המלך תמיד מורם מעם

המלך תמיד מורם מעם

זה היה בשנה שבה עזבתי את בית הוריי. עזבתי גם כמה חברים חסרי חשיבות ונערה שאהבה לספר לכולם שאנחנו נשואים, ועברתי לעיר הבירה, ששכנה במורד הנהר, מאתיים קילומטר משם. הקיץ השתרך אל סיומו. הייתי בן 19 וחשבתי לעבוד כפועל ברציפים, אבל כשהגעתי אמר האיש שמאחורי הדלפק שאני נראה צנום, ושאחזור כשיהיו לי שרירים. השתדלתי להסתיר את אכזבתי. חלמתי לעזוב את הבית עוד כשהייתי ילד, עוד כשאימי לימדה אותי שהנהר בעיירה שלנו זורם כל הדרך אל העיר. אבי הזהיר אותי, ובכל זאת לא ציפיתי שיסרבו לקבל אותי.

שכרתי חדר בשכונה שליד הנמל ממר וגברת פַּטְרִיס, זוג מבוגר שהיה מעוניין להשכיר חדר לסטודנט ופרסם מודעה. הם היו רציניים ורשמיים, והראו לי את החדרים בביתם הנקי והמסודר כאילו מדובר בתצוגה פרטית של יהלום. חדרי יהיה החדר האחורי, אמרו. לא היו בו חלונות. לאחר הסיור הקצר ישבנו בסלון ולגמנו תה תחת דיוקן של הדיקטטור הזקן, שהיה תלוי מעל האח. הם שאלו אותי מה אני לומד. באותם ימים הדבר היחיד שהעסיק אותי היה כסף, אז אמרתי כלכלה. התשובה מצאה חן בעיניהם. הם שאלו על ההורים שלי, וכשאמרתי שהם מתו ושאני לבד לגמרי, ראיתי את ידה המקומטת של גברת פטריס נוגעת, ממש קלות, בירכו של בעלה.

הוא הציע להפחית את דמי השכירות ואני הסכמתי.

למחרת המליץ עליי מר פטריס למכר שחיפש קופאי לחנות שלו. עבודה טובה במשרה חלקית, הוא אמר לי, מושלמת לסטודנט. התקבלתי. החנות הייתה לא רחוקה מהנמל, ובמזג אוויר חם יכולתי לשבת בחוץ ולהריח את הנהר במקום שבו הפך לנמל רחב ידיים. די היה לי בהקשבה ובידיעה שהוא שם: קולות החבטה והזמזום של הספינות הנטענות ונפרקות הזכירו לי מדוע עזבתי ולאן הגעתי, ובישרו את כל המקומות המחכים לי. ניסיתי שלא לחשוב על הבית שלי, ואף שהבטחתי לכתוב, משום מה מעולם לא הגיע הרגע המתאים.

מכרנו סיגריות, משקאות חריפים ועיתונים לעובדי הנמל, והייתה לנו מכונת צילום בשביל אלה שבאו להציג את מסמכיהם בבית המכס. פרטנו להם כסף, והבוס שלי נָדָאל יעץ להם בנוגע לגובה השוחד בהתאם לפריט שציפו לקבל ולמקורו. הוא הכיר היטב את הנוהל. לפני נפילת הדיקטטור הוא עבד במכס במשך שנים, אבל לא ראה את הנולד ולא הצטרף למפלגה פוליטית כשהמשטר הפך לדמוקרטי. הוא אמר לי פעם שהטעות הנוספת היחידה שעשה בשלושים השנה שחלפו, הייתה שלא גנב מספיק. לא הייתה סיבה למהר, הרי שלטון יחיד הוא יציב מטבעו, ואיש לא העלה על דעתו שיהיה אפשר להפיל את המשטר. ליד הקופה הרושמת מכרנו גלויות של התלייה: גופת הרודן מתנודדת מגרדום מאולתר בכיכר הראשית, יום מעונן וכל הראשים מופנים מעלה אל פניו נטולות ההבעה של האיש המת. בכיתוב נאמר "המלך תמיד מורם מעם", ונראה כאילו שקט שלא ניתן לחללו, שורר בין הצופים. הייתי בן 15 כשזה קרה. אני זוכר שאבי בכה למשמע החדשות. הוא התגורר בעיר בתקופה שהאיש עלה לשלטון.

מכרנו שתיים או שלוש גלויות כאלה בשבוע.

בשעות הבוקר המוקדמות נהגתי לשוטט בעיר. ברחוב תיבלתי את דיבורי במילים ובביטויים ששמעתי סביבי, ולפעמים, אחרי ששקעתי בשיחות עם זרים, הבנתי בדיעבד שעשיתי את כל זה רק כדי להיחשב כמי שגדל בעיר הבירה. מעולם לא הצלחתי בכך. הסלנג שלמדתי מהרדיו לפני שעברתי לשם, היה מעודן מדי וזה היה מאכזב. בכל יום ראיתי בחנות את אותם אנשים, והם הכירו את הסיפור שלי — או ליתר דיוק, את הסיפור שסיפרתי להם: סטודנט גלמוד ויתום. מתי אתה לומד? נהגו לשאול, והייתי עונה להם שאני חוסך כסף כדי להירשם ללימודים. ביליתי זמן רב בקריאה, ודי היה בעובדה זו כדי לשכנע אותם בכך. פקידי המכס הכפופים, בחליפותיהם הדהויות, נכנסו בהפסקת הצהריים שלהם להעלות זיכרונות עם נדאל מהימים הטובים, ולפעמים היו מגניבים לי כמה שטרות. בשביל הלימודים שלך, היו אומרים וקורצים.

היו אחרים, פועלי רציף, שהבטיחו תמיד את הבדיחה הכי חדשה והכי גסה בתמורה לקנייה בהקפה. פעמיים בחודש הגיעה אחת מספינות המשא הגדולות והורידה בחוף כתריסר פיליפינים מבוהלים. כצפוי הם תעו בדרכם ונכנסו לחנות, מבולבלים, מלאי תקווה ובעיקר נרגשים להיות שוב על קרקע יבשה. הם חייכו ומלמלו דברים לא מובנים בקולות רמים, ותמיד הייתי נחמד אליהם. חשבתי לעצמי שגם אני אולי אהיה כמותם בעוד שנה או שנתיים, ואתגלגל החוצה מתוך קרביה של אונייה אל הרחובות הצרים של עיר נמל במקום כלשהו בעולם.

יום אחד אחר הצהריים הייתי לבד בחנות כשנכנס אדם במדים חומים בהירים. הייתי בעיר כבר שלושה וחצי חודשים. צורת השפם שלו אפיינה גברים שהגיעו מהמחוזות המרוחקים, ומייד הוא לא מצא חן בעיניי. מכיס פנימי בז'קט הוא הוציא בטקסיות רבה גיליון נייר מקופל, ופרש אותו על הדלפק. זו הייתה מטרה של ירי במטווח, בעלת קווי מתאר גולמיים של דמות גבר מעט מאיים, מחורר כולו. הלקוח הביט בהתפעלות במעשה ידיו. "לא רע, מה?"

"תלוי." רכנתי מעל הגיליון, והנחתי אצבע על כל אחד מהפצעים בנייר, בזה אחר זה. היו שבעה חורים במטרה. "מאיזה מרחק?"

"מאיזה מרחק שלא יהיה, אתה יכול להצליח יותר?" בלי לחכות לתשובה הוא הוציא טופס שנראה רשמי והניח אותו סמוך לאיש הנייר המנוקב.

"חביבי, אני צריך שלושה עותקים של המטרה הזו ושל התעודה שלי. שלושה מכל אחת."

"חצי שעה," אמרתי.

הוא צמצם את עיניו מולי וליטף את שפמו. "למה כל כך הרבה זמן?"

הסיבה הייתה כמובן שהתחשק לי לגרום לו לחכות. והוא ידע את זה. אבל אמרתי שהמכונה צריכה להתחמם. כבר כשאמרתי זה נשמע מגוחך. המכונה, אמרתי, היא ציוד יקר ועדין, יְבוּא חדש מיפן.

הוא לא השתכנע.

"ואין לנו נייר בגודל המתאים," הוספתי. "אצטרך לצמצם את זה."

שפתיו התהדקו בסוג של חיוך. "אבל תודה לאל שיש לכם מכונה חדשה שיכולה לעשות את כל הדברים האלה. אתה גר בהמשך הנהר, נכון?"

לא עניתי לו.

"מאיזה כפר?"

"עיירה," עניתי ואמרתי לו את השם.

"ראית את הגשר החדש?" הוא שאל.

שיקרתי ואמרתי שלא. "עזבתי לפני שהוא נבנה."

הוא נאנח. "גשר יפהפה," אמר, והרשה לעצמו להתענג לרגע על התמונה שבראשו: הנהר הרחב מפלס דרך בין הגבעות המוריקות שנדמה שהן נפרשות עד אינסוף.

כשחדל להעלות זיכרונות, פנה אליי שוב. "עכשיו תקשיב. תכין לי את העותקים שלי, ואל תמהר. תחמם את המכונה, תקריא לה שירה, תעסה אותה, תעשה איתה אהבה. תעשה מה שאתה צריך לעשות. יש לך הרבה מזל. אני מאושר היום. מחר אני חוזר הביתה ומחכה לי עבודה בבנק. אני ארוויח הרבה כסף ואתחתן עם הבחורה הכי יפה בעיירה, ואתה עדיין תהיה כאן ותנשום את האוויר המטונף של העיר, מוקף באנשי העיר המטונפים האלה." הוא חייך לרגע. "הבנת את זה?"

"בטח," אמרתי.

"עכשיו תגיד לי איפה אפשר לשתות כאן משהו."

במרחק כמה רחובות משם היה בר, מקום אפלולי ומלוכלך. כמעט בכל יום חלפתי על פני חלונותיו, שעשן רב נפלט מהם. המקום היה מלא מלחים, פועלי רציף וגברים קשוחים מהסוג שעדיין הפחיד אותי. מעולם לא הייתי שם, אבל מבחינות רבות זה היה המקום שדמיינתי כשעוד גרתי בבית וזממתי לברוח: אפלולי, דוחה, מקום מהסוג שהיה מדאיג את אימי המסכנה והחפה מפשע.

לקחתי את המטרה של האיש והנחתי אותה מאחורי הדלפק. "יש כאן בר," אמרתי. "אבל הוא לא מתאים לכפריים."

"בן זונה קטן וחצוף. תגיד לי איפה זה."

הצבעתי לכיוון הנכון.

"חצי שעה. תכין את העותקים." הוא שם לב למעמד הפלסטיק שעליו הייתה גלוית הרודן התלוי, והזעיף את פניו. הוא משך את המעמד בתנועה מחושבת של אצבעו וכל הגלויות נפלו על הרצפה.

הנחתי להן ליפול.

"אם הייתי אבא שלך," אמר, "היית חוטף ממני מכות חזקות על הזלזול שלך."

הוא נד בראשו ועזב, כשהוא מניח לדלת להיטרק מאחוריו.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. מתברר שצדקתי לגבי הבר. מישהו כנראה לא אהב את המראה שלו או שאולי חשבו שהוא שוטר בגלל הלבוש שלו או שהמבטא שלו משך תשומת לב לא רצויה. בכל אופן בעיתונים נכתב שזה היה מחזה מרשים. הקטטה התחילה בתוך הבר — מי יודע איך מתחילים דברים כאלה — והתגלגלה לרחוב. שם הוא מת, כשראשו מרוסק על אבני המדרכה. הזעיקו אמבולנס, שלא הצליח להגיע בזמן ברחובות הצרים. היו חילופי משמרות ברציפים, והרחובות היו מלאים אנשים.

זמן קצר לאחר המפגש שלי עם איש האבטחה, כתבתי מכתב הביתה. למעשה רק פתק, משהו קצר, ליידע את ההורים שלי שאני בחיים ושלא יאמינו לכל מה שהם קוראים בעיתונים על העיר הגדולה. אבא שלי התגורר פעם בעיר ושרד, ועדיין דיבר על המקום בתדהמה, כמעט שלושה עשורים לאחר מכן. הוא עבר לשם זמן קצר לאחר שהתחתן עם אימי ושב לאחר שנה עם די כסף לבניית הבית שבו גדלתי. היה אפשר להרוויח כסף בעיר, אבל היא הייתה גם מפחידה, לא יציבה. ב־12 החודשים שלו שם הוא ראה מקרי שוד, מהומות, הדחת נשיא. ברגע שחסך די כסף, שב הביתה ולא חזר לשם עוד. אימא שלי מעולם לא הייתה שם.

במכתבי הקצר סיפרתי להם על בני הזוג פטריס. תיארתי את הזוג המבוגר והנחמד באופן שיאפשר לשניהם לחוש רגועים. הבטחתי שאבוא לבקר בחג המולד, כי נותרה חצי שנה עד למועדו. ואשר למטרה ולתעודה הרשמית של האיש המת, החלטתי לשמור אותן אצלי. לקחתי אותן הביתה למחרת היום וקיפלתי בזהירות את התעודה לתוך דפים של מילון מאויר שהזוג פטריס החזיק בסלון. את המטרה נעצתי בקיר שבחדר, באופן שאם אשב זקוף במיטה היא תהיה ממש מולי. לילה אחד הייתה סערה, המבול הראשון של העונה, והגשם שתופף על הגג הזכיר לי את הבית שלי. הרגשתי פתאום בודד. עצמתי את עיני השמאלית וכיוונתי את האצבע לקיר, אל האיש שבמטרה. כיוונתי בזהירות ויריתי. הייתה לי הרגשה טובה. עשיתי את זה שוב, הפעם בליווי קולות, וכך חלפו דקות רבות. נשפתי עשן דמיוני מקצה אצבעי, כמו הגנגסטרים שראיתי בסרטים. הרגתי את האיש שבמטרה אולי עשר פעמים לפני שהבנתי מה אני עושה, ומאז חשתי נאמנות בלתי מוסברת כלפיו. נהגתי לירות בו בכל לילה לפני השינה ולעיתים גם בבקרים.

יום אחד אחר הצהריים, זמן לא רב אחרי ששלחתי את מכתבי, חזרתי הביתה ומצאתי את הנערה — קראו לה מָלֵנָה — דומעת ואדומת פנים, בסלון ביתם המסודר של הזוג פטריס. היא בדיוק הגיעה מעיירת ילדותי, ותיקה הקטן נשען על הקיר ליד הדלת. הגברת פטריס ניחמה אותה וחיבקה את כתפה בעדינות, ומר פטריס ישב לידן ולא ממש ידע מה לעשות. גמגמתי ברכת שלום ושלושתם הפנו מבט אליי. קראתי את הבעות פניהם ולפי המבט של מלנה מייד ידעתי מה קרה.

"הוריך שולחים דרישת שלום חמה," אמרה הגברת פטריס, וקולה הסגיר את אכזבתה המרה.

"אתה עומד להיות אבא," הוסיף בעלה, למקרה שלא הבנתי.

צעדתי קדימה, לקחתי את ידה של מלנה, והובלתי אותה לחדרי בחלקו האחורי של הבית בלי לומר דבר לזוג פטריס. ישבנו במשך זמן רב בדממה. מעולם לא היה איש בחדר מלבדי, פרט לפעם הראשונה שבה הראו לי בני הזוג פטריס את המקום. מלנה לא נראתה עצובה במיוחד או כועסת או שמחה לראותי. היא ישבה על המיטה. אני עמדתי. בהתחלה השפילה מבט תכופות, ובכל פעם שעשתה זאת נפל שערה על פניה.

"התגעגעת אליי?" שאלה.

התגעגעתי אליה — אל גופה, אל נשימתה, אל צחוקה — אבל עד שלא עמדה מולי לא הבנתי את זה. "ברור," אמרתי.

"יכולת לכתוב."

"כתבתי."

"בסופו של דבר."

"כמה זמן?" שאלתי.

"ארבעה חודשים."

"וזה—"

"כן," אמרה מלנה בקול חמור.

היא נאנחה עמוקות ואני התנצלתי.

היו למלנה עוד חדשות — מי עזב את העיר, מי עלה צפונה. חתונות שתוכננו לאביב, של אנשים שהכרנו באופן שטחי. כמו שחשדתי, רצח איש האבטחה עשה רעש גדול, ומלנה סיפרה לי שהיא עצמה לא הצליחה להירדם ותהתה מה אני עושה ואם אני בסדר. היא ביקרה אצל הוריי והם ניסו לשכנע אותה שלא לנסוע לעיר, לפחות לא לבדה.

"אביך עמד לבוא איתי."

"ולמה הוא לא בא?" שאלתי.

"כי לא חיכיתי לו."

התיישבתי לצידה על המיטה כשירכינו צמודות. לא סיפרתי לה שפגשתי את הקורבן, ולא על התפקיד הקטן שמילאתי בביש המזל שלו או על כל מה שהיה. נתתי לה לדבר: היא תיארה את השינויים הקטנים שהתרחשו בעיירה שלנו במשך החודשים המעטים שלא הייתי בה. הבחירות המקומיות מתקרבות, אמרה, וכולם מחכים למסע הבחירות בשילוב הרגיל של חרדה וייאוש. הבעלים של מפעל המלט מתכוון לרוץ לבחירות. הוא יזכה כנראה. יש דיבורים על צביעה מחדש של הגשר. הנהנתי. ניכרה בה כבר איזו עגלגלות שלא ניתן לטעות בה. הנחתי את כף ידי על בטנה ומשכתי אותה קרוב אליי. היא הפסיקה לדבר בבת אחת באמצע המשפט.

"תישארי איתי פה. נהיה מאושרים," לחשתי.

אבל מלנה הנידה את ראשה לשלילה. משהו בדיבורה היה קשה.

"אני חוזרת הביתה," אמרה, "ואתה בא איתי."

עדיין היה מוקדם. נעמדתי והסתובבתי בחדרי הקטנטן. מקיר לקיר התאפשרו רק עשרה צעדים קטנים. נעצתי מבט בחברי שבמטרה. הצעתי שנסייר בשכונה לפני שיהיה חשוך מדי. אראה לה את הרציפים או את בית המכס. היא לא רוצה לראות?

"מה יש לראות?"

"הנמל. הנהר."

"את אותו נהר יש לנו בבית," אמרה.

הלכנו בכל זאת. הזוג פטריס לא אמר דבר כשיצאנו, וכששבנו בשעות הערב המוקדמות הייתה דלת חדרם סגורה. תיקה של מלנה היה עדיין לצד הדלת הקדמית, ואף שהיה זה תיק ליום אחד בלבד, שהכיל מעט בגדים להחלפה, ברגע שהעברתי אותו, הרגשתי שהחדר נהפך אפילו לקטן יותר. עד אותו לילה מלנה ואני מעולם לא ישנו באותה המיטה.

נצמדנו זה לזה וזזנו מעט עד שהיינו פנים אל פנים וקרובים מאוד. חיבקתי אותה אבל עיניי נותרו עצומות, והקשבתי לקול שיחתם העמום של בני הזוג פטריס שנשמעו מודאגים.

"הם תמיד כאלה פטפטנים?" שאלה מלנה.

לא הצלחתי לשמוע מה הם אומרים, כמובן, אבל ניחשתי. "זה מפריע לך?"

הרגשתי שמלנה מושכת בכתפיה. "לא ממש," אמרה. "אבל אם היינו נשארים זה עלול היה להפריע."

אחרי ההערה הזו שתקנו, ומלנה נרדמה בשלווה.

כשיצאנו מחדרנו למחרת לארוחת הבוקר, היו בעלי הבית שלי קודרים ולא מחויכים. הגברת פטריס כחכחה בגרונה כמה פעמים וסימנה בידיה לבעלה בדחיפות גוברת, עד שלבסוף הניח את מזלגו והתחיל לדבר. הוא הביע את צערו הכללי, את תסכולו ואת אכזבתו. "אנחנו גדלנו על ערכים איתנים," אמר. "אנחנו לא אנשים שנוהגים לשקר סתם כך. עזרנו ליישב את החלק הזה של העיר. אנחנו אנשים מכובדים שלא מוכנים לקבל חוסר יושר."

"אנחנו אנשים שהולכים לכנסייה," אמרה הגברת פטריס.

בעלה הנהן. ראיתי אותו מתכונן לתפילה בכל יום ראשון בקפדנות שיכולה לנבוע רק מאמונה גדולה ונטולת ספקות. חליפה מצוחצחת היטב, חולצות לבנות צחורות. הוא סירק לתוך שערו ג'ל שומני ובשמש היה ראשו עטור ברק נוצץ.

"חצאי האמיתות שסיפרת אולי לגברת הצעירה הם לא מענייננו. את זה תצטרכו ליישב ביניכם. אין לנו ילדים משלנו, אבל אנחנו תוהים כיצד היינו מרגישים לו היה הבן שלנו מספר לכולם שהוא יתום."

הוא הנמיך את גבותיו.

"הרוסים," לחשה הגברת פטריס. "נבגדים."

"איננו מפקפקים, בני, בטוב ליבך הבסיסי, או בשֶלָּךְ..."

"מלנה," אמרתי. "קוראים לה מלנה."

"שניכם ברואיו של אלוהי אמת אחד, והוא אינו טועה בקביעתו את קורות האדם. אין זה ממקומנו לשפוט, אלא רק לקבל בענווה את כל אשר הניח אדוננו לפתחנו."

נאומו צבר תאוצה כעת ולא הייתה לנו ברירה אלא להקשיב. ידה של מלנה נשלחה אל ידי מתחת לשולחן. הנהנו יחד.

"והוא הביא את שניכם לכאן, ורצונו כנראה הוא שנדאג לכם. אנחנו לא מתכוונים לזרוק אתכם לרחוב ברגע עדין שכזה, משום שלא יהיה זה הדבר הנכון לעשות. אבל אנחנו כן מתכוונים לבקש הסבר, לדרוש אותו ולקבל אותו ממך, בני. אתה תספק אותו אם בכוונתך ללמוד מה פירוש הדבר להיות אדם הרוחש כבוד לזולתו, אזרח מכובד בעיר הזו או בכל מקום אחר. תאמר לי: האם למדת במשך התקופה הזו?"

"לא."

"חשבתי ככה," אמר מר פטריס. פניו התקדרו, הוא הניד בראשו בחומרה ואז המשיך. ארוחת הבוקר שלנו התקררה. לבסוף הגיע תורי לדבר, אבל אז כבר לא נותר לי מה לומר, ולא התחשק לי לתת דין וחשבון על שום דבר.

מלנה ואני עזבנו באותו יום אחר הצהריים.

הלכתי קודם לחנות לסדר את ענייניי, ולאחר שהסברתי לנדאל את מצבי הוא הציע לעזור לי. הוא אוהב לזייף מסמכים רשמיים, כך אמר. זה מזכיר לו את ימיו הטובים ביותר בעבודה. הכנו עותק מהתעודה המקורית, ואז תיקנו אותה והכנסנו את שמי. שינינו את הכתובת, את תאריך הלידה, והדפסנו את פרטי הגובה והמשקל שלי במכונת כתיבה משומשת ושחוקה מסוג "אנדרווד" מימיו של נדאל במכס. הוא שרק כל הזמן, וניכר שהוא נהנה. "גרמת לאיש זקן להרגיש שוב צעיר," אמר. הדפסנו מחדש את הטופס על נייר משובח, ונדאל הוציא ברוב טקס קופסה מאובקת מתחת לשולחן הכתיבה שלו. היו בתוכה חותמות רשמיות שסחב במשך השנים, יותר מעשר כאלה, כולל אחת מ"משרד המזכיר הכללי של הכוחות הפטריוטיים של ההגנה הלאומית" — כלומר מהרודן עצמו. הייתה לה ידית עשויה מצדף, והיא הייתה גרסה מתוחכמת ומסוגננת של החותמת הלאומית. מעולם לא ראיתי דבר כזה. נדאל סיפר לי שזו הייתה מזכרת מרומן עם אישה נטולת עכבות, שפעמיים בשבוע כיסתה אותו בסימני נשיכה ושריטות אדומות מחרידות וצרחה חזק כל כך כשהם התעלסו, עד שלעיתים קרובות הוא עצר רק כדי להתפעל מהצליל. "כמו בַּנְשִי," אמר. היו לה קשרים דומים עם הרודן, שלדברי האישה אהב לקשט את גופה העירום בחותמת הזו. נדאל חייך. הוא יכול היה בהחלט לטעון שכשהיה בשיא פריחתו היה קרוב באופן בלתי רגיל לכס השלטון.

"אלא שהמלך מת," אמר נדאל. "ואני, אני עדיין חי."

לכל חותמת היה סיפור כזה והוא סיפר אותו בתענוג — מאין הגיעה, איזו סוכנות ייצגה, כיצד השתמשו בה, כיצד ניצלו אותה לרעה במשך השנים ולאיזו מטרה. אף שמלנה חיכתה לי, חלפו כמעט שעתיים עד שבחרנו אחת, ואז הכנסנו את המסמך המזויף ואת המטרה שהסרתי מהקיר שלי באותו בוקר למעטפה משרדית גדולה, וגם אותה החתמנו בחותמת.

נדאל ואני התחבקנו. "תמיד תהיה לך עבודה כאן," אמר.

מלנה ואני נסענו הביתה באותו יום באוטובוס פרוורים גונח. היא נרדמה וראשה על כתפי, וכשראיתי שהעיר נעלמת ובמקומה נפרשים מישורים וקווי מתאר רכים של נוף כפרי, לא חשתי אומלל. בבוקר המחרת הצגתי את המסמכים בבנק בעיירה הסמוכה מעבר לגשר. "כבר כמה זמן שאנחנו זקוקים לאיש אבטחה," אמר המנהל. "אולי שמעת מה קרה לאחרון שעבד כאן." הוא מצמץ כשדיבר. "אתה צעיר, אבל המראה שלך מוצא חן בעיניי. אני לא יודע למה, אבל המראה שלך מוצא חן בעיניי." ואז לחצנו ידיים. חזרתי הביתה.

* * *

בני נולד באותה שנה, ממש לפני חג המולד, ובחודש מרץ החלו העיתונים לדווח על שרשרת מקרי שוד במחוזות המרוחקים. העבריינים היו אסירים משוחררים או זרים, או חיילים שפוטרו כשהממשלה הדמוקרטית החלה לצמצם את הצבא. איש לא ידע בוודאות, אבל זה היה חדש ומדאיג, כי עד אז היו פשעים מסוג זה מתרחשים בעיקר בעיר ובפרווריה העניים. כולם פחדו. בעיקר אני. כל דיווח היה מסמר שיער יותר מקודמו. במרחק חצי שעה מאיתנו נרצחו שני פקידים לאחר שכנופיית הפושעים התאכזבה מתוכן הכספת. הם תקפו שני בנקים באותו יום, וירו בכוחות משטרה שהקיפו את מתחם הבנק השני, הרגו שוטר אחד ופצעו אחר תוך כדי כך. אמרו שהם מתקדמים לאורך יובלי הנהר ומתחבאים במפרצונים על גדות הנהר המיוערות בצפיפות. זה היה רק עניין של זמן. פעם בשבוע קיבלנו הפקדות גדולות ממפעל המלט, ורבים מהפועלים פדו את המחאותיהם אצלנו אחת לשבועיים בימי שישי אחר הצהריים.

מלנה קראה את העיתונים, שמעה את השמועות, וקטלגה את הפרטים של כל שוד, שנעשו אלימים יותר ויותר. שמעתי אותה אומרת לחברותיה שהיא לא מודאגת, שאני יורה ולא מחטיא, אבל בינינו, בפרטיות, הייתה נחרצת. תעזוב, אמרה. אנחנו צריכים לגדל ילד. אנחנו יכולים לחזור העירה.

אבל משהו השתנה. התגוררנו שלושתנו יחד באותו חדר שבו גדלתי. היא חנקה את בננו באהבה רבה כל כך, עד שבקושי הרגשתי שהוא הילד שלי. הילד היה תמיד רעב. התעוררתי בכל בוקר לפני עלות השחר כשבכה, וראיתי איך הוא יונק בדחיפות שהייתה מובנת לי ושזכרתי אותה היטב: כך הרגשתי כשעזבתי את העיר כשנה לפני כן. אחר כך כבר לא הצלחתי להירדם, ותהיתי איך ומתי הפכתי להיות אנוכי באופן נטול תקווה וחסר תקנה, ומה, אם בכלל, ניתן לעשות בקשר לזה. שום פעולה מפעולותיי לא הייתה שייכת לי. כבר חייתי חיים מסוג מסוים, כשיד חזקה ונוקשה משכה אותי בכוח רב אל חיים אחרים. ניסיתי להיזכר בשגרת יומי בעיר, אבל לא הצלחתי.

שאר העולם נראה לי רחוק מתמיד.

לקראת סוף הקיץ הכתה הכנופיה כמעט בכל עיירות המחוז שלנו. ואז הציע אבי שניסע לחווה הישנה ושהוא ילמד אותי להשתמש באקדח. התחלתי לומר לו שאני יודע, אבל זה לא עניין אותו.

"אתה תנהג," אמר.

יצאנו מהעיירה בשבת. החום היה מעיק ואינסופי והכביש הפך לרצועה דביקה של זפת שחרקה תחתינו. הגענו מעט לפני הצהריים. לא היה צל. דרך חתחתים מחצץ הובילה היישר אל הבית, שהיה מוגף וישן וקורס כמו עוגה הרוסה. אבי יצא ונשען על מכסה המנוע של המכונית. מאחורינו ענן נמוך של אבק התגנב בחזרה אל הדרך הראשית, ורוח קלה חלפה על פני העשב שגדל פרא בשדות, אבל לא הקלה את החום. אבי הוציא בקבוק, שתה מעט, ומשך את מצחיית כובעו מעל עיניו. האור היה מסנוור. הוא היה בן שבע כשסבא שלי מת וסבתא שלי עברה עם המשפחה לעיירה. הוא העביר לי את הבקבוק. הושטתי לו את הנשק. הוא טען אותו בחיוך, ובלי לומר הרבה ירינו בתורות בקירות המטים לנפול של ביתו של סבי.

בשעה אחת ריסקנו את מה שנותר מהחלונות, והקפנו את הבית בכיוון השעון כדי לנסות לתקוף מזווית אחרת. כיוונו לכרכובים שממש מתחת לגג, ולאחר כמה ניסיונות פגענו בשבשבת הנוטה באלכסון, עד שהסתובבה כמטורפת בחום אחר הצהריים. ירינו והפלנו את מספר הבית שעל הדלת הקדמית, וקרענו את המרזב מהפינה שאליה היה צמוד במשך חמישה עשורים. ניקבתי חורים בכל חזית הבית העייף. אבי הביט בי, וחשבתי שהוא גאה בי. "איך ההרגשה?" שאל כשסיימנו. ישבנו ונשענו על הקיר המזרחי המוצל.

האקדח היה חם בידי. "לא יודע," אמרתי. "תגיד לי אתה."

הוא הסיר את כובעו והניח אותו לצידו. "אתה לא מוצלח עם האקדח הזה. אתה צריך לירות כאילו אתה מתכוון לזה."

"אני לא מתכוון לזה."

"זה בסדר לפחד."

"אני יודע. אני מפחד."

"לדור שלך אין מזל. דברים כאלה לא היו קורים בעבר. הממשלה הקודמת לא הייתה מאפשרת את זה."

משכתי בכתפיי. הגלויה של הגנרל המת הייתה קבורה בתיק שלי בבית. ידעתי שאני יכול להראות אותה לאבי מתי שארצה, רק כדי להכעיס או להעציב אותו, ואיכשהו הידיעה הזו נתנה לי הרגשה טובה.

"אתה נהנה מזה?" הוא שאל. "אתה נהנה להיות אבא?"

"איזו מין שאלה זו?"

"זו לא מין שאלה. זו באמת שאלה. אם תחליט שכל דבר שאבא שלך שואל אותך מעליב אותך, החיים שלך יהיו בלתי נסבלים—"

"אני מצטער."

הוא נאנח. "או שהם כבר כאלה."

ישבנו והבטנו בחום העולה מהאדמה הרותחת. נראה לי מוזר להכחיש זאת בפני אבי. הזכרתי את הגשר, את צבעו החדש, אבל הוא לא שם לב לכך.

הוא הפנה את פניו אליי. "אתה יודע, אימך ואני עדיין צעירים."

"ברור שאתם צעירים."

"צעירים מספיק, בריאים, ויש לי הרבה שנות עבודה לפניי." הוא הבליט את שרירי הזרוע והושיט אותה כדי שאראה. "תראה," הוא אמר. "תיגע אם אתה רוצה. אבא שלך עדיין חזק."

הוא דיבר בכוונה רבה, והייתה לי הרגשה שהוא הכין כל מילה מהמילים הבאות שאמר. "אנחנו צעירים, אבל אתה צעיר מאוד. יש לך חיים שלמים לחיות. ואתה יכול ללכת, אם אתה רוצה, ולחפש את החיים האלה במקום אחר. ללכת לעשות דברים, ללכת לראות מקומות שונים. אנחנו יכולים לטפל בילד. אתה לא רוצה להיות פה, ואנחנו מבינים."

"על מה אתה מדבר?"

"אימא שלך מסכימה," אמר. "שוחחנו על זה. היא תתגעגע אליך, אבל היא אומרת שהיא מבינה."

נעצתי בו מבט. "ומלנה?"

"לא יחסר לה דבר."

הרמתי את האקדח, ניקיתי אותו מאבק. בדקתי ווידאתי שהוא לא טעון והחזרתי לו אותו.

"מתי?" שאלתי.

"מתי שתרצה."

ואז נסענו הביתה ודיברנו רק על מזג האוויר ועל הבחירות. לאבא שלי לא היה חשוב להצביע, אבל הוא חשב שאם בעל המפעל רוצה להיבחר לראשות העיר, אז למה לא, זה בסדר מבחינתו. לגמרי בסדר מבחינתו. השמיים התכסו בשמיכת עננים לבנה, אבל החום לא התפוגג. או שאולי זה מה שהרגשתי. אף שפתחתי את החלונות, חולצתי נרטבה מזיעה וגבי וירכיי נדבקו למושב. לא הוספתי הרבה לשיחה, רק נהגתי והבטתי קדימה, וחשבתי על מה שאמר לי אבי. המשכתי לחשוב על זה שבועיים לאחר מכן כשנשדדנו.

מה שקרה לא היה טוב יותר או גרוע יותר משדמיינתי. התבקשתי לומר כמה מילים בטקס האשכבה של המנהל, ולהפתעתי, המילים לא בקעו ממני בקלות. עמדתי בחדר מול משפחה מתאבלת וחברים המומים ובמילים תפלות העליתי את זכרו של האיש המת ואת טוב ליבו. לא יכולתי להביט בעיניו של איש. מלנה ערסלה את בננו בזרועותיה, והערב חלף כמו הזיה עד שפילסנו שלושתנו את דרכנו לפינת הסלון הכהה, שם עמדה האלמנה הצעירה וקיבלה את פני המנחמים. היא הודתה לי על מילותיי וגרגרה בגרונה ברכּוּת לילדנו. "בן כמה הוא?" שאלה, אבל לפני שמלנה או אני הספקנו לענות, האדימו פניה ועיניה התמלאו דמעות. לאיש מאיתנו לא היה מה לומר. התנצלתי, נפרדתי ממלנה בנשיקה, ונמלטתי משם מבעד לדלת אחורית. היה ערב חם, העיירה הייתה שקטה ומסוגרת. בקושי נשמתי. לא שבתי לביתי באותו לילה, ומלנה כמובן ידעה שאין טעם לחפש אותי.