח?"

"כן. ועכשיו הוא מפחד פחד מוות לאבד את המשרד שלו. הרי זה כל מה שנשאר לו. ובגלל זה הוא נחמד כמו גמד. כל אחד צריך להתאים את עצמו. קשוח כשאפשר, נחמד כשצריך."

"אולי אקפוץ לבקר אותך מחר," אמרתי. "יהיה לך זמן?"

"בטח, אין בעיה. רק אל תביא איתך את וניה."

"חה־חה. טוב, אתה שומע, אני צריך לשלם עכשיו. נתראה מחר."

"בסדר, בסדר. ד"ש ללינדה ולווניה."

"ד"ש לכריסטינה."

"נדבר."

"כן, נהיה בקשר."

ניתקתי את השיחה ותחבתי את מכשיר הטלפון לכיסי. וניה המשיכה לישון. בעל חנות הספרים ישב ועילעל בקטלוג. נשא את עיניו כשנעמדתי מול הדלפק.

"הכול ביחד אלף חמש־מאות ושלושים קרונות," אמר.

הושטתי לו את כרטיס האשראי. את הקבלה שמתי בכיס האחורי, כי זו היתה הדרך היחידה לתרץ את הרכישות האלה: אפשר לקבל עליהן החזר מס. את שתי שקיות הספרים הנחתי תחת העגלה ויצאתי, דוחף אותה לפנַי, לקול פעמון הדלת המצלצל באוזניי.

השעה כבר היתה עשרים לארבע. קמתי בארבע וחצי בבוקר, עד השעה שש וחצי ישבתי ועברתי על תרגום בעייתי עבור הוצאת דָאם, ואף שזו היתה עבודה משעממת, שבה רק השוויתי משפט מול משפט עם המקור, היא עדיין היתה מעניינת ומספקת פי מאה מהטיפול בילדה ובפעילויות להעסיקה שמילאו את הבוקר ואת שעות הצהריים. בשבילי כל אלה נועדו להעביר את הזמן ותו לא. אורח החיים הזה לא התיש אותי, לא ניצלתי ולו מעט מכוחותיי, אבל מאחר שלא היה בו ולו ניצוץ של השראה הרגשתי שאני בכל זאת מתרוקן, כאילו התגלה בי תֶקֶר.

בצומת בדֶבֶּלְנְסְגָטָן פניתי ימינה ועליתי בעלייה שמתחת לכנסיית יוהנס. עם קירות הלבנים האדומות וגג הבדיל הירקרק שלה היא נראתה כמו כנסיית יוהנס בברגן וכמו כנסיית השילוש הקדוש באָרֶנדָל. המשכתי במָאלְמְשִילְנָדסְגָטָן ובסוף ירדתי בדוויד בָּגָרֶס גָטָה ונכנסתי בשער החצר האחורית שלנו. שני לפידים בערו על המדרכה מחוץ לבית־הקפה מעבר לרחוב. באוויר עמד סירחון של שתן, כי כאן עצרו אנשים בדרכם חזרה הביתה מכיכר סְטוּרֶפְּלָאן בלילה והשתינו מבעד לעמודי הגדר, וסירחון של אשפה משורת פחי הזבל לאורך הקיר. בפינה עמדה היונה שהיתה כאן מאז שעברנו לגור בדירה שנתיים קודם לכן. באותם ימים התגוררה בחור למעלה בגדר האבן. כשאטמו אותו וחודים משוננים ננעצו בכל המשטחים על ראש הגדר עברה היונה לקומת הקרקע. גם חולדות היו כאן, ראיתי אותן מדי פעם כשיצאתי בלילה לעשן, גבן השחור מתגנב בין השיחים ומופיע פתאום, טס במהירות על פני הרחבה המוארת בדרך לערוגות הבטוחות בצד האחר. עכשיו עמדה שם אחת הסַפָּריות ודיברה בטלפון תוך עישון סיגריה. היא היתה כבת ארבעים, ואני מנחש שהיא גדלה כיפהפיית העיירה אי־שם במחוזות הכפריים, על כל פנים היא הזכירה לי את הטיפוסים שרואים במקומות הבילוי בקיץ בארנדל, כשאפשר לשבת בחוץ, נשים בשנות הארבעים לחייהן עם שיער צבוע לבלונד בהיר מדי או שחור כהה מדי, עורן שחום מדי, עיניהן מפלרטטות מדי וצחוקן עז מדי. קולה היה צרוד, היא דיברה בניב מובהק של חבל סְקוֹנֶה, והיום היתה לבושה כולה בלבן. כשראתה אותי הינהנה, השבתי לה הנהון. אמנם בקושי דיברתי איתה, אבל חיבבתי אותה, היא היתה שונה כל כך משאר האנשים שפגשתי בסטוקהולם, שהיו כולם בדרכם לפסגה, או שהיו בפסגה, או שחשבו שהם בפסגה. היא לא היתה שותפה - וזאת בלשון המעטה - לסגנונם הנקי, שלא התבטא רק בלבוש ובחפצים, אלא גם במחשבות ובעמדות.

עצרתי מול הדלת והוצאתי את המפתח. ריח של חומרי ניקוי וכביסה נקייה זרם לעברי מפתח האוורור מעל חלון מרתף הכביסה. פתחתי את הדלת ונכנסתי בזהירות מרבית לחדר המדרגות. וניה היטיבה כל כך להכיר את הצלילים האלה ואת הסדר שבו הופיעו, שכמעט תמיד התעוררה כשהגענו לבניין. כך גם עכשיו. הפעם בצרחות. הנחתי לה לצרוח, פתחתי את דלת המעלית, לחצתי על הכפתור והבטתי בעצמי במראה בשעה שעלינו את שתי הקומות לדירתנו. לינדה, שככל הנראה שמעה את הצרחות, עמדה וחיכתה לנו בפתח.

"היי," אמרה. "איך עבר עליכם היום? הרגע התעוררת, מותק שלי? הנה, בואי אלי, בואי תראי..."

היא התירה את הרצועות והרימה את וניה.

"היה לנו יום נחמד," אמרתי ודחפתי את העגלה הריקה פנימה בזמן שלינדה התירה את כפתורי הסוודר ונכנסה לסלון להניק. "אבל כף רגלי לא תדרוך שוב בחוג ריתמיקה כל עוד אני חי."

"זה היה כל כך נורא?" שאלה והביטה בי מחייכת, מייד אחר כך השפילה את עיניה אל וניה והצמידה אותה לשדה החשוף.

"נורא? זה הדבר הכי מחריד שקרה לי בחיים. רתחתי מזעם כשיצאתי משם."

"אני מבינה," אמרה ואיבדה עניין.

הטיפול שלה בווניה היה כל כך שונה. כאילו היא אופפת אותה כולה. ובכל לב.

הכנסתי את המצרכים למקרר, הנחתי את עציץ הריחן בקערה על אדן החלון והוספתי קצת מים, הבאתי את הספרים שנשארו תחת העגלה וסידרתי אותם במדף הספרים, התיישבתי מול המחשב ופתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני. לא בדקתי אותה מאז הבוקר. חיכתה לי שם הודעה מקרל־יוהן וַלְגְרֶן שבירך אותי על המועמדות לפרס, אמר שלצערו טרם הספיק לקרוא את הספר, ושאתקשר אליו אם יתחשק לי יום אחד לצאת לשתות בירה. קרל־יוהן היה אדם שבאמת חיבבתי, הערכתי את האקסטרווגנטיוּת שלו, שלא היתה נעימה לרבים כי הם ראו בה ביטוי לסנוביות או לטמטום. הערכתי אותה עוד יותר אחרי שנתיים בשוודיה. אבל לצאת איתו לשתות בירה - זה בלתי אפשרי. ידעתי שאני רק אשב שם ואשתוק, ניסיתי את זה כבר פעמיים. והיה גם מייל מהעיתונאית מרתה נוּרְהַיים לגבי ריאיון לכבוד פרס הרומן הטוב שהעניקו לי מאזיני רשת 2 של הרדיו הממלכתי בנורווגיה. ומייל מדודי גוּנָר שהודה לי על הספר וכתב שהוא אוזר כוחות לקרוא אותו, איחל לי בהצלחה באליפות סקנדינביה לספרות וסיים בנ"ב על כך שחבל שאִינְגְבֶה וקָארי אָנֶה מתגרשים. סגרתי את החלון בלי לענות לו.

"קיבלת משהו מעניין?" שאלה לינדה.

"לא ממש. קרל־יוהן ברך אותי על המועמדות. ובאֶן־אָר־קוּ, רשות השידור הנורווגית, רוצים ריאיון בעוד שבועיים. וגם גונר, מכולם, כתב. הוא רק הודה על הספר. אבל זה לא רע, זה גם משהו, אם חושבים כמה הוא כעס על הספר שלי 'מחוץ לעולם'."

"נכון," אמרה לינדה. "למה שלא תתקשר לקרל־יוהן ותצאו לשתות משהו?"

"איך זה שאת במצב רוח כל כך טוב?" שאלתי.

היא עשתה לי פרצוף.

"אני רק מנסה להיות נחמדה," אמרה.

"אני מבין," אמרתי. "מצטער. לא התכוונתי. בסדר?"

"אין בעיה."

עברתי על פניה ולקחתי את הכרך השני של 'האחים קרמזוב' שהיה מונח על הספה.

"טוב, אני הולך," אמרתי. "להתראות."

"להתראות," אמרה.

עכשיו עמדה לרשותי שעה. זה היה התנאי היחיד שהצבתי כשקיבלתי עלי את האחריות לטיפול בווניה בשעות היום: שעה לבדי אחר הצהריים, ואף שבעיני לינדה זה היה לא הוגן מאחר שלרשותה לא עמדה שעה כזאת, היא הסכימה. הסיבה שלא דרשה שעה כזאת, הנחתי, היתה שלא חשבה על האפשרות. והסיבה שלא חשבה על האפשרות, המשכתי בהנחותיי, היא שהיא מעדיפה להיות איתנו מאשר להיות לבד. אבל אני לא רציתי. ולכן במשך שעה כל יום אחר הצהריים ישבתי בבית־קפה בקרבת מקום, קראתי ועישנתי. אף פעם לא הלכתי לאותו בית־קפה יותר מארבעה־חמישה ימים ברציפות כי אז היו מתחילים להתייחס אלי כאל לקוח קבוע, כלומר אמרו לי שלום כשבאתי וביקשו להרשים אותי בידע שלהם לגבי ההעדפות שלי, בדרך כלל בתוספת הערה חביבה על תופעה כלשהי שכולם דיברו עליה באותו יום. אבל בשבילי כל העניין במגורים בעיר גדולה הוא האפשרות להיות בה לגמרי לבד ובה בעת להיות מוקף באנשים מכל עבר. כולם עם פרצופים שמעולם לא ראיתי! להישטף בזרם של פרצופים חדשים שלרגע לא פוסק - בשבילי זוהי חדוות העיר הגדולה. הרכבת התחתית, על המולת הטיפוסים השונים שבה. הכיכרות. המדרחובים. בתי־הקפה. מרכזי הקניות הגדולים. מרחק, מרחק, לא יכולתי לִשׂבוע מרחק. ולכן כשאיזה בריסטה מתחיל להגיד שלום ולחייך כשהוא מבחין בי, ולא רק מושיט לי ספל קפה לפני שהספקתי לבקש אלא גם מציע לי קרואסון בחינם, סימן שהגיע הזמן להסתלק משם. ולא היה כל כך קשה למצוא חלופות, גרנו בלב הסיטי, וברדיוס של עשר דקות הליכה נמצאו מאות בתי־קפה.

באותו יום ירדתי ברֶיֶרִינְגְסְגָטָן לעבר המרכז. הרחוב היה הומה אדם. תוך כדי הליכה חשבתי על האישה היפה בחוג הריתמיקה לתינוקות. במה מדובר? רציתי לשכב איתה, אבל לא האמנתי שתהיה לי הזדמנות לעשות את זה, ואם היתה צצה הזדמנות, לא הייתי מנצל אותה. אז מה זה משנה שהתנהגתי מולה כמו אישה?

אפשר להגיד הרבה על הדימוי העצמי, אבל מה שבטוח הוא שהוא לא נוצר באולמות הצוננים של ההיגיון. המחשבות אמנם מסוגלות להבין אותו, אבל אין להן כוח לשלוט בו. הדימוי העצמי אינו משקף רק את מי שאתה אלא גם את מי שאתה רוצה להיות, עשוי להיות, היית פעם. בשביל הדימוי העצמי אין הבדל בין המציאותי להיפותטי. כל הגילים, כל הרגשות, כל היצרים נכנסו לתוכו. כשהסתובבתי ברחובות העיר דוחף עגלת תינוקות והעברתי את ימיי בטיפול בילדתי לא הוספתי דבר לחיי, לא העשרתי אותם, להפך, משהו נגזל מהם, חלק ממני, החלק הקשור בגבריות. לא המחשבות הן שהבהירו לי את זה, כי המחשבות ידעו שיש לי סיבה טובה לעשות את זה, כלומר שלינדה ואני נגדל את ילדתנו מתוך שוויון, אלא הרגשות, שמילאו אותי בדיכאון בכל פעם שכיווצתי את עצמי לתבנית שהיתה כל כך קטנה וכל כך קרובה שלא יכולתי עוד להתנועע. השאלה היתה מהם הפרמטרים הקובעים. אם שוויון וצדק הם הפרמטרים אז לא חשוב שגברים בכל מקום שוקעים לתוך הרך והקרוב. ולא חשובות התשואות שלהן הם זוכים, או לא, כי אם שוויון וצדק הם הפרמטרים, הרי שהשינוי הוא ללא ספק שיפור, התקדמות. אבל ישנם גם פרמטרים אחרים. אושר הוא אחד מהם, חוויית חיים רבת עוצמה אחרת. וייתכן שנשים שטיפחו את הקריירה שלהן עד שהתקרבו לגיל ארבעים וברגע האחרון הביאו לעולם ילד, שבן זוגן החל לטפל בו כעבור כמה חודשים עד שנשלח לגן ילדים כדי שהן יוכלו לטפח את הקריירה שלהן הלאה, היו מאושרות יותר מנשים בדורות הקודמים. ייתכן שגברים שנשארו בבית וטיפלו בתינוקם במשך חצי שנה זכו להעצים את חוויית החיים שלהם. וייתכן שהנשים באמת חשקו בגברים האלה בעלי הזרועות הכחושות, המותניים הרחבים, הראשים הגלוחים ומשקפי השמש המעוצבים שדיברו ברצון על היתרונות והחסרונות של מנשאי בייבי ביורן לעומת מנשאי מעטפת בדיוק כפי שדנו במה עדיף, אוכל תינוקות ביתי או אוכל אורגני קנוי בצנצנת. יכול להיות שהנשים רצו בגברים האלה בכל מאודן. אבל גם אם לאו לא היתה לזה חשיבה מכרעת, כי שוויון וצדק הם הפרמטר אשר גובר על כל שאר מרכיבי החיים. לפניהם עמדה הבחירה, והם בחרו. גם בשבילי. לו רציתי לארגן דברים אחרת היה עלי לומר זאת ללינדה לפני שנכנסה להיריון, אני רוצה ילד, אבל לא, אני לא רוצה להישאר בבית ולטפל בו, זה בסדר מצידך? פירוש הדבר שאת תצטרכי לטפל בילד. היא יכולה היתה לומר לא, זה לא בסדר, או כן, זה בסדר, והיינו מתכננים את עתידנו על סמך תשובתה. אבל לא אמרתי לה, אפשר לומר שלא באמת ראיתי את הנולד, ולפיכך היה עלי לכבד את כללי המשחק הקיימים. במעמד החברתי ובתרבות שאליה אנחנו שייכים פירוש הדברים ששנינו מקבלים עלינו את אותו התפקיד שנקרא בעבר תפקיד האישה. לתפקיד הזה הייתי קשור כמו אודיסאוס לתורן הסירה: יכולתי להשתחרר לו רציתי, אבל אז הייתי מאבד את כל מה שיש לי. כך מצאתי את עצמי - גבר מודרני שמחובר לצד הנשי שלו - מסתובב ברחובות סטוקהולם ובתוכי גבר זועם מהמאה התשע־עשרה. האופן שבו הביטו בי השתנה כבמטה קסם ברגע שהנחתי את ידי על ידית עגלת התינוקות. תמיד הסתכלתי על הנשים שחלפו על פניי, כפי שכל הגברים תמיד עושים, פעולה שהיא בעצם מסתורית, שכן היא לא יכולה להוביל אלא לחילופי מבטים קצרים, וכשראיתי אישה באמת יפה אף קרה שסובבתי את ראשי אחריה, בדיסקרטיות, כמובן, ובכל זאת: למה, לכל הרוחות? איזה תפקיד מילאו כל העיניים האלה, כל הפיות האלה, כל השדיים האלה והמותניים, הרגליים והישבנים האלה? מדוע חשוב כל כך להביט בהם, אם כעבור שניות או דקות ספורות בין כה וכה אשכח אותם לגמרי? מדי פעם מישהי החזירה לי מבט, ופרץ של תשוקה היה שוטף אותי אם היה מתעכב עלי שבריר שנייה נוסף, משום שהמבט בא מאישה יחידה בקרב ההמון, לא ידעתי עליה דבר, מנין באה, איך היא חיה, שום דבר, ובכל זאת ראינו זה את זה, זה היה העניין, ומייד אחר כך הכול נגמר, היא חלפה ואיננה ומבטה נמחה מזיכרוני לעד. כשדחפתי עגלת תינוקות אף אישה לא הסתכלה לעברי, כאילו איני קיים. אפשר אולי לחשוב שזה נובע מכך שעגלת התינוקות מאותתת בבירור שאני תפוס, אבל איתות דומה נשלח גם כשצעדתי עם לינדה יד ביד, והדבר מעולם לא מנע מנשים להביט לעברי. בחיי, זה פשוט מגיע לי, פשוט העמידו אותי במקומי, מה חשבת, להסתובב ברחובות ולהסתכל על נשים כשיש לך אישה בבית, אישה שילדה לך ילד?

לא, זה באמת לא טוב.

בפירוש לא.

טוּנְיֶה סיפרה פעם על גבר שפגשה בבר, השעה היתה מאוחרת, הוא ניגש לשולחן שלה ושל חברותיה, שיכור אבל לא מסוכן, כך חשבו, מאחר שסיפר שבא ישר מחדר הלידה, החברה שלו ילדה באותו יום את ילדם הראשון, ועכשיו הוא יצא לחגוג. אבל פתאום הוא ניסה להתחיל איתה בעקשנות גוברת ולבסוף הציע שילכו אליו הביתה... טוניה היתה נסערת עד עמקי נשמתה, מלאה בסלידה אבל גם בפליאה, כך היה נדמה לי, כי איך זה יכול להיות, מה הוא חשב בכלל?

לא יכולתי להעלות בדעתי בגידה גדולה יותר. אבל האם איני חוטא בה גם אני כשאני מבקש לפגוש במבטיהן של כל הנשים האלה?

באופן בלתי נמנע מחשבותיי נדדו אל לינדה שיושבת בבית ומעסיקה את וניה, אל עיניהן: עיניה הסקרניות או השמחות או הישנוניות של וניה, עיניה היפות של לינדה. מעולם לא רציתי מישהי כפי שרציתי אותה, ועכשיו לא רק שזכיתי בה, אלא גם בילדתה. למה לא יכולתי להסתפק בזה? למה לא יכולתי להפסיק לכתוב לשנה ולהיות אבא לווניה בזמן שלינדה משלימה את לימודיה? אהבתי אותן, הן אהבו אותי. אז למה כל הדברים האחרים לא מפסיקים לטלטל אותי, לקרוע אותי מבפנים?

עלי להתמסר להן יותר. לשכוח את כל מה שמסביב ולהתרכז רק בווניה במשך היום. לתת ללינדה כל מה שהיא צריכה. להיות אדם טוב. לעזאזל, להיות אדם טוב, האם זה מעבר להישג ידי?

הגעתי לחנות סוֹנִי החדשה ושקלתי אם להיכנס לחנות הספרים אָקָדֶמי בפינה, לקנות כמה ספרים ולהתיישב שם בבית־הקפה, כשלפתע הבחנתי במחזאי לארס נוּרֶן מעברו האחר של הרחוב. הוא החזיק בידו שקית מהחנות של נייק והמשיך ברחוב שממנו באתי. הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה בהוּמְלֶגוֹרְדֶן, כמה שבועות אחרי שעברנו לדירה כאן, הערפל שט מעל העצים, ולעברנו בא איש קטן דמוי הוביט לבוש כולו בשחור. פגשתי במבטו, הוא היה שחור כמו הלילה, וצמרמורת חלפה בגבי, איזה מין בן־אדם הוא זה? מכשף?

"ראית אותו?" שאלתי את לינדה.

"זה לארס נורן," אמרה.

"זה לארס נורן?" שאלתי.

אמא של לינדה, שהיתה שחקנית, עבדה איתו פעם מזמן על מחזה בתיאטרון דְרָמָטֶן, וחברתה הטובה של לינדה, הלנה, גם היא שחקנית, עבדה איתו אף היא. לינדה סיפרה איך פיטפט איתה בנחת ואיך ניסוחיה הופיעו אחר כך במדויק במחזה והושמו בפיה של הדמות שגילמה. לינדה נידנדה לי לקרוא את 'תוהו ובוהו הוא שכנו של אלוהים' ואת 'הלילה הוא אמו של היום', שהיו, כך אמרה, פשוט נפלאים, אבל לא יצא לי לקרוא אותם, רשימת הספרים שאני מוכרח לקרוא היתה ארוכה כמו שנה רעה, ובינתיים יהיה עלי להסתפק במראהו של לארס נורן, לפעמים, כי הוא נהג לצוץ פתאום ברחוב, וכשהלכנו לבית־הקפה האהוב עלינו, סַטוּרְנוּס, קרה לא פעם שישב שם והתראיין או סתם דיבר עם מישהו. הוא לא היה הכותב היחיד שבו נתקלתי: במאפייה מעבר לכביש ראיתי פעם את קריסטיאן פֶּטרִי וכמעט אמרתי לו שלום משום שלא הייתי רגיל לפגוש פרצופים שראיתי בעבר, ופעם אחת ראיתי את פטר אֶנְגְלוּנְד באותו המקום, ואילו לארס יקובסן, שכתב את 'טירת הגבירה האדומה' הנהדר, נכנס פעם לקפה דֶלוֹ ספורט כשישבנו שם, ואת סטיג לארסון - לא זה שחיבר את טרילוגיית המילניום - שכתיבתו היפנטה אותי בשנות העשרים לחיי וספר השירה שלו 'לילה טוב, יקיריי' היכה בי כמו אגרוף קפוץ, ראיתי פעם באחד השולחנות מחוץ למסעדת הדגים סְטוּרֶהוֹף, הוא ישב וקרא ספר וליבי הלם בחוזקה, אפשר היה לחשוב שאני רואה אדם מת. פעם אחרת ראיתי אותו בפֶּליקַן, הייתי בחברת אנשים שהכירו כמה מחבריו, ולחצתי את ידו, שהיתה כמושה כמו אגודת שיבולים קמלה, בעודו מחייך אלי חיוך עמום. את אָריס פִיוֹרֶטוֹס ראיתי ערב אחד בפורום, וגם קַתַרינה פְרוֹסְטֶנְסוֹן היתה שם באותו ערב, ואילו את אן יֵדֶרְלוּנְד פגשתי במסיבה ברובע סֶדֶרמָאלְם, המכונה בפי העם סֶדֶר. קראתי את כל הסופרים האלה כשגרתי בברגן, הם היו אז רק שמות זרים מארץ זרה, ועכשיו כשראיתי אותם פנים אל פנים הם היו אפופים בהילה של אותם ימים רחוקים, דבר שעורר בי תחושה עזה של הווה היסטורי, הם כתבו בימינו אנו ומילאו אותם באווירה שבני הדורות הבאים יבינו אותנו על פיה. סטוקהולם בתחילת האלף, זו ההרגשה שעלתה בי כשראיתי אותם, וזו היתה הרגשה טובה וגדולה. העובדה שימי גדולתם של רבים מהסופרים הללו היו בשנות השמונים והתשעים כבר מזמן נדחקה הצידה, היא לא היתה חשובה בעיניי, לא רציתי את המציאות אלא את הקסם. מקרב הסופרים הצעירים שקראתי אהבתי רק את יֶרְקֶר וִירְדְבּוֹרְג, ברומן שלו 'הסרטן' היה משהו שהתעלה על ערפל המוסר והפוליטיקה שאפף את הכותבים האחרים. אמנם זה לא רומן נהדר, אבל הוא חיפש משהו אחר. זאת המחויבות היחידה של הספרות, בכל שאר המובנים היא חופשייה, אבל לא במובן הזה, וכשסופרים מזניחים את מחויבותם זו הם לא ראויים אלא לבוז.

כמה שנאתי את כתבי העת שלהם. את המאמרים שלהם. יורגן גַסילֶבסקי, לארס רָטָמָה, הַלבֶּרְג. הם פשוט סופרים איומים.

לא, לא לחנות הספרים אקדמי.

עצרתי מול מעבר החציה. מעברו האחר, בפסאז' המוביל לכלבו הוותיק והמבוסס אֶן־קוֹ, שכן בית־קפה קטן של מרכז קניות, והחלטתי להיכנס אליו. אמנם ישבתי בו לעיתים קרובות, אבל זרם האנשים שעבר בו היה כה גדול והסביבה אנונימית כל כך שבין כה וכה נבלעתי בהמון.

ראיתי שולחן פנוי ליד המעקה שלפני המדרגות היורדות לחנות חומרי הבניין במרתף. תליתי את המעיל על גב הכיסא, הנחתי את הספר על השולחן כשצידו הקדמי כלפי מטה ושדרתו פונה הצידה כדי שאיש לא יוכל לראות מה אני קורא, ונעמדתי בתור מול הדלפק. השלושה שעבדו שם, שתי נשים וגבר, נראו כמו אחים. הופעתה של המבוגרת ביניהם, שעמדה עכשיו מול מכונת הקפה המתיזה אדים, היתה כזו שבדרך כלל נתקלים בה רק בעיתונים, ומראהּ המלאכותי כמעט ביטל את התשוקה שהתעוררה בי כשראיתי אותה מתנועעת מאחורי הדלפק, כאילו העולם שבו אני שרוי חסר מידה משותפת עם עולמה, ואני מניח שזה אכן היה כך. לא היתה ולו נקודת מגע אחת בינינו, למעט המבט.

לעזאזל. שוב אני מתחיל.

לא כדאי שאפסיק עם זה כבר?

הוצאתי מכיסי שטר מקומט של מאה קרונות והחלקתי אותו בידי. הנחתי למבטי לשוטט על פני האורחים האחרים, שישבו כמעט כולם על כיסא אחד והניחו את שקיות הקניות המבריקות שלהם על אחר. נעליים ומגפיים נוצצים, חליפות מחויטות, מעילי חורף ומעילי נשים, פה ושם צווארון פרווה, פה ושם שרשרת זהב, עור זקן ועיניים זקנות בחוריהן הזקנים, המאופרים. הקפה נשתה, מאפי השמרים נאכלו. הייתי נותן המון בשביל לדעת על מה הם חשבו כשישבו כך. איך העולם הזה נראה בעיניהם. מה אם הוא שונה באופן קיצוני מזה שאני רואה? מלא שמחה על צבעה הכהה של ספת העור, פני השטח השחורים של הקפה וטעמו המר, שלא לדבר על עינו הצהובה של קרם הווניל בלב המאפה המפותל, המתפורר. מה אם העולם כולו שר בתוכם. מה אם הם מלאים עד להתפקע במתנותיו הרבות של היום הזה. שקיות הקניות שלהם, למשל, כמה ממזרי וראוותני נראה השרוך שחלקן היו מצוידות בו, במקום ידית הקרטון הקטנה של רשתות הסופרמרקט. והלוגואים, שמישהו ישב ועיצב והקדיש להם ימים ושבועות של ידע מקצועי וניסיון, קיבל משוב ממחלקות אחרות, המשיך בעבודה, אולי הראה סקיצות לחברים ולבני משפחה, שכב ער בלילות, כי בטח היה מישהו שלא אהב את העיצוב למרות כל העבודה הקפדנית והתחכום שהושקעו בו, עד ליום שבו הפך למציאות ועכשיו היה מונח למשל בחיקה של האישה בשנות החמישים לחייה שיושבת שם, שערה הצבוע נוקשה, כמעט צהוב. אבל בעצם היא לא נראית במצב רוח מרומם עד כדי כך, יותר מהורהרת קלות. מלאה בשלווה פנימית גדולה אחרי חיים ארוכים ומאושרים? חיים שבהם הניגוד המושלם בין ספל החרסינה הלבן, הקשה והקר לנוזל השחור והחם הוא רק נקודת סיום זמנית בשיטוטה בתוך חפצי העולם ותופעותיו? נכון שראתה פעם פרחי אצבעונית במדרון המכוסה באבנים קטנות? נכון שראתה כלב משתין על עמוד תאורה בפארק באחד מאותם ערבי נובמבר ערפיליים הממלאים את העיר בכל כך הרבה מיסטיקה ויופי? כי הוי, הוי, נכון שהאוויר נמלא אז בחלקיקי גשם זעירים, ולא רק שהם מצטברים כמו דֹק על עור וצמר, מתכת ועץ אלא גם מחזירים את האור מסביב, וכל האפור מנצנץ ובוהק? נכון שראתה פעם גבר מנפץ זגוגית במרתף מעברה האחר של החצר האחורית ואחר כך פותח את מסגרת החלון וזוחל פנימה לגנוב את מה שיש בפנים? באמת, נסתרות דרכי האדם ומוזרות הן! נכון שבין חפציה יש כַּן מתכת קטן ועליו מלחייה ופלפלייה, שתיהן מזכוכית מְתֻלֶמֶת, אבל המכסה שלהן עשוי ממתכת זהה לזו של הכַּן, עם המון חורים קטנים, כדי שאפשר יהיה לזרות את המלח ואת הפלפל? ועל מה לא ראתה אותם נזרים! בשר חזיר צלוי, ירכי כבש, חביתות צהובות ונהדרות עם שבבי עירית, מרקי אפונה וצלי בקר. מלאה עד גדותיה בכל הרשמים הללו, שכל אחד מהם, על כל טעמיו, ריחותיו, צבעיו וצורותיו, היה בפני עצמו חוויה לחיים, מה הפלא שביקשה לה שקט ושלווה בבית־הקפה, ונראה שלא רצתה לספוג לקרבה עוד מהעולם הזה.

האיש שעמד בתור לפנַי קיבל סוף סוף את ההזמנה שלו, שלושה קפה לאטה, ככל הנראה זו היתה משימה מורכבת ביותר, והמלצרית ששערה השחור מגיע לכתפיה, בעלת השפתיים העדינות והעיניים השחורות, שפניה האירו בשמחה ברגע שהבחינו במישהו מוכר, הביטה בי עכשיו במבט ניטרלי.

"קפה שחור?" אמרה לפני שהספקתי לבקש.

הינהנתי, ונאנחתי כשהסתובבה להביא את הקפה. אם כן גם היא שמה לב לגבר הגבוה והעצוב שכתמי אוכל תינוקות מכסים את הסוודרים שלו, והוא כבר אף פעם לא חופף את שערו.

בשניות הבודדות שנדרשו לה להביא ספל ולמזוג בו קפה הנחתי למבטי לסקור אותה. גם לה היו מגפיים שחורים עד הברך. זו היתה האופנה החורף - הלוואי שתימשך לתמיד.

"בבקשה," אמרה.

הושטתי לה את השטר, היא נטלה אותו באצבעותיה המטופחות, שמתי לב שהלק על ציפורניה שקוף, היא ספרה את העודף בקופה והניחה אותו בידי ובאותו רגע החיוך שחייכה אלי כוון לעברן של שלוש חברות שעמדו בתור מאחורי.

מראה הספר של דוסטוייבסקי על השולחן לא היה בדיוק מפתה. ככל שהמעטתי לקרוא היכולת להתעמק בספר פחתה, זה היה מעגל קסמים טיפוסי. נוסף על כך לא אהבתי להיות בעולם שדוסטוייבסקי תיאר. לא משנה כמה נסחפתי אחר הסיפור, ולא משנה כמה הערצתי את כתיבתו, לא יכולתי לברוח מהתחושה הלא נעימה שקריאת ספריו עוררה בי. לא, לא אי נעימות. אי נוחות, זאת המילה. לא חשתי נוח עם עולמו של דוסטוייבסקי. אבל בכל זאת פתחתי את הספר והתרווחתי על הספה לקרוא בו אחרי שהעפתי מבטים סביבי בבית־הקפה לוודא שאיש אינו רואה אותי קורא.