המלחמה הרחוקה

היטב אני זוכר את הימים הבהירים והיפים שלי בירושלים של ילדותי. איה אחותי הקטנה ואני הצטלמנו בתחפושות פורים בצלמנייה של מטסון; ביום הולדתי הלכנו לקפה רחביה, וההורים הזמינו עוגה גדולה ומפוארת לכבוד המאורע; גם לאליפות האתלטיקה של ארץ ישראל באצטדיון ימק"א הגעתי עם אמא, והבטחתי לעצמי הבטחה חגיגית שביום מן הימים אהיה כמו אותם ספורטאים עברים — חזק, מנצח, פורץ קדימה לאין מכשול. פעם אחת באותה תקופה אירחו אמא ואבא בסעודת ערב קצינים בריטים, והבית נמלא בהדר מדיהם המגוהצים ומגפיהם המבהיקים; הם סיפרו על ציד שׂלווים בחצר ארמון הנציב ועל חיסול נמר טורף בהודו, כך אמא סיפרה לי לאחר לכתם. את כל זה אני מספר לשם העמדת דברים על דיוקם: את הארץ עזבנו לא מחמת מצוקה או מחסור. חיינו בירושלים היו מסודרים והתנהלו על מי מנוחות: אבא עבד בחברת ביטוח, אהב את עבודתו, ומחלון משרדו תחת האריה המכונף נשקפה המולת רחוב יפו במלוא רגילותה; אמא פטפטה עם שכנות, ערכה קניות בשוק מחנה יהודה, קראה רומנים של שטיבל, והיתה תמיד שמחה בחלקה ומלאה שמחת חיים; אחותי הקטנה שיחקה עם בובות והלכה לשיעורי בלט בסטודיו הידוע של רינה ניקובה; אני, בן שמונה אז, למדתי בעממי בית הכרם, שיחקתי כדורגל עם חברים משכונת נחלאות, שבה התגוררנו, וערכתי עמם משחקי מלחמה מדומים נגד החיילים הבריטים שסיירו ברחובות העיר.

הדאגה החלה מקננת בלבו של אבא לקראת חורף 1936. אולי המאורעות שפרצו בארץ השפיעו עליו את השפעתם, אולי מה שהתרחש אז ברחבי העולם, וייתכן שהכול יחד. בכל אופן, התמונה הקודרת שהסתמנה אז על עתיד האנושות, השרתה עליו מורך לב. בשובו מעבודתו ב"גנרלי" היה מתיישב בכיסא הנדנדה בסלון, ומשתקע בקריאת העיתונים; הוא היה מנוי לשניים, "דבר" ו"הארץ", וכל אשר פורסם בהם — אירוע מלחמתי, מעמד טקסי, אסון טבע או סתם מודעה מסחרית — זכה מצדו לעיון מדוקדק: מלחמת האזרחים שפרצה בספרד, הצהרות המופתי, פלישת מוסוליני לאביסיניה, ואפילו ההתכתשות הרחוקה והלא־לגמרי ברורה בין סינים ליפנים במזרח הרחוק, הכול עבר תחת עיניו הבוחנות. מקץ קריאתו היה גוזר במספריים פרשנויות של יודעי דבר, תמונות של ערים מופצצות ומפות של זירות קרב, ומדביק אותן במחברת מיוחדת שרכש לצורך זה. אמא, שוחרת טוב מטבעה, לא היתה שותפה במסע הדיכאון, כפי שכינתה את עיסוקו האובססיבי של אבא. לאופטימיות הבלתי נלאית שלה היא מצאה סימוכין בדעותיהם הנאורות של רומן רולן והוגים אחרים שוחרי טוב, בסיפורו הרומנטי של המלך אדוארד השמיני, שוויתר על כס המלוכה באנגליה למען אהבתו, ובהשתתפותם של ספורטאים מארץ ישראל באולימפיאדת ברלין. לפעמים ההורים שוחחו ביניהם על מה שהעתיד טומן בחובו בארץ ובעולם; אבא שמע בקולה, אך מיאן לקבל את דעתה שהדאגה שלו מופרזת, שלא הכול שחור.

"את לא מבינה," אמר לה בתום אחד מנאומיה הפציפיסטיים, "כל מה שחשוב ויקר לנו, ערכי התרבות, אוצרות הציוויליזציה שעליהם גדלנו, מונח כעת על כף המאזניים, הכול עלול חלילה לרדת לטמיון."

נקודת השבר אצל אבא, ככל שאני מסוגל לזהותה, היתה ההפצצה הרצחנית של האווירייה הנאצית על העיר גרניקה במהלך מלחמת האזרחים בספרד. את תמונת העיר ההרוסה, שפורסמה בעיתון על חורבותיה והודבקה ביומן המלחמות שלו, הדגיש במסגרת ובסימן קריאה גדול וזועק בצבע אדום. השתהותו על כורסת הנדנדה היתה באותו יום ממושכת מן הרגיל, ואמא היתה צריכה לחזור ולקרוא לו שיעזוב את זה ויצטרף אלינו לארוחת הערב. באותם ימים הוא שקל ברצינות לנסוע לספרד כאותו שכן שלנו, חבר במפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, להצטרף לבריגדה הבינלאומית ולהילחם בשורותיה את מלחמת האור בחושך, אך אמא אמרה לו בפשטות גמורה, "מה תעשה שם, תחזיק רובה בידיך, שאפילו לתקוע מסמר בקיר לא מסוגלות?"

כיוון שהיה זה צילום מצב מדויק ונאמן לאמת, הכיר אבינו ישר הדרך בהיגיון שבדבריה, וּויתר על הג'סטה ההרואית.

החלטתו של אבא לעזוב את הארץ ולעקור למקום אחר בעולם, רחוק ככל האפשר ממלחמות ומן האלימות המשתוללת, גמלה בלבו מתוך שיקול שהמצב הולך ומחמיר, ואפשר חלילה לאחר את המועד. המתח בביתנו פנימה הפך מוחשי והתחיל להיות מורגש בכל מיני צורות, גלויות וסמויות מן העין. הרחק מאוזנינו קיימו ההורים שיחות ממושכות, שלעתים עלו לטונים גבוהים; אחותי איה ואני הרגשנו שמשהו קורה, והמשהו הלא־מוגדר הזה החדיר בנו פחד. בהמשך התחילו העניינים לקבל צורה ולנוע כמו מכוח עצמם. באחד הערבים, בעת סעודת הערב, סיפרה אמא שיש לנו באמריקה דוד עשיר מאוד, הוא הזמין אותנו, וייתכן שניסע אליו בקיץ. היא עשתה זאת באגביות, כאילו זה דבר של מה בכך. היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי על דוד בנימין, אחיה של אמא. מסיפוריה הצטייר כדמות זוהרת מן האגדות, שופע כל טוב, והתמלאתי ציפייה. אבא, שבקיאותו בגיאוגרפיה גדלה עקב התעסקותו בזירות הקרב השונות, הראה לי על פני הגלובוס שבסלון את המקום שבו הדוד האגדי מתגורר, איזה אי לא גדול באזור הים הקריבי, בין אמריקה הצפונית לדרומית. בדיוק באותם ימים סיימתי לקרוא סיפור על שודדי ים שהקימו לעצמם עיר מקלט באחד האיים הללו, וציפייתי להרפתקה הגדולה והמרגשת הרקיעה שחקים. במסיבת סוף שנת הלימודים בבית הספר אמר לי אבא שבשנה הבאה אלמד לא בבית הכרם אלא במקום אחר, רחוק, והוסיף בנימה של שותפות בסוד, "בינתיים אל תספר לאף אחד."

כך נפתח פרק בחיינו שנמשך שנים. עד אז, הסיפור המשפחתי שלנו היה פשוט, ליניארי, הולך ומתפתח על ציר הזמן ללא סיבוכים או הפתעות מיוחדות. מאותה נקודת זמן ואילך דומה היה שכבר אין לנו שליטה על מה שקורה, ואת חיינו מנהל כוח זר שטיבו לא ברור. העובדות, למראית עין, פשוטות: נסענו לארץ רחוקה, שהינו בה כמה שנים, וחזרנו לארץ המכורה שממנה יצאנו, זו תמצית הסיפור כולו. סיפורים של מסעות ארוכי שנים הנחתמים בשיבה למקור יש למכביר, הן בספרות והן בחיים, ואין בהם משום חדש. על החלטת הורי לחזור השפיעו גורמים ומצבים חיצוניים, שידם לא היתה בהם: שבריריות הגורל היהודי, שהתבררה במלוא הזוועה בתום המלחמה באירופה; הדיבורים החגיגיים על המדינה העברית שבדרך; התמונות קורעות הלב של אוניות מעפילים הנעות ללא מטרה מוגדרת על פני האוקיינוסים, ומולן, כמשקל נגד, תצלומי הנערים והנערות המאושרים במכנסיים קצרים הקוטפים תפוזים בפרדסי הארץ. למכלול הגורמים הרגשיים, המצפוניים והלאומיים, ולגעגועי אמא לחייה הקודמים, נוספו האיגרות שדודה ליזי, אחות של אבא, שלחה לנו בקביעות מתל אביב. "הארץ ממתינה לכם," חזרה והכריזה במכתביה מלאי התוכחה ושגיאות הכתיב, "השעה הגדולה בפתח, בואו, בואו לכאן לבנות ולהיבנות!" את המסר המהדהד העבירה בגינונים ברלינאיים, באזכורים של מעשי אבות, ובהטפת מוסר מרומזת לנוער של היום, המשתמט ממילוי חובתו. אמא נשברה ראשונה: "די," אמרה בארוחת הערב באחד הימים ההם, "זהו זה, חוזרים."

אבא שתק, וידענו שהפור נפל.