המלכה האדומה

אביב 1453

האור שמגיע מן השמים הרחבים נראה בהיר לאחר החשכה ששררה בחדרים הפנימיים. אני ממצמצת ושומעת נהמת קולות רבים. אבל אין זה הצבא שלי שקורא לי. הלחישה הזאת המתעצמת לכדי קול רעם אינה נהמת התקיפה של חייליי. אין זה קול תיפוף חרבותיהם על מגיניהם. אוושת הבדים ברוח אינה אוושת הדגלים שלי המעוטרים במלאכים ובחבצלות כנגד השמים, אלא דגלים אנגליים מקוללים הנעים ברוח הניצחון של חודש מאי. זהו סוג אחר של נהמה השונה משירי הקרב שאנו שואגים, זוהי יללה של אנשים הצמאים למוות: למותי שלי.

כשאני צועדת ועוברת את מפתן הכלא שלי אל כיכר העיר,

אני מביטה קדימה ורואה את המקום שאליו מועדות פניי: ערמת עצים, שעליה נשען סולם ולו שלבי עץ גסים. אני לוחשת:

"צלב. אני יכולה לקבל צלב?" ובקול רם יותר, "צלב! אני חייבת צלב!" ואיש אחד, איש זר, אויב, אנגלי, אחד מאלה שאנו מכנים "מקוללים" בשל נאצותיהם הבלתי פוסקות, מושיט לי צלב עץ שגולף בגסות, ואני מוחלת על כבודי וחוטפת אותו מידו המזוהמת. אני לוחצת אותו בידי שעה שהם הודפים אותי לכיוון ערמת העצים ודוחפים אותי במעלה הסולם, רגליי נשרטות משלבי הסולם המחוספסים בעת שאני מטפסת מעלה, גבוה יותר מגובהי, עד שאני מגיעה למשטח רעוע שהוצמד במסמרים לקצה ערמת העצים, והם מסובבים אותי בגסות וקושרים את ידיי סביב המוט מאחורי גבי.

הכול מתנהל באטיות כה רבה, עד שאפשר לחשוב שהזמן עומד מלכת והמלאכים יורדים מטה כדי לקחת אותי. כבר קרו דברים מוזרים מאלה. האם המלאכים לא באו לקחת אותי כשרעיתי כבשים? האם הם לא קראו לי בשמי? האם לא הובלתי צבא כדי לשחרר את אוֹרליאַן? האם לא הכתרתי את הדוּפין1 וסילקתי את האנגלים? אני לבדי? נערה מדוֹמרֵמי, הפועלת בעצת מלאכים?

הם מציתים את חומרי הבערה סביב תחתית הערמה, והעשן מתערבל ומתרומם כגל ברוח. ואז האש מתעצמת וענן חם אופף אותי ואני משתעלת וממצמצת בעיניי הדומעות. האש כבר צורבת את כפות רגליי היחפות. ברוב טיפשותי אני עוברת לעמוד על רגל אחת ושוב על השנייה, כאילו אני מנסה לחסוך מעצמי את האי-נעימות, ואני מציצה דרך מסך העשן כדי לראות אם מישהו במקרה רץ עם דליי מים ומודיע שהמלך שאני הכתרתי הורה לעצור זאת; או שהאנגלים, שקנו אותי מחייל, מבינים עכשיו שאסור להם להרוג אותי; או שהכנסייה שלי יודעת שאני נערה טובה, אישה טובה, חפה מכל פשע ומשרתת את האל ברוב כוונה.

אין מושיע בקהל הנדחף מסביב. הרעש מתעצם והופך לצווחה מחרישת אוזניים: תערובת צעקנית של ברכות וקללות, תפילות ומילות נאצה. אני מביטה מעלה אל השמים הכחולים כדי לראות את מלאכיי נוחתים. בול עץ זז במדורה שמתחתיי, המוט שלי מתנודד, והניצוצות הראשונים עפים מעלה וחורכים את מעילי. אני רואה אותם נוחתים וזוהרים כמו גחליליות על שרוולי ומרגישה יובש צורב בגרוני. אני משתעלת מהעשן ולוחשת כמו ילדה קטנה: "אלי היקר, הצל אותי, את בתך! אלי היקר, הושט לי את ידך. אלי היקר, הצל אותי, את שפחתך..."

 

אני שומעת רעש עז וראשי נחבט ואני מתיישבת המומה על רצפת העץ בחדר השינה שלי, ידי על אוזני החבולה, מביטה סביבי כמו טיפשה ולא רואה דבר. האומנת שלי פותחת את דלת חדרי, וכשהיא רואה אותי המומה ואת שרפרף התפילה שלי הפוך, היא אומרת בעצבנות, "ליידי מרגרט, היכנסי למיטה. שעת השינה שלך עברה כבר מזמן. גברתנו אינה רוצה בתפילותיהן של ילדות לא צייתניות. אין שום טעם בהגזמה. אימא שלך רוצה שתתעוררי מוקדם בבוקר. אינך יכולה להישאר ערה כל הלילה ולהתפלל; זהו מעשה שטות".

היא טורקת את הדלת מאחוריה, ואני שומעת אותה אומרת למשרתות שאחת מהן צריכה להיכנס אל חדרי, להכניס אותי למיטה ולישון לצדי כדי לוודא שלא אקום בחצות כדי להתפלל שוב. הן לא רוצות שאקפיד על שעות התפילה של הכנסייה. הן עומדות ביני ובין חיי קדושה, מפני שהן אומרות שאני צעירה מדי וזקוקה לשינה. הן מעיזות לרמוז שאני משוויצה, מעמידה פני חסודה, אך אני יודעת שאלוהים קרא לי ושחובתי, חובתי הנעלה, היא לציית לו.

אבל גם אילו הייתי מתפללת כל הלילה, לא הייתי מצליחה ללכוד מחדש את החיזיון שהיה כה בהיר רק לפני רגע. הוא נעלם. לרגע, לרגע קדוש אחד, הייתי שם. הייתי הבתולה מאורליאן, ז'אן הקדושה מצרפת. הבנתי מה נערה יכולה לעשות, מה אישה יכולה לעשות. ואז הן גררו אותי בחזרה אל המציאות, נזפו בי כאילו הייתי ילדה רגילה וקלקלו הכול.

"גברתנו מריה הקדושה, הדריכי אותי, מלאכים, חִזרו אליי", אני לוחשת, מנסה לחזור אל הכיכר, אל הקהל הצופה במחזה, אל הרגע המרטיט. אבל הכול נעלם. אני צריכה למשוך את עצמי מעלה בעזרת רגל המיטה כדי לעמוד. אני מסוחררת מרוב צום ותפילה ומשפשפת את ברכי במקום שבו נחבטתי. אני מרגישה חספוס נפלא של העור ומורידה את ידי כדי למשוך מעלה את כתונת הלילה שלי ולראות את שתי ברכיי, ואני רואה שהן זהות: מחוספסות ואדומות. ברכיים של קדושה. השבח לאל, יש לי ברכיים של קדושה. התפללתי כל-כך הרבה, ועל רצפות כה קשות, עד שעור ברכיי הפך קשה, כמו יבלת באצבעו של קַשָת אנגלי. אני עדיין לא בת עשר, אבל כבר יש לי ברכיים של קדושה. יש לזה ודאי חשיבות, למרות מה שאומרת האומנת הזקנה לאמי על הדבֵקות הדתית המוגזמת והתאטרלית שלי. יש לי ברכיים של קדושה. שחקתי את עור ברכיי מרוב תפילה; אלו פצעי הסטיגמטה2 שלי: ברכיים של קדושה. אני נושאת תפילה לאל שאוכל לעמוד באתגר ושאזכה גם למוות של קדושים.

אני נכנסת למיטה, כפי שציוו עליי לעשות, מפני שצייתנות, אפילו כלפי נשים טיפשות והמוניות, היא מעלה. אף שאני בתו של אדם שהיה אחד המפקדים האנגלים הגדולים בצרפת, בת למשפחת ביופורט המהוללת ולכן יורשת כתרו של הנרי השישי, מלך אנגליה, אני עדיין חייבת לציית לאומנות שלי ולאמי כאילו הייתי סתם נערה פשוטה. מעמדי בממלכה גבוה – אני בת דודתו של המלך בכבודו ובעצמו – אך בבית מתעלמים ממני בצורה מחפירה, ואני חייבת לעשות כמצוותה של אישה מטופשת שישנה בזמן שהכומר נושא דרשה ומוצצת שזיפים מסוכרים במהלך הברכות. אני רואה בה צלב שעליי לשאת, ואני מעלה את שמה בתפילותיי.

תפילות אלה יצילו את נשמתה בת האלמוות – למרות השממה האמיתית השוררת בה – מפני שמתברר שתפילותיי מבורכות במיוחד. מאז הייתי ילדה קטנה, למעשה מאז הייתי בת חמש, ידעתי שאני ילדה מיוחדת בעיני האל. במשך שנים חשבתי שזו מתנה ייחודית – לפעמים הייתי מרגישה בנוכחות האל לידי; לפעמים הייתי חשה בברכתה של גברתנו מריה. ואז, בשנה שעברה, אחד החיילים הוותיקים מצרפת, שחמק ושב לקהילה שלו, ניגש לדלת המטבח בעת שקיפיתי את השמנת, ושמעתי אותו מבקש מהחלבנית שתיתן לו משהו לאכול, מפני שהוא חייל שראה נסים ונפלאות: הוא ראה את הנערה המכוּנה הבתולה מאורליאן.

"תני לו להיכנס!" ציוויתי וירדתי במהירות מהשרפרף שלי.

"הוא מלוכלך", היא השיבה. "שלא יתקרב מעבר למדרגה".

הוא דשדש אל הכניסה והטיל צרור על הרצפה. "אם תוכלי לתת לי קצת חלב, גברת צעירה", הוא מייבב. "ואולי קרום לחם לאיש אביון, חייל ששירת את אדונו ואת ארצו –"

"מה אמרת על הבתולה מאורליאן?" קטעתי את דבריו. "ועל נסים ונפלאות?"

המשרתת שמאחוריי מלמלה משהו בשקט והרימה את עיניה, חתכה למענו קרום לחם שיפון כהה ומזגה חלב לספל חרס גס. הוא כמעט חטף אותו מידיה והזליף אותו במורד גרונו. ניכר שהוא רוצה עוד.

"ספר לי", ציוויתי.

המשרתת הנהנה לעברו כאות לכך שהוא חייב לציית לי, והוא הסתובב וקד. "שירַתּי עם הדוכס מבֵדפוֹרד בצרפת בעת שהוא שמע על נערה שרכבה עם הצרפתים", אמר.

"היו שחשבו שהיא מכשפה, היו שחשבו שהיא בעלת ברית של השטן. אבל הזונה..." המשרתת נקשה באצבעותיה לעברו, והוא החניק את המילה. "אישה צעירה שאני מכיר, אישה צרפתייה צעירה, סיפרה לי שהנערה הזאת, ז'אן מדוֹמרֵמי, דיברה עם מלאכים והבטיחה שתדאג לכך שנסיך צרפת יוכתר וישב על כס המלכות של צרפת. היא הייתה בסך הכול משרתת, נערה מהכפר, אבל היא אמרה שמלאכים דיברו אליה וקראו לה להציל את ארצם מידינו".

הייתי מרותקת. "מלאכים דיברו אליה?"

הוא חייך בחנופה. "כן, גברת קטנה. כשהיא הייתה ילדה לא יותר גדולה ממך".

"אבל כיצד היא גרמה לאנשים להקשיב לה? איך היא גרמה להם להבין שהיא מיוחדת?"

"הו, היא רכבה על סוס גדול לבן ולבשה בגדי גברים, אפילו שריון. היה לה דגל של חבצלות ומלאכים, וכשהביאו אותה אל נסיך צרפת, היא זיהתה אותו מבין כל הפמליה בחצר המלוכה".

"היא לבשה שריון?" לחשתי בפליאה, כאילו היו אלה חיי שהולכים ונגלים בפניי, ולא סיפורה של נערה צרפתייה זרה. מה יכולתי להיות אילו רק היו האנשים מבינים שמלאכים דיברו אליי, ממש כפי שדיברו אל ז'אן?

"היא לבשה שריון והובילה את אנשיה לקרב", הוא הנהן. "ראיתי אותה בעצמי".

החוויתי בידי לחלבנית. "תני לו בשר וקנקן שיכר מדולל לשתייה". היא הסתלקה בעצבנות אל המזווה, והאיש המוזר ואני צעדנו אל מחוץ למחלבה. הוא צנח על מושב האבן שליד הדלת האחורית. עמדתי שם בציפייה בעת שהיא השליכה מגש לרגליו והוא דחס את המזון אל פיו. הוא אכל כמו כלב מורעב, ללא שמץ של נימוסים, וכשסיים ורוקן את ספלו, שבתי לחקור אותו. "מתי ראית אותה לראשונה?"

"אה", הוא אמר, מנגב את פיו בשרוולו. "היינו ערוכים למצור על עיר צרפתית שנקראת אוֹרליאַן. היינו בטוחים שאנחנו עומדים לנצח. תמיד ניצחנו באותם ימים, לפני שהיא הגיעה. היו לנו קשתים, ולהם לא. כבר התרגלנו לקצור בהם, זה היה כמו לכוון אל מטרות. הייתי קשת". הוא עצר, כאילו התבייש בכך שסטה מן האמת יתר על המידה. "הייתי מכין את החצים", הוא תיקן את עצמו. "הכנתי את החצים. אבל הקשתים שלנו ניצחו בשבילנו בכל קרב".

"זה לא חשוב, מה עם ז'אן?"

"אני מספר לך עליה. אבל את צריכה להבין שלא היה להם שום סיכוי לנצח. גברים חכמים וטובים ממנה ידעו שהם אבודים. הם הפסידו בכל קרב".

"אבל היא?" לחשתי.

"היא טענה ששמעה קולות, שמלאכים מדברים איתה. הם אמרו לה ללכת אל נסיך צרפת – כסיל, איש שאינו שווה דבר – ללכת אליו ולגרום לו לעלות על כס המלוכה, ואחר כך לסלק אותנו מאדמותינו בצרפת. היא מצאה את דרכה אל הנסיך ואמרה לו שעליו לתפוס את כס המלוכה שלו ולתת לה להוביל את צבאו. הוא חשב שאולי ניחנה במתת הנבואה, הוא לא היה בטוח – אבל לא היה לו מה להפסיד. החיילים האמינו בה. היא הייתה נערת כפר פשוטה, אבל לבשה בגדי חייל, היה לה דגל מעוטר בחבצלות ובמלאכים. היא שלחה שליח לכנסייה ושם נמצאה חרב צלבנים ישנה, בדיוק במקום שבו היא אמרה שתימצא. החרב הייתה חבויה שם במשך שנים".

"כך עשתה?"

הוא צחק ואחר כך השתעל וירק ליחה. "מי יודע? אולי הייתה בזה אמת. חברתי הזונה... ידידתי חשבה שז'אן הייתה נערה קדושה שהאל קרא לה להציל את צרפת מידי האנגלים. היא חשבה שאי אפשר להרוג אותה בחרב. היא חשבה שהיא מלאך קטן".

"ואיזה מין נערה היא הייתה?"

"נערה. נערה ממש כמוך. קטנה, בהירת עיניים, מלאה בחשיבות עצמית".

לבי התרחב. "כמוני?"

"מאוד דומה לך".

"האם אנשים אמרו לה מה לעשות כל הזמן? אמרו לה שהיא לא מבינה כלום?"

הוא נענע בראשו. "לא, לא, היא הייתה מפקדת. היא פעלה לפי החזון שלה. היא עמדה בראש צבא של יותר מארבעת אלפים חיילים והתקיפה אותנו במפתיע כשחנינו מחוץ לאוֹרליאַן. האדונים שלנו לא הצליחו להצעיד את החיילים קדימה כדי להילחם בה. היינו מבוהלים מעצם הופעתה. איש לא הרים חרב נגדה. כולנו חשבנו שהיא בלתי מנוצחת. המשכנו לזַ'רגוּ והיא רדפה אחרינו במתקפה, כל הזמן במתקפה. כולנו פחדנו ממנה. היינו בטוחים שהיא מכשפה".

"מכשפה או נערה שמלאכים מדריכים אותה?" תבעתי לדעת.

הוא חייך. "ראיתי אותה בפריז. לא היה בה שום דבר שטני. היא נראתה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו מחזיק אותה זקופה על הסוס הגדול ההוא. האדון שלי אפילו קרא לה פרח האצילות".

"היא יפה?" לחשתי. אני עצמי נערה לא יפה, מה שמסב אכזבה לאמי, אבל לא לי, מפני שאני מתעלה מעל דברי ההבל האלה.

הוא נענע בראשו לשלילה ואמר בדיוק את מה שרציתי לשמוע. "לא, לא יפה, לא יצור קטן ויפה, לא נשית. אבל קרן ממנה אור".

הנהנתי. הרגשתי זאת באותו רגע, הבנתי... הכול. "היא עדיין נלחמת?"

"שאלוהים יברך אותך, טיפשונת, לא: היא מתה. היא כבר מתה, כמה – עשרים שנה בערך".

"מתה?"

"הגלגל התהפך אחרי פריז. הדפנו אותה מחומות העיר, אבל זה היה קרב צמוד – חשבי על כך! היא כמעט כבשה את פריז! ובסוף חייל מבוּרגוּנדי משך אותה מהסוס הלבן שלה במהלך הקרב", אמר הקבצן בשוויון נפש. "העביר לנו אותה תמורת כופר, והוצאנו אותה להורג. העלינו אותה על המוקד באשמת כפירה".

הייתי מזועזעת. "אבל אמרת שהמלאכים הנחו אותה!"

"היא הלכה אחרי הקולות ששמעה והם הובילו אותה אל מותה", הוא אמר בקצרה. "אבל הם בדקו אותה ואמרו שבאמת הייתה בתולה. היא באמת הייתה ז'אן הבתולה. והיא חזתה את האמת כשחשבה שננחל מפלה בצרפת. אני חושב שאנחנו אבודים עכשיו. היא הפכה את המלך שלהם לגבר, והפכה את החיילים שלהם לצבא. היא הייתה נערה לא פשוטה. אני חושב שלא נראה שוב אחת כזאת. היא נשרפה הרבה לפני שהעלינו אותה על המוקד. היא בערה באש הקדוּשה".

נשמתי עמוק. "אני כמוה", לחשתי לו.

הוא השפיל מבט אל פניי הנרגשות וצחק. "לא, אלה סיפורים ישנים", הוא אמר. "אין להם קשר לנערה כמוך. היא מתה ובקרוב תישכח מלב כולם. פיזרו את עפרה כדי שאיש לא יוכל להקים לה מקדש".

"אבל אלוהים דיבר אליה, אל הנערה", לחשתי. "הוא לא דיבר אל המלך ולא אל נער. הוא דיבר אל נערה".

החייל הזקן הנהן. "אין לי ספק שהיא הייתה בטוחה בזה", אמר. "אין לי ספק ששמעה קולות מלאכים. אני בטוח בזה. אחרת לא הייתה יכולה לעשות את מה שעשתה".

שמעתי את האומנת צועקת מהדלת הקדמית של הבית והסבתי את ראשי לרגע בזמן שהחייל הרים את הצרור שלו והטיל אותו על גבו.

"אבל האם זו האמת?" דרשתי לדעת בדחיפות פתאומית כשהחל ללכת בצעדים מדודים וארוכים לכיוון חצר האורווה ואל השער המוביל לדרך.

"מעשיות של חיילים", אמר באדישות. "את יכולה לשכוח מהם ולשכוח ממנה, ואלוהים יודע שאף אחד לא יזכור אותי".

הנחתי לו ללכת, אבל לא שכחתי את ז'אן. לעולם לא אשכח את ז'אן. אני מתפללת אליה כדי לקבל את הדרכתה, עוצמת את עיניי ומנסה לראותה. מאז אותו יום אומרים לכל חייל שמגיע לדלת של בּלֵטסוֹ ומתחנן לאוכל שימתין מפני שהגברת הקטנה, מרגרט, רוצה לראותו. אני תמיד שואלת אותם אם השתתפו בקרבות של לה-אוגוסטין, לה-טוּרֵל, אוֹרליאַן, ז'רגוּ, ביוּגֵ'נסי, פָתַאי או פריז. אני מכירה את ניצחונותיה כפי שאני מכירה את שמות הכפרים השכנים שלנו בבֵדפוֹרדשֵייר. כמה מהחיילים השתתפו בקרבות האלה והיו שאף ראו אותה. כולם מדברים על נערה דקיקה על סוס גדול, שדגל מתנוסס מעל ראשה. מספרים שהיא צצה במקומות שבהם הקרבות היו הקשים ביותר, נערה הנראית כנסיך, שנשבעה להביא שלום וניצחון לארצה והקדישה את עצמה לשירות האל, בסך הכול נערה, בסך הכול נערה כמוני: אבל גיבורה.

למחרת בארוחת הבוקר אני מגלה מדוע אסרו עליי להתפלל בלילה. אמי אומרת לי להתכונן למסע, מסע ארוך. "אנחנו נוסעים ללונדון", היא אומרת בשלווה. "אל הארמון".

אני מתרגשת מהמחשבה על הנסיעה ללונדון, אבל אני נזהרת שלא לעלוז כנערה יהירה וגאה. אני מרכינה את ראשי ולוחשת: "כרצונך, גברתי האם". זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. ביתי בבּלֵטסוֹ, בלב מחוז בֵדפוֹרדשֵייר, כה שקט ומשעמם. אין לי הזדמנות לעמוד מול סכנות העולם. אין פיתויים שעליהם אני צריכה להתגבר, ואיש אינו רואה אותי מלבד המשרתים ואחיי ואחיותיי למחצה, שגדולים ממני, וכולם חושבים שאני ילדה קטנה חסרת חשיבות. אני מנסה לחשוב על ז'אן, רועה את עדר הכבשים של אביה בדוֹמרֵמי, על כך שהייתה קבורה כמוני בתוך מיילים רבים של שדות בוציים. היא לא התלוננה שמשעמם לה בכפר. היא המתינה והקשיבה לקולות שיזמנו אותה אל גדולתה. אני חייבת לעשות כמוה.

אני תוהה אם הפקודה הזאת ללכת ללונדון היא הקול שלו חיכיתי, קול הקורא לי עכשיו אל גדוּלתי. נבקר בחצר המלכות של המלך הטוב, הנרי השישי. הוא ודאי יקדם את פניי כבת משפחה בעלת קרבת הדם הרבה ביותר אליו. אני כמעט בת דודו, אחרי הכול. סבא שלו וסבי שלי היו אחים למחצה – זהו קשר קרוב מאוד כשאחד מכם הוא מלך והשני לא, והוא עצמו העביר חוק שמכיר במשפחתי, משפחת ביופורט, כמשפחה חוקית, גם אם לא מלכותית. הוא ודאי יראה בי את אור הקדוּשה שכולם אומרים שקיים בו. הוא ודאי ירצה אותי שם כקרובת משפחה וכנפש קרובה. מה אם יחליט שאשאר איתו בארמון? למה לא? מה אם ירצה לקחת אותי כיועצת שלו, כשם שהדוּפין לקח את ז'אן ד'ארק? אני בת דודו מדרגה שנייה, ואני כמעט יכולה לראות חזיונות של קדושים. אני רק בת תשע, אבל אני שומעת קולות של מלאכים ומתפללת כל הלילה, כשמניחים לי לעשות זאת. אילו נולדתי בן זכר, הייתי קרובה עכשיו להיות הנסיך מוויילס. לפעמים אני תוהה אם הם לא מצטערים שלא נולדתי בן, ולכן הם עיוורים לאור הבוקע ממני. האם ייתכן שהם כה מלאים בחטא הגאווה במעמדנו עד שהם מצטערים שאינני נער ומתעלמים מהגדוּלה שלי, מהיותי נערה קדושה?

"כן, גברתי האם", אני אומרת בצייתנות.

"לא נראה לי שאת מתרגשת במיוחד", היא אומרת, "את לא רוצה לדעת מדוע אנחנו נוסעים?"

אני רוצה בכך נואשות. "כן, אם אפשר".

"אני מצטערת לומר לך שחייבים לבטל את אירוסייך לג'ון דֶה לָה פוֹל. זה היה זיווג טוב כשערכנו אותו, כשהיית בת שש, אבל כעת עלייך להתנגד לכך. את תעמדי מול קבוצת שופטים שישאלו אותך אם את רוצה שאירוסייך יסתיימו, ואת תאמרי כן. את מבינה?"

זה נשמע מבהיל מאוד. "אבל לא אדע מה לומר".

"את רק תסכימי לסיים את אירוסייך. עלייך רק לומר כן".

"מה יהיה אם ישאלו אותי אם אני חושבת שזה רצון האל? ומה יהיה אם ישאלו אותי אם זוהי התשובה לתפילותיי?"

היא נאנחת כאילו אני מתישה אותה. "הם לא ישאלו אותך את זה".

"ואז מה יקרה?"

"הוד מעלתו, המלך, ימנה אפוטרופוס חדש, שייתן את ידך לגבר שבו הוא יבחר".

"עוד אירוסים?"

"כן".

"האם איני יכולה ללכת למנזר?" אני שואלת בקול שקט מאוד, אף שאני יודעת מה תהיה התשובה. איש אינו מתייחס למתנותיי הרוחניות. "עכשיו כשאני משוחררת מהאירוסים, אני יכולה ללכת?"

"מובן שאינך יכולה ללכת למנזר, מרגרט. אל תהיי טיפשה. חובתך להביא בן ויורש, בן למשפחה שלנו, משפחת ביופורט. שאר בשר צעיר למלך אנגליה, נער לבית לנקסטר. אלוהים יודע שלבית יורק יש די בנים. אנחנו צריכים שיהיה לנו אחד משלנו. את תביאי לנו אחד משלנו".

"אבל אני חושבת שיש לי שליחות –"

"השליחות שלך היא להיות אם ליורש הבא של בית לנקסטר", היא אומרת נחרצות. "זוהי שאיפה נעלה מספיק לכל נערה. עכשיו לכי להתכונן. המשרתת שלך כבר ארזה את בגדייך; עלייך רק להביא את הבובה שלך לנסיעה".

אני הולכת להביא את הבובה שלי ואת ספר התפילות שלי שהועתק בקפידה. אני יכולה לקרוא צרפתית ואנגלית, אבל איני מבינה לטינית או יוונית, ואימא שלי לא מסכימה שיהיה לי מורה. אין טעם לחנך נערה, היא אומרת. הלוואי שיכולתי לקרוא את הבשורה הנוצרית ואת התפילות בלטינית, אבל איני יכולה, והעותקים הכתובים באנגלית בכתב יד הם כה נדירים ויקרי ערך. את הבנים מלמדים לטינית ויוונית ומקצועות אחרים; אבל כל מה שהבנות צריכות לדעת זה לקרוא ולכתוב, לתפור, לנהל את חשבונות משק הבית, לנגן וליהנות משירה. אילו הייתי נזירה ראשית, הייתה לי גישה לספרייה גדולה והייתי יכולה להביא לבלרים שיעתיקו את הטקסטים שאני רוצה לקרוא. הייתי מורה לנזירות החדשות להקריא לי כל היום. הייתי אישה משכילה במקום נערה שלא למדה דבר, שהיא טיפשה כמו כל נערה פשוטה.

אילו היה אבי בין החיים, אולי היה מלמד אותי לטינית. הוא ידע לקרוא ולכתוב נהדר; את זה אני לפחות יודעת עליו. הוא הוחזק שנים בשבי הצרפתי ושם למד בכל יום. אבל הוא מת ימים ספורים בלבד לפני יום הולדתי הראשון. לידתי הייתה נטולת חשיבות מבחינתו עד כי בזמן שאמי כרעה ללדת, הוא היה בצרפת וניהל מערכה בניסיון להשיב לעצמו את הונו. הוא שב הביתה רק זמן קצר לפני יום הולדתי הראשון, ואז נפטר. כך שמעולם לא הכיר אותי ואת יכולותיי.

המסע ללונדון יארך שלושה ימים. אמי תרכב על הסוס שלה, אך אני אמורה לשבת מאחורי אחד הסייסים. שמו ואט, והוא חושב שהוא כוכב גדול באורוות ובמטבח. הוא קורץ אליי, כאילו מצפה שאתייחס בידידותיות לאדם כמותו, ואני מזעיפה את פניי כדי להזכיר לו שאני בת למשפחת ביופורט ושהוא אדם חסר חשיבות. אני יושבת מאחוריו וחייבת לאחוז בחוזקה בחגורת העור שלו, וכשהוא אומר לי, "את תופסת חזק? הכי חזק בעולם?" אני מהנהנת בקרירות כדי להזהיר אותו שאיני רוצה שידבר אליי כל הדרך לאַמפּטהיל.

במקום זאת הוא שר, שזה גרוע באותה המידה. הוא שר שירי אהבה ושירי קציר בקול טנור צלול, והגברים שרוכבים איתנו כדי להגן עלינו מפני כנופיות חמושות שנמצאות בכל מקום באנגליה בימים אלה, מצטרפים אליו בשירה. הייתי רוצה שאמי תצווה עליהם לשתוק, או שלפחות תפקוד עליהם לשיר מזמורי תהילים, אבל היא מאושרת לרכוב כך בשמש האביבית החמימה, וכשהיא רוכבת לצדי, היא מחייכת ואומרת, "זה לא רחוק, מרגרט. נבלה את הלילה בכפר אַבּוֹטס לָנגלי ונמשיך ללונדון מחר. את לא עייפה מדי?"

לא קיבלתי שום הכנה מאלה שהיו אמורים לטפל בי. אפילו לרכוב לא לימדו אותי, וגם לא מרשים לי לשבת על סוס משלי כדי שמישהו יוליך אותי, אפילו לא כשאנחנו מגיעים ללונדון ומאות אנשים ברחובות, בשווקים ובחנויות נועצים מבטים בשיירה שלנו הכוללת חמישים איש בעת שאנו חולפים על פניהם ברכיבה. איך אוכל להצטייר כגיבורה שתציל את אנגליה, אם אני רוכבת מאחורי ואט, ידיי על חגורתו, כמו זונת כפר שהולכת ליריד שעשועים? אני לא נראית כלל כמו יורשת לבית לנקסטר. אנחנו נשארים ללון בפונדק, אפילו לא בארמון, מפני ששמו של הדוכס מסַפוֹלק, האפוטרופוס שלי, הוכפש בצורה מחפירה והוא כבר מת, כך שאיננו יכולים להתארח בארמונו. אני מתפללת לגברתנו ומספרת לה שאין לנו בית ראוי להתאכסן בו בלונדון, ואז אני נזכרת שגם היא הייתה צריכה להסתפק בפונדק פשוט בבית לחם, בעוד להורדוס ודאי היו חדרים פנויים בארמונו. יש להניח שהיו בנמצא תנאים טובים יותר מאורווה, אם מביאים בחשבון מי היא הייתה. אני מנסה אפוא לקבל בשלווה את מה שקורה, כמוה.

לפחות אני אמורה לקבל בגדים ראויים בלונדון לפני שנלך לארמון לביטול אירוסיי. אמי הגבירה מזמינה את החייטים והתופרות לפונדק שלנו כדי להתאים לי שמלה נהדרת. הם אומרים שנשות חצר המלוכה חובשות כיסויי ראש מוגבהים בצורת קונוס, והם כה גבוהים, עד שהאישה צריכה להתכופף כדי לעבור מתחת למשקוף שגובהו כשני מטרים. המלכה, מרגרט מאנז'וּ, אוהבת בגדים יפים ולובשת בגדים בצבע חדש בגוון אבן אודם; הם אומרים שהוא אדום כדם. לשם הניגוד, מזמינה לי אמי שמלה לבנה מלאכית ודואגת שיעטרו אותה בוורדי בית לנקסטר האדומים כדי להזכיר לכולם שאולי אני רק ילדה בת תשע, אבל אני היורשת של ביתנו. רק לאחר שהבגדים מוכנים, אנחנו יכולים לקחת דוברה במורד הנהר כדי שאוכל להצהיר על התנגדותי לאירוסיי וכדי שאוצג בארמון.

תהליך ההתנגדות לאירוסין מעורר בי אכזבה עמוקה. קיוויתי שהם יחקרו אותי ושאעמוד מולם, מבוישת אך בהירת דיבור, ואומר שאני יודעת מפי האל בכבודו ובעצמו שג'ון דה לה פוֹל אינו אמור להיות בעלי. אני מדמיינת את עצמי עומדת מול שופטי בית הדין ומדהימה אותם כמו ישו התינוק. חשבתי שאולי אומר שחלמתי חלום שבו נאמר שאסור לי להתחתן איתו מפני שיש לי ייעוד נעלה יותר: נבחרתי על-ידי האל בכבודו ובעצמו להציל את אנגליה! אני אהיה מלכת אנגליה ואחתום בשם מרגרט רג'ינה: מרגרט ר'. אבל אין לי כל הזדמנות לדבר אליהם, לעשות רושם. הכול כבר נקבע מראש עוד לפני שהגענו וכל מה שנותר לי לומר הוא, "איני מתנגדת", ולחתום את שמי, שהוא רק מרגרט ביופורט, והכול נגמר. איש אפילו לא שאל לדעתי בעניין.

אנו יוצאים מטרקלין הקבלה המלכותי, ואז יוצא אחד מאנשיו של המלך ומכריז, "ליידי מרגרט ביופורט!" וכולם מביטים סביב ורואים אותי. נפל בחלקי רגע, רגע נפלא באמת, שבו אני מרגישה שכולם מביטים בי, ואני נזכרת שעליי להשפיל את עיניי ולבוז ליהירות הארצית, ואז מובילה אותי אמי אל טרקלין הקבלה של המלך.

המלך יושב על כס המלכות המפואר שלו, כשמעל כיסאו תלוי בד ועליו סמל המלכות, ולצדו כס מלוכה כמעט באותו גודל שעליו יושבת המלכה. שערה בהיר ועיניה חומות, יש לה פני פודינג עגולות ואף ישר. אני חושבת שהיא נראית יפהפייה ומפונקת, והמלך שלצדה נראה בהיר וחיוור. איני יכולה לומר שבמבט ראשון אני מבחינה בניצוץ כלשהו של קדושה. הוא נראה רגיל למדיי. הוא מחייך לעברי כשאני נכנסת וקדה, אבל המלכה מעבירה את מבטה מהוורדים האדומים באמרת שמלתי אל הנזר הקטן המחזיק את צעיפי, ואז מסיטה את מבטה ממני, כאילו אינה מתפעלת ממני במיוחד. אני מניחה שמאחר שהיא צרפתייה, היא אינה מבינה מי אני. מישהו צריך לומר לה שאם לא יהיה לה תינוק, יהיה עליהם למצוא נער אחר שיהיה היורש שלהם לבית לנקסטר, וזה בהחלט יכול להיות הילד שלי. אילו הייתה יודעת זאת, אני בטוחה שהייתה מקדישה לי יותר תשומת לב. אבל היא ארצית. הצרפתים יכולים להיות ארציים מאוד. הבחנתי בכך בספרים שקראתי. אני בטוחה שהיא אפילו לא הייתה שמה לב לאור הבוקע מז'אן הבתולה. איני יכולה להיות מופתעת מכך שהיא לא מפגינה הערכה כלפיי.

לידה נמצאת אישה יפה ביותר, אולי האישה היפה ביותר שראיתי מעודי. היא לובשת שמלה כחולה ששזור בה חוט כסף, שגורם לה לנצנץ כמו מים. אפשר לחשוב שהיא עוטה קשקשים כמו דג. היא רואה שאני נועצת בה מבט ומחייכת אליי חיוך המאיר את פניה ביופי חמים בדומה לריצוד אור השמש על פני המים ביום קיץ.

"מי זאת?" אני לוחשת לאמי, שצובטת את זרועי כדי להזכיר לי שעליי להיות בשקט.

"זאת ז'אקוֵוטה ריבֵרס. הפסיקי לנעוץ מבטים", אומרת אמי בכעס וצובטת שוב את זרועי כדי להחזיר אותי אל המציאות. אני קדה קידה קלה מאוד ומחייכת אל המלך.

"אני מעביר את האפוטרופסות על בתך לידי שני אחיי למחצה האהובים, אדמונד וג'ספר טיודור", אומר המלך לאמי. "היא יכולה לחיות איתך עד שיגיע זמנה להינשא".

המלכה מסיבה את מבטה ולוחשת משהו באוזני ז'אקוֵוטה, שרוכנת קדימה כדי להקשיב כמו עץ ערבה ליד פלג מים, והצעיף מתרומם סביב כיסוי ראשה המוגבה. נראה שהמלכה אינה מרוצה במיוחד מהחדשות האלה, אבל אני איני מבינה את המתרחש. אני ממתינה שמישהו יבקש את הסכמתי כדי שאוכל להסביר שנועדתי לחיי קדוּשה, אבל אמי רק קדה וצועדת לאחור, ואז מישהו אחר צועד קדימה ונדמה שהכול הסתיים. המלך בקושי הביט בי. הוא אינו יודע עליי דבר וחצי דבר, ובכל זאת הוא העביר אותי לידיו של אפוטרופוס אחר, זר נוסף. כיצד ייתכן שהוא אינו מבין שאני נערה ששורה עליה קדוּשה מיוחדת, ממש כמו זו ששורה עליו? האם לא תהיה לי הזדמנות לספר לו שיש לי ברכי קדוֹשה?

"אני יכולה לדבר?" אני לוחשת לאמי.

"לא, מובן שלא".

אז כיצד יוכל לדעת מי אני, אם האל לא ימהר לספר לו? "אז מה קורה עכשיו?"

"נחכה עד שהעותרים האחרים יראו את המלך, ואז נלך לאכול", היא משיבה.

"לא, אני מתכוונת, מה יקרה לי?"

היא מביטה בי כאילו אני טיפשה. "את אמורה להתארס שוב", היא אומרת. "לא הקשבת, מרגרט? חבל שאת לא שמה לב למה שקורה. זה שידוך אפילו טוב יותר בשבילך. בהתחלה תהיי באפוטרופסות של אדמונד טיודור, אחיו למחצה של המלך, ואחר כך תהיי אשתו. בני טיודור הם הבנים של אם המלך, המלכה קתרין מוַולוּאה, מנישואיה השניים לאוֹוֵן טיודור. יש שני אחים לבית טיודור, שניהם אהובים מאוד על המלך, אדמונד וג'ספר. שניהם בני מלכות למחצה, שניהם זוכים לחיבה. את תינשאי לבוגר שבהם".

"הוא לא ירצה לפגוש בי קודם?"

"למה שירצה?"

"כדי לראות אם הוא מחבב אותי?"

היא מנענעת את ראשה. "לא אותך הם רוצים", היא אומרת. "הם רוצים את הבן שתלדי".

"אבל אני רק בת תשע".

"הוא יכול לחכות עד שתהיי בת שתים-עשרה", היא אומרת.

"ואז אני אמורה להתחתן?"

"כמובן", היא אומרת, כאילו אני טיפשה שאני מעלה על דעתי לשאול שאלה כזאת.

"ובן כמה הוא יהיה?"

היא חושבת לרגע. "עשרים וחמש".

אני ממצמצת בעיניי. "היכן הוא יישן?" אני שואלת. אני חושבת על הבית בבּלֵטסוֹ, שאין בו מערכת חדרים נפרדת לאיש צעיר וגדול ולפמלייתו, וגם לא לאחיו הצעיר.

היא צוחקת. "הו, מרגרט. לא תישארי איתי בבית. את תעברי לגור איתו ועם אחיו בארמון לַמפי שבוויילס".

אני ממצמצת. "גברתי האם, את שולחת אותי לחיות עם שני גברים בוגרים בוויילס לבדי? כשאהיה בת שתים-עשרה?"

היא מושכת בכתפיה כאילו היא מצטערת על כך, אבל אין לה כל ברֵרה. "זה זיווג טוב", היא אומרת. "דם מלכותי משני הצדדים. אם יהיה לך בן, טענתו לכתר תהיה רבת-משקל. את בת דודו של המלך, ובעלך הוא אחיו למחצה של המלך. כל בן שתלדי ישאיר את ריצ'רד מבית יורק מאחור לנצח. חשבי על כך, אל תחשבי על שום דבר אחר".

 

יורש העצר הצרפתי (כל ההערות בספר הן של המתרגמת). כינוי שניתן לפצעים שהופיעו, לפי הברית החדשה, על גופו של ישו בזמן צליבתו.