המוחות הגדולים בהיסטוריה

בשנת 1968, קצת אחרי שזכו בפרס פוליצר לספרות, נעתרו ויל דוראנט ואשתו אריאל להעניק ראיון טלוויזיה בביתם בלוס־אנג'לס. המראיין, שהחזיק מעצמו סוג של אינטלקטואל, הציג לדוראנט את השאלה הזאת:

לו ביקשתי ממך לנקוב בשמו של האדם שהשפיע ביותר על המאה שלנו, המאה העשרים, האם היה זה קרל מרקס?

דוראנט החריש רגע, ואז ענה:

טוב, אם אתה משתמש במילה הזאת במובנה הרחב ביותר, נצטרך לתת את חלק הארי של ההשפעה לממציאים הטכניים, לאנשים כמו אדיסון. אין ספק שפיתוח החשמל שינה את העולם יותר מכל תעמולה מרקסיסטית. אם אתה מתכוון דווקא לתחום הרעיונות, אני חושב שהשפעתו של דרווין גדולה מזו של מרקס, אבל היא בתחום אחר. התופעה היסודית של זמננו איננה הקומוניזם; היא שקיעתה של האמונה הדתית, ויש לה השפעות מהשפעות שונות על המוסר ואפילו על הפוליטיקה, מפני שהדת הייתה מכשיר פוליטי. באירופה של היום היא חדלה להיות מכשיר, ויש לה השפעה מועטה על ההכרעות הפוליטית — בעוד לפני חמש־מאות שנה האפיפיור עלה בהשפעתו על כל שליט אזרחי על פני האדמה.

בהמשך אותו ראיון, המראיין חזר לנושא ושאל:

"ד"ר דוראנט, מכל הדמויות המאכלסות את סיפורה של הציוויליזציה, את מי הכי היית רוצה להכיר אישית?"

דוראנט הרהר ברצינות רבה ואז, בפנים נטולות הבעה, אמר: "מאדאם דה־פומפדור".

המראיין הוכה אלם. "מה זה?" גמגם.

ניצוץ נדלק בעיניו של דוראנט כשענה, "שמע, היא הייתה יפה, היא הייתה מקסימה, היא הייתה מושכת — מה עוד אפשר לבקש?"

סיפרתי את שתי האנקדוטות הללו לא כדי לחשוף את דעותיו של דוראנט על השפעתם של ממציאים וביולוגים על ההיסטוריה, ואפילו לא כדי להצביע על נטייתו להשתמש בשנינה כדי להכניע עיתונאים התופסים את עצמם ואת מקצועם ברצינות מוגזמת (דוראנט העיר פעם שההומור קרוב לפילוסופיה, כי אלו הן שתי נקודות מבט שהורתן במבט רחב היקף על החיים) — אלא כדי להראות כי דעתו על מידת חשיבותם של אנשים ומאורעות בהיסטוריה הייתה דבר שאנשים שיחרו תמיד — לפעמים גם פעמיים בראיון אחד.

קל להבין מדוע מצא דוראנט את עצמו נדרש לענות לשאלות כאלו. אדם המבלה יותר מיובל שנים במחקר ובכתיבה של ספר בן אחד־עשר כרכים על תולדות הציוויליזציה, אך טבעי הוא שאנשים יסתקרנו לדעת אילו מסקנות הוא חילץ מהמפעל הזה; לדעת אילו תקופות, אנשים והישגים מתבלטים בעיניו כגדולים או החשובים ביותר. את מי, למשל, יציב דוראנט בפנתאון גדולי המחשבה האנושית? מיהם בעיניו המשוררים הגדולים באמת, אלה שמרטיטים את מיתרי הלבבות גם מאות ואלפי שנים אחרי מותם? ואילו ספרים הם הדובדבן שעל הקצפת, ספרים שראוי כי אדם יקרא אם רצונו בהשכלה משמעותית ושימושית? לאורך הקריירה של דוראנט הוא נענה לדרישה הגוברת מן הקהל לספק הערכות כאלו, והעלה על הכתב סדרה של מסות ובהן הדירוג האישי שלו ל"עשרת ההוגים הגדולים", "עשרת המשוררים הגדולים", "מאה הספרים הטובים ביותר להשכלה", "עשר הפסגות בקדמה האנושית" ו"שנים־עשר תאריכים חיוניים בתולדות העולם". כמה מן המסות הללו נדפסו בכתבי עת; אחרות הועלו רק כהרצאות באולמות שעלו על גדות קיבולת הקהל שלהם. אבל מי שלא רכש במקרה את הגיליונות הנכונים של כתבי העת, ולא היה מאותם מעטים־מאושרים שנכחו בהרצאות, לא יכול היה ללמוד על מסקנותיו של דוראנט בנושאים הללו. לשמחתנו, כל אותן מסות נקבצו יחדיו בספר שלפניכם.

יצירת מערכת דירוג, והחלתה על מערך כה רחב של הישגים אנושיים, היא כמובן משימה קשה, אך דוראנט, כדרכו, צולח אותה בהצטיינות; לא רק שהוא מגבה את בחירותיו בראיות משכנעות, הוא גם מעורר את הקורא ואת הקוראת לגבש דעה משלהם, ולהביט אל מעבר לאופקי סביבתם הקרובה ותרבות ההווה — אל מרחבי העל־זמן, שהוא כינה "ארץ הרוח", מעין העולם־הבא של ענקי מיננו, שאליו הם פורשים לאחר ששירתו את בני זמנם ומילאו את שליחותם, מקום שם אנושיות היא דבר היאה להתגאות בו. כותרת הפרק הראשון בספר הזה נותנת לדברים שם: "סגידה חסרת בושה לגיבורים".

הפילוסופיה המהדהדת מדפיהם של כל ספרי דוראנט, אבל מדפי ספר זה במיוחד, היא "פרו־אנושית" במופגן, כזאת המנהירה באור יקרות את המורשת העיונית והאמנותית שלנו. אכן, דוראנט נודע בכינויים "הפילוסוף העדין" ו"הקדוש הרדיקלי", שכן תמיד שאף לדווח על ההישגים החיוביים של ההיסטוריה. במשפט אחד, דוראנט בחר להאיר בעטו את פסגות הררי הגדוּלה בקורות מיננו.

המוחות הגדולים בהיסטוריה הוא ספר המכיל את הטוב העילאי שבמורשתנו, הנמסר להערצתם ולטובתם של דורות העתיד. הוא גדוש בידענות של דוראנט, בשנינה שלו, וביכולתו הייחודית להסביר את העמוקים שבמאורעות וברעיונות בצורה בהירה ומסעירה. הספר הוא, בעת ובעונה אחת, מבוא נפלא לכתבי ויל דוראנט — וסיכום שלהם; ספירת מלאי של גאון האדם, ומדריך תיירים לתחנות החובה של נופי תולדותיו.

במובנים רבים, הספר הזה הוא כרך־נלווה נהדר ומתבקש לספרו של דוראנט גיבורי ההיסטוריה. בעוד זה האחרון סוקר כעשרת אלפים שנה של הישגים אנושיים, ספרנו הנוכחי מציע הערכה אישית שלהם. יתרה מכך, הוא מכיל דיוקנאות של שלושה אישים (דרווין, קיטס וויטמן) שנועדו להיכלל בגיבורי ההיסטוריה אך בשל סדרה של אסונות אישיים, שאחריתם הייתה מותו של דוראנט ב־1981, הם נשמטו מן הספר (אכן, שני פרקי הסיום שדוראנט תכנן לספר ההוא, ספרו האחרון, לא נכתבו כלל).

בפרקי הפרוזה שלו, המתעלים לעיתים אל רקיעי השירה, מספק הספר שלפניכם הזמנה מתמשכת לביקור בעולמם של "הטובים שבטובים", כלשונו של דוראנט, ודרך להכיר גאונים ולהתיידד עימם. ההשקעה בקריאה בו היא השקעה מניבה במיוחד. כי כמו שדוראנט כתב פעם —

אי אפשר לשהות זמן רב בעולמם השמיימי של הגאונים בלי להיעשות טובים מעט יותר משהיינו. ואף כי שיקוי הנעורים לא יימצא לנו שם, נדע אושר עדין וממושך, עונג רוחני שהזמן לא יוכל לקחת מאיתנו כל עוד לא לקח מאיתנו את הכול.

ג'ון ליטל