המכתבים הנסתרים

1 אייזק קורנוול תחילת הקיץ, 1914

מה שמבהיל אותו הוא לא מהירות הריצה שלה אלא העובדה שהיא יחפה, מחזיקה את נעליה בידה, ושמלת הערב שלה, שמלת סאטן ארוכה בצבע שמנת, מצליפה ברגליה תוך כדי תנועה. הוא צופה בה ממקום עומדו בחממה עד שהיא נבלעת בקו העצים המפרידים בין הגן לאגם. היא מהירה. שקטה. ואז היא נעלמת. כשחשכת העצים עוטפת אותה, אייזק ממצמץ כאילו התעורר מחלום או כישוף.

הוא מביט אחורה לעבר הבית ובודק אם מישהו עוקב אחריה, רודף אחריה במסגרת משחק חברתי של שעת לילה מאוחרת שחצה את גבולות המסיבה — מסיבה שזה עתה נכח בה — והתפשט לנחלה. אבל הדממה ששלטה בגן אך לפני רגע שבה אליו. הכול דומם, כאילו היא לא רצה מעולם, כאילו לא היתה שם.

אייזק שואף מהסיגריה ורוח הים נושבת אליו מבין החרכים בצמחייה. עשן הטבק מסתחרר במעגלים ונעלם כשהאוויר נושא אותו השמימה. אור הירח המאיר את הגן — הגן שלו, כפי שהתרגל לחשוב עליו בטיפשותו — ויורד אל הים המשתרע הרחק מתחת לצוק, הוא האור היחיד בחלק זה של האחוזה. אבל במעלה המדשאה, כשדלת הבית נפתחת ונסגרת לרגע, אורות המסיבה וצליליה פולשים אל טרסת האבן. צלילי פסנתר חומקים. אנשים שרים.

האם כדאי שירוץ אחריה? רק ליתר ביטחון. הוא מסלק את המחשבה, משלח אותה ממנו והלאה על עננת עשן. לא מתפקידו להתרוצץ אחרי עלמות צעירות שהוא בקושי מכיר, והוא כלל לא אמור להיות כאן בשעה כזאת. אבל בחודשי השהות שלו כאן איש מעולם לא נתקל בו באמצע הלילה. איש לא מסתובב כאן. גם היא, ממש עכשיו, לא ראתה אותו.

לפעמים הוא חוזר לכאן בערב הקיצי המאוחר כדי להגות בתוכניות הגן המתפתחות ללא הרף. כדי לעבד את האדמה כמו גנן מצוי כשאיש לא רואה אותו. וכדי לחשוב, להיעלם, עד שהאור גווע והוא לא רואה דבר.

לכאן הוא נמלט כדי לחשוב, כשהוא צריך לחשוב, כשעמל יומו מסתיים והגננים הנתונים למרותו שבים הביתה למשפחותיהם ולמיטותיהם. בערבים הוא צועד לכאן לא פעם מהבקתה שקיבל למשך תקופת העסקתו, נעמד לצד שביל האבן בשולי הגנים הרשמיים, היכן שהטקסוסים הגזומים והאשכרוע סוגרים על הפרחים ועצי המילה שמעבר להם מסתירים את אגם הנוי מעיני הבית. כאן, בנקודה זו בדיוק, הכול שקט, רחב ופתוח. שמי הדיו הגבוהים כל כך משובצים כוכבים ומספקים מרחב נשימה שהוא זקוק לו גם אחרי יום עבודה בשטח הפתוח.

הגן שונה בלילה. ריחות הפרחים שונים. נר הלילה, יסמין — הכול ריחני יותר בשעה זו, כשהגן פולט את מיטב ניחוחות הלילה. אבל עכשיו הוא מטביע אותם למרבה הצער בעשן הסיגריה, שואף, נושף וצופה בעשן מיתמר ומסתלסל מעלה.

אלא שעכשיו, משזרע הספק נטמן במוחו, הוא גדל במהירות של שן־ארי, ואייזק לא מצליח להירגע. קורדיליה, זה שמה. הוא זוכר שהציגו אותו בפניה כשחזרה מלונדון לפני כמה שבועות. היא בקושי מבקרת כאן, לפחות מאז שאייזק הגיע. הוא משקיף לכיוון שהיא רצה אליו, אף שנעלמה מזמן. למה היא רצה? ועוד בכיוון האגם?

הוא מתכופף, מועך את הסיגריה ומרים את הבדל כדי שלא יצטרכו לנקות אחריו, אוחז אותו בשתי אצבעות ומנסה להתעלם ממה שראה זה עתה. אבל הוא לא מסוגל. בכעס עליה ועל עצמו הוא מתנתק מקיר החממה בשרוולים מלוכלכים מעט יותר משהיו לפני שעה. דקה חלפה. אולי שתיים?

הוא משתהה רגע בעודו מהרהר, מסיר את הסוודר מהוו במחסן השתילים ותולה במקומו את ז'קט הערב.

רגע נוסף חולף והיא עדיין לא חזרה. הוא לא יודע למה הוא מצפה שתחזור, אבל מוזר לרוץ אל תוך החושך, לעבר האגם.

זה יטריד אותו כל הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות, כשהאור טרם יחדור אל חדרו, אבל הציפורים כבר יקדמו את פני השחר. הוא יתעורר, אם יצליח בכלל להירדם, ויתהה אם היא עדיין באגם ושמלת הערב המפוארת פרושה סביב רגליה המתות. אצבע קרה של פחד חולפת על פני עמוד השדרה שלו, והוא יודע שלא יסלח לעצמו אם יתעלם מהתחושה העזה שעליו ללכת ולבדוק.

הוא כבר היה צריך להיות שם.

ככל שאייזק מתקרב לקו העצים הוא מחיש את צעדיו, צובר תאוצה עד שגם הוא רץ וכפות רגליו הולמות בעשב המכוסח ואז בשיחים ובשרכים שתופסים את מקומו. אם יגיע וימצא אותה בזרועות מאהב הוא ירגיש כמו טיפש, אבל לפחות ידע שהיא בסדר. הוא מדמיין אותה באגם, מחוץ להישג ידו, ומאיץ במטרים האחרונים. הוא פשוט מוכרח לדעת.

כשהוא מגיע למזח הסירות, אדוות קלות נעות על פני המים באטיות, בעדינות, נוצצות באור הירח הכסוף. הוא לא רואה בועות אוויר. אם היא טבעה, זה קרה כשהשתהה בחממה, התלבט, בזבז זמן יקר.

האם נכנסה למים בכלל? האם נפלה או קפצה בכוונה? הוא מביט סביבו, תוהה אם היא בכל זאת ראתה אותו, אם הוא דמיין אותה, והאם זו מתיחה על חשבונו.

פתאום היא בוקעת מתוך המים, שואפת אוויר וצוללת חזרה. הוא נקרע בין הדחף לקרוא לה ובין הדחף להסתלק, להיעלם, להתרחק מהמתרחש, יהיה אשר יהיה, אבל היא לא ראתה אותו ועכשיו היא שוב במעמקים.

הוא חייב להסתלק. אבל הוא לא עושה זאת. הסקרנות אוחזת בו בשתי ידיה ולא מרפה. קורדיליה שוב צפה, ושערותיה דבוקות לפניה. היא שואפת עמוק ופולטת יללת זעם ותסכול.

כשהוא רואה שהיא שוב מתכוונת לצלול, הוא צועק, "מה את עושה?"

היא מסתובב בפתאומיות וצועקת בבהלה למראה הגבר העומד על הגדה.

ואז היא מתעשתת. "הוא נכנס למים," היא צועקת. "עזור לי."

"מי נכנס?" קורא אייזק בדריכות. הוא מתכופף וחולץ את הנעליים כי הוא יודע שלא באמת משנה מי במים — הוא ייכנס בכל מקרה.

"קלייב," היא עונה בפשטות. ושוב נעלמת, צוללת.

קלייב. אחיה הצעיר. בן שש לכל היותר. איך הוא נכנס? איך היא יודעת שהוא נכנס? איך היא ראתה בכלל... אבל היא כבר צללה ואייזק מגיב במהירות, מסיר את הסוודר, שומט אותו על המזח, שואף אוויר לעומק הריאות וקופץ פנימה כדי למצוא את הילד.

המים קרים, כהים ועכורים. צמחי נהרונית רכים כמשי משתרעים מתחת למים ומרקדים לאטם בקצב תנועתם. דרכיהם מצטלבות תוך שניות. היא מסתובבת בפראות כמעט, מסיטה את השיער מפניה וחותרת הלאה בנחישות צרופה.

במרץ מחודש הוא שוחה בכיוון הנגדי, מחפש את הילד, מכסה שטח רחב ככל האפשר, צולל עד לקני הסוף המתנחשלים ומתנועעים הרחק מאור השמש. עד מהרה הוא מגיע לקרקעית והעשבים מטשטשים את ראייתו. עיניו מסתגלות חלקית והוא רואה רק עד קצה זרועו, הנקודה שבה מסתיימת תנועת השחייה שלו. ואז החזה שלו מתכווץ מחוסר אוויר והוא מכריח את עצמו לעלות ולצוף.

הוא לא רואה אותה ולא את הילד. הוא מקווה שבינתיים היא עלתה, נשפה את האוויר המת מריאותיה, שאפה אוויר צח וחזרה פנימה. הוא חייב למצוא את הילד. הוא לא יכול לדאוג גם לה שוב — לא עכשיו. ואז נשמע צחוק משפת האגם ומקפיא אותו. הוא ידע. הוא ידע שמשטים בו. הוא מסתובב ומצפה לראות אותה לועגת לו. הוא יגיד לה מה הוא חושב עליה — ולעזאזל עם ההשלכות. הוא ממצמץ את המים מעיניו, את הטיפות מריסיו, ומסתכל שוב מבעד לעלטה. הדמות הלועגת לו נמוכה ונימת הקלה משתרבבת לקולו של אייזק כשהוא קורא, "קלייב?" אם זה לא קלייב, הרי זו הרוח שלו, והוא בוודאי לא מאמין ברוחות.

קלייב צוחק. "כן. רימיתי את שניכם אבל התכוונתי לרמות רק אותה."

קורדיליה עולה לרגע מהמים במרחק מה ומתכוננת לשוב ולצלול.

"עצרי!" קורא אייזק. "עצרי! קלייב כאן."

היא מסתובבת אליו ואחר אל אחיה הקטן העומד על הגדה. היא בוכה בהקלה, הדמעות משחררות את עצמן, ואז היא שוחה וכובשת את רגשותיה. גם אייזק שוחה ושניהם מטפסים על הגדה התלולה לעבר השרכים ואל חשכת הערבה הבוכייה הרכונה מעל שפת המים. היא מטפסת מאחוריו והוא מסתובב אליה ומושיט את ידו ללא מילה. היא אוחזת בה ומאפשרת לו לעזור לה, לגרור אותה מעלה והלאה מהמים.

שמלת השנהב נצמדת לגופה הרטוב והוא לא יודע לאן להסתכל או מה לומר. אבל הוא מחזיק אותה כשהיא מטפסת, כורך את זרועו סביב מותניה כדי לעזור לה במטרים האחרונים של הגדה.

"את רטובה," אומר קלייב, וציון העובדה הפשוט גורם לשניהם להסתובב.

היא אוחזת בענף שמוט ונעזרת בו כדי לכסות את המטרים הבודדים שנותרו עד הילד. אייזק מתכווץ. העץ בן יותר ממאתיים שנה, לפי הערכתו. זה הדבר האחרון שהוא זקוק לו.

"מה עשית?" היא צועקת אל קלייב מבעד לשיניה הנוקשות.

"אמרתי לך שאחזיר לך כי שפכת שוקו על השבועון לנער," הוא אומר ומשלב את זרועותיו בזחיחות.

אייזק מדביק את שניהם.

היא צועקת על הילד בשיניים חשוקות מקור ומזעם. "אמרתי לך שלא עשיתי את זה בכוונה. אמרתי לך שזאת היתה תאונה. הבטחתי שאקנה לך גיליון חדש."

אייזק לא מתכוון לצחוק, אבל הוא צוחק. זה פשוט קורה. הוא לא שולט בכך. היא בת עשרים, אם השמועות נכונות. הילד בן שש. אבל האחים מתווכחים כמו פעוטות. קורדיליה מסתובבת אליו ולראשונה הם מביטים זה בזה כראוי. אייזק מפסיק לצחוק אבל החיוך עוד מרוח על פניו. כעבור רגע היא נפנית אל קלייב. "עשית את זה בכוונה. רימית אותי. הבהלת אותי."

"ואותי," מפטיר אייזק.

"נכון," מכריז קלייב בגאווה.

לפני שאייזק מבין מה מתרחש, קורדיליה סוטרת לילד, והצליל מהדהד בדומיית הלילה. הילד מסובב את ראשו מוכנית, מסיט את מבטו בבושה ובהלם, ומסתכל לרגע באייזק בתקווה להזדהות.

"חשבתי שאתה מת! חשבתי שאתה מת!" דמעות זעם זולגות על פניה הלחות. הכעס גובר עליה וידה שוב מתרוממת.

אייזק נזכר איך בילדותו ברח וכמעט נרמס על ידי עגלה רתומה לסוס. אביו המנוח הציל אותו בזמן, ומרוב הקלה חבט באייזק כהוגן. הוא מזנק לפנים ואוחז מאחור בידה המורמת כדי שלא תפגע בקלייב פעם שנייה.

"הבהרת את הנקודה," הוא אומר באוזנה, ולא מבין עד הסוף מה עשה עד שהיא מנמיכה את זרועה ומביטה עליו. מבטה הלום. ידו עדיין אוחזת במפרק כף ידה.

הוא מרפה אט־אט את אצבעותיו והיא נועצת את עיניה במקום האחיזה.

"סליחה," אומר אייזק בשקט. "לא רציתי שתכי אותו שוב. הכאבתי לך?"

היא מנענעת בראשה ואומרת בנוקשות, "לא." אחיה נשכח לרגע. "תודה," היא אומרת. "תודה שהתערבת."

"לא עשיתי כלום. הילד פשוט עמד שם. והעיקר שלא קרה לו כלום."

"כן," היא אומרת. "נכון. אחרת, אין לי מושג מה הייתי עושה."

אייזק לא מגיב. הוא רוצה לומר לה שהילד טיפש. הוא רוצה לומר לו שאחותו יכלה לטבוע — להסתבך בקנים כשחיפשה אחריו. אם אייזק לא היה רואה אותה, היא היתה לגמרי לבדה. ובהחלט ייתכן שהיתה טובעת. האם היא שחיינית טובה? היא היתה מחזיקה מעמד עוד כמה דקות, ואז... הוא לא מעז לסיים את קו המחשבה.

היא עדיין משפשפת את המקום שאחז בו.

"את בטוחה שלא הכאבתי לך?" הוא שואל.

ידה נשמטת לצדה והיא מביטה עליו. "בטוחה."

איש מהם לא מדבר. עיניה כחולות. עכשיו הוא מבחין בכך. לפני כן מעולם לא התקרב מספיק כדי לראות, ובכל פעם שיצאה לשוטט בגן מאז שחזרה מלונדון, היא לא העיפה לעברו ולו מבט אחד. דרכיהם לא הצטלבו אפילו במסיבה הערב, לפני שעזב. אבל באור הירח החיוור הוא רואה אותה במלואה — מקרוב. פיה פתוח מעט והוא מביט עליו, על השיניים הישרות מאחורי השפתיים שהחווירו מקור.

קלייב קוטע את הדממה. "אתם מתכוונים להתנשק?" הוא שואל ביראה.

"ודאי שלא," היא מתפרצת ומסתובבת. "הוא גנן."

אייזק משתדל לא לצחוק. אז היא כן יודעת מי הוא. ואז הוא מבין מה עשתה — היא הפחיתה ממעמדו ועוד העזה לזקוף אותו לחובתו.

באותו רגע הוא שם לב שעורה מצטמרר מקור. "יש לי סוודר על המזח." הוא משפיל מבט. "איפה הנעליים שלך?"

היא מנידה בראשה לעבר המים. "אני מניחה שהן שם. נדמה לי שפשוט זרקתי אותן לפני שקפצתי פנימה."

קורדיליה מתחילה ללכת בזהירות בבוץ, בין השרכים. אייזק מנסה להתעלם כמיטב יכולתו מגניחות הכאב שלה בעודו מפלס לו דרך בזהירות מאחוריה.

קלייב משתרך אחריהם נכלם, כי המשחק נגמר מזמן. אייזק מביט עליו, מחייך באהדה ומניח יד על כתפו תוך כדי ההליכה. הילד יודע שמחכה לו מנת נזיפות נוספת מאחותו כשאייזק לא יוכל להגן עליו. קלייב מחזיר לו חיוך עצוב ומגלגל את עיניו בחשאי, כך שאייזק כובש גיחוך.

לפניהם, הבחורה שוב זועקת מכאב כשרגלה היחפה נדקרת ממשהו. אייזק לא עומד בזה עוד.

"מספיק," הוא קורא ומרים אותה בזרועותיו. היא לא מתנגדת, מניחה את זרועה על צווארו ומרפה את גופה. הבל פיה מחמם את לחיו ושמלת הסאטן קרה על עורו. אי שם באגם יש בוודאי מאה סיכות שנפלו משערה, שקעו לקרקעית וינוחו שם לנצח.

היא רועדת ללא שליטה כשהם מקיפים את האגם ומגיעים לקצה המזח, והוא מניח אותה על הקרשים ואוחז בה כדי שלא תתעלף, אף שהיא נראית חזקה למדי. אבל שיניה נוקשות ואייזק צופה בה בתשומת לב. קלייב מואיל בטובו להיראות מבויש בגלל מעשיו. הדאגה לאחותו ניכרת בפניו כשהוא מתבונן בה רועדת מקור.

"סליחה," אומר קלייב בשקט, במבוכה.

"למה עשית את זה?" שואל אייזק. "מה נכנס בך?"

"היא הרסה לי את השבועון לנער," אומר קלייב בקול שקט יותר מקודם.

"אמרת את זה," עונה אייזק.

אייזק מרים את הסוודר מהמזח, מפשיל אותו, מניף אותו מעל ראשה, מושך מעל הבגדים הלחים ועוזר לה להכניס את הידיים לשרוולים.

"הנה," הוא אומר בעידוד. היא לא מסוגלת לענות. שיניה נוקשות עוד יותר. אייזק בוחן אותה בזהירות.

"זה היה סתם תעלול. היא יודעת שאני עוד לא שוחה כמו שצריך. אני רק לומד," מגלה קלייב. "חיכיתי לה," הוא ממשיך. "אמרתי לה לאן אני הולך ורצתי החוצה. היא לא הצליחה לתפוס אותי. ידעתי שהיא לא תצליח. רק רציתי להפחיד אותה." הוא מנסה להצטדק. "לא חשבתי שהיא תישאר במים כל כך הרבה זמן."

אין זמן לזה. אייזק פונה אל קורדיליה. "את בטח יודעת שאת חייבת להיפטר מהבגדים הרטובים בהקדם. המשרתת צריכה למלא לך אמבטיה חמה. ארוץ הביתה ואבקש בשבילך."

"לא," היא אומרת ורועדת ללא שליטה. היא לא מסוגלת אפילו לגעור באחיה פעם נוספת. "היית... אדיב מאוד," היא מגמגמת מקור. "אני אסתדר."

"אין לך נעליים. אעזור לך לחזור, או שבעצם את יכולה ללכת לבד. זה רק דשא מכאן עד הבית."

"כן," היא אומרת, והוא לא יודע למה היא מסכימה בדיוק. הוא פונה לחפש את נעליו, וכשהוא פונה בחזרה היא כבר צועדת לעבר הבית.

"היא תהיה בסדר?" שואל קלייב. "רק רציתי להפחיד אותה," הוא חוזר ואומר.

הילד בוש ונכלם, לא מחכה לתשובתו של אייזק. הוא רץ אחריה ואוחז בידה. היא לופתת את ידו של אחיה בחוזקה, כאילו מהרהרת מה היה קורה אילו הדברים התגלגלו אחרת והילד היה טובע.

אייזק עומד רגע וצופה בה, מתעלם מהרעד שאחז גם בו, ומחליט לעקוב אחריהם ממרחק. הוא חייב לוודא שהיא חוזרת בשלום. הוא מדמיין אותה מתעלפת על הדשא ואת הילד רץ להזעיק עזרה ומשאיר אותה שוכבת שם בבגדים רטובים. היא נראית ונשמעת בסדר, אבל אם תמות מקור, כל מה שעשה היה לשווא.

אייזק הולך אחריהם בשקט עד הבית וצופה בקורדיליה ואחיה כשהשניים מחליטים לא להיכנס בדלתות הזכוכית הגדולות כדי לא לזעזע את החוגגים. שיקול הדעת כנראה שב אליה כי היא ממשיכה הלאה, אל כניסת המשרתים, שם תמצא את המשרתת האישית שלה, תזמין אמבטיה חמה ותעלה במדרגות השירות, ואיש מהאורחים או קרובי המשפחה לא ידע מה קרה.

אייזק פונה בשביעות רצון אל פאתי האחוזה ואל הבקתה שהקצו לו למשך הקיץ. הוא מודע לחולצה הקרה הדבוקה לגופו וגורמת לו אי נוחות. מעליו נאספים עננים, עושים יד אחת עם רוח הים של קורנוול וחונקים את הירח. גופו מזכיר לו שגם הוא טבל במים קרים, והוא רועד. הוא צריך להתייבש, להתחמם ליד האח, להיכנס למיטה. ולא לחשוב על העיניים הכחולות.

רסיס ירח מציץ ומאיר את המדשאה. משהו נוצץ בין גבעולי העשב לפניו. הוא ניגש, מתכופף להרים את החפץ והופך אותו באצבעותיו. זו סיכת שיער משובצת יהלומים. הוא צופה בתכשיט המנצנץ ומפזז באור הירח. הוא בוודאי שלה.

הוא מסתובב ומביט על האזור ליד הבית שהיתה בו אך לפני רגע. הוא לא יכול להיכנס מיד אחריה ולתת לה את הסיכה. היא בוודאי עלתה מזמן, הסירה את הסוודר שלו, את השמלה שלה, הרחק מטווח צעקה, מטווח נגיעה — כפי שתהיה לעד.

אייזק תוחב את התכשיט לכיסו למשמרת. הוא יביא אותו לבית בבוקר, יגיד שמצא אותו בנחלה כשפיקח על עבודות הגינון. חצי אמת. ואין שום צורך להרחיב. הוא מפקפק בכך שקלייב או קורדיליה יספרו להוריהם על אירועי הלילה. ומדוע שיספרו? זה בוודאי יאיר אותם באור שלילי.

הוא תוהה אם אחרי שתתלבש היא תחזור למסיבה. האם תשכח מהלילה בקלות כזאת? רצוי. הוא מודע למעמדו, באמצע הדרך בין משרת ל"אחד מהם", אף שהוא לא אחד מהם באמת. והוא גם לא רוצה להיות. הוא עובד בשכר, והדבר כופה עליו מרחק מסוים. הוא שמח לשמור על המרחק הזה, למרות ההזמנה שנועדה לנפנף בו, בהתקדמותו ובתוכניותיו לנחלה במסיבה הלילה.

באירועים נדירים שבהם הוא נזכר שהוא לא אחד מהם, למשל כשהטבחית הנחמדה מזמינה אותו לארוחה והוא נכנס לחדר האוכל של המשרתים, הוא שומע סיפורים. רכילות מהצוות בקומות העליונות שנסע ללונדון עם המשפחה וחזר לקורנוול כשבאמתחתו מידע על קורדיליה ועלילותיה הפרועות בעיר. הגברים שבחברתם נראתה. הגברים שבחברתם לא נראתה.

הוא תוהה אם תספר למשרתת שלה בדיוק מה קרה, אם תזכיר את אייזק או תשמיט באלגנטיות את חלקו בהרפתקה. עכשיו, כשהוא חושב על כך, הוא מקווה מאוד שתשמיט. שום טובה לא תצמח מכך שיזכירו אותו.

מוטב להישכח לחלוטין.