המורשת

פרק 1 שלום הייז

"תוכל להחזיק את הדלת, בבקשה?" קורא קול מהמסדרון. זו הפעם השלישית שהדלתות עומדות להיסגר ומישהו עוצר אותנו. אני עומד מול לוח הכפתורים, ואין בי שום כוונה ללחוץ על כפתור 'פתח דלת'.

"סליחה," אומרת האישה שמאחוריי, ואצבע נשית ומטופחת, משוחה בלק ורוד בהיר מחליקה סביבי ולוחצת על הכפתור קצת לפני שהדלת נסגרת לחלוטין. כשנכנסתי למעלית קראתי מיילים, לכן לא שמתי לב לאישה שעומדת מאחוריי, אבל עכשיו אני מרגיש אותה. שדיה נצמדים לזרוע שלי, והבושם שלה – משהו עם ורדים – מרחף מעל אפי.

אילו היה לפחות מרווח של סנטימטר במעלית, הייתי מסתובב לראות מי היא. אבל אין. ברגע שהאצבע שלה נעלמת, אני לוחץ על כפתור 'סגור דלת' ומשאיר את האצבע שלי עליו.

"זה היה גס רוח," אומרת האישה מאחוריי כשהדלת נסגרת בפני האישה שביקשה מאיתנו להמתין.

"נו, טוב," אני משיב ומביט בהשתקפות שלנו במראה שבתקרת המעלית. אני רואה רק את הראשים שלנו. על קודקודה נח כתר של שיער זהוב גלי הנופל במורד גבה. הוא מוסט מהכתפיים השזופות והעדינות שלה, שעל כל אחת מהן רצועה שחורה דקיקה שכנראה מחוברת לחולצה קלילה במיוחד.

נהיה פחות ופחות צפוף כשהמעלית נעצרת ואנשים עוזבים, אבל היא נשארת צמודה לגבי, והיד שלה זזה, כאילו היא מתעסקת במשהו בינינו.

לרגע אחד אני תוהה אם היא כייסת, ובדיוק כשאני מסתובב לעברה כדי לשאול מה לעזאזל היא עושה, היא מדברת.

"אל תזוז, בבקשה. השרשרת שלי הסתבכה בחולצה שלך," קולה מבוהל מספיק כדי שאפסיק לנוע.

המעלית נעצרת בקומה הבאה, וזוג אנשים יוצא ממנה, כך שהיא ואני היחידים שנשארים.

"לעזאזל, אני לא מצליחה לשחרר אותה," היא ממלמלת. "אם תזוז, השרשרת תישבר." הקול שלה מזכיר לי עשן. וגשם. וסקס.

"יופי, הצלחתי," היא אומרת בדיוק כשהמעלית מגיעה לקומה שלי. היא צועדת לאחור, ומשב הרוח הצונן בינינו לא מרענן בכלל, הוא עומד בניגוד גמור לחום הרך שהיה שם קודם. אני יוצא מהמעלית, מסתובב ועוצר במקומי. עיניה גדולות ובצורת שקד, צבען הוא תערובת של כחול וירוק, כמו הים שמקיף את הווילה. לא צלול, אבל מרתק ומזמין. פניה נאות מאוד, אבל בזכות עיניה, הן יוצאות מן הכלל.

עינינו ננעלות, והיא מישירה אליי מבט ישיר וספקני, שאחר כך מטייל במורד החזה שלי, משתהה על המותניים שלי וסוקר בקצרה את רגליי החשופות ואת נעלי ההתעמלות שלי.

אני מכחכח, והיא שוב מביטה בפניי. שרירי החזה שלי מתכווצים לנוכח ההתפעלות הגלויה שבעיניים שלה.

"שלום," אני אומר ומושיט את ידי. לחייה מסמיקות בצבע הוורוד היפה ביותר שראיתי מימיי, כשהיא תוחבת קווצת שיער מאחורי אוזנה.

לעזאזל.

היא הפכה את מראה חתולת המין עם עיני האיילה למיומנות. עיניה נפערות בהפתעה, שפתיה נפתחות... פאק, השפתיים שלה מושלמות.

היא נראית כמו פאקינג מעדן – מנה מושלמת של כל מה שאני אוהב. אבל יש בה משהו אחד שמרסן את הדחף שלי לגלות אם השפתיים הוורודות האלה רכות כפי שהן נראות.

"שלום," היא אומרת בביישנות, חיוך הססני מתפשט על פניה. הקול שלה אפילו סקסי יותר כשהיא עומדת מולי.

היא מושיטה את ידה ולוחצת את שלי. כשהן נוגעות, פעימות ליבי מאיצות, וכל אחד מקצות העצבים שלי מתעורר לחיים. היא מסמיקה אפילו יותר כשהאצבעות שלנו נוגעות זו בזו. אנחנו לוחצים ידיים רק קצת יותר מהנחוץ, עד שהיא מתנשפת ברכות ועוזבת את ידי.

"השרשרת שלי," היא אומרת כאילו היא מסבירה משהו. היא מושיטה אליי את כף ידה שמחזיקה שרשרת זהב עדינה עם תליון בצורת טיפה.

"היא נשברה?" אני שואל ועוטף את ידה בידי כדי לבחון את השרשרת מקרוב. לא הייתי חייב. אני פשוט נהנה לגעת בה. היא מתקרבת אליי.

"לא, הייתי צריכה לפתוח אותה כדי לשחרר אותה מהחולצה שלך," היא עוזבת את ידי ומגישה לי את השרשרת.

"תוכל לעזור לי?" הלהט בקולה הופך את השאלה שלה לפחות תמימה. המשיכה הבלתי מוסווית בעיניה מכה בי כמו אגרוף לחזה, ואני חייב לכחכח לפני שאני מגיב.

"בוודאי," אני אומר. היא מפנה אליי את גבה ומרכינה את ראשה. תלתליה גולשים עד לאמצע גבה. הגופייה השחורה שלה מתרוממת קלות מעל מותניה, חושפת פיסת עור חלקה ושזופה.

היא נמוכה ביותר מראש ממאה ותשעים הסנטימטרים שלי – היא קטנטונת.

טוב, מלבד התחת שלה.

שיט.

אני איש של תחת, והוא מהיפים שראיתי. השילוב של גנטיקה והתעמלות חולל שם קסמים, כי הוא פאקינג מושלם. היא מזיזה את מותניה, ובום! הנה הוא!

היא מסיטה את שערה כמו וילון מאחורי הצוואר שלה, אל אחת מכתפיה. אני צועד קדימה ובוחן את העור הרך שמקיף את גבה ואת צווארה. היא מביטה בי מעבר לכתפה ונושכת את השפה התחתונה שלה, עיניה עצומות למחצה כשהיא מביטה בי דרך ריסיה. "אתה בסדר?" היא שואלת, ואני לא זז או מדבר.

תתאפס על עצמך, הייז.

"סליחה," אני מחייך בהתנצלות. "תסתובבי," אני אומר, והיא מהנהנת ומסתובבת. אני רוכן מעליה ועונד את השרשרת סביב צווארה. אני מביט מעבר לכתפה, התליון נח באמצע החזה שלה. אני מושך אותו בעדינות למקומו, מהופנט מהדרך שבה הוא מחליק על העור שלה, ומדמיין את האצבעות שלי שם במקומו. כשהתליון גולש אל החלל הקטן בין עצמות הבריח שלה, אני אוחז בקצוות השרשרת מעל עורפה.

אני מסתבך עם הסוגר הזעיר. "יש לי ידיים גדולות," אני מתנצל, והאצבעות שלי מרפרפות על העור הרך של צווארה. היא נושפת בחדות, עורה מצטמרר. אין מיזוג אוויר במסדרון. אני מחייך לעצמי, אולי סוף השבוע הזה לא יהיה משעמם כפי שצפיתי. אני מצליח לסגור את השרשרת, והיא מסתובבת וגומלת לי בחיוך היפה ביותר שראיתי כל השנה.

הצלצול הצורם של הטלפון שלי מפלח את האוויר כמו סירנה, והיא נבהלת. אני מעיף מבט בטלפון ומעקם את פניי. "סלחי לי, אני צריך לענות," אני אומר ושולח לה חיוך מתנצל.

היא מחייכת בהבנה. "כמובן. אני בקומה הזאת, אולי אראה אותך מאוחר יותר."

"בהחלט," אני משיב לפני שאני פונה לחדר ועונה לטלפון.

"הייז, מותק, אתה שם?" שואלת דודתי ג'יג'י כשאני נכנס לחדרי.

"אני כאן. מה שלום האישה האהובה עליי?" אני שואל.

אני מדליק את המזגן, מושך מעליי את החולצה ונעמד ליד החלון הפונה דרומה.

"אתה בהחלט יודע איך לגרום לדודה שלך להרגיש מיוחדת. איך הייתה הטיסה?"

"בסדר גמור. עבדתי," אני אומר.

"ברור שעבדת... תראה, לפני שאני ניגשת לעניין, אני מבקשת שתבטיח לי משהו," היא אומרת.

"זה לא הוגן, אני לא יכול להבטיח לפי שאני יודע מה תבקשי," אני מתווכח, אף שאני יודע בדיוק מה היא עומדת לשאול.

"אל תתחכם, הייז." רק היא יכולה לנזוף בי ככה.

"סלחי לי," אני מתנצל מעומק הלב.

"אני רוצה שתבטיח לי שתשתדל ליהנות. תפסיק להחמיץ פנים כל הזמן. אתה כל כך יפה כשאתה מחייך, מותק," היא מבקשת.

"טוב, בסדר. אני מבטיח," אני אומר.

"אתה משקר, אבל אני מעריכה שאתה משתדל לרצות אותי," היא אומרת בקלילות.

"בשביל זה אני חי," אני משיב ביובש.

"אל תהיה חכמולוג. אני עוזרת למובילים למיין, והם לא מוצאים את הארגז עם כלי החרס שלך," היא נשמעת טרודה.

"אילו כלי חרס?" אני שואל ורוכן מעל החלון, בוהה בחורשת עצי הדקל שתוחמים את הווילה ומבשמים את האוויר במשך השנה.

"צלחות, כוסות, קערות," היא מסבירה.

"אה, אין לי כאלה. אני אף פעם לא אוכל בבית, אז לא ראיתי צורך בהם," אני עונה בכנות.

"אלוהים אדירים, הייז. אנשים יחשבו שגדלת באסם," היא מזדעקת.

"אף אחד לא יחשוב שגדלתי באסם," אני משיב באדישות.

"אני אזמין מ'קרייט אנד בארל' בהיילנד וילאג'. אני לא יודעת אם הם עושים משלוחים, אז תצטרך לאסוף אותה בדרך חזרה. אני רק אעבור שוב על רשימת הדברים שאני קונה," היא אומרת.

"ג'יג'י, תודה על כל מה שאת עושה למעני," אני אומר.

"טוב, זה המעט שאני יכולה לעשות, כי לא אהיה שם איתך כשבאמת תשתקע. וזו אני שצריכה להודות לך על כך שאתה הולך לחתונה בשמי, מותק. אני יודעת שהוא חתיכת חרא שחצן, אבל אימא שלו הייתה החברה הכי טובה שלי בפוזיטנו. הייתי עצובה מאוד אם לא היה לי שם אף אחד. ובכלל..." היא משתהה בערמומיות, "אולי תכיר את נערת חלומותיך," היא אומרת בתקווה.

"פגשת את תומאס?" אני מחליף נושא.

"לא," היא מושכת באף כאילו היא מריחה משהו רע, "בכלל לא שמרנו על קשר. מצמרר אותי לחשוב איך הקרן הייתה נראית, אילו הוא היה מנהל אותה שנה נוספת. אני כל כך שמחה שאתה חוזר לגור שם," היא אומרת.

"טוב לדעת שתתגעגעי אליי," אני אומר ביובש.

"מובן שאתגעגע, חומד. אבל אני שמחה שאתה ממשיך הלאה בחייך," היא אומרת, אבל מהאופן שבו היא מתנשפת במשפט האחרון, אני יודע שעוד משהו יושב לה על קצה הלשון.

"מה קורה?" אני שואל ומכין את עצמי. דודתי היא האדם הישיר ביותר בעולם. הנושא היחיד שעליו היא מהססת לדבר הוא רֵנֶה. "מה היא עשתה הפעם?"

"היא הסכימה להצעה שלך," היא אומרת.

"איך את יודעת?" אני שואל, מעביר אותה למצב רמקול ופותח את תיבת המייל שלי.

"ובכן, הייתי במסעדה נהדרת בשכונה החדשה שלך... הו, הייז, אני משוגעת על המקום הזה," היא אומרת בחולמניות.

"עמדת לספר לי משהו על רנה," אני אומר בקוצר רוח.

"נכון, סליחה. פשוט נסחפתי כשחשבתי על המקום הזה. משפחת וויילד עשו עבודה נהדרת –"

"ג'יג'י..."

"טוב, סליחה," היא אומרת כאילו אני מלחיץ אותה.

"רק ספרי לי על רנה," אני אומר בסבלנות מזויפת. היא לא אוהבת כשמזרזים אותה, ולכן לפעמים היא מושכת את הזמן בכוונה.

היא מכחכחת, ואני יכול לראות אותה מקפלת את רגלה תחתיה, מסיטה את שערה המאפיר מעל כתפיה ומתחילה לדבר. "ובכן, כמו שאמרתי, הייתי במסעדה. עורך הדין שלה ישב בשולחן מאחוריי!" היא אומרת כמנצחת.

"איך ידעת שזה היה עורך הדין שלה? אני לא חושב שהייתי מזהה אותו, וישבתי מולו באותו שולחן לפחות תריסר פעמים בחודשיים האחרונים," אני אומר.

"הייז, אתה יודע שאני לא שוכחת פרצופים. חוץ מזה, שמעתי אותו אומר את שמה. אז התחלתי להסתקרן והבנתי בדיוק עם מי הוא מדבר, ועל מה," היא מסבירה. "תפסיק להפריע לי ותקשיב," היא אומרת בחוסר סבלנות.

"סלחי לי. תמשיכי," אני אומר בעוקצנות.

"כמובן, לא היה לו מושג מי אני. הוא הגיע לשם לחגוג. שלושים האחוזים שלו הם יותר ממה שהיית צריך לתת לכלבה הבוגדנית הזאת," אומרת דודתי בנימה החמורה ביותר שלה.

"אני רק שמח שזה נגמר." קולי נטול כל רגש. רנה, אשתי לשעבר והחרטה הגדולה ביותר שלי, תבעה אותי לפני שבועיים. ג'יג'י הכירה בינינו. היינו ב'קארמל' במסיבה שאחד החברים שלה מארגן בכל שנה לרגל יום העצמאות. בדיוק השלמתי את התואר במנהל עסקים ב'וורטון' ועבדתי בחברת KPMG ברומא. הגעתי למסיבה כי הייתי לקראת גיל עשרים וחמש, ואיכשהו נתתי לג'יג'י לשכנע אותי שהגיע הזמן שאמצא אישה. היא אמרה שהמסיבה תשרוץ נשים ראויות. ראויות, משמע, כאלה שבאות ממשפחה עשירה ונשות חברה מיומנות היטב, שלעולם לא יתנהגו בטבעיות במקום פומבי.

רנה הייתה מושלמת – על הנייר. הסקסיות שלה הייתה הדובדבן שבקצפת. למדתי מוקדם שזו אחת הסכנות בעושר. לכל הדחפים הגרועים ביותר שלך יש מספיק דלק כדי להפוך לחרטה הגדולה ביותר שלך. נישאנו שבועות אחדים אחרי שהכרנו. הריצה שלנו למזבח הנישואים הייתה רצופת אלכוהול וסקס, וארכה עשרים ושניים ימים. ברגע שהאלכוהול התנדף, הסקס נהיה משמים. בלעדיו הבנו שאנחנו אפילו לא מחבבים כל כך זה את זה.

ברגע שהתגרשנו, חצי מכל מה שהרווחתי במהלך הנישואים שלנו היה שלה. זה היה מעט מאוד בהתחשב בכך שהיינו פרודים רשמית פחות משלושים ימים אחרי שהכרנו.

הגירושין שלנו הושלמו ביום ההולדת העשרים וחמישה שלי, היום שבו קיבלתי את הירושה שלי מקרן הנאמנות של ריברס ואת הכסף שסוויש שמר עבורי בצד בעשר השנים האחרונות. היא לא הייתה בקיאה בפרטים. לא הייתה סיבה לכך.

נתתי לה מספיק כסף כדי שתוכל להשתקע איפשהו בעצמה, ושיהיה לה מרווח נשימה עד שתמצא עבודה.

היא מצאה בעל חדש לפני שהיא מצאה עבודה, והייתי פטור מדמי מזונות.

לאחר מכן, שנה לפני יום הולדתי השלושים, אירע צירוף מקרים שיצר שרשרת נסיבות שהובילה אותנו לעבר איחוד לא כל כך מרגש.

רנה ובעלה החדש עברו ליוסטון בעקבות עבודה. כחצי שנה לאחר מכן הוא עזב אותה לטובת אישה אחרת, והם התגרשו רשמית.

התקשורת ביוסטון התרגשה לקראת חזרתי הממשמשת ובאה. האם אוכל לנווט בביצה הבוגדנית של המעמד העליון של יוסטון לאחר שביליתי את כל שנותיי הקריטיות באירופה? האם אני בכלל עדיין דובר אנגלית? איך הפיכתי לאחד האנשים העשירים ביותר במדינה – בן־לילה – שינתה אותי?

השאלה האחרונה היא זו שעניינה את רנה מאוד. אף על פי שמאז היא לא נישאה בלי הסכם ממון, איש מבעליה לא היה נדיב מספיק כדי לתת לה יותר ממה שמצופה בסעיף 'אורח החיים שבו היא מורגלת' בהסכם הממון. לכן, כשהיא גילתה שהפכתי מרואה חשבון מצליח ל'מלך ריברס', כפי שכינו אותי בתקשורת, היא תקפה.

היא תבעה אותי על חצי מהירושה. היא טענה שהייתה צריכה להיכלל ברכוש המשותף שלנו מפני שהסתרתי את קיומו ממנה, והירושה גדלה בזמן שעדיין היינו נשואים.

השבתי מלחמה. היא ביקשה שלושים אחוזים מהאחוזה שלי. לא הייתי מוכן לתת לה שלושים סנט. ביום לאחר השימוע הראשון שלנו, היא הגיעה לביתי עם בקבוק יין והציעה הסדר. טרקתי לה את הדלת בפרצוף.

בבוקר למחרת היא התארחה בתוכנית אירוח מקומית במשקפי שמש ורמזה שגירשתי אותה – פיזית – מביתי. המשטרה ביקרה אותי, והשמועה החלה להתפשט.

עורכי הדין שלי יעצו לי להגיע להסדר. ג'יג'י רצתה שאתקוף בחזרה, אבל לא רציתי להילחם בבית המשפט. היא רק רצתה את הכסף שלי, וזה דבר אחד שיש לי מספיק ממנו. כך אשמור על הקרן ועל הנכסים המשפחתיים מחוץ להישג ידה.

"אל תיתן לזה לדכא אותך," אומרת ג'יג'י. היא פירשה בטעות את השתיקה שלי כעצב.

"אני לא מדוכא. אני רק שמח שגמרתי איתה," אני אומר בכנות. זה נכון. אני מקווה שדרכינו לעולם לא יצטלבו שוב.

"רוב האנשים לא זהירים כמוך," היא אומרת. "הייתה לך חוויה רעה אחת. אתה לא יכול להישאר בגללה רווק לנצח."

"למה לא?" אני אומר כאילו אני מתבדח, אבל האמת היא ששקלתי את זה ברצינות.

"אל תגיד דברים כאלה! אנשים יתחילו לחשוב שאתה כמו המגוחך ההוא – ג'ורג' קלוני," היא אומרת.

"דווקא נראה שהוא מסתדר," אני אומר בכנות.

"הייז מקגרגור ריברס," היא אומרת בהחלטיות, ואני משועשע מכמה שהנושא מסעיר אותה בכל פעם מחדש.

"אני יודעת שטעיתי בקשר לרנה. אבל להגנתי אומר שלא חשבתי שתתחתנו שבוע אחרי שהכרתם. אם תיתן לי לעזוב את העולם הזה בלי אחיינים, אני ארדוף אותך לנצח," היא אומרת.

"נשמע לא רע בכלל. אני אוהב כשאת בסביבה," אני משיב. היא פולטת אנחה ארוכה וכואבת.

"אתה בן שלושים. אתה צריך לשקול את זה מחדש. בייחוד אם אתה מתכנן לחזור בהצלחה לקהילת יוסטון."

אני נאנח. אנחנו מנהלים את הוויכוח הזה כבר במשך שנה.

"ג'יג'י, כל דבר בזמן שלו. עכשיו אני צריך לשים לב לקרן. ציד הכלות יכול להמתין."

"ובכן, יש הרבה עלמות ראויות ממשפחות טובות מאוד ביוסטון," היא אומרת.

"ג'יג'י –"

"אם אהיה פה לעיתים קרובות יותר, אוכל להיות השדכנית שלך!" היא אומרת בתקווה. אני כמעט מתבדח שהיא עשתה די והותר כשהיא הכירה לי את רנה, אבל הציפיות שלה בנושא גדולות מכדי להתלוצץ על זה. צפיתי בנישואי נוחות נכשלים פעם אחר פעם. זה הדבר האחרון שאני רוצה בו, לכן אני מדבר איתה בגובה העיניים.

"אני לא מעוניין באף אחת שצריכה עזרה משדכנית. בעיקר אם מדובר באחת הנשים שהזכרת קודם. לא היה אכפת להן גם אם הייתי בן שמונים, עקר וסובל מאי־אונות. הן רוצות את הכסף שלי, והן רוצות לדאוג להמחאות חודשיות שיגיעו אליהן כדמי מזונות אחרי שהן ילדו את היורש הבא לבית משפחת ריברס, והן לא יהססו לשכב עם הגנן כדי להיכנס להיריון אם לא אוכל לעבר אותן," אני אומר.

היא משתתקת לחלוטין.

"ג'יג'י?" אני קורא בשמה.

"אתה צריך לשקול עם מי תמשיך הלאה," היא אומרת לבסוף. הקול שלה רגיל לחלוטין. חשבתי שהדממה הייתה תוצאה של קליטה גרועה.

כבר המשכתי הלאה. כשאחליט לבחור רעיה, לא אהיה שוב פזיז וקל דעת. לעולם לא אסכן את 'קינגדום' שוב.

"בסדר, אם תשני נושא," אני אומר.

"עשינו עסק. אתמול אכלתי צהריים עם האני," היא אומרת בעליזות, ואני נרגע מעט. אני יכול להתמודד עם רכילות של ריברס־וויילד.

"איך היה?" אני שואל.

"היא נראית נפלא. הפנסיה עושה לה טוב. אכלנו צהריים בבריכה שלה ושתינו בקבוק יין שלם. חברתה סאלי בישלה, היה נהדר," היא מגחכת לעצמה. "הייתה לי בחילה איומה כשהגעתי הביתה, אבל נזכרתי כמה אני מתגעגעת לגור כאן," היא אומרת בחולמניות.

"מושלם, אני אקנה לך בית ותעברי יחד איתי," אני אומר.

"אני לא יכולה לעזוב את פוזיטנו... למרות שנדמה לי שבלעדיך אני לא ארגיש בבית. העברתי את עשרים וחמש שנותיי הראשונות ביוסטון. אם אחזור לפה, לריברס־וויילד... אני מתפתה להעביר כאן חלק מהשנה. מקסים פה," היא אומרת באושר.

"לא הייתי מתאר את המקום כמקסים, אבל איתך ארגיש פחות כאילו אני באמצע שטח עוין," אני אומר.

"הלוואי שהאחים שלך יחזרו הביתה. אתה זקוק להם. למרות שכשאני חושבת על האימא האיומה שלהם, אני יכולה להבין למה הם מפוזרים ככה," היא אומרת בעצב.

"הם יחזרו," אני אומר ביותר ביטחון ממה שאני מרגיש. אני בהחלט מקווה שהם יחזרו. עד כה, המענה שלהם לבקשתי לא היה מבטיח. עם זאת, ג'יג'י צודקת, אני זקוק להם. הם המשפחה האמיתית היחידה שנותרה לי.

אני לא מרגיש בבית ביוסטון, ואני חייב למצוא דרך לשנות את זה. יהיה קל יותר להרגיש בבית אם הם יהיו בסביבה.

"אלוהים אדירים," דודתי נשמעת מיואשת, "לא הייתי צריכה להזכיר את רנה. היא תמיד הורסת את האווירה."

"לשם כך היא טובה," אני אומר.

"זה רק מראה לך שאי אפשר לקנות בכסף שום דבר בעל ערך אמיתי."

"נכון," אני אומר בקצרה. רנה וכסף אלו נושאי שיחה שתמיד אעדיף להימנע מהם. המחשבה על כל הכסף שהשקעתי בלהזמין את הסוויטה הספציפית הזאת רק בשביל למצוא קצת שקט, ועל כך שגם ההזדמנות הזאת חמקה ממני, פשוט מקוממת אותי.

"בסדר, חומד, אתה תמשיך בשלך. רק תבטיח לי שתשתדל ליהנות," היא אומרת.

"אני מבטיח," אני אומר ומנתק.

אני פוסע לכיוון הדלת ופותח אותה.

המסדרון ריק. אני הולך ליהנות כהוגן.