המבוך

זרזיף אדום של דם מטפטף במורד זרועה החיוורת, כמו תך אדום על שרוול לבן.

לרגע, אַליס חושבת שזה בסך הכול זבוב ומתעלמת ממנו. חרקים הם בבחינת סיכון מקצועי בכל חפירה, ומשום מה יש יותר זבובים על הפסגה שבה היא עובדת מאשר באתר החפירה העיקרי, במורד ההר. אלא שאז צונחת טיפת דם על רגלה החשופה ומתנפצת כמו זיקוק בשמי הלילה, בעיצומו של ליל מדורות.

הפעם היא מעיפה מבט – החתך שבפנים מרפקה נפתח שוב. הפצע העמוק מסרב להגליד. היא נאנחת ומהדקת לעורה את התחבושת ואת הפלסטר. כיוון שאין בסביבה איש מלבדה, היא מלקקת את הכתם האדום שעל שורש כף ידה.

אניצי שיער בצבע סוכר חום השתחררו מתחת לכובעה. היא תוחבת אותם מאחורי אוזניה, מוחה את מצחה במטפחת, ואז שבה ואוספת את שערה בפקעת הדוקה על עורפה.

היא כבר לא מרוכזת, ולכן היא קמה ומותחת את רגליה הדקות, השזופות מהשמש. במכנסי ג'ינס גזורים, בגופייה לבנה וצמודה ובכובע מצחייה היא נראית כמעט כמו נערה. פעם זה הפריע לה, אך עם השנים החלה להעריך את היתרון שבמראה צעיר מכפי גילה. מעט זוהר מוסיפים לה עגילי כסף עדינים, בצורת כוכבים, המנצנצים כמו פייטים.

אליס פותחת את בקבוק המים שלה. המים חמימים, אבל היא צמאה כל-כך וגומעת אותם בלגימות ארוכות. מתחתיה עולים אדי חום מהאספלט המצולק של הכביש. מעליה, השמים כחולים ואינסופיים. הציקדות מתעקשות לצרצר במקהלה, ומסתתרות בין צללי העשב היבש.

זו הפעם הראשונה שלה בפירנאים, אף שהיא מרגישה כמו בבית. בחורף, כך אמרו לה, הפסגות המשוננות של הרי סָבּארת מושלגות. באביב, פרחים עדינים בגוונים של ורוד, ארגמן ולבן מציצים ממקומות המסתור שלהם, בין משטחי הקרח העצומים. בתחילת הקיץ, כרי הדשא הירוקים מנוקדים בנוריות צהובות. אבל מאז הכניעה השמש את האדמה, והפכה את הירוק לחום. זה מקום יפהפה, היא חושבת לעצמה, אך משום מה הוא אינו מסביר פנים. הוא מלא סודות; מקום שראה יותר מדי והסתיר יותר מדי מכדי לחיות בשלום עם עצמו.

במאהל שבמורד המדרון, אליס רואה את עמיתיה עומדים תחת סככת הקנבס הגדולה. היא מצליחה להבחין רק בשילה, שבגדיה השחורים היו לסימן ההיכר שלה. היא מופתעת לגלות שהם הפסיקו לעבוד. מוקדם עדיין לצאת להפסקה, אבל מצד שני, כל הצוות קצת מדוכדך.

העבודה ברובה דקדקנית וחדגונית – חפירה וגירוד, קטלוג ותיעוד. עד עתה לא מצאו ממצאים חשובים דיים כדי להצדיק את מאמציהם. הם מצאו כמה פיסות של קדרות וקערות מימי הביניים, וגם כמה ראשי חץ מסוף המאה השתים-עשרה או תחילת המאה השלוש-עשרה, אך לא גילו ראיות כלשהן ליישוב מתקופת האבן הקדומה – מטרת החפירה מלכתחילה.

אליס מתפתה כמעט לרדת מההר, להצטרף אל חבריה ועמיתיה ולטפל בתחבושת שלה. הפצע שורף ושוקיה כואבות מכריעה. שרירי כתפיה תפוסים. אבל היא יודעת שאם תעצור עכשיו, תאבד את המומנטום.

מזלה עומד להשתנות, היא מקווה. קודם לכן הבחינה במשהו מנצנץ מתחת לסלע גדול שהיה שעון על צלע ההר, נקי ומסודר, כאילו יד ענקית ונעלמה הניחה אותו שם. היא לא מצליחה לזהות את החפץ, וגם לא להעריך את גודלו, ובכל זאת היא חופרת כל הבוקר וסבורה שבקרוב תחשוף אותו.

מן הראוי שתקרא למישהו, היא יודעת. או לפחות שתספר לשילה, חברתה הטובה ביותר וסגנית מנהל החפירה. אליס איננה ארכאולוגית מוסמכת, היא רק מתנדבת שמקדישה חלק מחופשת הקיץ שלה למשהו בעל ערך. אך זהו יומה האחרון באתר, והיא רוצה להוכיח את עצמה. אם תחזור עכשיו למאהל ותודה שמצאה משהו, כולם ירצו להיות מעורבים, וזו כבר לא תהיה התגלית שלה.

בימים ובשבועות הבאים, עתידה אליס לחזור לרגע זה. היא תזכור את טיב האור, את הטעם המתכתי של הדם והאבק בפיה, ותתהה מה היה קורה לו בחרה ללכת ולא להישאר. לו פעלה לפי הכללים.

היא שותה את טיפת המים האחרונה ומשליכה את הבקבוק בחזרה לתוך תיקה. היא ממשיכה לעבוד כשעה או קצת יותר, והשמש מטפסת בשמים והטמפרטורה עולה. היא שומעת סביבה רק חריקת מתכת על אבן, צרצור חרקים וגם זמזום מקרי של מטוס קל אי-שם בשמים. היא חשה באגלי הזיעה מעל שפתה העליונה ובין שדיה, אך ממשיכה לחפור ללא לאות, עד שלבסוף, הרווח שמתחת לסלע גדול דיו כדי להשחיל פנימה את ידה.

אליס רוכנת קדימה ומשעינה את לחייה ואת כתפה על הסלע, לתמיכה. בהתרגשות רבה, היא תוחבת את אצבעותיה עמוק לתוך הבור האפל והעיוור. היא מבינה מיד שחושיה לא הטעו אותה: היא מצאה דבר מה ששווה למצוא. הוא מלוטש וחלקלק למגע, מתכת ולא אבן. היא לופתת את החפץ, מזהירה את עצמה שלא לצפות לגדולות ונצורות,

ואט-אט חושפת אותו לאור השמש. נדמה שהקרקע רועדת, מסרבת לוותר על אוצרה.

הריח העשיר והסמיך של אדמה רטובה ממלא את נחיריה ואת גרונה, אך היא אינה מבחינה בכך. היא שקועה בעבר, שבויה בפיסת ההיסטוריה שהיא מערסלת בין כפות ידיה. אבזם כבד ועגול, שהזמן והקבורה הארוכה הכתימו בשחור ובירוק. אליס משפשפת אותו באצבעותיה ומחייכת כשפיתוחי הכסף והנחושת נחשפים מתחת ללכלוך. ממבט ראשון נראה שגם הוא מימי הביניים, אבזם ששימש להידוק גלימה או חלוק. היא ראתה כמותו בעבר.

היא מודעת לסכנה שטמונה בהסקת מסקנות חפוזה, ולפיתוי שברושם הראשוני, ובכל זאת היא נסחפת בדמיונה אל בעליו של האבזם, שמת מזמן, ואולי הילך בשבילים אלה. אדם זר, שאת סיפורו עדיין אינה מכירה.

החיבור חזק להפליא, ואליס שקועה כל-כך עד שאינה מבחינה בסלע המתנודד בבסיסו. אבל משהו, חוש שישי אולי, מאלץ אותה להביט למעלה. למשך שבריר שנייה נראה שהעולם נעצר מלכת, מחוץ לחלל, מחוץ לזמן. היא מהופנטת למראה הסלע העתיק שמתנדנד מצד לצד, ולפתע נופל בחינניות לעברה.

האור נשבר ברגע האחרון. הכישוף מוסר. אליס מזנקת ממקומה, ספק נופלת ספק מחליקה הצדה, ומתחמקת מפגיעה בשנייה האחרונה. הסלע נוחת על הקרקע בקול חבטה עמום, מעלה ענן אבק חום חיוור, מתגלגל כמו בהילוך אטי, ונעצר לבסוף במורד ההר.

אליס אוחזת נואשות בשיחים ובעשבים כדי שלא תחליק עוד יותר. היא שוכבת לרגע על גבה, מסוחררת ומבולבלת. היא מתאבנת במקומה כשהיא מעכלת כמה קרובה הייתה להימחץ. זה היה קרוב מדי, היא חושבת בינה לבינה. היא נושמת נשימה עמוקה. מחכה שהעולם יפסיק להסתחרר.

אט-אט, רקותיה מפסיקות להלום בעוצמה. גם הקבס שעולה בגרונה נעלם ונדמה שהיא חוזרת לעצמה – מספיק כדי להתיישב במקומה ולבדוק מה מצבה. ברכיה שרוטות ומוכתמות בדם, והיא קיבלה מכה בפרק כף היד כשזינקה הצדה בגמלוניות – לופתת את האבזם בכל כוחה כדי להגן עליו – אך באופן כללי, יצאה בלא פגע. אני בריאה ושלמה.

היא קמה ממקומה, מברישה את בגדיה ומרגישה כמו אידיוטית. היא לא מאמינה שעשתה טעות בסיסית כל-כך כשלא ייצבה את הסלע שמתחתיו חפרה. אליס מביטה במאהל שמתחתיה. היא נדהמת לגלות, בתחושת הקלה, שאיש במחנה לא ראה ולא שמע דבר. היא מרימה את ידה ומתכוננת לצעוק כדי למשוך תשומת לב, אך את עינה צד לפתע פתח צר שנפער בצלע ההר, במקום שבו עמד הסלע, כמו דלת שנחצבה בצוק הסלעי.

נאמר על הרכסים הללו, שהם מלאים מעברים סודיים ומערות, ולכן היא לא מופתעת. ועם זאת, יש לה תחושה כי ידעה מראש שהפתח שם, אף שלא הייתה לה דרך לראות אותו מבחוץ. היא ידעה. ליתר דיוק ניחשתי, היא אומרת לעצמה.

היא מהססת. אליס יודעת שהיא צריכה לקרוא למישהו שיתלווה אליה. זה טיפשי, אולי אפילו מסוכן, להיכנס לבדה בלי גיבוי כלשהו. היא מודעת לכל הדברים שעלולים להשתבש. אבל היא לא הייתה צריכה לעבוד כאן בגפה מלכתחילה. שילה לא יודעת. וחוץ מזה, משהו מושך אותה פנימה. יש לה תחושה שזה אישי. זו התגלית שלה.

אליס אומרת לעצמה שאין טעם להפריע לכולם, לעורר ציפיות ללא סיבה. אם יש שם משהו שכדאי לחקור, היא כבר תדווח להם. היא לא תעשה דבר. היא רק רוצה לראות.

רק הצצה חטופה, לא יותר מזה.

היא מטפסת חזרה למעלה. היא מבחינה בשקע עמוק בפתח המערה, במקום שבו עמד הסלע כזקיף. האדמה הלחה רוחשת תולעים מתפתלות וחיפושיות שנחשפו פתאום לאור השמש ולחומה, אחרי זמן רב כל-כך. כובעה מונח על האדמה במקום שבו נפל. גם האת שלה שם, במקום שבו השאירה אותו.

אליס מציצה לתוך העלטה. גובהו של הפתח אינו עולה על מטר וחצי, רוחבו כמטר ושוליו משוננים. נראה שהפתח טבעי ואינו מעשה ידי אדם, אך כשהיא מעבירה את אצבעותיה על השוליים, היא מוצאת שקערוריות מלוטשות שעליהן נשען הסלע.

עיניה מתרגלות לאטן לאפלולית. העלטה השחורה כקטיפה מפנה את דרכה לאפור, והיא מציצה לתוך מנהרה ארוכה וצרה. שער עורפה סומר לאות אזהרה שמשהו אורב אי-שם בחשכה, ומוטב לא להטריד אותו. אך זו רק אמונה טפלה וילדותית והיא מסלקת אותה ממוחה. אליס אינה מאמינה ברוחות רפאים או בתחושות מבשרות רע.

היא לופתת בחוזקה את האבזם שבידה, כמו קמע, נושמת נשימה עמוקה ונכנסת פנימה. מיד עוטף אותה ריחו של אוויר תת-קרקעי חבוי – הוא ממלא את פיה, את גרונה, את ריאותיה. הוא קריר ולח, בניגוד לגזים היבשים והרעילים של מערה חתומה שמפניהם הזהירו אותה; היא מנחשת שאוויר צח נושב פנימה מאיזשהו מקום. אבל על כל צרה, היא מפשפשת בכיסי מכנסיה ומוצאת את המצית שלה. היא מציתה אותו ומניפה אותו מולה בחשכה, בודקת שוב שיש בפנים חמצן. הלהבה מרצדת ברוח, אך לא נכבית.

אליס מתוחה ומרגישה קצת אשמה; היא עוטפת את האבזם בממחטה ותוחבת אותו לכיסה, ורק אז ממשיכה בזהירות קדימה. אור הלהבה חלש, אך מאיר את השביל שלפניה ומטיל צללים על קירות מחורצים ואפורים.

היא ממשיכה הלאה וחשה באוויר הקר מתחכך כמו חתול ברגליה ובידיה החשופות. היא צועדת במורד מדרון מתון. היא חשה שהקרקע הגבשושית והחולית נוטה בשיפוע תחת רגליה. נעליה גורסות אבנים וחצץ, והצליל חזק ומהדהד בחלל הדחוס והדומם. היא מודעת לכך שאור היום נחלש והולך מאחורי גבה, ככל שהיא מעמיקה חדור.

ופתאום היא לא רוצה להמשיך. היא לא רוצה להיות כאן בכלל. ועם זאת, היא מרגישה שזה בלתי נמנע, כי משהו מושך אותה עמוק אל בטן ההר.

כעבור עשרה מטרים היא מגיעה לקצה המנהרה. אליס עומדת בפתחו של אולם רחב ידיים. היא עומדת על בימת אבן טבעית. כמה מדרגות רחבות ונמוכות מובילות אל מרכז האולם, שם נראית הקרקע חלקה וישרה. אורך המערה הוא כעשרה מטרים ורוחבה כחמישה מטרים – ללא ספק מעשה ידי אדם ולא הטבע לבדו. תקרת המערה נמוכה וקמורה, כמו תקרה של קריפטה.

אליס בוהה נכחה, כשבידה מרצדת הלהבה הקלושה, ותחושה מוכרת, מוזרה ולא מוסברת מטרידה אותה. היא מתכוננת לרדת במדרגות ולפתע מבחינה באותיות חקוקות באבן. היא מתכופפת ומנסה לקרוא את הכתוב.

רק שלוש המילים הראשונות והאות האחרונה ברורות דיין – N או H. שאר הכתובת נשחקה, או שהאבן נשברה. אליס מנקה את העפר באצבעותיה והוגה את המילים בקול. הד קולה נשמע עוין ומאיים-משהו בדממה המעיקה.

"P-A-S A P-A-S... Pas a pas".

צעד אחר צעד? מה זה אומר? זיכרון קלוש מבליח בתת-מודע שלה, כמו שיר שנשכח מזמן. ואז הוא נעלם.

"pas a pas", הפעם היא לוחשת, אך לא מוצאת משמעות. האם זו תפילה? אזהרה? בלי לדעת את ההמשך, זה חסר היגיון.

כעת היא מתוחה; היא מזדקפת ויורדת במדרגות, צעד אחר צעד. סקרנותה נאבקת בתחושה פנימית מבשרת רעות, והיא חשה בעור הברווז על זרועותיה הרזות והחשופות, מאי-נוחות או שמא בגלל הקרירות במערה, היא מתקשה לקבוע.

אליס מרימה את הלהבה ומאירה את דרכה, נזהרת שלא להחליק או להזיז דבר. במפלס התחתון היא נעצרת. היא נושמת נשימה עמוקה ואז צועדת צעד נוסף לתוך העלטה השחורה. היא בקושי רואה את הקיר האחורי של האולם.

קשה לקבוע ממרחק כזה אם זו אשליה של האור או צל שמטילה הלהבה, אך נדמה שהיא רואה מולה צורה עגולה של קווים וחצאי עיגולים שצוירה על הסלע או נחקקה עליו. על הרצפה לפני הקיר ניצב שולחן אבן בגובה מטר, שנראה כמו מזבח.

אליס מתמקדת בסמל שעל הקיר, כדי לא לאבד את דרכה, והיא מתקדמת לאט. כעת היא רואה את הציור בבירור. זה נראה כמו מבוך, אך זיכרונה אומר לה שמשהו בציור אינו כשורה. זה לא מבוך אמיתי. הקווים אינם מובילים למרכז. הצורה נראית שגויה. אליס מתקשה להסביר לעצמה מדוע היא כה בטוחה בצדקתה, היא רק יודעת שהיא צודקת.

היא ממשיכה ללטוש את מבטה במבוך, ומתקרבת אליו לאט-לאט. רגלה נחבטת במשהו קשה שמונח על הקרקע. היא שומעת חבטה קלושה וחלולה, ומשהו מתגלגל כמו חפץ שהוזז ממקומו.

אליס מרכינה את מבטה.

רגליה רועדות. הלהבה החיוורת שבידה מרצדת. נשימתה נעתקת מרוב הלם. היא עומדת בקצה קבר רדוד, לא יותר מגומה בקרקע. בתוכו נמצאים שני שלדים, שהיו פעם בני אדם, והזמן ניקה את עצמותיהם מבשר. ארובות העין הריקות של אחת הגולגולות בוהות בה. הגולגולת השנייה, שבה בעטה, מוטלת על צדה וכאילו מפנה את מבטה ממנה והלאה.

הגופות הונחו זו לצד זו עם הפנים למזבח, כמו תבליט על סרקופג. הן סימטריות להפליא, אך נראה שלא מצאו בקבר מנוחה נכונה. חסרה בו תחושת שלווה. עצמות הלחיים של גולגולת אחת מחוצות, מקופלות פנימה כמו מסכה מעיסת נייר. כמה צלעות בשלד השני שבורות ובולטות החוצה בגסות, כמו ענפיו השבירים של עץ מת.

הם לא יכולים לפגוע בך. אליס נחושה בדעתה שלא להיכנע לפחד; היא מאלצת את עצמה להתכופף, נזהרת שלא לגעת בשום דבר אחר. מבטה חולף על הקבר. פגיון מונח בין הגופות – הלהב קהה עם השנים – ופה ושם נראות פיסות בד. ליד הפגיון מונח שק עור קשור בחוט, גדול דיו כדי להכיל קופסה קטנה או ספר. אליס מקמטת את מצחה. היא בטוחה שראתה משהו דומה בעבר, אך הזיכרון מסרב לצוף.

חפץ עגול ולבן לפות בין אצבעותיו דמויות הטפרים של השלד הקטן מבין השניים, והוא זעיר כל-כך, שאליס כמעט שאינה משגיחה בו. היא לא חושבת פעמיים, וממהרת לשלוף את הפינצטה שלה מהכיס. היא נמתחת מעל לקבר ושולפת את החפץ בזהירות רבה. היא מקרבת אותו ללהבה, ונושפת בעדינות כדי להסיר את האבק ולהיטיב לראותו.

טבעת אבן קטנה מונחת בידה, פשוטה וחסרת ייחוד, שפניה עגולות וחלקות. גם היא נראית מוכרת, כמה מוזר. אליס מקרבת אותה אליה. צורה כלשהי חרוטה בחלק הפנימי של הטבעת. תחילה היא נראית כמו חותם, אך לפתע פתאום היא מבינה. היא נושאת את מבטה אל הסמל שעל הקיר האחורי של האולם, ומביטה שוב בטבעת.

הצורות זהות.

אליס אינה אישה מאמינה. מבחינתה, אין גן-עדן וגם לא גיהינום, אין אלוהים וגם לא שטן, ואין יצורים מיתולוגיים שחיים בהרים (כך על פי האמונה הרווחת). ועם זאת, לראשונה בחייה, היא המומה מתחושת הנוכחות של משהו על-טבעי, שאין היא יכולה להסביר, משהו גדול יותר מהווייתה או מהבנתה. היא חשה ברוע הרוחש על עורה, על קרקפתה, על כפות רגליה.

אומץ לבה נוטש אותה. פתאום המערה קרה להחריד. פחד משתק את גרונה, מקפיא את נשימתה בריאותיה. אליס ממהרת להזדקף. אסור לה להיות כאן, במקום העתיק הזה. היא מוכרחה לצאת מהאולם הזה, להתרחק מהעדות לאלימות ומריח המוות, ולחזור אל אור השמש הבהיר והמגונן.

אבל מאוחר מדי.

מעליה או מאחוריה, היא לא יודעת מהיכן בדיוק, עולה הלמות צעדים. הקול מהדהד בחלל הדחוס, ניתז מסלעים ומאבנים. מישהו מתקרב.

אליס מסתובבת לאחור בבהלה, מפילה את המצית מידה. במערה משתררת עלטה. היא מנסה לרוץ, אבל איבדה את הכיוון ולא מוצאת את הדרך החוצה. היא מועדת. ברכיה קורסות תחתיה.

היא נופלת. הטבעת נזרקת בחזרה אל ערמת העצמות, אל המקום שאליו היא שייכת.