המיטה עברה דירה

היו במיטה שלי בוגרי חוגים לקולנוע — הם דיברו על קולנוע. היו משוררים, חברים בנבחרות חתירה, בחורים שניסו לגדל זקן.

“ילדים ממש פוחדים כשאבא שלהם מגדל זקן," אמרתי.

ובעיקר, היה לי קהל. עזרתי לשחקן בייסבול להבין את ההשלכות של טקסי החניכה המשפילים של הקבוצה שלו. עודדתי סטודנטים שהתקשו להכריע בין מחול לבין אנתרופולוגיה לבחור במסלול דו־חוגי. כשבחור התנצל על זה שהוא מזיע, נתתי לו מגבת קטנה. עזרתי לאנשים להרגיש טוב.

ואז החלטתי לעשות הפסקה. ואז שכחתי שהחלטתי לעשות הפסקה. האביב הגיע. ג'ייק הגיע. וגם ג'וש. אחד הסטודנטים למחול ואנתרופולוגיה הפסיק עם האנתרופולוגיה ונשאר רק עם המחול. הוא סיים מחול בהצטיינות.

“מזל טוב," אמרתי.

המיטה עברה דירה. המובילים העבירו אותה. המובילים שאלו מה אבא שלי עושה, למה הוא לא מעביר את המיטה.

בחורים חדשים הגיעו למיטה. בחורים חדשים נלחמו פעם במלחמת המפרץ, נלחמו בעקירות שיניים, היו ביסקסואלים, פרסמו מודעות בעיתון. מוזיקאים מתחילים השאירו דיסקים שעליהם מִרקרו את שמם — היתה לי ערמה שלמה של דיסקים כאלה. נזהרתי לא ללכלך אותם, לא לשרוט אותם. (סתם, לא נזהרתי בכלל.)

“אז יש הרבה מוזיקאים כאן בעיר," ציינתי, בלי חולצה.

תחתוני בוקסר נראו כמו כביסה אפילו כשהם עדיין לבשו אותם. בחורים ירדו מתחת לשמיכה לזמן קצר מדי ואז הגיחו שוב וחייכו.

יש לי משהו? יש לי את מה שצריך?

היה לי.

המשהו, המשהו שצריך, נזרק תמיד לפח, חוץ מאחד שלא. האחד הזה לא נלבש מלכתחילה.

אחרי זה התחילו טלפונים ניידים לצלצל: בי־בופ, מריאצ'י, ריקוד הציפורים, “Die Alone".

פחדתי, ממש פחדתי. מוזיקת מריאצ'י נשמעה ברכבות, או שהיה רק בחור אחד שניגן את “לה במבה". נכנסתי בריקוד סלואו אל חדרי המתנה במרפאות. פקידות קבלה אמרו לי להירגע ולנסות ליהנות מסוף השבוע, כי לא נדע שום דבר לפני יום שני. ביום ראשון התחרפנתי לגמרי ודפקתי את הפנים במיטה. תירגעי, חברה, חשבתי לעצמי. אין ספק, משהו לא בסדר איתי — אף פעם לא קראתי לעצמי “חברה". השמעתי דיסקים, אבל דיסקים של אמנים שכבר זכו להצלחה. והם זכו להצלחה לא סתם. הם לא בזבזו את הזמן שלהם אצלי במיטה. אחד דווקא כן עבר במיטה, כדי להשוויץ. הוא היה גרוש, ופגש פעם את מדונה.

הוא שאל, “אז ככה נשים מתנהגות בימינו?"