המורשת הנסתרת 6: להט אודם

1 כעבור שישה חודשים

שני בבוקר התחיל גרוע ומאז רק הידרדר.

רוּבּן הֵייל ניסה לנעוץ בי מבט זועם דרך מסך המחשב. עניתי לו בהבעת טרמיין המפורסמת. למרבה הצער היא פועלת הרבה יותר טוב פנים אל פנים. קשה להקרין נחישות קטלנית בשיחת וידיאו.

"אנחנו לא נמשיך עד ששכר הטרחה יופקד בחשבון שלנו."

רובן היה גבר שחום עור בעל מבנה גוף מוצק ולסת כבדה בשנות החמישים המאוחרות לחייו. הוא היה רם. מבחינות רבות קשה יותר להתמודד עם רמים מאשר עם עליונים. עליונים הם כמו טיגריסים, קטלניים אבל משתדלים להימנע מעימותים, כי כשעליונים נלחמים — שכונות שלמות עלולות להיחרב. רוב העליונים מרגישים שלא לכבודם להתעמר במשתמשי קסם בדרגה נמוכה יותר. מובן מאליו מבחינתם שיתייחסו אליהם בכבוד והם רוצים להגן על שמם הטוב.

רמים היו רוצים להיות עליונים. היכולות שלהם טובות יותר מיכולותיהם של רוב המשתמשים בקסם, אבל הם בכל זאת נמצאים מתחת לרמת הכוח העליונה הנחשקת. רבים מהם מרגישים צורך להפגין את כוחם כדי להבטיח שיכירו במעמד המיוחד שלהם, והם נוטרים טינה לעליונים, ולכן כשצצה הזדמנות לעצבן עליון ולצאת מזה בשלום הם מסתערים עליה.

"תקשיבי לי טוב." רובן רכן אל המסך וזיכה אותי בהדגמה מרהיבה של שערות האף שלו. "בחרתי בכם מסיבה אחת בלבד. הייתם זולים יותר ממונטגומרי."

"זולים יותר, מר הייל. לא בחינם."

זה היה אחד התיקים של אלסנדרו. בנסיבות רגילות הוא היה עונה לשיחה, אבל הוא יצא לצוד את דאג גַנְדֶרְסוֹן, שגם הוא היה חתיכת מטרד. דאג היה קוסם המרה בעל יכולת לטעון קליעים באנרגיית קסם. הוא השתמש בכישרון שלו והפך ברד רגיל למטח מטאורים קסום כדי להסדיר סכסוך אישי, ובטעות גרם נזק לבניין עירוני.

האסיפה של טקסס קנסה אותו, והמשיכה בשלה מתוך הנחה שהוא ישלם מייד. אבל במקום לשלם פיצויים, גנדרסון ניסה להתחמק מהרשויות בהפגזות אקראיות כנגד מטרות שונות. לאסיפה נמאס לנסות לאתר אותו והיא ביקשה את עזרתו של ליינוס, אשר שלח את אלסנדרו לטפל בעניין.

המבט בעיניו של רובן הבהיר לי שהוא רגיל לדרוס אנשים כדי לקבל את מה שהוא רוצה. הבנתי למה אלסנדרו נמנע מלהתחיל בעבודה לפני קבלת המקדמה ממנו. נכון להיום הוא איחר בשישה ימים.

"את צריכה להיות אסירת תודה על העבודה," נהם רובן.

קולות רמים הסתננו דרך קירות הזכוכית של המשרד שלי. מישהו, או ככל הנראה כמה אנשים, צעקו בחדר הישיבות. מוזר. לא זכרתי שום ישיבה גדולה ובעייתית שנקבעה להיום.

"יש לך מושג עם מי את מדברת?" דרש רובן לדעת.

נראה שהגענו לשלב ה"איך את מעיזה" של המשא ומתן. "אתה חתמת על חוזה, מר הייל. על פי תנאי החוזה..."

"תנאים משתנים."

"לא אחרי שחותמים עליהם. אולי כדאי שתרענן את זיכרונך בהגדרה של חוזה."

מתילדה חלפה בריצה על פני דלת החדר. שערה הכהה הארוך התבדר מאחוריה ורגלי בת העשר הרזות שלה כמעט ריחפו באוויר מרוב מהירות.

"יש לך מזל שנתתי לך עבודה. עושה רושם שאת לא ממש רוצה אותה."

"עבודות מתנהלות על בסיס תשלום. מה שאתה מבקש זאת צדקה."

העיניים של רובן נפערו. הנחיריים שלו התרחבו.

רגנר רץ על פני המשרד שלי. קודם הבת של קורניליוס ועכשיו אחיה של רונה. מה קורה שם?

"מי את חושבת שאת?" רעם קולו של רובן.

"הרַם הייל!" אמרתי בקוצר רוח בקול טרמיין שלי. "השאלה כאן היא לא מי אני. הזהות שלי כעליונה וראש הבית שלי היא מידע פומבי. הדבר היחיד שמוטל בספק הוא היכולת שלך לשלם. בזבזת מספיק מזמני. החוזה בינינו מבוטל."

"את..."

"אני מציעה שתחשוב היטב לפני שתדבר. נמאס לי מההצגות שלך. תאמין לי שאתה לא רוצה שמלוא תשומת הלב שלי תתמקד בך ובמשפחה שלך."

הפה שלו נסגר בנקישה. הוא הזדקף במושב. "מיס ביילור..."

"העליונה ביילור."

"העליונה..."

לקחתי את החוזה שלו וקרעתי אותו לשניים. "הדיון הזה הסתיים."

הוא בהה בי בהלם.

ניתקתי את השיחה, הלכתי לדלת ופתחתי אותה. גל של רעש הכה בי. כמה אנשים צרחו בבת אחת במקהלה של כעס ושל עצב, שהופרעה פה ושם בקול בכי של אישה.

צעדתי במסדרון ופתחתי את דלת חדר הישיבות. שמונה אנשים, ארבעה מתוכם בגיל העמידה, ישבו בכיסאותיהם או זחלו על הרצפה. מתילדה ורגנר עמדו בצד ונראו המומים.

"מה קורה כאן?"

"היא איננה!" נאנק מול השולחן גבר לבן בשנות השישים לחייו וכיסה בידו על עיניו. אישה לבנה, שנראתה צעירה ממנו ולבשה חליפת שאנל ירקרקה, חיבקה את כתפיו במחווה מגוננת.

"מי איננה?" דרשתי לדעת.

"ידוויגה," נידבה מתילדה.

"אתם, שניכם, החוצה למסדרון."

הובלתי את הילדים אל המסדרון וסגרתי את הדלת מאחורינו. "מה הקשר של מלכת פולין הראשונה למה שזה לא יהיה שקורה פה?"

רגנר בהה בי ביראת כבוד. "איך את יודעת את זה בכלל?"

לא היה לי מושג איך אני יודעת את שמה של מלכת פולין הראשונה. סתם אחת העובדות האקראיות שנתקעות לי בראש לפעמים.

"ידוויגה היא עכבישה," הסבירה מתילדה. "עכבישה מיוחדת מאוד."

אוי לא.

"זאת משפחת דומברובסקי?"

רגנר הנהן.

ידוויגה באמת היתה עכבישה מיוחדת מאוד. היא היתה בגודל של טרנטולה ננסית, ומבריקה כאילו היא עשויה מהגוני ממורק. בניגוד לבטן של עכביש רגיל, החלק האחורי של ידוויגה הסתיים בפתאומיות, כאילו נחצה לשניים, וקצהו היה משטח שטוח ונוקשה שנראה כמו מסכה עתיקה. הדבר שיווה לה צורה ייחודית דמוית שעון חול.

הדיסקית הייחודית הזאת אפיינה מין מסוים אחד: עכביש שעון־חול ענק. זה עכביש נדיר ביותר — רק שבעה כאלה נמצאו אי־פעם — ויקר להחריד. טְרֵפוֹן דומברובסקי, ראש בית דומברובסקי, רכש את ידוויגה תמורת סכום מרשים של מאתיים וחמישים אלף דולר ממגדל התפוזים הסיני שמצא אותה. איכשהו הוא הצליח להעביר את העכבישה היקרה במכס ושיכן אותה בטרריום מפואר באחוזה של בית דומברובסקי. היא נועדה להיות הכוכבת של אוסף העכבישים המרשים שלו, וכעבור שבוע נגנבה.

בזכות קורניליוס עשינו לנו שם של פותרי תיקים מסובכים הקשורים בבעלי חיים, וכשבית דומברובסקי איבד את העכבישה שלו נראינו הבחירה המתבקשת. הם ממש זרקו עלינו כסף.

"בפעם האחרונה שבדקתי סירבנו לקבל את התיק הזה. מתילדה, אבא שלך אמר במפורש שטיפול בעכבישים דורש קוסם עכבישנים, ואת והוא מתמחים בציפורים וביונקים."

מתילדה זקרה סנטר. הכרתי את ההבעה הזאת. היא עמדה להטיח בי טיעון לוגי ארוך. אם אתן לה להתחיל נהיה כאן כל היום.

"ובנוסף, העכבישה הזאת הוברחה לארץ. מתילדה, מה ההגדרה של הוברחה?"

"הוכנסה לארץ או הוצאה ממנה באופן לא חוקי," היא אמרה.

"מילות המפתח כאן הן באופן לא חוקי. לא בית ביילור," אמרתי, "לא בית הריסון" — הסתכלתי על מתילדה — "ולא בית אטרסון" — הסתכלתי על רגנר — "יכולים להיות מעורבים בהברחת מין נדיר בסכנת הכחדה."

"טכנית..." התחילה מתילדה לומר.

"לא."

"...הרגשתי את העכבישה. היא מפחדת ולחוצה."

הסתכלתי על רגנר. "תסביר בזריזות."

"מתילדה רצתה למצוא את היצורה ולבדוק אם היא יכולה להתחבר אליה."

"עכבישה," אמרה מתילדה.

"בָּזילי דומברובסקי גנב את העכבישה מאחיו. מצאנו אותה וניסינו להחזיר אותה. הם התחילו לריב בחדר הישיבות. טרפון אמר לבזילי שהוא בחיים לא יראה שוב את ידוויגה ובזילי תקף אותו וניסה למשוך את הטרריום מהידיים של אחיו. ואז הטרריום נפל וידוויגה ברחה לפתח האוורור."

נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי אותה לאט. "מתילדה בת עשר. מתקבל על הדעת שהיא תנהג בצורה לא הגיונית ולא תחשוב עד הסוף על ההשלכות האפשריות של המעשים שלה."

מתילדה נראתה כאילו סטרתי לה.

"אתה בן שש־עשרה. בעוד פחות משנתיים תהיה מבוגר על פי חוק."

"אנחנו נמצא אותה," הבטיח רגנר.

"איך אתם מעורבים בזה בכלל? שניכם מוגדרים כקבלנים שלנו, אין לכם סמכות להסכים לקחת תיקים. מי חתם על החוזה הזה? השם של מי מופיע על הניירת?"

הילדים סתמו את הפה.

זה לא יכול להיות קורניליוס. כל הסיפור עורר בו אי־נוחות. מי לעזאזל היה נותן לעליונת חיות בת עשר ולעליון רעלים בן שש־עשרה יד חופשית בתיק חטיפה של עכבישה לא חוקית...

כמובן. יש רק אדם אחד שהיה עושה דבר כזה.

הטלפון שלי רטט על השולחן. מספר לא מוכר. עניתי לשיחה.

"הסגנית ביילור," אמר קול עמוק.

רק קומץ אנשים בכל מדינת טקסס ידעו שאני סגנית הנוטר. הצבעתי על רגנר ומתילדה ואז על הרצפה, להבהיר שאני רוצה שיישארו כאן. בלי לזוז. ואז חמקתי למשרד שלי וסגרתי את הדלת.

"כן?"

"שמי סטפן גרגואר, אני רב־המלצרים של ההפוגה."

ההפוגה היא מסעדה צרפתית, אלגנטית, יוקרתית מאוד, בעלת חוג לקוחות מובחר. כשהמי ומי של יוסטון רוצים לאכול ארוחת צהריים בפרטיות ולדון בענייני עסקים, הם נפגשים במסעדה הזאת. אף אחד מהם לא ידע שליינוס הוא הבעלים הסודי.

"יצא לנו להיפגש," הזכרתי לו. "במה אני יכולה לעזור?"

"אירע מקרה רצח," אמר מר גרגואר. "ניסיתי ליצור קשר עם העליון דנקן אבל הוא לא עונה."

"מי נרצח?"

"לוסיאנה קָבֵּרָה."

אוי, שיט.

"מי עוד יודע?"

"את האדם השני שהתקשרתי אליו. הורו לי ליצור איתך קשר במקרה שהנוטר לא זמין."

"תישאר שם. תסגור את המסעדה. אני כבר מגיעה."

ניתקתי והתקשרתי אל ליינוס. צלצול, שניים, שלושה...

ליינוס תמיד ענה כשהתקשרתי. יום ולילה, בכל שעה, הוא ענה בצלצול השני.

ארבעה, חמישה...

הוא תמיד התריע מראש אם חשב שיהיה לא זמין. אלסנדרו ואני אמורים להיפגש איתו הערב. ניתקתי ופתחתי את הדלת.

מתילדה ורגנר הסתכלו עליי ומצמצו.

"תוציאו מכאן את משפחת דומברובסקי ותמצאו את העכבישה היקרה, הלחוצה והמפוחדת, לפני שהיא תנשוך מישהו או תטיל ביצים."

מיהרתי במסדרון לכיוון היציאה ותוך כדי הליכה חייגתי לאלסנדרו. הוא יצא הבוקר לצוד את דאג גנדרסון. הוא ענה מייד.

"איפה אתה?"

"מגיע לשער."

"יש לי מקרה חירום," אמרתי לו.

"ניסע במכונית שלי."

יצאתי מהבניין ורצתי החוצה אל אור השמש. תוך כדי הליכה לשער חייגתי אל ליאון.

"אם זה בקשר לעכבישה..." התחיל ליאון לומר.

"העכבישה אחר כך. ליינוס לא עונה לטלפון. אני צריכה שתיסע אליו."

"מייד."

"תתקשר אליי כשתגיע לשם."

האלפא רומיאו הכסופה של אלסנדרו עברה במהירות בשער וגלשה לעצירה מולי. נכנסתי ואחרי פניית פרסה מיהרנו החוצה לאורך שביל הגישה.

"לאן?" שאל אלסנדרו.

"ההפוגה. דוברת האסיפה של מדינת טקסס נרצחה."