המבוך

דבר הראשון שמוחו המטושטש הצליח לקלוט היה תמונה ענקית שהיתה תלויה על הקיר מימינו:

זה הזכיר לו את מיכאל ודור, התאומים מהכיתה שלו. לא פעם הסתכל עליהם וחשב שהלוואי שגם לו היה אח תאום. נכון שהם רבו לפעמים, אבל תמיד היה מסתכל עליהם כשחזרו הביתה יחד צוחקים, דוחפים אחד את השני, וקצת קינא בהם. להם תמיד יהיה אחד את השני. רק הוא לבד. אחות קטנה זה לא נחשב.

הדבר השני שראה היה דלת בקצה השני של החדר. הוא מיהר אליה וניסה להבין איך פותחים אותה. לא היתה לה שום ידית. הוא דחף את הדלת. שום תזוזה. הוא בעט בה, אבל לא נראה שהיא מתרגשת מהמכה. היא רק עמדה לה שם והשמיעה צליל עמום עם כל בעיטה: בום... בום... בום.

"הצילו!" צרח דוידי, אבל החדר כאילו בלע את קולו. איכשהו הוא ידע שאי־אפשר לשמוע אותו מבחוץ. אם יש בכלל חוץ למקום הזה. אולי הוא יישאר כאן עד שיגווע ברעב. ואפילו אז המחשבה השנייה שעלתה במוחו היתה: "לפחות אני לא אצטרך ללכת מחר לבית הספר".

אחרי כמה דקות התעייף מלבעוט ולצרוח. הוא עצר והסתכל על הדלת כאילו היא אויב שהוא צריך להביס. אז גם ראה את לוח המקשים:

רגע, אולי הוא צריך להקליד איזה קוד? הוא שלח אצבע ולחץ על אותיות השם שלו: ד־ו־י־ד־י.

הדלת השמיעה צליל צורמני קצר.

הוא ניסה את כל השמות שהצליח להעלות על דעתו: נטע, אורנה, מאיה...

שום דבר. בכל פעם נשמע אותו צליל חד וצורם. מיואש, נשען דוידי בגבו על הדלת וסקר את החדר. אולי יש כאן איזשהו חלון? מרצפת רופפת? משהו?

זה היה חדר משונה. התמונה הכי גדולה היתה זו שראה קודם. אבל לידה היה גרפיטי מרוסס על הקיר:

צמוד לקיר עמד שולחן ועליו כל מיני חפצים. דוידי ניסה לבחון אותם.

דוידי הסתכל מתחת לשולחן. אולי ימצא שם איזשהו מתג שיפתח את החדר הנורא הזה ויחזיר אותו לחיים (הנוראים) שלו. הוא לא מצא שום דבר.

על הרצפה היו פרושים שני שטיחים קטנים ודוידי ניסה לקפוץ מאחד לשני. זה לא שינה כלום, אבל לפחות זה ניער אותו קצת. כמו שיעור התעמלות. אחרי שלוש קפיצות, אחד השטיחונים זז מעט ממקומו ודוידי החליק ונפל על הרצפה. הוא שכב חצי על השטיח־חצי על הרצפה ושאג בתסכול: "מה??!"

ופתאום ענה לו קול: "מה? מה?"

הוא קפץ ממקומו בבהלה.

"מי זה?" שאל.

"מי זה? מי זה?" ענה הקול.

"אוף," נאנח דוידי, והקול נאנח אחריו: "אוף. אוף."

דוידי שיפשף את ראשו. פתאום היה ברור לו שזאת חידה. אולי אמא נטע ואמא אורנה בנו לו מין חדר בריחה כזה בחדר שלו. זאת היתה מחשבה מטופשת, אבל לפחות זאת היתה מחשבה.

ולכל חידה יש פתרון.

הוא נשם עמוק וסקר שוב את החדר. היה בו משהו שחזר על עצמו, ודוידי חשב שאולי הוא יודע את התשובה. הוא מיהר אל לוח המקשים, אבל לא היו בו מספרים, רק אותיות.

אבל אולי...

דוידי הקיש אות אחת בלבד על הלוח. יכול להיות שזה זה? הוא עצר את נשימתו וחיכה. הצליל הצורמני לא נשמע. במקומו נשמעה נקישה רכה והדלת נפתחה מעצמה.

אבל לפני שדוידי עבר בה הוא חזר אל השולחן ולקח ממנו עט אחד. היתה לו הרגשה שהוא יצטרך אותו. רק אז דחף את הדלת ויצא מהחדר. הוא קיווה שיגיע בחזרה לחדר שלו, ואז יוכל לשכב במיטה, לעצום עיניים ולשכוח מכל העניין המשונה הזה.

מה האות שהקיש דוידי?