המוסד בטהרן

פרק 1 הגניבה

בליל 31 בינואר 2018, המרגלים, האנליסטים, הטכנאים וראשי יחידות המבצעים של המוסד היו מכונסים בחדר המצב המשוכלל והחדיש של הארגון בפאתי תל אביב, כדי לפקח על מבצע שכולם ידעו כי הוא עשוי להביא תועלת עצומה למדינתם - או, במקרה שישתבש, להסתיים באסון. יוסי כהן, ראש הארגון, עוטה כדרכו חולצה לבנה מגוהצת למשעי, ישב ליד אחד השולחנות ולא הסיר את עיניו מהשעון, ובחדר כולו שררה ציפייה דרוכה לפקודתו להתחיל את אחד המבצעים הנועזים ביותר של המוסד. על גבי הקירות הסובבים הבהבו צגי פלזמה בשורה ארוכה, כמו ממתינים להופעת תצלומי הלוויין של המבצע, שיציגו בזמן אמת את המתרחש בשטח במרחק של מאות קילומטרים. כהן ועשרות סוכני מוסד עמלו ימים על גבי ימים, כמעט ללא שינה, לקראת הרגע הזה. כעת הוא הגיע.

בשעה 22:31 בדיוק אמר כהן, "בַּצע!" תוך הקפדה על הגיית כל אחת משתי הברות הפקודה הקצרה, שנתנה אור ירוק לצוות של המוסד שהיה ערוך לפעולה באיראן, וליתר דיוק באזור התעשייה שירובאד, פרוור דרומי של בירת איראן, טהרן. שירובאד הוא לא בדיוק המקום שהייתם מעלים בדעתכם כתפאורה לדרמת ריגול בעלת השלכות חובקות עולם. הוא בסך הכול מתחם משמים של מחסנים עם גגות פח גלי המשתרעים עד קצה האופק. אבל בלילה ההוא, 24 סוכני מוסד נבחרים - קרוב לוודאי תערובת של סוכנים ישראלים ואיראנים המתנגדים למשטר התיאוקרטי של הרפובליקה האסלאמית - נכנסו לפעולה מהירה ומתורגלת היטב. בעוד כהן מביט בשעון בישראל, הם פרצו לתוך אחד המחסנים, חדרו בעזרת להביורים לשורה של חדרי כספות מפלדה והחלו לשלוף מתוכם תיקיות פיזיות ואלקטרוניות שהכילו את התיעוד המלא של ניסיונותיה המאומצים של איראן להיהפך למעצמה גרעינית, ניסיונות שהחלו כמעט 30 שנה קודם לכן.

כהן עקב אחרי השעון שכן גורם הזמן היה מכריע. לאנשי הצוות באיראן היו בדיוק שש שעות וחצי למצוא את כמות החומר העצומה שחיפשו, להעמיס אותו על גבי משאיות ולהימלט, שאם לא כן היו מתגלים. המשימה, על כל חודשי התכנון המדוקדק שקדמו לה - כולל ניתוח נתונים, איסוף מודיעין על ידי סוכנים שסיכנו את חייהם כשהוחדרו לאיראן ועוד - היתה מסתיימת בלא כלום, וחייהם של 24 אנשים היו נתונים לרחמיה המעודנים של מערכת המשפט האיראנית.

היה זה לילה ארוך שהתמשך עד הבוקר, אבל בעוד בכירי המוסד צפו בצגים בישראל, אנשי הצוות בשירובאד עזבו את המחסן כשבידיהם חצי טונה של תיקי מסמכים ודיסקים - אולי השלל הגדול ביותר של חומרי מודיעין פיזיים שנגנבו מבירת אויב אי־פעם בתולדות הריגול. בתוך שעות ספורות הם כבר דהרו לעבר גבול איראן, בחסות הטעיה של משאיות ריקות שנסעו בנתיבים בדויים לכיוונים שונים ומשונים. בחדר המצב בקרבת תל אביב השתררה אווירת ניצחון מעורבת בתחושת הקלה. התכנון, הכספים שהוצאו וחודשי המעקב הארוכים - כולם נשאו פרי.

בו בזמן, בטהרן, למנהיג העליון אייתוללה עלי חמינאי ולמוחסן פח'רי־זאדה, ששימש עשרות שנים ראש תוכנית הגרעין שלו, לא היה מושג על המתרחש בשירובאד, המקום שאליו העבירו את הארכיון בחשאי בדיוק כדי שלא ייפול לידי האויב הציוני, ארצות הברית והסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

החלטת המוסד לנסות להשיג את ארכיון הגרעין האיראני התקבלה שנתיים קודם לכן, בינואר 2016. כהן, ראש המוסד הטרי, זומן ללשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בכוורת הזגוגיות המכונה "האקווריום", באחת הקומות הנמוכות בבניין ירושלמי חסר ייחוד משנות ה־50. המקום לא היה זר לכהן. הוא כיהן כיועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי עוד משנת 2013. אולם עתה הדברים היו שונים. הוא כבר לא שימש יועץ גרידא, אלא עמד בראש אחת מסוכנויות המודיעין החזקות ביותר בעולם.

"אנחנו צריכים לא רק לשכנע את העולם שאיראן משקרת בנוגע לתוכנית הגרעין שלה - אנחנו חייבים להראות זאת לעולם", אמר נתניהו לכהן. ראש המוסד הבין בדיוק למה מתכוון ראש הממשלה. שנה לפני כן, ב־2015, בתום משא ומתן ממושך וקשה, ארצות הברית וחמש מעצמות עולמיות נוספות חתמו עם איראן על הסכם שחסידיו ראו בו הישג היסטורי, ולפיו טהרן הסכימה להגביל את היקף העשרת האורניום שלה ולזנוח את מאמציה לייצר פצצה גרעינית בתמורה להקלות בסנקציות שהטיל עליה האו"ם ביוזמת מדינות אירופה וארצות הברית.

נתניהו סבר, בצדק או שלא בצדק, שההסכם הוא אסון. בין היתר הוא התנגד לכך שההסכם כלל תאריך תפוגה שעל פיו, בחלוף עשר שנים בלבד, יוסרו חלק מההגבלות על תוכנית העשרת הגרעין של איראן, ואילו אחרי 15 שנים בלבד ממועד החתימה, ב־2030, הן יבוטלו כליל, ומאותו רגע איראן תהיה רשאית לחדש את תוכנית הפיתוח הגרעיני שלה במלואה. לבד מסוגיה ספציפית זו, נתניהו פשוט לא סמך על המילה של האיראנים שיעמדו בהתחייבויותיהם. נוסף על כך, לחתימת ההסכם היתה תוצאה מעשית מיידית ומאוד לא רצויה לישראל. המערכה האגרסיבית הבלתי פוסקת שניהלה זה שנים נגד תוכנית הגרעין האיראנית - מערכה שבה כל האמצעים כשרים, לרבות חבלה, התנקשויות והתקפות סייבר - היתה חייבת להצטמצם במידה ניכרת, שאם לא כן, ישראל היתה עלולה להכעיס את בעלת בריתה החיונית ביותר, ארצות הברית. מכל הסיבות הללו, נתניהו וכהן רצו למצוא ראיות שיערערו את ההסכם ויאפשרו להם לחדש את הפעולות החשאיות. משום כך רצו לשים את ידיהם על הארכיון. הם האמינו שהוא יספק הוכחה חד־משמעית לכך שאיראן שיקרה בעבר בעזות מצח בנוגע לפעולותיה בתחום הגרעין - למשל, בכך שטענה שתוכנית הגרעין שלה נועדה לשימושים אזרחיים בלבד והסתירה מפקחי האו"ם את ההיבטים הצבאיים שלה - ושאין לסמוך עליה שלא תשקר בעתיד.

מיד לאחר פגישתו עם נתניהו נפגש כהן עם רבי־המרגלים של המוסד במטרה להתחיל לתכנן את גניבת הארכיון. אחד מהם היה סגנו, אהוד לביא, שקודם לכן עמד בראש אגף "קיסריה" במוסד, האגף המופקד על הפעלת סוכנים במדינות אויב, ובין היתר על חוליה בשם "כידון" שמבצעת חיסולים ממוקדים. עוד השתתפו דוד "דדי" ברנע, יוצא סיירת מטכ"ל וראש אגף "צומת", האחראי על גיוס מקורות והפעלתם, ואיל חולתא, דוקטור לפיזיקה שעמד בראש אגף הטכנולוגיה של המוסד.

בעקבות הפגישות הללו חזר כהן לנתניהו והציג לו את התוכנית להחדיר צוות של המוסד לאיראן ולגנוב את הארכיון.

"האם יש להם עותק?" שאל נתניהו. השאלה נסבה על הסיכון הכרוך במבצע לעומת התועלת הצפויה ממנו. בהיעדר גיבוי אלקטרוני לארכיון, ישראל לא רק תחשוף את שקריה של איראן, אלא גם תשלול ממנה גישה למסמכים חיוניים לתוכנית הגרעין שלה - רווח כפול, ולכן הצדקה נוספת לנטילת הסיכון.

"אינני יודע", ענה כהן, "אבל הם כל כך בטוחים שאף אחד לא יודע על הארכיון הזה, שייתכן שלא גיבו אותו".

"אתה חושב שהם לא העלו את כל המידע הזה על קובצי מחשב?" המשיך ראש הממשלה.

כהן השיב, "לא אם חששו שנוכל להגיע לקבצים כאלה [בעזרת יכולות פצחנות]. ייתכן שהם חשבו שהסתרת תיקי המסמכים המקוריים [ותו לא] היא ההגנה הטובה ביותר".

ראש הממשלה היה מרוצה ממה ששמע.

הוא אישר את המשימה.

בדרך כלל, המוסד ממנה מנהל פרויקט לכל מבצע מיוחד, אבל כהן החליט שפרויקט הארכיון הוא כה חשוב שעליו לנהל אותו בעצמו. הוא הורה לאנליסטים שלו להכפיל את מאמציהם לגלות את מקום הארכיון. "אתם צריכים לוודא שהחומר הזה יגיע אלינו", אמר להם כהן.

כל המשאבים הקיימים גויסו למטרה זו, לרבות המודיעין הצבאי, המפעיל את אחת מיחידות ההאזנה הגדולות בעולם. איראן היא מדינה גדולה, גדולה אפילו יותר מצרפת, ספרד וגרמניה יחד, ומתקני הגרעין שלה מפוזרים בכמה וכמה אתרים מרוחקים זה מזה. "יהיה קל יותר למצוא מחט בערימת שחת", אמר מודיע לשעבר של המוסד. "שם אתה יודע לפחות איפה להתחיל לחפש".

אבל, לאמיתו של דבר, המוסד לא החל את חיפושיו מאפס. הוא וארגוני ביון ידידותיים חדרו עמוק אל לב הממסד האיראני עוד קודם לכן. גויסו סוכנים איראנים רבים בשטח, ובהם נסירי, סגנו הבכיר של ראש תוכנית הגרעין האיראנית, ורבים נוספים. משאבים אלה אפשרו למוסד להשיג הקלטות של הדרגים הבכירים ביותר בממשלת איראן. הארגון אף פרץ למערכות התקשורת ולרשתות המחשבים של הרפובליקה האסלאמית. החל משנות ה־2000 המוקדמות, המוסד והמודיעין הצבאי פעלו יחד ליצירת שילוב משוכלל של ריגול אנושי עם מודיעין אלקטרוני, שכונה בפיהם HUGINT.1 אחד מאדריכלי השילוב הזה היה כהן, שמאיר דגן, אז ראש המוסד, הפקיד אותו על הזירה האיראנית ב־2004.

חדירת המוסד לאיראן היתה עמוקה עד כדי כך, ששר המודיעין האיראני לשעבר, עלי יונסי, התריע: "השפעת המוסד באזורים רבים במדינה היא כה עצומה, שכל חברי ההנהגה האיראנית צריכים לחשוש לחייהם".

קודמו של כהן בראשות המוסד, תמיר פרדו, סיפר לנו שהיה אמנם מודע לקיומו של הארכיון, אבל לא ידע היכן הוא נמצא בעת שסיים את כהונתו, בינואר 2016. כחודש ימים אחר כך, סוכני המוסד גילו את המיקום.

בינתיים התעוררה סוגיה נוספת שישראל והמוסד היו צריכים להביא בחשבון: הישראלים היו מודעים היטב לכך שממשל אובמה הוא הגורם המרכזי שדחף להסכם הגרעין של 2015 והגן עליו מפני ביקורת נוקבת בארצות הברית ובישראל גם יחד. לאור זאת, ישראל היתה חייבת לתת את הדעת לשאלה כיצד הממשל והנשיא אובמה עצמו יגיבו על מבצע שנועד לחתור תחת הסכם שהאמריקאים כה התאמצו להשיג. אף על פי שארצות הברית וישראל הן בעלות ברית קרובות, שחולקות ביניהן מודיעין על איומי טרור, עדיין שררו ביניהן מחלוקות בסוגיות אחרות, במיוחד בסוגיית הקמתן של עוד ועוד התנחלויות בגדה המערבית ואוזלת היד שגילה נתניהו בקידום השיחות עם הפלסטינים. הישראלים לא רצו להוסיף לרשימה מחלוקת נוספת.

יתר על כן, אובמה ראה בכך עניין אישי, קל וחומר לאחר שנתניהו נאם בפני שני בתי הקונגרס חודשים אחדים לפני החתימה על הסכם הגרעין, או בשמו הרשמי, "תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת". בלי לתאם את נאומו עם הבית הלבן, נתניהו ביקר את ההסכם בחריפות ותיאר אותו כ"עסקה גרועה מאוד". הנאום תרם להחרפת הטינה ששררה בין שני המנהיגים. ישראלים רבים חשו גם שצעדו חסר התקדים של נתניהו עלול להסב נזק ארוך טווח לקשרים בין ישראל לבין גורמים במפלגה הדמוקרטית.

אפילו בעת כתיבת שורות אלו, באפריל 2023, לאחר מאמצים רבים של ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין של 2015 (שהנשיא טראמפ פרש ממנו), השאלה אם ההימורים שנטלו נתניהו וכהן בנושא איראן השתלמו נותרה פתוחה. אולם התחבולה הנועזת - בין שהיתה מבריקה או פזיזה - שרקמו כהן ונתניהו ב־2016 היתה הישג מודיעיני מדהים, שללא ספק שינה את מאזן הכוחות במזרח התיכון ואת מדיניותה של ארצות הברית.

למרות חששותיהם של כהן ונתניהו מהתנגדות אפשרית מצד ממשל אובמה, ההכנות לגניבת הארכיון האיראני נמשכו - בחשאי. ארצות הברית לא הוכנסה בסוד העניינים. ואז, בנובמבר 2016, הכול השתנה: בניגוד לכל הציפיות כמעט, דונלד טראמפ הביס את הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות ארצות הברית. רבים בארצות הברית וברחבי העולם נחרדו מהרטוריקה הבדלנית של טראמפ בנוסח "אמריקה לפני הכול" ומהעוינות שגילה כלפי בעלות בריתה הוותיקות של ארצות הברית באירופה. אבל טראמפ יצא נגד הסכם הגרעין, ולכן, בלי קשר לדעתם של הישראלים על האיש עצמו, רוב הימין הפוליטי בישראל ואפילו רוב גדול בשמאל הישראלי היו מאושרים מכך שהוא עתיד לנקוט מדיניות קשוחה יותר כלפי המשטר האיראני. ולא רק הישראלים - מדינות ערב הסוניות באזור, אף הן יריבות של איראן, ששו לקראת נשיא אמריקאי שמוכן להתייצב לצדן בעימות.

ראש אמ"ן בשנים 2021-2018, תמיר היימן, סיפר לנו שמדינות ערב הסוניות פחדו מאיראן אפילו יותר מישראל, שכן היות ובינן לבין איראן חוצץ רק המפרץ הפרסי, הן בעצם גובלות בה, בניגוד לישראל. אנליסטים ואנשי אקדמיה מעריכים שהיריבות בין הפלגים הדתיים, ובהקשר זה בין איראן השיעית לבין מדינות המפרץ הסוניות, עמוקה יותר מזו השוררת בין ישראל לרפובליקה האסלאמית. "במובנים רבים הסכסוך הנוכחי בין ישראל לאיראן הוא 'מלאכותי' ויסתיים עם קריסת שלטונם של אנשי הדת באיראן", אמר לנו מקור בכיר במוסד. לדבריו, לא כך הדבר בנוגע לסכסוכים בין שיעים לסונים, שהיו קיימים לאורך מרבית תולדות האסלאם.

נתניהו וטראמפ הכירו זה את זה עוד קודם, אבל פגישתם הרשמית הראשונה כראשי מדינות התקיימה ב־27 בינואר 2017, יומיים בלבד לאחר השבעתו של טראמפ לנשיאות. השיחה היתה חמה. איראן עמדה בראש סדר היום. השניים הבהירו לראשי ארגוני הביון שלהם - כהן וראש הסי־איי־איי מייק פומפאו - שהם מצפים לשיתוף מידע מודיעיני ברמה חסרת תקדים בין שתי המדינות. הם סיכמו גם שמבצעים נגד איראן יתואמו ביניהם.

בפברואר נפגש פומפאו, בלוויית רעייתו סוזן, עם כהן במלון המלך דוד, ומתישהו אף ביקר במטה המוסד בקרבת תל אביב. בין השניים שררה חיבה מהרגע הראשון, ומילותיו הראשונות של פומפאו לכהן היו "במציאות אתה נראה עוד יותר טוב מאשר בתצלומי המעקב שלנו". (פקידי ממשל אמריקאים רבים הזהירו בהלצה את בנות זוגם שלא להישבות יתר על המידה בקסמו של ראש המוסד יפה התואר.) כשכהן הציג את פומפאו בפני צוות איראן במוסד, פומפאו התבדח ואמר שכהן מאיים לפטר את כל מי שלא יזדרז לשתף פעולה ולחלוק מודיעין עם אנשי הסי־איי־איי.

כמה שבועות אחר כך, כהן ביקר את פומפאו ב"חווה", בסיס האימונים המשתרע על פני 36 אלף דונם, שבו הסי־איי־איי מכשיר את אנשיו למלאכת הריגול. זמן קצר לאחר מכן, פומפאו ורעייתו קיימו ביקור גומלין אצל כהן במטה המוסד בפאתי תל אביב. מנקודה זו ואילך, כהן ופומפאו פעלו במידה רבה כצוות, מקצועית ואישית גם יחד. במקרה אחד, שפומפאו נתן לו פומבי, הוא קיבל מכהן שיחת טלפון בזמן שנמצא על מסלול הנחיתה של נמל תעופה בבירה אירופאית עלומה, ולשם כך שב למטוסו שהיה מצויד ב"ציוד תקשורת שמתאים לשיחה חסויה עם ראש סוכנות המודיעין של ישראל.

"הקול מעברו האחר של הקו היה רגוע אך רציני: 'מייק, צוות שלנו השלים זה עתה משימה חשובה מאוד, ועכשיו אני מתקשה לחלץ כמה מהם. תוכל לעזור לי?'

"בכל פעם שיוסי התקשר, קיבלתי את השיחה", סיפר פומפאו. "הוא נהג בי באותה צורה... נחלצתי לעזרת ידידינו בלי לחשוב פעמיים, יהיה הסיכון אשר יהיה. אנשי זינקו לפעולה אל הקצה השני של העולם. יצרנו קשר עם הצוות שלו, ותוך 24 שעות דאגנו שיגיעו לדירות מסתור. תוך יומיים נוספים הם כבר שבו לארצותיהם בלי שהעולם ידע שבכך הושלם אחד המבצעים החשאיים החשובים ביותר שנעשו אי־פעם".

היחסים בין השניים היו כה קרובים, שהיה זה פומפאו, ולא ראש הסי־איי־איי המכהן, שהשתתף במסיבת הפרידה הסודית לרגל פרישתו של כהן מהמוסד ביוני 2021, אף על פי שפומפאו כבר לא היה בממשלה שישה חודשים וחדל לכהן כראש הסי־איי־איי באפריל 2018, כשמונה למזכיר המדינה.

בזמן שבישראל תכננו את תפיסת ארכיון הגרעין, בטהרן ניצב אייתוללה עלי חמינאי בפני בעיה מדאיגה, שאף היא נגעה לתוכנית הגרעין האיראנית. חמינאי התגורר בבית רהבאר, המכונה גם "בית ההנהגה", ברחוב פלסטין שבמרכז טהרן, ושם התנהל על פי שגרה צפויה. הוא החל את יום העבודה שלו בשעה חמש בתפילות הבוקר. בסוף היום, בטרם יפרוש לשנתו, נהג השליט הבלתי נלאה של הרפובליקה האסלאמית - שהיה אז קרוב לגיל 80 - לטייל בגנים הנרחבים הסובבים את המעון, בדרך כלל עם אחד מ־170 מקלות ההליכה העתיקים מהאוסף שלו, כדי למצוא רגע של שלווה להרהר בעניינים שעל הפרק. לעתים שאב הקלה זמנית מכך שעישן את אחת המקטרות החביבות עליו או טעם מהקוויאר שהחזיק בשפע בסביבתו.

פרט לפינוקים הקטנים האלה, חמינאי הציג לראווה במעון סממני נוחות או עושר מעטים בלבד, בניגוד למקביליו בקרב שליטי מדינות ערב ורודנים אחרים. בהיותו אדוק באמונתו הדתית, קיבל עליו את המנהיגות רק לאחר הצגה פומבית של לבטיו וחששותיו באשר להתאמתו לשמש כשליט העליון של התיאוקרטיה האיראנית. הוא נבחר למשרה הרמה תחילה על ידי "מועצת המומחים של ההנהגה" ואחר כך במשאל עם כלל־ארצי שהתקיים ביוני וביולי 1989 בעקבות מותו של אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לשאת נאום מצטנע יוצא דופן, שבו הודה כי לא הגיע לרמה הגבוהה ביותר של למדנות דתית כפי שמצופה מהמנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית. "תמיד סברתי שרמתי נמוכה מן הדרוש לתפקיד החשוב והמכריע הזה", אמר. אולם הוסיף, "הם בחרו בי. ניסיתי, התווכחתי והעליתי נימוקים נגד הבחירה, אבל הם בחרו בי".

בתחילה הוא הודיע לאסיפה שיקבל עליו את תפקיד המנהיג העליון באופן זמני בלבד, אבל בהמשך, באופן שאולי הסגיר את הזיוף שבצניעותו, פעל בשנות כהונתו הראשונות ביסודיות ובקפידה לבניית בסיסי כוח חדשים משלו. נדרשו לו שנים עד שהיה מסוגל לשלוט באיראן ביד ברזל. אפילו כיום מתרוצצות עדיין שמועות על כך שלאחר שש שנים בשלטון, הוא דאג לחסל את אחמד ח'ומייני, בנו ויד ימינו של המנהיג העליון ח'ומייני, באמצעות הרעלה. הוא נהג בעריצות, אבל אף פעם לא בפזיזות. הוא ראה את עצמו כאדם יציב ורציונלי. האופן שבו דחק בהדרגה את רגליהם של יריבים דתיים וטיפח שורה של נשיאים איראנים שיעמדו בראש ממשלתה החילונית של המדינה מוכיח ללא ספק שהוא אדם מחושב שניחן באורך רוח.

לימים, הפשיטה הישראלית על כמה מסודותיה הכמוסים ביותר של איראן תאפיל על כל בעיותיו האחרות. אבל בשבועות ובחודשים שקדמו לה, חמינאי היה עסוק במחשבות כלליות יותר על אתגר חדש שארצו ניצבה בפניו. ב־2015, לאחר דיונים ממושכים, הוא חתם על הסכמי הגרעין עם ארצות הברית ועוד חמש מדינות נוספות - סין, רוסיה, צרפת, בריטניה וגרמניה. עתה לבטח תהה אם היתה זאת מלכתחילה טעות לחתום עליהם.

בשעתו הוא היה מודע לסיכונים. אחד מהם נבע מכך שנותרו רק 18 חודשים לשלטונו של ממשל ברק אובמה, שחתר במרץ להשגת ההסכם והיה מחויב לו לגמרי. כתוצאה מכך, חמינאי ידע שקיימת אפשרות שעד מהרה יעלה לשלטון בארצות הברית מנהיג אנטי־איראני, נוקשה יותר בעמדותיו.

ועכשיו זה בדיוק מה שקרה עם בחירתו של דונלד טראמפ. הסיוט הגרוע ביותר של חמינאי בנוגע להסכם התגשם, אם כי הוא האשים את עצמו בהשתלשלות האירועים הזאת לא פחות משהאשים את נשיא איראן חסן רוחאני, ואת שר החוץ שלה מוחמד ג'וואד זריף. שניהם היו אנשים מתונים שרכשו את השכלתם במערב, והם ששכנעו את חמינאי "לשתות מכוס התרעלה" - ביטוי שטבע אייתוללה רוחאללה ח'ומייני אחרי שחתם על הסכם שלום ששם קץ למלחמת שמונה השנים של איראן עם עיראק בלי שנחל ניצחון - ולחתום על הסכם הגרעין.

רוחאני וזריף טענו שהרווח המיידי יהיה שחרור כלכלתה השוקעת של איראן מעול הסנקציות הכואבות שהטילו עליה ארצות הברית ואירופה. חמינאי אמנם הסכים, אבל עשה זאת לא רק חרף ספקותיו שלו באשר לוויתורים שארצו נדרשה לעשות, אלא גם בניגוד לעצתם של יועציו הבכירים מקרב משמרות המהפכה האסלאמית, וחשוב מכול, בניגוד לעצתו של קאסם סולימאני, מפקדו רב־ההשפעה של כוח קודס, הענף של משמרות המהפכה האחראי על מבצעים שמחוץ לגבולות איראן ועל שלוחותיה של איראן שמקדמות את המהפכה האסלאמית.

אולם האיש שחמינאי סמך עליו יותר מכול בקבלת ההחלטה היה מוחסן פח'רי־זאדה, אבי תוכנית הגרעין הצבאית של איראן ויועצו הקרוב ביותר. פח'רי־זאדה ניהל את פרויקט "אמאד", ניסיונה הראשון של איראן להשיג נשק גרעיני, שהושעה לכאורה ב־2003, כשהאיראנים היו עדים לפלישת ארצות הברית לעיראק באמתלה שיש בבעלותה נשק להשמדה המונית וחששו שמא יהיו הבאים בתור. המוסד ניהל מעקב אחרי פח'רי־זאדה לאורך כמה עשורים ופעם אחת היה קרוב מאוד לחיסולו, אלא שהמבצע בוטל ברגע האחרון. פח'רי־זאדה הבטיח למנהיג העליון שכל הוויתורים שנעשו בהתאם להסכמי הגרעין הפיכים, ושניתן להשיב את המצב לקדמותו בתוך חודשים או אפילו שבועות - לא יותר מחיבור מחדש של הסרכזות שאיראן תעביר לאחסון זמני. הבטחות אלו שכנעו את חמינאי לצדד ברוחאני ובזריף ולחתום על ההסכם.

אולם עתה ניצבה איראן מול נשיא אמריקאי שרחש חוסר אמון עמוק כלפי המשטר האיראני, התייחס בבוז להסכם שהשיג קודמו ואיים לקעקע אותו. לראשונה מאז הפלישה האמריקאית לעיראק, חמינאי חש שאמריקה עלולה להפנות את כל זעמה אל משטרו. עוד קודם לכן, פח'רי־זאדה הגה תוכנית הסתרה והטעיה מבריקה. בסדרת פגישות אינטנסיביות חשאיות שהתקיימו במשך שמונה ימים באוגוסט ובספטמבר 2003, פח'רי־זאדה וארבעה מעוזריו הבכירים נתנו פקודות לצמצם את נפח החומרים והידע שנצברו ב"אמאד", אך בו בזמן לשמר אותם. במובן ממשי מאוד, בשמונת הימים האלה נולד ארכיון הגרעין האיראני, שאותו יגנוב המוסד 15 שנים מאוחר יותר. אבל בשעתו, תוכניתו של פח'רי־זאדה להחביא את הארכיון פעלה ללא רבב.

הוא הקפיא חלקים ניכרים של הפעילות בתחום הגרעין, אך דאג שיהיו מוכנים להפשרה במועד "בטוח" יותר, כשתשומת הלב העולמית תהיה ממוקדת פחות באיראן. פעולות אחדות שהיה קשה יותר להסתיר הופסקו לחלוטין או נדחו. כמה ממרכיבי תוכנית הגרעין הצבאית הוטמעו בתוכנית האזרחית כדי לטשטש את תכליתן האמיתית. חלקים אחרים של התוכנית נמשכו בחשאי בהיקפים מצומצמים יותר, במטרה להסתיר את טביעת הרגל שלהן מעיני הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית. בשנים שבאו אחר כך, פח'רי־זאדה המשיך להערים על המערב, לדוגמה, בכך שהצליח להסתיר את מתקן הגרעין הגדול בפורדו עד 2009.

במילים אחרות, פח'רי־זאדה הצליח לשטות בסבא"א ובסוכנויות מודיעין מערביות רבות במשך כ־14 שנים. עם בחירתו של טראמפ, חמינאי הורה להוריד את מתקני הגרעין התת־קרקעיים לעומק רב עוד יותר, ופ'חרי־זאדה המשיך להשתמש באותן תחבולות - העתקת פריטים ממקום למקום, תיוגם מחדש ופיצול סלקטיבי של פריטים שלא היו בגדר סוד מאלה שנותרו מוחבאים. אחד הצעדים שנקט, בעצה אחת עם חמינאי ועם שר ההגנה האיראני חוסיין דהקאן, היה העתקת הארכיון ממקומו. הסכם הגרעין של 2015 חייב את איראן להעניק לסבא"א גישה בלתי מוגבלת לתיעוד פעילויות הגרעין שלה בעבר, אבל האיראנים הצליחו להסתיר אותו. הם היו מודאגים מאוד מכך שמסמכים אלה, שסיפרו את תולדות תוכנית הגרעין האיראנית במלואה, היו חשופים מדי במקומם הנוכחי ולפיכך היו עלולים להתגלות על ידי פקחי סבא"א וסוכני מודיעין מערביים.

שר ההגנה וראש תוכנית הגרעין בחרו בשירובאד מתוך רשימה של אתרים אפשריים כי הניחו שהמחסן הנטוש והרעוע יישאר מתחת לרדאר של המוסד ושל כל גורם אחר שעוקב אחרי תוכנית הגרעין. פח'רי־זאדה היה אחראי על בחירת התיקים שיש להעביר ועל אופן אחסונם של התיקים הפיזיים והקבצים האלקטרוניים גם יחד. דהקאן, מוסלמי קיצוני שלזכותו נזקפו הישגים רבים - הוא נמנה עם שוביהם של בני הערובה בשגרירות ארצות הברית בטהרן ב־1979, ובהמשך סייע בהקמת חיזבאללה בלבנון - היה מופקד על אבטחת המבצע.

התוכנית נרקמה בקפידה, כדי להבטיח שהדאגה לביטחונו של הארכיון לא תטריד את מחשבותיו של חמינאי בטיוליו הליליים בגני בית ההנהגה. הארכיון הוצא מכלל סכנה והיה מוגן היטב בשכונת שירובאד האפרורית, או כך לכל הפחות הוא האמין.

אלא שחמינאי - וכנראה גם אף לא אחד מחבריו להנהגת איראן - לא ידע שהמוסד התחקה אחר תנועותיהם של אנשי המפתח בתוכנית הגרעין האיראנית ולא התקשה לעקוב אחרי מהלך העברת הארכיון לשירובאד.

ועדיין, העתקת הארכיון למקומו החדש ב־2017 הציבה בפני המוסד בעיה חמורה. הם ידעו היכן הוא נמצא, אבל כעת היה עליהם לברר את כל היתר. היכן בתוך האוסף העצום של המסמכים - שלא היתה כל אפשרות לקחת משם את כולו - ימצאו את החומרים שיחשפו את שקרי העבר של איראן? כיצד יפרצו לתוך המחסן שבו הוחזק עתה הארכיון מבלי שיבחינו בהם? מה היו סידורי האבטחה והשמירה על הארכיון? כיצד יוודאו שהצוות הישראלי לא ייחשף? איך ינטרלו את מערכות ההתרעה במחסן? וכיצד יצליחו להימלט באין רואה?

עם זאת, מרכיב מרכזי אחד בתמונה, שהיה ברור מלכתחילה, היה זהותם של מבצעי הפעולה. החדרת לוחמי קומנדו ישראלים היתה כרוכה בסיכון עצום ולא באה בחשבון. הם יהיו בולטים לעין הרבה יותר מדי, ואם ייתפסו, קרוב לוודאי שנכונו להם משפטי ראווה איומים והוצאה להורג בפומבי. בדיוק בגלל הסיכון הנורא הזה, המוסד שקד זה שנים על טיפוח קשרים עם מגוון של גורמים מקומיים מקרב מתנגדי שלטון איראנים ומיעוטים אתניים. על פי המדווח, אלה כללו את מוג'אהדין ח'לק, ארגון אסלאמי מרקסיסטי שהשתתף בהפיכת 1979 שהפילה את השאה והעלתה את האייתוללות לשלטון, אבל בהמשך נהפך לאופוזיציה ארסית והאשים את הממשלה החדשה בהקמת דיקטטורה. המשטר הגיב במאסרם ובהוצאתם להורג של רבים מחברי הארגון.

בשלב מסוים, ארצות הברית והאיחוד האירופי גם יחד הכריזו על מוג'אהדין ח'לק כעל ארגון טרור, ואף על פי כן היו דיווחים על כך שאנשיו קיבלו הכשרה מהכוחות המיוחדים בארצות הברית. ב־2012 דיווחה רשת החדשות אן־בי־סי, בהסתמכה על ציטוטים של שני בכירים בממשל אובמה, שהארגון מילא תפקיד בהתנקשויות שביצע המוסד בחמישה מדעני גרעין איראנים לפחות. על פי הדיווח, חוליות הארגון מומנו ואומנו על ידי אגף "תבל" של המוסד, האגף האחראי על קיום קשרים עם סוכנויות ומדינות זרות שלישראל אין יחסים דיפלומטיים איתן.

אבל תחילה נדרש מידע קריטי שלא היה עדיין בידי המוסד חרף חודשים ארוכים של מעקב שניהל הצוות שלו באיראן. כהן ועמיתיו נפגשו כדי לדון באפשרויות הפתוחות בפניהם. כהן נטה למסקנה שיהיה הכרח להחדיר לאיראן סוכן ישראלי, אולם היה מודע היטב לסיכון הנורא הכרוך בכך, בראש ובראשונה לסוכן עצמו, אבל גם למבצעים עתידיים. אם הוא או היא ייתפסו, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה עינויים והוצאה להורג, וכמובן, המבצע ייחשף וירד לטמיון. הדיון היה ארוך וסוער, אבל בסופו של דבר הם החליטו: כדי להוציא לפועל את המבצע לא היה די במידע שהמוסד אסף עד אותו שלב. סוכן ישראלי יוכל להפעיל מיומנויות טכניות שצוות המוסד המקומי פשוט לא שלט בהן.

את מי לשלוח? הבחירה שנעשתה נותרה עד היום בגדר סוד מדינה חסוי ביותר, אבל הוחלט שזאת תהיה אישה, מהטעם שאישה המשוטטת ברובע שבו שוכן ארכיון גרעין סודי ביותר עשויה למשוך פחות תשומת לב מגבר. כהן חשב על מועמדת מתאימה, סוכנת מוסד שדיברה פרסית שוטפת והיתה בעלת תואר בהנדסה. מסיבות ביטחוניות ברורות לא ניתן לחשוף כיצד הגניבו אותה לתוך איראן. מכל מקום, היא שהתה שם כמה ימים כאישה מקומית רגילה למראית עין. כל הזמן נלווה אליה גבר, שנשלח לאיראן אך ורק כדי לשמש לה בן זוג, שכן בכל חברה אסלאמית שמרנית אישה שמתהלכת בגפה מושכת תשומת לב. הזוג ביקר באזור המחסן כמה פעמים, ובכל פעם האישה היתה לבושה קצת אחרת, בשביל לא לעורר סקרנות בקרב המקומיים, וחשוב מכך, בקרב אנשי האבטחה שהיו מוצבים במחסן בשעות היום. במהלך שהותה של האישה בטהרן, כהן וקומץ עוזריו שידעו מה מתרחש היו נתונים בחרדה מתוחה מחשש כבד שהסוכנת תתגלה. כשהיא ובן לווייתה חזרו בריאים ושלמים, הם יכלו לנשום לרווחה. השניים הביאו עמם מידע מודיעיני שאפשר למוסד להמשיך במבצע.

השגת מידע מודיעיני חדש לא היתה הבעיה היחידה שהמוסד ניצב בפניה. בשנים הראשונות של ממשל טראמפ, ולמרות התנגדותו להסכם הגרעין, הוא דווקא עשה מאמצים דיפלומטיים לסגור את מה שראה כפרצות בהסכם. אלו כללו: הארכת תוקפן של ההגבלות הגרעיניות המוטלות על איראן מעבר ל־2030, הוספת הגבלות על תוכנית הטילים הבליסטיים, ריסון פעילותה ההרפתקנית של איראן לערעור היציבות באזור והרחבת סמכויותיהם של פקחי סבא"א לבקר "בכל מקום, בכל עת". כל עוד המגעים האלה התנהלו, היה זה מביך אילו ישראל היתה גורמת להתלקחות רבתי מול איראן עקב גניבת הארכיון הגרעיני שלה, או גרוע מכך, תפיסת כמה סוכנים ישראלים בידי האיראנים. משום כך, השלב הסופי של איסוף מודיעין באתר החדש נמשך, אבל המבצע עצמו הוקפא למשך זמן לא מוגדר, עד שהתנאים יאפשרו להוציא אותו לפועל.

השינוי החיוני התחולל בראשית 2018, לאחר שעמדתו של טראמפ בנושא איראן הבשילה לכדי נכונות לעימות נרחב יותר. כמה אירועים הובילו לרגע ההוא. באפריל וביולי 2017, בלחצם של שריו ויועציו הבכירים, טראמפ אישר שאיראן עומדת בתנאי ההסכם הגרעיני, צעד שנדרש פורמלית כדי לאפשר לארצות הברית לא לחדש את הסנקציות המוטלות על איראן. אבל ב־13 באוקטובר 2017, הנשיא סירב לחדש את האישור הפורמלי הזה, במטרה ליצור תיעוד בכתב לקראת פרישה עתידית מההסכם. מהלך זה לא גרם לחידוש הסנקציות על איראן במלואן, אבל מנקודה זו ואילך לא פסקה הלמות התופים שקראו לפרישה מההסכם. ראש הסי־איי־איי פומפאו הבהיר את כוונות הממשל במגעיו הרצופים עם כהן. אין כל סימנים לכך שהרפובליקה האסלאמית תסכים להארכת תוקפן של ההגבלות מעבר ל־2030, אמר פומפאו. הוא הוסיף כי האייתוללות לא זזו מעמדתם האנטי־אמריקאית, אנטי־מערבית ואנטי־ישראלית הבסיסית, ובנסיבות אלו טראמפ איננו רוצה להיתפס כמי שפותח לאיראן פתח להשגת פצצה גרעינית בשעה שנותרו 13 שנים בלבד למועד התפוגה של ההסכם.

בשלהי ינואר, בשולי ועידת הפורום הכלכלי הבין־לאומי בדאבוס, שווייץ, גילה נתניהו לטראמפ שהמוסד עומד לקיים מבצע באיראן שיחשוף את עומק שקריה בנושא הגרעין.

"זה מסוכן?" שאל הנשיא את נתניהו.

"הסכנה לא מבוטלת, אבל התוצאה מצדיקה את הסיכון", ענה ראש ממשלת ישראל.

הקרקע הוכשרה למבצע הגניבה.

זאת היתה נקודת השיא של יותר משנתיים של עבודה, שהיו מעורבים בה מאות מאנשי המוסד - קציני מודיעין, מפענחים, פצחנים, מומחי סייבר, בלשנים ומומחי טכנולוגיה ממגוון רחב של תחומים מבצעיים. כולם פעלו "בהחלטיות, בנחישות, ביצירתיות ובאומץ לב לחשיפת האמת באשר לתוכניות האטום הצבאיות של איראן ולעומק שקריהם של מנהיגיה", אמר כהן לימים בנאום פומבי נדיר.

וכך, בלילה ההוא בחדר המצב של המוסד, הגה כהן את שתי ההברות הגורליות - "בַּצע". באיראן התרחש באותו זמן ליקוי הלבנה המלא הממושך ביותר של המאה וגרם לכך שהלילה יהיה חשוך במיוחד. רצה המקרה ועל טהרן ירד ערפל, שהעניק שכבת מגן נוספת למבצע. הערפל היה סמיך ביותר בדיוק בזמן שהצוות נכנס לפעולה, ופעם נוספת בשעות הבוקר המוקדמות, כשעמד להימלט.

זה היה לילה קר, ארבע מעלות מתחת לאפס. חברי הצוות לבשו בגדים תרמיים כהים וגמישים, ששמרו על חום גופם וגם אפשרו להם לנוע בקלות ובמהירות. הם הרכיבו משקפי ראיית לילה והיו חמושים באקדחים עם משתיקי קול למקרה שייתקלו בהתנגדות בפנים, או שהמבצע ייחשף. הגניבה עצמה התרחשה בחצר המחסן הצפופה. שם המתינו שתי מכולות, מוצבות על גבי נגררים שטוחים, שניתן לרתום אותם למשאיות ולצאת לדרך בהתרעה קצרה. בפנים, תיקי הגרעין היו מאוחסנים בתוך שתי מכולות ובכל אחת מהן שתי שורות של שמונה כספות פלדה בגובה שני מטרים, שורה מול שורה, וביניהן רווח של מטר אחד לכל היותר. היה צורך לפרוץ את הכספות ולהוציא מהן את החומרים רבי־הערך בלבד, שכן תכולתן היתה רבה מכדי לפנות את כולה בזמן שעמד לרשות הצוות, וגדולה מכדי להיכנס למכולות.

הצוות המבצעי תרגל את הגניבה אין־ספור פעמים אחד לאחד, במתקן סימולציה במדינה זרה, שזהותה עדיין חסויה. הם תרגלו כל היבט של המבצע, החל בפריצה למחסן ועד למדידת הזמן הדרוש לחדירה לכספות. יתרה מזו, המוסד השיג כספות זהות לאלו ששימשו לאחסון הארכיון הגרעיני, הביא אותן לישראל ואז מצא את הדרך הטובה ביותר לפרוץ אותן. ובמידה רבה הודות לסוכנת המהנדסת - ולכמה פעילים נוספים שעבודתם עדיין חסויה - הם ידעו הכול, עד הפרט האחרון, לרבות מיקומם המדויק של התיקים הספציפיים שחיפשו. הם ידעו איפה נמצאות מערכות האזעקה ומצלמות האבטחה וכיצד לנטרל אותן.

אסור עדיין לגלות כיצד בדיוק התגבר המוסד על כמה מאתגרי הפריצה, אבל כהן תיאר את הגניבה כמבצע בנוסח "אושן 11", על שם הסרט ההוליוודי שבו כנופיית גנבים גונבת 163 מיליון דולר מכספת של קזינו בלאס וגאס. בסרט, הגנבים מתחברים לכבל תקשורת נתונים כדי לשדר וידיאו מזויף במקום השידור החי שאנשי האבטחה סבורים שהם רואים על הצגים שלהם. ייתכן שבפריצה למחסן נעשה שימוש בשיטה דומה, כך שלא היה ניתן לגלות את החדירה באמצעות מעקב מרחוק. כיצד ידע צוות המוסד היכן בדיוק נמצא כל דבר במחסן? גם זה סוד מדינה חסוי ביותר, אבל מומחי מודיעין משערים שהישראלים השחילו פנימה החסן נייד, כבל או התקן אחר שיסייע בפריצה. מערכות ההתרעה נפרצו מן הסתם בשיטות דומות. כמה מהאמצעים ודאי הוכנו מראש, אבל כמה מהם היה הכרח להתקין בו במקום, מן הסתם על ידי החוליה הראשונה שנכנסה למחסן, שאנשיה היו מאומנים בנטרול אמצעי הגנה אלקטרוניים.

בדרך כלל, פריצה היא פעולת כניסה־ויציאה זריזה, המותירה לפורצים רק דקות ספורות לתפוס את מבוקשם בטרם יגיעו אנשי האבטחה. אולם במקרה זה, השמירה על המחסן בשירובאד היתה דלילה, קרוב לוודאי משום שהמשטר רצה שהמתקן ייראה חסר ייחוד ולא יעורר עניין, ואבטחה כבדה היתה מסגירה את חשיבותו. שני השומרים שהוצבו בו סיימו את משמרתם בכל יום בסביבות 22:00 וחזרו רק ב־7:00 בבוקר המחרת. פירוש הדבר היה שלרשות צוות המוסד עמדו שש שעות ו־29 דקות בדיוק, מ־22:31 ועד 5:00 בבוקר, להיכנס למחסן, לתפוס את הארכיון ולצאת בשעה שתעניק להם יתרון זמן במילוט.

בשעה 22:31 בדיוק, חוליית האלקטרוניקה נטרלה את מערכת האזעקה. מיד אחר כך, חוליית הפריצה הכניעה את דלתות הברזל הכבדות של המחסן ונכנסה לתוכו באין מפריע. כמה מחברי הצוות תפסו עמדות בחוץ כדי לוודא שאף אחד לא הבחין בפריצה, בעוד חוליה נוספת ניגשה לעבודה בתוך המחסן. הפריצה עצמה עברה ללא תקלות, אבל אז צצה בעיה. התברר שבמהלך היממה החולפת דברים הוזזו ממקומם. חודשים ושנים של איסוף מודיעין והכנה, מושלמים ככל שיהיו, עלולים לרדת לטמיון ברגע אחד בגלל ביש מזל. המבצע היה עלול להתבטל כמו מבצעים רבים אחרים, עדיין חסויים, שהיו על סף ביצוע ובוטלו ברגע האחרון. בתום התייעצות קדחתנית בין כהן, לביא ואחרים התקבלה החלטה וכהן נתן אור ירוק להמשיך.

חברי הצוות הכירו את המתקן לפרטיו עד כדי כך, שחרף השינויים עלה בידם למצוא את מבוקשם כמעט ללא דיחוי. בעזרת להביורים מיוחדים, שחומם מגיע לכ־2,000 מעלות, אחת החוליות ניסרה את דופנותיהן של שש מתוך 32 כספות הענק האיראניות, וחוליה אחרת החלה לשלוף את התיקים המבוקשים, תוך שהיא מותירה בכספות חומרים חשובים פחות.

היעד העיקרי היה אוסף של קלסרים שחורים שהכילו את תוכניות הפצצה שאיראן רצתה לבנות, אבל תוך כדי סריקת הכספות גילו סוכני המוסד שלל בלתי צפוי: יותר מ־100 דיסקים ובהם 55 אלף קבצים וסרטוני וידיאו המתעדים את תוכנית הגרעין ומטמון נוסף של תצלומים של ניסויים סודיים. כל אלה הועמסו על שתי משאיות שעזבו את המקום בשעה 5:00 בדיוק ונסעו בנתיבים נפרדים שנקבעו מראש לנקודות שונות בגבול איראן-אזרבייג'ן, המשתרע על פני 640 קילומטר פחות או יותר (מיקום קו הגבול המדויק שנוי במחלוקת) במערב איראן. בעוד המשאיות מיטלטלות בדרכן אל הגבול, סוכני המוסד שנסעו בהן כבר החלו לצלם כמה מהממצאים ושלחו את התצלומים הדיגיטליים לישראל, מתוך כוונה שחלק מהמודיעין יגיע ליעדו אפילו במקרה שהצוות יילכד.

באותו זמן, בחדר המצב, צפה כהן בתמונות שהוצגו בשידור חי על גבי צגי הפלזמה, בתחושה שהוא כמעט יכול לגעת במסמכים המיוחלים. צוות של אנליסטים דוברי פרסית ומומחי גרעין אישר שהסוכנים מצאו את מה שהמוסד חיפש. סודות הגרעין הצבאי של איראן כבר היו בידיו.

אולם המבצע טרם הסתיים. הצוות היה עדיין צריך לצאת מאיראן עם חצי טונה של מסמכים ודיסקים.

בניגוד לדיווחים שהתפרסמו ב־2018 לאחר שנודע דבר הפשיטה, לא התרחש מרדף בסגנון קולנועי של כוחות משטרת הביטחון או הצבא האיראניים בעקבות הצוות. רק לאחר שהפריצה התגלתה ב־7:00 בבוקר, שעתיים אחרי שהמשאיות עזבו את המחסן, החל מצוד נרחב בכל רחבי המדינה. חמינאי, שר ההגנה אמיר חאתמי וקאסם סולימאני הורו על סגירת גבולותיה היבשתיים, הימיים והאוויריים של איראן, ואלפי סוכנים חשאיים בתוך המדינה ומחוצה לה הועמדו בכוננות. המשטרה והצבא החלו גם הם לחפש את הגנבים וכמובן את הארכיון עצמו. בישראל ציפו בכסיסת ציפורניים ליציאתם של הסוכנים מאיראן ללא פגע, וכהן עדכן את ראש הממשלה מדי שעה.

לאחר שישראל חשפה בפומבי את דבר גניבת הארכיון, ממשלתה הטילה איפול מידע על אופן הברחת המסמכים מאיראן לישראל, ואף על פי כן, המודיעין הישראלי הדליף כמה פרטים בסיסיים. הפרט החשוב ביותר שעולה מההדלפות הוא שהמוסד היה מוכן היטב למצוד האיראני הנרחב. הוא רקם תוכנית הטעיה מורכבת שתמשוך את האיראנים לשורה של נתיבים שגויים. כמה מאנשי הצוות התפזרו במהירות למקומות שונים ברחבי איראן. סוכנים אחרים, שלא היה להם כל קשר לגניבה, הופעלו כדי למשוך תשומת לב לעצמם בשעה שהצוות האמיתי התחמק. הדבר העמיד את צוותי ההטעיה בסכנה ניכרת.

על פי מקורות מודיעין שראיינו, המבצע הצליח הודות לסחר הסמים הנרחב המתנהל בגבול איראן-אזרבייג'ן. בשטח אזרבייג'ן עובר אחד הנתיבים העיקריים של סחר הסמים מאפגניסטן - המייצרת כ־90 אחוזים מהאופיום בעולם - דרך איראן ומשם לאירופה. נוסף על ההרואין המופק מאופיום אפגני, הסמים המוברחים אל מעבר לגבול עם אזרבייג'ן כוללים גם "שישֶה" - קריסטל מת' מזוקק המיוצר באיראן, שהיא עצמה סובלת מבעיית סמים קשה.

על פי מקורות המודיעין שלנו, כשהמשאיות הגיעו לגבול אזרבייג'ן נותרו בכל משאית רק שני סוכני מוסד מהצוות המקורי. מן הסתם, לאחר שנעשו התשלומים ההכרחיים למבריחים, סוכני המוסד השתלטו על העניינים, ושלל המסמכים הגיע לישראל זמן קצר אחר כך. אף על פי שמעברי הגבולות הועמדו בכוננות גבוהה למשך כמה וכמה שעות בטווח הזמן שבין גילוי הפריצה בשירובאד לבין הגעתם של סוכני המוסד לגבול, אופיו המחורר של גבול איראן-אזרבייג'ן, ועל פי המשוער, יכולתם של סוחרי הסמים לעקוף את סדרי אבטחת הגבול של איראן, אפשרו לסוכנים הישראלים לחצות אותו.

אילו כהן היה אמריקאי, זה היה הרגע שבו היה נותן כיף אגרופים לעמיתיו בחדר המצב בבוקר ההוא. ואולם, בהיותו ישראלי ויהודי שומר מסורת, הוא נשא תפילת הודיה וכשחזר הביתה נישק את המזוזה.

כל הסוכנים הצליחו לצאת מאיראן בשלום, אם כי מקורות צבאיים ומודיעיניים ישראליים אישרו לאוזנינו בלבד שהיה צורך לחלץ כמה מהם תוך שימוש במודיעין, בכוחות מיוחדים ובסיוע אווירי של צה"ל. מדברים אלה עולה שישראל היתה צריכה לשגר מטוסים או מסוקים ליעדים באיראן שנקבעו מראש, לאסוף מהם כמה מחברי הצוות ולהטיסם למקום מבטחים. מעבר לעובדות ספורות אלו, הפרטים על פעולות החילוץ הללו עדיין חסויים.

עם שובם לישראל, נתניהו פגש כמה מחברי הצוות והודה להם על פעולתם הנועזת. "עשיתם שירות נהדר לישראל ולעולם", אמר להם.

סולימאני, פח'רי־זאדה, ושר ההגנה חאתמי, לא היו מורגלים בקבלת שיחות חירום בסביבות 7:00 בבוקר. היו להם עוזרים שעליהם הוטל לכבות את השריפות הרגילות. אבל בבוקר שבו הגיעה שיחת הטלפון שבישרה להם על הגניבה - שהתגלתה על ידי העובדים האיראנים שהתייצבו לעבודתם במחסן בשירובאד - היה ברור מהרגע הראשון שהפעם מדובר במקרה חריג. יהלומי הכתר של תוכנית הגרעין האיראנית נפלו לידי האויבת המרה ביותר של איראן. פח'רי־זאדה ביצע מיד הערכה של האתר בשירובאד בשביל לברר מה בדיוק נגנב ומה חומרת הנזק הצפוי. הוא אף יעץ לחמינאי ולמשרד החוץ האיראני כיצד להגיב על הגילויים שהכילו התיקים, מעבר לפרסום ההכחשה הגורפת (שאיש לא התייחס אליה ברצינות) באשר לאותנטיות של התיקים.

המחשבה שמשאיות עמוסות תיקי גרעין סודיים הוסעו אל מחוץ לטהרן מתחת לאפם של שירותי ביטחון הפנים של איראן ומשמרות המהפכה האימתניים שלה הכתה בתדהמה אפילו את חמינאי הציניקן. בדרך כלל, המנהיג העליון של איראן צוין לשבח כמי שיודע למה לצפות. אפילו כשהאויב פגע בו או באיראן, הנזק היה בדרך כלל זמני, שכן הוא נהג להביא בחשבון עיכובים פוטנציאליים והכין תוכניות מגירה לכל תרחיש אפשרי. הפעם היה מדובר במקרה נדיר שבו אפילו הוא לא העלה בדעתו שקיים סיכון.

בימים ובשבועות הראשונים איראן שמרה את דבר הגניבה בסוד, אם כי ב־10 בפברואר עשתה ניסיון לתקוף את ישראל מסוריה, אולי כפעולת תגמול על גניבת הארכיון, שהתרחשה רק 11 יום קודם לכן. כטב"ם איראני עמוס חומרי נפץ חצה את הגבול לתוך ישראל והופל על ידי מסוק קרב מדגם אפאצ'י בשמי בית שאן. בתגובה, שתי רביעיות של מטוסי אף־16 ירו טילים על עמדות איראניות בבסיס חיל האוויר הצבאי הסורי בטיאס, שממנו שוגר הכטב"ם. צה"ל הודיע שזאת היתה "התקיפה המשמעותית ביותר" על אדמת סוריה מאז מלחמת לבנון ב־1982. היתה זאת גם הפעם הראשונה מזה קרוב ל־40 שנה שישראל איבדה מטוס קרב בלחימה: אחד המטוסים, בדרכו חזרה, התרסק בשטח ישראל אחרי שנפגע מירי נ"מ סורי כבד. אחרי עשרות שנים של עימותים עם שלוחותיה של איראן, ואף שהישראלים והאיראנים נלחמו בשטח של מדינה שלישית (סוריה) ולא האחת בשטחה הריבוני של האחרת, זאת היתה ההתנגשות הצבאית הישירה הראשונה אי־פעם בין כוחות ישראליים לאיראניים.

למרות היתקלות זו, ישראל שמרה אף היא בסוד את דבר הגניבה, אם כי העבירה בחשאי חלק מהמידע שהושג מהארכיון לאמריקאים.

מבחינת חמינאי ויועציו, המטרה העיקרית היתה למנוע מישראל את האפשרות לפעול על סמך המודיעין שתפסה. הם קיוו שיוכלו להימנע מנזק אסטרטגי בלתי הפיך.

חודשים אחדים אחר כך, ב־30 באפריל 2018, האיראנים גילו עד כמה נכזבת היתה תקוותם.

1 HUGINT - שם מקוצר המשלב שני סוגי מודיעין מרכזיים: humint - קיצור של human intelligence, שפירושו מודיעין אנושי, שמקורו במרגלים ובסוכנים, ו־sigint - קיצור של signal intelligence, שפירושו מודיעין המופק מהאזנה לתשדורות, לעתים קרובות מוצפנות (הערת המתרגם).