פרק 1
הנֶגע מופיע כקדחת בלילה.
אם חליתם, בדקו את הוורידים
— את כלי הדם שלאורך
הזרועות. אם הם כפי שהיו
תמיד, אין לכם ממה לחשוש.
אך אם הדם מתכהה ונעשה
שחור כפחם, הנגע אחז בכם.
הנגע מופיע כקדחת בלילה.
הייתי בת תשע בפעם הראשונה שבאו הרופאים.
הדוד שלי ואנשיו לא היו בבית. בת־דודי אַיוֹנִי ואחֶיה שיחקו במטבח והקימו רעש, ודודתי לא שמעה את הנקישות הרמות על הדלת עד שראשון לובשי הגלימות הלבנות כבר עמד בטרקלין.
לא היה לה די זמן להחביא אותי. ישנתי מכורבלת כמו חתול על אדן החלון. כשהעירה אותי בניעור היה קולה מלא פחד. "לכי ליער," לחשה, פתחה את החלון ודחפה אותי בעדינות אל האדמה.
לא נפלתי אל דשא רך של קיץ. ראשי נחבט באבן, ומצמצתי כשבחילה וסחרחורת הקרינו צורות כהות מול עיניי וראשי הוקף הילה של חמימות אדומה ודביקה.
שמעתי אותם מתהלכים בבית בצעדים כבדים מרוב כוונות רעות.
קומי, קרא הקול בראש שלי. קומי, אֶלספֶּת.
קמתי לעמידה לא יציבה מתוך רצון נואש להגיע לשורת העצים שמעבר לגינה. ערפל אפף אותי, ואף שהקמע שלי לא היה בכיסי, רצתי לעבר העצים.
אבל הכאב בראשי היה חזק מדי.
נפלתי שוב, ודם זלג במורד עורפי. הם יתפסו אותי, קראתי, מוטרפת מפחד. הם יהרגו אותי.
אף אחד לא יפגע בך, ילדה, הוא נהם. עכשיו קומי!
ניסיתי. ניסיתי בכל הכוח. אבל החבלה בראשי היתה חמורה מדי, ואחרי חמישה צעדים נואשים — קצה היער היה קרוב כל כך עד שריחו כבר עלה באפי — נפלתי אל העפר בעילפון קר וחסר חיים.
אני יודעת שמה שקרה אחר כך לא היה חלום. לא ייתכן שזה היה חלום. אנשים לא חולמים כשהם מעולפים. לא חלמתי כלל. אבל איני יודעת איך עוד אפשר לקרוא לזה.
בחלום, הערפל הסמיך והאפל חלחל לתוכי. הייתי בגינה של דודתי, כפי שהייתי רגע קודם לכן. יכולתי לראות ולשמוע — להריח את האוויר, לחוש את העפר תחת ראשי — אבל הייתי קפואה, לא יכולתי לזוז.
הצילו, קראתי בקול קטנטן. עזור לי.
בראשי נשמעו צעדים כבדים ומהירים. דמעות זלגו על לחיי. כיווצתי את העיניים אך לא יכולתי לראות, הכול היה מטושטש, כאילו הייתי מתחת למי הים.
כאב חד וכעוס עבר בזרועותיי, ולפתע היו ורידיי שחורים כפחם.
צרחתי. צרחתי עד שהעולם מסביבי נעלם — שדה הראייה שלי הלך והצטמצם עד שהכול החשיך.
התעוררתי למרגלות עץ אלמון, מוגנת בין הערפילים וצמחיית היער הסבוכה. הכאב בוורידים נעלם. איכשהו, למרות ראשי הפעור, הצלחתי להגיע לקו העצים. נמלטתי מהרופאים.
אני אישאר בחיים.
ריאותיי התנפחו ויבבה של אושר חמקה מפי. עדיין נאבקתי בבהלה שהציפה אותי וכמעט הכריעה את נפשי.
רק כשהתיישבתי חשתי את הכאב בידיים. הבטתי מטה. כפות ידיי היו שרוטות וקרועות, דם הכתים את אצבעותיי; וציפורניי, המלוכלכות כעת בעפר, נשברו. סביבי היתה האדמה הפוכה, הדשא מעוך. משהו, או מישהו, שיטח אותו.
משהו, או מישהו, עזר לי לזחול בערפל למקום מבטחים.
הוא מעולם לא סיפר לי איך הזיז את גופי, איך הצליח להציל אותי באותו יום. זה אחד מסודותיו הרבים, הלא־מדוברים, שנחים בלי נוע בחשיכה שאנו רועים.
אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה לא פחדתי מהסיוט — מהקול בראשי, מהיצור בעל העיניים הצהובות המוזרות והקול החלקלק, המצמרר. אחת־עשרה שנה עברו מאז, ואיני פוחדת ממנו כלל.
גם אם מוטב שאפחד.
באותו בוקר הלכתי בשביל היער כדי לפגוש את איוני בעיר.
עננים אפורים החשיכו את דרכי והשביל היה חלקלק מטחב. היער אגר את מימיו והיה כבד ולח, כאילו ניסה לקרוא תיגר על חילופי העונות הבלתי נמנעים. הצבע הירוק כעין האזמרגד שלט בו ללא גבולות, מלבד פה ושם, במקומות שצמחי קרנית הזדקרו על רקע הערפל בגוני אדום־כתום גאים ולוהבים.
ציפורים נפנפו בכנפיהן מתחת לשיח תאשור. הילוכי המסורבל הבהיל אותן והן עפו מעלה בחיפזון. הערפל היה סמיך כל כך עד שנדמה שכנפיהן בוחשות בו. משכתי את הברדס שלי מטה על מצחי ושרקתי מנגינה. זה היה אחד השירים שלו, אחד השירים הרבים שהוא זמזם בפינות החשוכות של נפשי. שיר קינה ישן שהתנגן חרש בהמולה השקטה. המנגינה נעמה לאוזניי, וכשצליליה האחרונים בקעו מבין שפתיי אל השביל — הצטערתי להיפרד מהם.
חיפשתי באחורי ראשי — גיששתי באפלה. לא היתה שום תגובה, ואני המשכתי לטופף על השביל.
כשהדרך נעשתה בוצית מדי, פסעתי אל תוך היער והתעכבתי לצד שיח פטל שפירותיו שחורים ועסיסיים. לפני שאכלתי את גרגירי הפטל הוצאתי מכיסי את הקמע שלי, כף רגל של עורב, ושיחקתי בו. הערפל שהשתהה בקצה השביל אחז בי.
סילקתי מעליי את הנמלים שהסתבכו במיץ הדביק שעל אצבעותיי. בטעות הכנסתי כמה מהן לפי והטעם החומצתי החריף צרב את לשוני. ניגבתי את אצבעותיי בשמלה, והצמר הכהה, השחור כל כך, בלע את הכתמים בשלמותם.
איוני חיכתה לי בקצה השביל, מעבר לעצים. התחבקנו והיא לקחה את זרועי, ובחנה את פניי מתחת לצל הברדס.
"לא ירדת מהשביל, נכון, בֶּס?"
"רק לרגע," אמרתי והבטתי אל הרחובות שלפנינו.
עמדנו על שפת בְּלַנְדֶר. רשת הרחובות מרוצפי האבן והחנויות הפחידה אותי יותר מכל יער חשוך. אנשים נחפזו לדרכם, וקולות בני האדם ובעלי החיים רעמו באוזניי אחרי שבועות רבים כל כך בבית שביער. לפנינו חלפה במהירות כרכרה, ופרסות הסוסים נקשו בצליל נוקב על אבני הרחוב העתיקות. איש אחד שפך מים מלוכלכים מחלונו בקומה השלישית, ומעט מהמים ניתזו על שולי שמלתי השחורה. ילדים בכו. נשים צעקו והתרגזו. סוחרים הכריזו בשאגות על סחורתם, ובמקום כלשהו צלצל פעמון — הכרוז של בלנדר דיווח על מעצרם של שלושה שודדי דרכים.
שאפתי אוויר בחדות והלכתי ברחוב בעקבות איוני. האטנו את הקצב כדי להביט בדוכני הסוחרים ולמשש בדים חדשים שהוצגו מחוץ לחלונות ראווה של חנויות. איוני שילמה מטבע נחושת תמורת צרור של סרט ורוד, והרווח הקטן בין שיניה הקדמיות נחשף כשחייכה אל המוכר. המראה שלה חימם את ליבי. רחשתי חיבה רבה לאיוני, בת־דודי צהובת השיער.
היינו שונות כל כך, בת־דודי ואני. היא היתה כנה — אמיתית. רגשותיה נכתבו בבירור על פניה, ואילו הרגשות שלי הסתתרו מאחורי מראית עין שלווה שתרגלתי בקפידה. היא היתה מלאת חיים בכל מובן, והביעה את רצונותיה ואת פחדיה ואת כל מה שביניהם בקול רם, כמו כישוף של הכרת טובה. היא השרתה נינוחות בכל אשר הלכה, ומשכה אליה בני אדם וחיות. אפילו העצים התנועעו בתיאום עם צעדיה, כך נראה. כולם אהבו אותה. והיא השיבה להם אהבה. גם כשהדבר לא היה לטובתה.
היא לא העמידה פנים, איוני. היא פשוט היתה.
קינאתי בה על כך. אני הייתי בעל חיים מבוהל, והשלווה היתה ממני והלאה. נזקקתי לאיוני. החמימות והנינוחות שלה שימשו לי מגן — בייחוד בימים כמו היום הזה, יום השם שלי, שבהם ביקרתי בבית אבי.
אי־שם, במקום רחוק ונסתר בתוכי, הדהד קול של נקישת שיניים איטית. הגבתי בחריקת שיניים משלי וקפצתי אגרופים, אך לשווא — הוא בא והלך כרצונו, ולא יכולתי לשלוט בכך. נער עבר לידי ומבטו השתהה עליי רגע אחד יותר מדי. שלחתי אליו חיוך מעושה והסבתי את ראשי. החלקתי בידי את שרירי המצח המכווצים עד שהבעת פניי נעשתה ריקה וסתמית. זאת היתה תחבולה שהתאמנתי עליה שנים מול המראה — עיצבתי את פניי כחומר ביד היוצר עד שהתנוסס עליהן מבט חסר דעת, חסוד, של מישהי שאין לה מה להסתיר.
חשתי שהסיוט מתבונן באיוני מבעד לעיניי. כשדיבר היה קולו חלקלק, נוטף שמן. צהובת השיער נקייה ורכה. לא מרהיבות עיניה, לא ענוגה ידה. לצהובת השיער לא יקודו קידה. צהובת השיער לא תהיה המלכה.
שקט, אמרתי והפניתי את גבי אל בת־דודי.
איוני לא ידעה שאחז בי הנגע. מכל מקום, היא לא ידעה עד כמה. איש לא ידע. אפילו לא דודתי אוֹפָּל, שהכניסה אותי לביתה כשקדחתי מחום. בלילה, כשהחום שלי הרקיע שחקים, היא ריפדה את המשקוף בצמר וסגרה את החלונות כדי שזעקותיי לא יעירו את הילדים האחרים. היא נתנה לי שיקויי שינה ומרחה משחה על ורידיי הצורבים. היא קראה לי מספריה, שהיו פעם גם של אימי. היא אהבה אותי, על אף האיסור החמור להעניק מקלט לילדה שנדבקה בקדחת.
כשהגחתי סוף־סוף מחדרי, דודי ודודניי לטשו עיניים וחיפשו בי סימנים לקסם — כל דבר שעשוי להסגיר אותי.
אבל דודתי היתה תקיפה בעמדתה. אכן נדבקתי בקדחת שממנה חששו כל כך בבלנדר, אבל בכך הסתכם הדבר — נגע הקסם לא דבק בי. משפחת הותורן ומשפחתו החדשה של אבי לא יואשמו אם יקיימו איתי קשרים, כל עוד תישמר הקדחת בסוד.
ואני אזכה להישאר בחיים.
כאלה הם השקרים הטובים ביותר — שזורה בהם מידה מספקת של אמת. במשך זמן־מה אפילו אני האמנתי בשקר — האמנתי שאיני נגועה בקסם. אחרי הכול, לא הופיעו אצלי תסמיני הקסם הברורים שליוו לא אחת את הנגע — יכולות חדשות, תחושות משונות. האשליה עוררה בי התרוממות רוח, חשבתי שאני הילדה היחידה ששרדה אחרי הקדחת ולא נדבקה בקסם.
אבל אני משתדלת לא להיזכר בתקופה הזאת — תקופת התמימות שלפני קלפי ההשגחה.
לפני הסיוט.
קולו נמוג ונדם, והצל השקט של נוכחותו החליק בחזרה לאפלה. נפשי ומחשבותיי חזרו לרשותי, והמולת העיר גאתה שוב באוזניי בשעה שהלכתי בעקבות איוני אל רחוב השוק על פני חנויות סוחרים.
הדים חדים קידמו את פנינו בעיקול הרחוב. מישהו צרח. ראשי התרומם בבת אחת. איוני הושיטה יד לאחוז בי. "משמר המלך," אמרה.
"או אוֹריט וילוֹ והרופאים שלו," אמרתי, והאצנו את צעדינו. עיניי בלשו ברחובות אחרי גלימות לבנות.
עוד זעקה נשמעה, וצליליה הצורמים דבקו לשערות עורפי. הפניתי את הראש אל רחבת האבן הצפופה, אבל איוני משכה אותי משם. הדבר היחיד שראיתי לפני שפנינו בעיקול הבא היה אישה שפיה פעור בקינה חסרת מילים, ושרוול גלימתה המופשל חושף את ורידיה השחורים כפחם.
כעבור רגע היא נעלמה מאחורי ארבעה גברים בגלימות שחורות — סוסי מלחמה, חיילי משמר המלך, יחידת העילית של הוד מלכותו. הצרחות ליוו אותנו כשנחפזנו ברחובות המתעקלים של בלנדר. כשהגענו לבסוף לשער בית סְפּינדל, איוני ואני היינו קצרות נשימה.
ביתו של אבא היה הגבוה ביותר ברחוב. עמדתי בשער, והצרחות עדיין הדהדו בראשי. איוני, שלחייה היו ורודות מההליכה המאומצת, חייכה אל השומר.
שער העץ הגדול נפתח, וחשף חצר פנימית רחבה מרוצפת לבנים.
איוני נכנסה ואני בעקבותיה. במרכז הרחבה, מוקף אבן חול, צמח עץ פלכון עתיק שנטע סב־סבי. שלא כמו הפלכון האדמדם בסמל המשפחה, העץ בחצר עדיין נאחז בצבעו הירוק הכהה, וענפיו הצרים היו עמוסים בעלים חלקים. הושטתי יד לגעת בעלה, ונזהרתי משורת השיניים הקטנטנות שבקצותיו. זה לא היה עץ גבוה ומלכותי, אבל הוא היה עתיק ואצילי.
לצד עץ הפלכון היה עץ אריָה קטן, שעדיין לא צמח למלוא גודלו.
בצידה הצפוני של החצר היו האורוות, ובדרומה הנשקייה. צעדנו היישר קדימה בלי לפנות לצדדים. כשהגענו למדרגות האבן שבחזית הבית שאפתי אוויר לריאותיי, ושוב הסדרתי את הבעת הפנים לפני שנקשתי שלוש פעמים על דלת עץ האלון האדירה.
המשרת הראשי של אבא קיבל את פנינו. "שלום," אמר בֵּליאן, ועיניו החומות התכווצו כשמבטינו הצטלבו. כמו המשרתים האחרים בבית אבי, הוא למד מזמן להיזהר מהבת הבכורה למשפחת ספינדל.
חלפה שנה מאז ביקורי האחרון. ובכל זאת, צבעיו הדהויים של הבית היו מוכרים לי, שטיחי הקיר והמרבדים לא השתנו. בליאן הדליק נר, ואיוני ואני הלכנו בעקבותיו על פני גרם המדרגות העשוי עץ דובדבן כהה והתחום במעקה ארוך ומתפתל. לא חשבתי על ימי ילדותי, שבהם אהבתי כל כך להחליק במורד המעקה הזה, ולא על הבית שלא השתנה מאז.
ובכלל, לא חשבתי הרבה.
בליאן פתח את הדלת המעוגלת לטרקלין. הרחתי את אש האח עוד לפני שראיתי אותה. הניחוח העשיר של עץ הארז דגדג באפי. אימי החורגת, ניריוּם, ושתי אחיותיי למחצה, התאומות נָאיה ודימְיָה, קמו מכורסאותיהן הנוחות.
התאומות הואילו בטובן לחייך, וגומות זהות הופיעו בלחייהן העגלגלות. ראיתי את אבא שלי בפניהן, בייחוד משום שפניה של אימן, ניריום, לא נועדו לחיוכים. אימי החורגת זקרה את אפה המעודן ולכסנה אליי את מבטה. שערה הלבן הגיע עד מותניה, והיא ליפפה את קצותיו סביב אצבעותיה הדקות.
כשקיננה בכורסא האהובה עליה היא נראתה כמו נשר יפה. היא התיישבה, צפתה בי בעיניים כחולות ערניות ואמדה בדעתה אם אני ראויה למאכל.
איוני נכנסה לחדר ראשונה והסתירה אותי מעיניה של ניריום. חיבקתי את נאיה ואת דימיה, אחיותיי למחצה, והקפדתי לא להצמיד אותן לגופי. בליאן סגר את הדלת, ואיוני ואני התיישבנו בכיסאות בעלי הריפוד העשיר שניצבו ליד האח. כיסאי היה הקרוב ביותר לאש.
הכול היה שגרתי כל כך עד שהרגשתי שערכנו חזרות.
אגרטל ובו איריסים בצבע סגול כהה נח על שולחן קטן לצד כיסאי. העברתי את אצבעותיי על עלי הכותרת ונזהרתי לא לפצוע אותם. תמיד היו איריסים בטרקלין.
"אלה פרחים חסרי חן," אמרה ניריום והתבוננה בי. עיניה הצטמצמו כשהחליקו על פני האיריסים. "אני לא מבינה מה אבא שלך מוצא בהם."
בטני התכווצה. כמו ברוב הדברים שאמרה לי ניריום, גם הפעם היה זדון במילותיה הרכות, שנבחרו בקפידה. אבא החזיק איריסים בבית מסיבה פשוטה. שמה של אימי היה איריס.
"בעיניי הם יפים," אמרה איוני ושלחה אליי חיוך, ואחר כך שלחה אל אימי החורגת מבט ארסי.
דימיה, שהיתה לה נטייה לצחוק כשלא הבינה בדיוק מה מתרחש, פלטה צחקוק מתוח. "את נראית טוב," אמרה ורכנה לעבר איוני. "זאת שמלה חדשה?"
הרגשתי שמבטה של נאיה, הישובה מעברה האחר של האח, נח עליי, כאילו הייתי ספר שאסרו עליה לקרוא. כשקראתי עליה תיגר והחזרתי מבט, היא הסבה את ראשה בארשת פנים זהירה.
אחיותיי למחצה לא אהבו אותי. ואם אהבו, אהבתן דעכה מחוסר שימוש. דימיה ונאיה נולדו שבע שנים אחריי וכעת היו בנות שלוש־עשרה. הן היו זהות כמעט בכל פרט, ולא היה אפשר להבחין ביניהן אלמלא כתם הלידה הבהיר מתחת לאוזנה השמאלית של נאיה. כל חיי הן התבוננו בי בהבעות זהות של סקרנות זהירה, ואת היחס הלבבי שמרו רק זו לזו.
החלפתי עם דימיה מילים ריקות, וחום האח כמעט לא נגע בי. היא סיפרה לי שהן הוזמנו לחגיגות יום השוויון של האביב בסְטוֹן, טירת המלך.
"אני אוהבת את חגיגות השוויון," אמרה דימיה בקול רם משל אימה ושל אחותה. היא לקחה לה עוגיית חמאה מהשולחן הפינתי, ועיניה הכחולות עטו דוק חלום. כשדיברה, ניתזו פירורים משפתיה. "המוזיקה, הריקודים, המשחקים!"
"לא כל המשחקים מהנים," אמרה נאיה, ומחתה פירור מזווית הפה של אחותה התאומה. "זוכרת מה קרה בשנה שעברה?"
נחיריה של ניריום התרחבו. איוני הקדירה את פניה. דימיה התעסקה בשולי השרוול שלה.
בהיתי בחלל במבט סתום. לא זכרתי — לא הייתי שם.
"הנסיך יורש העצר הוֹת אוהב לשחק משחקי אמת בקלף הגביע שלו," הסבירה ניריום, ולא טרחה להסתכל עליי. "אם אני לא טועה פרץ ריב בינו לבין גֶ'ספּיר יוּ. אני לא מבינה למה המלך מעסיק בשירותו אישה —"
אביך מתקרב.
קולו של הסיוט החליק מן החשיכה בפתאומיות רבה כל כך עד שזינקתי ממקומי. הוא נע ממש מתחת לעיניי בנימה של דחיפוּת. את לא רואה?
עמדתי דוממת לגמרי, ללא נוע, והנחתי לעפעפיי להישמט. שם, בחשיכה ההולכת ומתבהרת, הופיע אור כחול עמוק: קלף השגחה — קלף הבאר. הוא נראה כמו משואה בגון הספיר המרחפת מעל פני הקרקע. ודאי היה מונח בכיסו של אבי. כמו שאר קלפי ההשגחה, גם קלף הבאר דמה במידותיו לקלף משחק רגיל: גודלו לא עלה על גודל אגרופי. שוליו היו מעוטרים קטיפה עתיקה.
הקטיפה היא שהפיצה את האור, אור שרק אני יכולתי לראות. ליתר דיוק, אור שרק היצור שבראשי יכול לראות.
קלף הבאר היה הנדוניה של אימי, והיה שווה לא פחות זהב מבית ספינדל כולו. הוא היה אחד מתריסר קלפי ההשגחה השונים שהרכיבו את החפיסה. תולדותיהם של קלפי ההשגחה תועדו במסמך העתיק שלנו, ספר האלמונים העתיק, והם היו לא רק האוצרות האדירים ביותר של בלנדר אלא גם הדרך החוקית היחידה לבצע קסמים. כל אדם יכול להשתמש בהם — נדרשו רק מגע וכוונה. אם ראשך צלול, ואת מחזיקה קלף בידך ומקישה עליו שלוש פעמים, הקלף יעשה כרצונך. אם תכניסי את הקלף לכיסך או תניחי אותו במקום אחר, הקסם ימשיך לפעול. שלוש נקישות נוספות, או מגעו של אדם אחר, וזרימת הקסם תיעצר.
אבל אם תשתמשי בקלף זמן רב מדי, הסוף יהיה רע ומר.
קלפי ההשגחה נדירים ביותר, ומספרם סופי. כילדה זכיתי להציץ בהם רק בחטף.
ורק פעם אחת נגעתי בקלף כזה.
נרעדתי, תחושת מגע הקטיפה דגדגה בזיכרוני. האור הכחול מקלף הבאר של אבא התחזק. כשנפתחה הדלת, נשפך אל הטרקלין האור שזהר מכיס החזה של חולצתו תפוחת השרוולים.
אריק ספינדל, ראש המשפחה באחד הבתים העתיקים של בלנדר. גבוה, חמור סבר, מטיל מורא. והחמור מכול — פעם הוא פיקד על אותו חיל עצמו שנדרש לרדוף את הנגועים בקסם — אנשים כמוני.
סוס מלחמה עד לשד עצמותיו.
אבל מבחינתי הוא היה לא רק חייל. הוא היה אבא שלי. כמו בני משפחת ספינדל שקדמו לו, הוא מיעט בדיבור. כשבחר לדבר היה קולו עמוק וחד, כמו האבנים המשוננות שנחבאות בצל תחת גשר נפתח. שערו, שחוטי שיבה שזורים בו, היה אסוף ברצועת עור על עורפו. כמו ניריום, הוא לא נטה לחייך. אבל כששלח לעברי מבט, הזוויות החדות של עיניו הכחולות התרככו.
"אלספת," אמר. הוא שלף את ידו מאחורי גבו. זר פרחי בר שנח בה נראה עדין עד כאב באגרופו המסוקס. אכילאות. "יום שם שמח."
משהו ניעור בחזה שלי. גם אחרי כל השנים האלה — מות אימי, המחלה שלי — הוא תמיד נתן לי אכילאות ביום השם שלי. "היפה מכל האכילאות" — כך קרא לי בילדותי.
קמתי ממושבי וניגשתי אליו, והאור הכחול מכיסו בהק לעומתי. כשהניח את האכילאות בידי, ריח יער עלה באפי. ודאי קטף אותן הבוקר.
ניסיתי לא להישיר אליו מבט ממושך מדי. הדבר רק יעורר בשנינו אי־נוחות. "תודה."
"חשבתי שניפגש באולם," אמרה אימי החורגת לאבי בקול מתוח. "קרה משהו?"
הבעת פניו של אבא לא הסגירה דבר. "באתי לומר שלום לבתי בביתי, ניריום. זה בסדר מבחינתך?"
לסתה של ניריום נסגרה בנקישה. איוני כיסתה את פיה כדי להסתיר צחקוק של לעג.
כמעט חייכתי. התחושה שאבי מגן עליי עוררה בי שביעות רצון מופרזת. אבל הדחף שעיקל את זוויות שפתיי מעלה החוויר לעומת הכאב הישן, העמום, שהתחפר במעמקי החזה שלי והזכיר לי את האמת הקיימת תמיד בינינו.
לא תמיד הוא הגן עליי.
בליאן תחב את ראשו המקריח לתוך הטרקלין. "ארוחת הערב מוכנה, אדוני. ברווז צלוי."
אבי הנהן בחדות. "ניגש לאולם?"
אחיותיי למחצה יצאו מהטרקלין, ואבי בעקבותיהן. איוני הלכה אחריו, ואני בעקבותיה.
ניריום תפסה אותי ליד הדלת ונעצה את אצבעותיה הכחושות בזרועי. "אביך רוצה שתשתתפי איתנו בחגיגות השוויון השנה," לחשה, והשי"נים שלה נשמעו כלחישות נחש. "אבל את לא תשתתפי, כמובן."
מבטי נשלח אל ידה האוחזת בזרועי. "למה 'כמובן', ניריום?"
עיניה הכחולות התכווצו. "בפעם האחרונה שהשתתפת, כפי שזכור לי, השתטית עם הנער ההוא, שאימו, דעי לך, באה לבקר יותר מפעם אחת בתקווה לפגוש אותך."
עיוויתי את פניי. כמעט שכחתי את אליקס. חלפו שנים מאז. "יכולת להגיד לה איפה אני באמת גרה."
"כדי שאנשים ישאלו למה אביך שילח אותך מהבית?" הקמטים סביב שפתיה העמיקו. "יש לנו סידור מוצלח, אלספת. את מתרחקת מחצר המלוכה, חיה בשקט הרחק מעיניים בולשות, ואביך משלם למשפחת הותורן — בעין יפה, יש לומר — תמורת החזקתך."
תמורת החזקתי. כאילו אני סוס באורווה של דודי. חילצתי את זרועי מאחיזתה. מעט התיאבון שהיה לי נעלם. הסתכלתי מעל כתפה של אימי החורגת וחיפשתי את איוני, אבל היא כבר הלכה לאולם הגדול.
"פתאום אין לי חשק לבשר ברווז," סיננתי מבין שיניי. התרחקתי מאימי החורגת, ובדרכי החוצה טרקתי את דלת הטרקלין. "אני בטוחה שתתנצלי בשמי."
יכולתי ממש לשמוע את החיוך בקולה החרישי והמרושע של ניריום. "כך אני עושה תמיד."
התאפקתי עד שיצאתי מבית ספינדל. ואז, רק אחרי שהדלתות הכבירות נסגרו מאחוריי, הרשיתי לעצמי לבכות.
בראש מושפל ובעיניים צורבות מדמעות, הלכתי בצעדים מהירים עד הכנסייה הישנה שבפאתי העיר, ונתתי מנוחה לריאותיי הכאובות רק כשהייתי לבדי ברחובות ריקים.
רכנתי קדימה והשתעלתי, והכעס והעלבון רעמו וצרמו מתוך החזה שלי.
הסיוט התפתל בחשיכה, כמו זאב שרומס ברגליו את הדשא לפני שהוא נשכב עליו. חבל שנאלצנו ללכת, הוא אמר. נהניתי כל כך מהשיחה המרתקת עם ניריום האהובה.
המשכתי ללכת ובעטתי באבן בקצה המגף שלי עד שהיא אבדה בעשב הגבוה שצמח לאורך התלולית שבין השביל לנהר. תראה אותה שוב בקרוב.
וגם אז תסתלקי עם הזנב בין הרגליים?
היית רוצה שאני אישאר אחרי דבר כזה? השבתי בכעס.
כן. כי בבריחתך, יקירתי, את עושה את רצונה.
ככה קל יותר — פשוט להתחמק מהם. נשמתי בכבדות. לברוח. זאת הנטייה הטבעית שלי. חוץ מזה, הוספתי בקול חלול, אם אבא שלי באמת היה רוצה בחֶברתי, הוא לא היה נוטש אותי לפני אחת־עשרה שנה. אתה יודע את זה — למה אתה טורח להקניט אותי?
צחוקו נטף כמו מים מקירות מערה, הדהד, ואחר כך דעך לכדי שתיקה חלולה. משום שזאת, יקירתי, הנטייה הטבעית שלי.
ישבתי ליד הנהר והתענגתי על צליל זרימת המים השוטפים. בזה אחר זה תלשתי את עלי הכותרת הצהובים הקטנטנים של האכילאות. קניתי תפוח וחריץ גבינה חריפה מסוחר, ונשארתי ליד המים עד שהאור מאחורי הערפילים הנמיך בשמיים. תקווה קטנה כלשהי אמרה לי שאולי איוני תצא מוקדם מבית אבי ותבוא בעקבותיי — וכך נוכל ללכת יחד בשביל היער — אבל הפעמון צלצל שבע פעמים והיא לא באה.
קלעתי את שערי לצמה עבה ואז ניערתי את האבק מישבני ושלחתי מבט אחרון לכיוון העיר. לבסוף אחזתי חזק ברגל העורב שבכיסי ונכנסתי אל היער.
oridiegogalor@gmail.com –
לא הצלחתי לסיים את הספר מרוב שהוא משעמם😴