המוקד

פרק 1 התחייבות חוזית

כל אדם נושא בעמקי לבו כמה סיפורי חיים מביכים. סיפורים מבישים שאינו מעוניין לחשוף בפומבי, אפילו לא בפני חברים טובים או בני משפחה. סיפורים מבזים שאינו חפץ להיזכר בהם. הסיבה אינה נעוצה בכך שהחשיפה עלולה לעורר מריבות עם החברים או עם בני המשפחה, משום שידוע שהמריבות הקשות ביותר מתלקחות דווקא בין חברים טובים או בין קרובי משפחה, אלא משום שמאורעות אלה הם כה מביישים ומשפילים, עד שהאדם עצמו אינו יכול להישיר אליהם מבט וחושב שטוב שיירדו אלי קבר, שיישרפו כמו לא היו מעולם. לא רק שהאדם אינו חפץ שהבושות ייחשפו לקהל, אלא בעיקר הוא מבקש שלא ייחשפו לעיניו־הוא. מבקש הוא בכל לבו להיפטר מסיוטים אלה אחת ולתמיד.

יש זיכרונות שמוטב שיישארו מתחת לשולחן ההכרה, משום שאם שמים אותם על שולחן התודעה, הם חשופים לעין, ואז חלים עליהם כללי ההתנהגות שמעל לשולחן, שאינם חלים על הזיכרונות כשהם מתחת לשולחן. אלה הם כללי התנהגות העלולים להכניס את בעל הזיכרונות לצרות צרורות, ולכן מוטב שהזיכרונות המבישים יישארו מתחת לשולחן. הזיכרונות, כשהם מתחת לשולחן, הינם בחזקת לא קיימים, משום שאינם נראים לעין. הצרה היא שלפעמים כמה מהזיכרונות שמתחת לשולחן מציצים משם משום־מה (מכל מיני סיבות מוזרות שאין שום טעם להתעכב עליהן ולדון ולדוש בהן עתה כמו בפסיכואנליזה) ומתחילים לטפס ולזחול

על רגלי השולחן כתולעים שמנות וריריות העולות מן הקבר, מטפסות על השולחן במטרה להיחשף לעין ולעורר שערוריות נוראות ובלתי רצויות. וזהו מצב מביך ומפחיד ביותר שיש לטפל בו במהירות ובתקיפות – יש, אם כן, צורך להשמיד אחת ולתמיד סיוטים אלה.

את רענן בר־און, ידיד ותיק משכבר הימים, פגשתי במקרה כאשר עברתי ביעף ליד בית הקפה "כלניות", השוכן בקניון ליסצ'נקו הגדול. הוא ישב בוהה נכחו בבקבוק יין והיה לי הרושם שהוא מדוכדך, אם לא ממש מדוכא. ניגשתי אליו והוא שמח לראות אותי במין עליזות כבויה ומאולצת. אף על פי שהשיחה בינינו טרם הרחיקה לכת, תפסתי מיד שרענן סובל מזיכרונות מעיקים, מעוררי אשמה וחרדה. איני פסיכולוג קליני, לא פרוידיאני, לא ביהביוריסטי ולא אקזיסטנציאליסטי, אלא סתם פסיכולוג עממי חובב, באופן האופייני למורים למתמטיקה ולספרות. לאחר מחשבה מהירה הצעתי לרענן רעיון אינסטנט איך להיפטר מכל הזיכרונות הרעים שרודפים אותו. "שמע," אמרתי לו, "ספר לי על כל אותם זיכרונות שמענים ומשפילים אותך בעיני עצמך; ואני, כסופר, אכתוב אותם ברומן על חייך, 'רומן הביזיונות', תמורת תשלום כמובן. לאחר מכן, אחרי שהרומן השלם על כל המאורעות המבזים של חייך יהיה כתוב, נערוך טקס מיוחד וססגוני שבו נשרוף אותו. כך יושמדו כל הזיכרונות של הפרשות המביכות שלך; וכך, ידידי הטוב, תיפטר אחת ולתמיד מהעבר המחריד של חייך."

"מדוע שטקס כזה יעבוד? איך דבר כזה בכלל אפשרי?" תהה רענן, קצת מבולבל מהרעיון המוזר הזה בסגנון של כישוף שחור. ווּדוּ.

"מדוע שזה יעבוד?" חזרתי על שאלתו, "כי יכולתו של הטקס הזה למחוק את זיכרונותיך המבישים תלויה באמונה שלך בו. הטקס יעבוד אם אתה, רענן, תאמין בו בכל לבך, בכל נימי נפשך, כאדם דתי המאמין בכל נימי נפשו באל ובמעשיו הנבונים והטובים. אז, כאשר תראה את כל סיפורי המאורעות המשפילים של חייך עולים באש, נשרפים עד תום כמו אותם החוטאים והכופרים באוטו־דֶה־פֶה, יישרפו גם כל הזיכרונות השחורים שלך מלבך, ונפשך תיטהר ותהיה כנפשו של תינוק בן יומו. כשנשרוף את כל סיפורי המעשים המביישים האלה, לא יישאר מהם זכר בזיכרונך. אתה תישאר טהור, תתנקה מייסוריך וגאולה שלמה תבוא לנפשך."

רענן שקע בהרהורים. "טוב," אמר. "תן לי לחשוב על זה. אולי זה רעיון טוב, אולי זה באמת יעבוד," ואני הרגשתי שהעליתי דג בחכתי. "שמע," אמרתי לו, מכה בברזל בעודו חם, "בוא ניפגש כאן מחר באותה שעה ונחליט מה עושים."

וכך היה. למחרת נפגשנו בקפה "כלניות", ורענן פתח מיד ואמר, "יונתן, ידידי הטוב, חשבתי על זה ואגיד לך את האמת. למרות שהטקס הזה נראה במבט ראשון קצת מוזר, אפילו מוזר מאוד, ממש מטורף, אתן לו צ'אנס, כי אני מעוניין לראות את זיכרונותיי המציקים והמביכים יורדים לקבר עוד בחיי, כדי שאוכל לחיות בזמן שנותר לי בלי שאלה יקננו בראשי ויטרידו אותי עד כדי טירוף הדעת. בקיצור, יונתן, כדי שאחיה בשלווה, בוא נשרוף אותם, לעזאזל, שלא יישאר מהם זכר."

זו הייתה התשובה שציפיתי לה. הוא קנה את הרעיון – לשרוף את הזיכרונות! אף על פי שאיש לא שמע על רעיון כה מוזר ומשוגע, הוא קנה אותו. ידוע שסבל גורם לאדם להיאחז כטובע בקש, להאמין בכל מיני דברים, טיפשיים ככל שיהיו, העיקר שהכאב ייעלם, יימחק. האיש נמצא בכף ידי, ועתה החלטתי לסובב את הדברים ולעקם אותם, להעמיד כמה מכשולים בדרכו של רענן אל ההיטהרות מזיכרונותיו המביכים, והכול במטרה אחת: להיטיב את מצבי הכספי הדחוק, להעלות את השכר עבור כתיבת הרומן על חייו של רענן בר־און. העמדתי פנים של איש השקוע במחשבות עמוקות ואמרתי, "יפה. טוב הדבר, רענן. אני אכתוב, אטרח ואכתוב כמיטב יכולתי... ולאחר שאכתוב את כל זיכרונותיך המביכים והמבישים, נשרוף... אבל מי יקבע איזה זיכרון הוא מביך? לפי איזה קריטריון?"

"אתה אל תדאג לזה," השיב רענן בהתלהבות. "אל תהיה כזה דאגן, פשוט תכתוב את מה שאני אומר לך. מי קובע? אני קובע מהו מאורע משפיל ומהו מאורע שאינו משפיל. התפקיד שלך הוא לכתוב בשפה ברורה, פשוטה, מה שנחשב לטקסט קריא וקולח, את כל המאורעות המביכים האלה, מאלף ועד תו, לתת לי את ההדפסה ואת ההארד־דיסק של המחשב שעליו תדפיס את הווידויים שלי, לחתום על התחייבות שאין בכל העולם העתק, אפילו לא חלקי שבחלקי, של מה שכתבת... ואני חוזר ומדגיש, מה שתכתוב כולל אך ורק את הזיכרונות המשפילים בחיי רענן בר־און כפי שאני ורק אני אקבע. ואז עליך להיות נוכח בטקס המשפיל שבמשפילים – האוטו־דה־פה של מאורעות חיי המביכים. על עבודה זו אני אשלם לך, ידידי הוותיק, סכום נאה ביותר. סכום כל כך נאה, שאולי אפילו תתפתה לחשוב שכתיבה ספרותית עשויה להיות מלאכה מכניסה. שהרי, ידידי הסופר, עד כה ההוצאות על פרסום ספריך עלו עשרות מונים על הרווחים שמלאכת הכתיבה הכניסה לך. אתה רואה, עשיתי שיעורי בית ואני יודע עליך דברים רבים. מי יודע, אולי זה יהיה הספר הראשון בחייך שיהיה שווה משהו מבחינה ספרותית, והכי חשוב, מבחינה כלכלית. הבסט־סלר הראשון שלך."

הנה מאורע משפיל, חשבתי לעצמי: כשהכתיבה שלי לא עולה על המוקד אלא נשארת לאורך זמן כרומן מודפס, כספר היוצא לאור, הרווח ממנה הוא שלילי, אולם כשהרווח חיובי, מהעבודה לא נשאר כל זכר, שורפים אותה. חייכתי לעצמי. אולי אוסיף את המאורע הזה לספר ההשפלות של ידידי רענן. אייחס לו מאורע מביך מחיי העלובים. הוא לא יבחין בכך, שהרי בסופו של דבר, הוא אינו עומד לקרוא את כל ההשפלות שלו מתחילתן ועד סופן. אחרי שיכתיב לי את מאורעות חייו הסודיים, אני סבור שאין שום כוח בעולם שייאלץ אותו לחזור ולהתבוסס בקריאת ביזיונות חייו. מדוע? כי עצם מעשה זה, קריאת ספר החיים המשפילים, הוא לכשעצמו מעשה משפיל. ולכן הוא לא יצליח לנקות עצמו מכל ההשפלות שבחייו, משום שתמיד תישאר ההשפלה שבעצם, קריאת סיפורי ההשפלות, ומלאכת ההיטהרות באוטו־דה־פה של מאורעות חייו המבישים, לעולם לא תהיה שלמה ולא תצלח. לכן אני יכול להוסיף לספר ההשפלות של רענן, ידיד נעוריי, מאורעות מביכים רבים מחיי הפרטיים ולקוות שגם הם יישרפו באוטו־דה־פה, כך שזיכרוני יתנקה מהשטויות המציקות המקננות בו. אבל כאן החלה לנקר במוחי שאלה טורדנית חדשה.

"שמע, רענן, משהו כאן מטריד אותי," פניתי לידידי. "אם אתה הולך לשרוף באופן מוחלט את סיפורי חייך המשפילים מיד אחרי שאכתוב את המאורע האחרון, את האפיזודה המבישה האחרונה שלך, מדוע אני צריך להתאמץ ולכתוב את ביזיונותיך בשפה ובסגנון יפים וקריאים? זו עבודה קשה מאוד ולפעמים גם משפילה: השיוף והצחצוח הבלתי פוסקים של המשפטים והמלים דומים לניקוי ולצחצוח נצחיים של אסלות בתי־שימוש. למה עליי להשתדל כל כך? הרי בין כה וכה נשמיד את העבודה באופן סופי ולא יישאר ממנה זכר."

רענן שקע בהרהורים, העביר בהיסח הדעת את אצבעות ידו הימנית בשערו השחור המקורזל, צבט את לחייו השקועות, העלה חיוך על שפתיו הצרות ואמר, "אמור לי, ידידי הטוב, האין לך גאווה מקצועית? אתה מוכן לתת לי עבודה לא מושלמת, חצי אפויה? לא כך אני מכיר אותך. חוץ מזה, ידידי הסופר הדגול, אני משלם לך כסף טוב, סכום גדול ביותר, ולכן אני מצפה שתגיש לי עבודה מושלמת."

"מושלמת? מושלמת לשם מה? לאוטו־דה־פה?"

"מה אכפת לך לשם מה? ולו הייתי שם את החיבור שלך בכספת סודית ומטביע אותה באוקיינוס, זה היה משנה לך? אתה תכתוב ותיהנה מהכתיבה. כך לפחות מקובל לחשוב על הסופרים, שהם נהנים הנאה עילאית ממלאכת הכתיבה, המחיקה, העריכה והתיקון. חוץ מזה, גם תקבל סכום כסף נכבד ביותר. אלה הדברים החשובים. ובתור סופר, אמן, אתה לא יכול לשלוט בחיי הרומן שלך אחרי שיצא מידיך. אולי יקראו אותו, אולי לא. אולי ייהנו ממנו, אולי לא. אולי מישהו יחליט שהרומן שלך מעיד על כשרון ענקי ואולי על חוסר כשרון ושעמום מחריד. אז הוא יעלה באש, מה אכפת לך? למה הדבר דומה? לצייר שמכר ציור שעבד עליו שנה, והנה יום אחד מאס הקונה בציור ושרף אותו. מה יעשה הצייר? יתבע את השורף?"

הוא השתתק, זרק בי מבט חשדני וחוקר, ולפתע, כמו זכה להארה, אמר בהרמת קול, "תגיד לי, ידידי הטוב, אולי אתה בכלל לא מעוניין להשמיד את יצירתך? אולי, לאמתו של דבר, אינך חפץ לשרוף את היצירה שלך? אתה יודע מה, אולי אתה בכלל לא מעוניין שהעבודה שלך תעזור לחבר נעוריך? הרי אני רוצה להיטהר! אני רוצה למחוק מתוכי את הזיכרונות המשפילים, לשרוף אותם. אני רוצה להפסיק את הייסורים, את עינויי הנפש. מה בעצם אתה רומז לי בכל השאלות וההתחבטויות האלה שלך? שאתה לא מעוניין לעזור לי בגלל הגאווה המקצועית שלך, משום שאתה מעוניין להשאיר לדורות הבאים את פאר יצירתך, רומן החוויות המבישות של חברך, ספר המאורעות המשפילים של חיי? ואם זה נכון, אם יש בכך שמץ של אמת, אני אומר לך, יונתן, כשאני בקושי מבליג על הכעס שמתפוצץ בתוכי, איך לעזאזל אתה בכלל מעז להציע מין רעיון שכזה?" שוב עצר לרגע ואז חזר ואמר בפליאה, "אמור לי, עצם הכתיבה, עצם העובדה שעשית דבר יפה ועזרת לידידך, האם כל זה אינו מספיק לך?"

"איך אתה לא מבין, רענן? אני ממש לא תופס. אם מה שאכתוב יהיה כה יפה וכה מועיל, הרי רק טבעי שארצה שרומן החוויות המבישות של חייך יישאר לנצח."

"ידידי הטוב," אמר רענן בקוצר רוח, "ובכן, יצא המרצע מהשק. אכן, אתה אינך מעוניין להעלות באש את יצירתך. אתה רוצה להשאירה לנצח. מדוע? כדי שאחרים יקראו אותה ויהללו אותך, ובמיוחד כדי שאתה תוכל לחזור לקרוא בה מדי פעם בפעם, להתבשם מהניחוח של עצמך, מהנפיחות הריחניות, כדי שתוכל להלל את עצמך. אבל כאן אני מוכרח לשאול אותך, האם נתקלת אי פעם בסופר שחזר וקרא את יצירתו אחרי שיצאה לאור? אין יצור כזה. אין. יצירה ספרותית היא בחזקת תינוק שנולד, גדל ועזב את בית הוריו למסעותיו בעולם הגדול. הוא לעולם לא יחזור להיות תינוק, ולעולם הוריו לא יחתלו אותו שוב. אז מה אכפת לך? הנה, גם הסופר הרוסי הדגול גוֹגוֹל לא רק שלא היה מסוגל לקרוא את שכתב, אלא שמרוב גועל נפש מיצירתו שרף את החלק השני של הרומן הגדול שלו 'נפשות מתות'. ולגוגול לא היה חבר טוב כמוני ששילם לו סכום ניכר עבור השרפה. הוא סתם שרף את שכתב. סתם. אז מה אתה מתלונן?"

"אתה יודע מה," אמרתי בעייפות, הוויכוח הזה בינינו הִלאה ודיכא אותי. "אתה יודע מה, רענן, למה שאתה בעצמך לא תכתוב את ספר ההשפלות שלך ולאחר מכן תשרוף אותו. זהו. הנה, אני נותן לך רעיון מצוין בחינם. אולי אם תכתוב וגם תשרוף, ישתכחו ממך הזיכרונות של חייך ביתר עוצמה, ואז ייוותרו בזיכרונך רק מתי מעט זיכרונות הגונים, שגם אותם תוכל לשכוח די בקלות, כי הם, אם לומר בפשטות, יפילו עליך שעמום נורא. האם ראית בימי חייך דבר מעניין שהוא גם הגון וחסוד? לא. אין דבר כזה. ואז, כשתשכח את הכול, את הרע ואת הטוב, תוכל להיות טהור כתינוק, ריק מזיכרונות. איש מבוגר, מטומטם כמו תינוק בן יומו. מה אתה אומר, רענן? בדבר אחד אתה יכול להיות בטוח; אם תעשה הכול בעצמך, תוכל לחסוך הרבה מאוד כסף."

"שאני אכתוב את ביזיונות חיי ולאחר מכן אשרוף אותם?" תהה רענן וגירד מתחת לתלתלי שערו הסבוך, ממצמץ בעינו הימנית, ואמר, "הרי זו הצעה טיפשית. למה שאתאמץ כל כך? לא מספיק שעשיתי מעשים משפילים, אני גם צריך לכתוב אותם? הרי זו השפלה כפולה ומכופלת. חוץ מזה, אם אטרח כל כך במלאכת הכתיבה, ייתכן שאכנס למצב נפשי של סופר, של אמן, וכמוך, ידידי הסופר, ימנע ממני לבי מלשרוף את הכתוב."

"אתה רואה," מיהרתי לומר, "אתה רואה. היא הנותנת. הנה אתה בעצמך אינך יכול לשרוף את מעשה ידיך."

"ולכן אני משלם לך!" הרים רענן את קולו. "לכן אני משלם לך! ואני משלם לך טוב מאוד. ובגלל החוזה הזה שבינינו, אסור לך להתנגד לשריפת הדברים המביכים בחיי, שלא יישאר מהם זכר."

נכון, חשבתי, הוא אומר אמת. ההסכם בינינו הוא שאקבל תשלום עבור כתיבה ושריפת הכתוב. אבל אני מוכרח להגדיל את התשלום, זה ממש חיוני לי, ולכן המשכתי להתפתל. "אתה הרי אינך עומד לקרוא את מה שהכתבת לי, נכון?"

"נכון. אני רוצה להישאר ריק מזיכרונות מבישים ולכן אסור לי לקרוא אותם. לא רק שעצם הקריאה היא בחזקת מאורע משפיל, אלא שהיא גם תחזק בזיכרוני את אוסף האפיזודות המשפילות המתוארות בספר. לכן איני מתכוון לקרוא את שכתבת."

"אם לא תקרא, איך תדע אם כתבתי את זיכרונותיך בצורה הטובה ביותר?"

"היושרה הפנימית שלך היא הערבות הטובה ביותר. אל תשכח שאני מכיר אותך. ברגע שהתחייבת לבצע עבודה מושלמת עבור סכום נכבד ביותר, אתה תעמוד בהבטחתך ושום דבר לא יגרום לך לסטות מדרכך."

"יפה, יפה," מלמלתי. האיש צודק, הוא מכיר אותי. עוד מנעוריי הוא מכיר אותי. "אבל," מיהרתי לומר, "אם אינך מתכוון לקרוא את הספר, מדוע שלא אכניס אליו גם אפיזודות משפילות מחיי, סיפורים הכתובים לעילא ולעילא? אם תרצה, אני יכול לכתוב הכול כאפוס, אולי במקצב של הֶקסמֶטֶר דֶקְטילי כמו האיליאדה והאודיסיאה, ולא רק בפרוזה יפה וקריאה. תאר לך איזה מעשה חשוב ונפלא תעשה. אתה תוכל לעשות אוטו־דה־פה ליצירה ספרותית שאינה נופלת מזו של הומרוס או של ורגיליוס. מה אתה אומר? מה אכפת לך, רענן, אולי גם אני אפטר מכמה מאורעות מבישים בחיי? כך נוכל להרוג שתי ציפורים בירייה אחת, את הזיכרונות המבישים שלך וגם את אלו שלי. כידיד־נפש איני רואה מדוע שלא תסכים לכך."

"בשום אופן לא!" הרים רענן את קולו. "בשום אופן לא! אתה חייב להתחייב בפניי שלא תעשה דבר כזה. אם לא אהיה בטוח במאה אחוז שהספר כולל אך ורק תיאור של המעשים המבישים שלי, לא אוכל להאמין בכל לבי שהשרפה של הספר תמחק את כל זיכרונותיי המשפילים. אין פה שום חוכמות, שום סטייה. אתה חייב להתחייב. האם אתה מתחייב?"

"כן," אמרתי בעיניים מושפלות.

"לא מספיק," אמר רענן. "עליך לחזור ולומר: אני מתחייב. אני מתחייב שהספר יכלול אך ורק מאורעות מבישים של רענן בר־און ולא של אף אחד אחר."

"אני מתחייב," חזרתי בקול חלוש על משפט ההתחייבות שהכתיב לי רענן בר־און.

השתררה דממה. רענן שקע בהרהורים וגם אני טבעתי במחשבות. התחלתי לתהות אם לא נפלתי בעצמי בפח שפרשתי לרגלי רענן ולפקפק אם אני אכן מעוניין להיכנס להרפתקה הספרותית הזו. לבסוף, כשהחלטתי שאקח על עצמי את הכתיבה, בעיקר בגלל הכסף הטוב שאני ממש זקוק לו, פנה אליי רענן ואמר בטון חמור, "שמע, ידידי הטוב, כל זה עוד לא מספיק. יש עוד משהו שעליך להתחייב לו. אני צריך ממך התחייבות נוספת. סביר להניח שאתה עלול להתרשם לרעה מכמה מהמאורעות המבישים שאספר לך עליהם. הרי אם לא היו מבזים כל כך, לא היו רודפים אותי עד כדי איבוד שפיותי. אתה עלול גם לפרש מאורעות אלו כגובלים בפלילים או להיפגע מהם באופן אישי. רגע, רגע, תן לי לסיים. אני לא יכול לתת לך דוגמה של אפיזודה שעלולה לפגוע בך, מסיבות ברורות. לתת לך דוגמה פירושו של דבר להתחיל לספר לך את סיפורי חיי המביכים והמשפילים, ובלי ההתחייבות הנוספת הדבר אינו אפשרי. בקיצור, עליך להתחייב בפניי שגם אם תחשוב שמעשיי גובלים בפלילים ושעליך לפנות למשטרה, וגם אם תיפגע מהם באופן אישי, לא תעשה מזה עניין ותמשיך לכתוב את ספר הבושות. בקיצור, אני מבקש שתבלע ותחניק את הרגשות שעלולים להתעורר בך למשמע סיפוריי, ולהבטיח לי שלא תדבר עם אף אחד על האפיזודות המבישות הללו. אוסיף ואומר, שאם תתחייב לתנאי נוסף זה, אוסיף תשלום נכבד עבור עבודתך." הוא פסק מלדבר, ועיניו השחורות, הבוערות, ננעצו בעיניי במבט חד וחוקר.

"רע הדבר," פלטתי מזועזע, "רע הדבר מאוד. מה שאתה דורש ממני הוא בלתי נסבל. למה אתה הופך אותי? לכומר וידויים, לרופא, לעורך דין, שמסירת אינפורמציה לאדם אחר על אודות הלקוח שלהם אסורה לפי החוק? אתה לא חושב שאתה מטיל עליי מעמסה גדולה מדי? מהיכן הביטחון שלך שאעמוד בהתחייבותי? אולי אפר אותה? מה תאמר אז, שהנה גם לידיד נעוריך יש לפחות מעשה מחפיר אחד – הפרת אמונים?"

פרצתי בצחוק עצבני. אבל רענן לא צחק. בפנים מתוחות ורציניות אמר, "זה בכלל לא מצחיק. אתה חייב להתחייב. לחתום על חוזה, שהפרתו תגרור עונש כבד ביותר. או שאתה מתחייב או שלא עשינו עסק..."

"שמע, רענן," שיסעתי את דבריו. "אתה ממש מפחיד אותי. אני מתחיל לפחד מהדברים שאתה עומד לספר לי. והפחד הזה גדול לאין שיעור מהתנגדותי לשריפת הספר, להשמדתה הטוטאלית של יצירתי, אולי יצירתי החשובה ביותר. אני מפחד שמה שתספר לי ירדוף אותי כל ימי חיי. אתה אולי תשתחרר בעזרת האוטו־דה־פה, אבל אני אכנס לבית הסוהר של הסיוטים שלך. מה אני צריך את זה, רענן? להכניס ראש בריא למיטת בלהות?" הפסקתי לדבר, העליתי חיוך רחב על שפתיי, נופפתי באצבעי ואמרתי בהקלה, "הוי, רענן, רענן, אתה כזה ממזר! אתה פשוט מותח אותי וצוחק עליי, נכון? הרי אתה לא הולך להרע לי או להתנקם בי? אתה סתם משתעשע לך באחת הבדיחות הפרטיות שלך, נכון?"

"הא, ידידי הטוב, ידידי הטוב. איזה דאגן אתה. אתה דואג יותר מדי. אל תטריד את עצמך. אני אוסיף עוד משהו לתשלום עבור עבודתך. בסופו של דבר אהפוך אותך לאדם עשיר. ולא רק זאת. אתה, כפי שאני מכיר אותך זה שנים רבות, לא תיפגע ממה שאספר לך. ובזאת איני רומז ולו רמז קטן על מה שאספר לך. ומדוע לא תיפגע? כי אתה מין טיפוס שכזה. אתה טיפוס של טֶפְלון, שום דבר לא נדבק אליך, לא נוגע בך, לא מלכלך אותך. יש בתוכך גרעין פנימי המוגן היטב ושום דבר לא מגיע אליו. ומהו גרעין זה? זהו גרעין הסופר שבך. הוא תמציתו של תהליך ההתבוננות. כי אתה, כסופר, רק מתבונן בעולם וחוקר אותו בסקרנות אובייקטיבית שלא ניתן להשביעה. איש ההתבוננות – זה מי שאתה. אתה מתבונן בדברים שקורים מחוץ לגרעין של נפשך ורושם לעצמך את ההתבוננויות האלו למשמרת, כדי שבבוא העת תוכל ללוש מהן סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור. זה מה שאתה, ידידי הסופר.

"האמת היא," אמר רענן כאדם המסכם סדרה של רעיונות ומגיע למסקנה חדשה ומעניינת, "אתה בעצם עיוור לחיים עצמם. אתה לא חי את החיים עצמם כמוני, אתה לא יכול לחיות אותם באמת, ולכן שום דבר לא נוגע בגרעין הנפש שלך. אתה לא יכול לחיות את החיים ממש, כי אם היית חי אותם, לא היית יכול ללוש אותם לסיפורים. כדי ללוש אותם, לעצב אותם בתבנית של ספרות, עליך להינתק מהחיים עצמם. מדוע? כי החיים עבורך הם לישת סיפורים מעצם ההתבוננות בהם, ולכן אתה טפלון. אתה, ידידי הטוב, כמו הומרוס, המשורר העיוור שרק שמע על עלילות פאריס, הלנה, הקטור, אגממנון ואכילס. הוא עצמו לא חי את מלחמת טרויה ולא את מסעותיו של אודיסאוס. הוא רק שמע, אפילו לא ראה בתיאטרון מחזה על הלנה היפה, הוא רק שמע ולש את הסיפורים ונתן להם צורה של אפוס. אבל אתה, ידיד נפשי, תן לסיפוריי המבישים תבנית סיפורית אחרת. לא סגנון של שירה אפית הומרית, אלא פרוזה קריאה ושוטפת. רומן שיבער יפה באוטו־דה־פה. מכל מה שאמרתי, בחורי הטוב, נובע דבר אחד, שאין לך ממה לחשוש. אתה בנוי בדיוק להתחייב ולחתום על החוזה. רק תרוויח מזה ובשום אופן לא תפסיד דבר. עם החתימה, ידידי, תקבל מיד מקדמה ניכרת, כסף ישר לידיך, לא בהעברה בנקאית ולא בצ'ק, ואת יתרת הסכום אתן לך לאחר האוטו־דה־פה. זהו. אין לי מה להוסיף."

"אתה תיתן לי מקדמה, במזומן, עכשיו, מיד אחרי החתימה על החוזה?" שאלתי.

"כן."

"ומנין לי שהכסף אינו שחור?"

"הוא לא, אך לא תדע. האמת היא שאי־אפשר לדעת אם הכסף שחור גם בהעברה בנקאית או בצ'ק," אמר רענן בגיחוך. "מדוע כסף מזומן? כי הוא יעלה לשחקים את המוטיבציה שלך לבצע את העבודה. כסף גדול ביד זה משהו מיוחד. זה כמו משקה לשיכור וכמו קוקאין למסומם." לאחר מכן אמר, "שמע, אני רוצה להוסיף עוד משהו בטרם החתימה על החוזה. במחשבה שנייה, אני מוכרח לומר שאי־אפשר לדעת אם אקרא את הרומן שלך או לא. אולי בכל זאת אקרא את ספר הבושות של חיי לאחר שתגמור לכתוב אותו. אין לדעת מה יהיה מצב הרוח שלי לאחר סיום הכתיבה, אולי דווקא אז פתאום יתחשק לי לקרוא את רומן הביזיונות. מי יודע?"

"ולמה אתה מדגיש את זה כל כך, שאולי כן תקרא את הספר?"

"כדי שלא תחפף, אלא תעמול קשה על כתיבה יפה שתסב עונג לקורא."